מסורת נזירי היער התאילנדית

במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה ייסד המלך מונגקוט, שהיה נזיר בעצמו לפני עלייתו לכס, את אסכולת הדהמאיוט. הוא ביקש לנקות את הנזירות התאילנדית מאמונות עממיות ולהחזירה אל הקנון הפאלי, ולשם כך שם דגש כבד על לימוד הכתובים ועל טוהר שושלת ההסמכה.

אלא שהרפורמה נשאה בתוכה הנחה מייאשת: מונגקוט, כנזירים רבים לפניו, סבר שבתקופה מנוונת כשלנו הנירוואנה אינה בת-השגה עוד. ממשיכיו אימצו את העמדה והרחיבו אותה, והתוצאה היתה ממסד נזירי מלומד שזנח למעשה את החיפוש אחר ההשגות עצמן. לומדים את הדרך, אך לא מצפים להגיע.

השם שהמסורת נושאת בתאילנד הוא קמאטהאנה, ופירושו המילולי "מקום הפעולה". זו אינה מטפורה מקרית.

התרגול נשען על התעמתות עם קשיים. הנזיר יוצא אל היער עם קערת נדבות וכילת מטריה, חי על מה שנותנים לו, ומתרגל בהליכה לא פחות מאשר בישיבה. אג'אהן מן פיתח דווקא את מדיטציית ההליכה כמקום שבו מודעות הגוף והשקט נפגשים.

בתוך זה עומדים חמשת נושאי היסוד, שכל נזיר מקבל ביום הסמכתו: שיער הראש, שיער הגוף, הציפורניים, השיניים והעור. מהם מתרחב התרגול אל ההתבוננות בגוף כבלתי-מושך, אל ארבעת משכנות הברהמה, אל עשר ההתבוננויות ואל ארבעת בסיסי תשומת הלב. דגשים מיוחדים של אג'אהן מן היו: תרגול שלושה-עשר הדְהוּטַנְגַה (חומרות שהבודהה התיר לנזירי היער) וארבעה-עשר הקְהַנְדַה-וַוטַה (כללי התנהגות נזירים מתוך הוינאיה)

שתי עמדות ייחודיות כדאי להכיר:

דחיית "התובנה היבשה". מורי המסורת סירבו לרעיון שאפשר להגיע לתובנה משחררת בלי לפתח ריכוז עמוק. בעיניהם הג'האנה אינה מותרות אלא תנאי.

התודעה היודעת. תיאור חוזר במסורת מדבר על תודעה מאירה ויודעת, שאינה מתה. זו נקודה שנויה במחלוקת: המורים עצמם הקפידו להבהיר שאין זו "אני" ואינה עצמי, אך הניסוח קרוב מספיק לגבול כדי שיעורר ויכוח מלומד עד היום.

הטענה שאפשר להגיע לא התקבלה בברכה. הבכיר בממסד הסנגהה טיסו אואן (1867-1956) חלק על אג'אהן מן, פקפק בהשגותיו וערער על סמכותו ללמד. ב-1926 הוא ניסה לגרש נזיר יער בכיר וקבוצה גדולה שנלוותה אליו מאזור אובון, ונתקל בסירוב.

הפיוס הגיע בדרך שקשה להמציא: בשנות החמישים טיפל אג'אהן לי (1907-1961), מתלמידי מן, בטיסו אואן החולה, ולימד אותו מדיטציה. מן הידידות שנוצרה ביניהם התהפכה ההתנגדות. המסורת שהיתה חשודה הפכה בתוך דור לזרם המכובד ביותר בנזירות התאילנדית.

המסורת הזו אינה אסכולה פילוסופית אלא תרבות של תרגול. מה שמייחד אותה אינו רעיון חדש על הדהרמה, אלא סירוב לוותר על ההנחה שהדרך פתוחה. הכל נגזר מזה: היציאה ליער, הקפדנות בוויניה, החשדנות כלפי לימוד שאינו נבחן בגוף ובתודעה, והדגש על ריכוז כתנאי ולא כקישוט.