החיים בעולם בלתי מושלם

החיים בעולם בלתי מושלם

אינני מתכוון להתווכח עם מי שחושב שהעולם מושלם. הוא מאוהב, וזה יעבור לו. השאלה היא: האם כשזה יעבור לו ההתאהבות תתחלף באכזבה, ביאוש ובסבל, או שהיא תתחלף בהבנה, בהערכה של מה שיש ובידידותיות. האפשרות הראשונה היא "ממלכת מארה" (בפאלי Māra - הוא השטן, הוא מלאך המוות, הוא יצר-הרע.) האפשרות השניה היא הדהרמה שמלמד הבודהה, המשחררת מאכזבה, מיאוש ומסבל.

ו... איך מגיעים לזה? כבר אמרתי (בעמ' 6 של השיעור הקודם) שבכל פעם שהשאלה "איך" עולה בסוטרות התשובה היא: בדרך כפולת השמונה – בתרגול השקפה נכונה, כוונה נכונה, דיבור נכון, מעשה נכון, מחייה נכונה, מאמץ נכון, תשומת לב נכונה וריכוז נכון. כלומר – בתרגול מלא, כולל כל האמצעים המועילים שהבודהה מלמד. אז אמרתי – אבל כנראה צריך לפרט, כי כל יצור חי שטרם הגיע לנירוואנה נמצא בממלכת מארה. אפילו אם הוא חושב שמצבו מצויין ושהוא אינו סובל, באופן יומיומי הוא נתקל באכזבה, או בתסכול, או בְּחֶסֶר. העולם, הוא מרגיש, איננו מושלם, וכדאי ללמוד איך לחיות בינתיים בעולם בלתי מושלם זה, מתוך רצון להחלץ כליל מידיו של מארה. וגם צריך לחזור על המסר שוב ושוב בדרכים רבות, כי חלק חשוב בטכנולוגיית השליטה של מארה הם ההשכחה, ההדחקה והדחיינות. זו אינה מלחמה שמנצחים אותה בששה ימים אלא מלחמת חפירות מתישה שדורשת אספקה ותחזוקה רבה מאוד.

כדי להתקדם ולהשיג הישגים במלחמה כזו צריך בכל רגע נתון לדעת היכן אנו מתכוונים לרכז מאמץ ולייצר פריצת דרך, ואילו בשאר החזית להיות במצב פחות מאומץ ולהסתפק בבלימה של התקפות נגד. בנמשל – עלינו להימנע מלנסות לחולל בעצמנו ובמצב שבו אנו נתונים את כל השינויים בבת אחת. לא לנדור נדרים ולהישבע בשבועות חמורות שמהיום גם נתייחס יפה לבני משפחה, גם נצמצם אכילת הממתקים המזיקים לבריאותנו, גם נתרום כל שבוע למטרות הצדקה הראויית בעינינו, גם נקרא את רשימת הספרים שכבר שנים רצינו לקרוא, גם ננסה להתקדם בעבודה שבה לא התקדמנו בכלל תקופה ארוכה וגם נצא לטיול הארוך לאיזור מרוחק – כי הרי לאנשים שיש להם כל כך הרבה משימות כפי שהרגע פרטנו, מגיע חופש. לא הכל יחד, בבקשה.

אנו צריכים סדר עדיפויות, ולצורך זה אני משתמש במשל ערימת הכביסה המונחת באיזה מקום בבית ודורשת סידור, שאם לא ידעתם, דומה להפליא לתודעה שלנו: היא נראית כמו משימה בלתי אפשרית לסידור, גדולה ממידתנו ומיכלתנו לטפל בה ולנהל אותה.

ואני מציע את האסטרטגיה הבאה לטיפול בבעיה המורכבת הזו, שאיננו זוכרים מתי היא החלה לרבוץ עלינו, ושאין לה כל קצה נראה לעין:

להפסיק לרגע לראות את הערימה כולה ולראות איזו גרב אחת קטנה שלא רחוק ממנה נמצאת במקרה בת הזוג שלה. לתפוס את שתיהן, לגלגל אותן יחד ולהכניס למגירת הגרביים. זה היה קל, ואם הצלחנו בזה – הרי שכבר עשינו משהו בכיוון הנכון, ועלינו לציין זאת לא בהפסקת קפה וסיגריה אלא בתוספת מרץ לתפוס עוד הזדמנות כזו.

אם איננו רואים גרב כזו – לחפש את הפריט הגדול ביותר בשדה הראייה שלנו, לשלוף אותו נחרצות מהערימה, לקפל אותו כנדרש ולהניח, או לתלות אותו, במקום המתאים. זה היה קשה, פריט גדול, ולכן כבר אפשר לראות שהתקדמנו! ושוב, בלי הפסקה לחזור ל-א. לבדוק שוב אם יש פריט ממש קטן שלא בעייה להיפטר ממנו.

וכך הלאה: לפתור מהר כל חלק בעייתי שניתן לפתור מהר, ואם אין לנו חלק כזה כרגע – לחפש את הבעייה הגדולה שאם נצליח לפתור אותה נרגיש הקלה גדולה. מאליו מובן שאם פתאום אנו מוצאים פריט כביסה "חדש" שלא היה בערימה הכללית, לא לזרוק אותו לערימה אלא לטפל בו ראשון. זוהי בלימת התקפת הנגד של האוייב וצריך להיות מוכנים לה ולהשאיר כוחות גם למשימה זו.

זו כמובן אינה האסטרטגיה היחידה, וכל אחד מוזמן להתחרות בה ולהציע טובה ממנה. מי שינסה ויצליח למצוא אסטרגיה טובה מזו, פתר בדרך לשם הרבה מבעייות חייו. העיקר הוא לא לפזר את המאמץ על פני "הכל" אלא לרכז אותו, פעם פה ופעם שם, באופן יצירתי כדי לבלבל את האויב.

והדרך כפולת השמונה ניתנת כידוע גם לחלוקה לשלוש: מקבץ התבונה: זיהוי המטרה והרצון להתקדם אליה; מקבץ המוסר: עשית פעולות נכונות והימנעות מפעולות לא נכונות ביחס למטרה שהגדרנו; ו-מקבץ הריכוז: כל האמצעים והיכולות תומכי הלחימה שאנו יכולים לגייס.

ובנוגע לערימת הכביסה: הבנה שיש כאן בעיה הניתנת לפירוק לגורמים שאפשר לטפל בהם אחד אחד וכדאי לעשות זאת; הימנעות מדחיינות, הדחקה ושכחה שהם כלי הנשק של האויב ופעילות שיטתית בכיוון הסדר שהחלטנו לעשות; ו-ניצול כל האמצעים והיכולות שאנו מכירים בתוכנו פנימה שיכולים לתמוך בכך.

מה שיקבע את נצחוננו על ערימת הכביסה וימנע את היווצרותה מחדש הוא גיוס הכביסה בעצמה לעזרתנו. לגרום לכך שכל גרב, תחתון וחולצה יתבישו וירגישו רע מאוד אם הם מונחים שלא במקומם, וידרשו בעצמם, מיד בהגיעם ממכונת הכביסה, להגיע למקום מסודר ומוגדר בחברת בני מינם. זה ישחרר אותנו לטפל ב"ערימה" אחרת, שהגיעה עכשיו למעמד הנכסף של "מה שהכי מפריע לי והייתי רוצה לשפר".

~*~

כי בממלכת מארה שבה חיים כל היצורים החיים שטרם הגיעו לנירוואנה – אין, כזכור, מצב שבו "הכל בסדר, הכל מושלם." אפילו לא בחלום. לפני שנים, כשחייתי במנזר ווט פה קנג'נבהיסק התכתבתי עם חברי מנוער להתפלספויות, דניאל אפרתי, ובאחד המכתבים הוא סיפר חלום שחלם (הציטוטים ממכתבו מודגשים בצהוב, ההדגשות בקו הן שלי):

באורח מפתיע הופעת אצלי בחלום לפני ימים אחדים ,חלמתי שאני חושב על שני נושאים בפיזיקה -המודל הסטטיסטי של בולצמן ועל התנועה הבראונית וכועס על המודלים האלו ,ואני אומר -בחשבון אחרון ההויה היא מסודרת גם ברמת המיקרו וגם במערכות מורכבות והסטטיסטיקה היא פיקציה.

ואז אתה מופיע ושואל אותי - א. מהם מערכות מורכבות וב .איך מתבצע המעבר ממערכת מורכבת לפשוטה , אחר כך הרגשתי שלווה גדולה מתוך אמונה פנימית שבאופן עמוק הכל מסודר.

בהמשך עלה משהו אחר- מתוך כאב גדול אמרתי לאלו שמסביבי" אני יודע שהכל מסודר אפילו שאתם לא חושבים כך."

על זה הגבתי, בין היתר, כך:

"בחלום זה התובנה הברורה שהכל מסודר מופיעה לרגע אחד קצר, ומיד "עלה משהו אחר" ומייצר חֶסֶר: אמנם החולם מבין באופן עמוק שהכל מסודר, אבל בעצם לא הכל מסודר כי אחרים אינם מבינים זאת... התיחכום הזה כל כך אופייני לתהליך ההעלמה שאני מדבר עליו, לעשות שימוש הפוך-על-הפוך בכל המשאבים של ההכרה האנושית: במקום לחשוף להבליט ולחיות על פי התובנה שתביא שלוות-עולמים, לרתום את המשאבים כדי לייצר חֶסֶר וכאב גדול."

וכך אנו מגיעים לאחד מגורמי הסבל הגדולים: הזולת.

לא די לנו ש"הכל בסדר", אנו צריכים שגם אחרים יסכימו איתנו ש"הכל בסדר". אנו משווים את עצמנו לאחר ורואים הבדל(!) ואז שופטים בחומרה רבה את האחר או את עצמנו: מישהו כאן לא תקין! ואנו שוכחים את הכלל החשוב שהאחר הוא... אחר, כלומר בהגדרה שונה מאיתנו. או שבנקודה שאנו משווים אותה הוא עולה עלינו או שאנו עולים עליו. זה מה שנקרא "אחר", לא? אז מה ההתרגשות ועל מה משפט השדה שאנו עורכים בראש באותו רגע? הרי לא הוא ולא אנו עצמנו נמצאים במצב שבו נערכה ההשוואה מאז שנולדנו, וגם לא הוא ולא אנו עצמנו נישאר במצב הזה לנצח. פעם אנו למעלה ממנו ופעם להפך, ובנקודות אחרות שנבדוק או שהוא יבדוק, יימצאו הבדלים דומים. תמיד. אבל השיפוט הזה הוא אוטומטי, ואם שני רצים הגיעו לקו הגמר באותה מאית שניה – נעלה את רמת הבדיקה לאלפיות השניה ורק לא להפריע לשופט האוטומטי.

אם רק נצליח להמנע מהשיפוט האוטומטי בהשוואה לזולת, נחסוך לעצמנו נתחים גדולים ומשמעותיים של סבל. ו...איך עושים זאת? טוב ששאלתם: בדרך כפולת השמונה.

מוצאים את "ערמת השיפוטיות" המציקה והבעייתית ביותר.

מפתחים את אמצעי העזר: תשומת הלב, הריכוז והמאמץ.

שמים לב לכל הופעה של שיפוט מציק, שמעלה כעס, אשמה, פחד, קנאה וכו'

בכל פעם שתופסים שיפוט כזה, מסבירים לו בסבלנות את הטעות: "זה לא מפתיע שא' שונה מ-ב'. זה הכרחי שא' יהיה שונה מב'. בנקודות אחרות השוני הוא הפוך. כל אחד מאיתנו בהכרח יישתנה בעתיד בנקודה זו, וכדאי שאני אשתפר לכיוון שאני רואה כחיובי."

ואת זה עושים שוב, ושוב, ושוב, ושוב...

שימו לב שאת סעיף ב. כאן אפשר לבצע או בנפרד, בתרגול מדיטטיבי, או בעצם העובדה שאנו משתמשים בתשומת הלב, בריכוז המחשבה ובהתמדת המאמץ לחזור שוב ושוב. עצם הביצוע של ג. ו-ד. גם הוא תרגול של פיתוח תשומת הלב, הריכוז והמאמץ.

הבנתם? נורא פשוט: אנחנו במלחמה נגד צבאותיו של מארה ובמלחמה הזו אפשר לנצח בקרב, ואפשר אפילו לנצח במלחמה כולה. קיבלנו מודיעין טוב שאומר שהאוייב מקיף אותנו מכל הכיוונים, וכדי לנצח אנו צריכים לבחור את החזית שבה נרכז מאמץ התקפי, ולבלום בכל חזית אחרת. כל אחד יכול לבחור את האסטרטגיה שלו שמתאימה למארה הפרטי שלו, אבל אין אסטרטגיה בלי ריכוז המאמץ בנקודה מסויימת (שיכולה להתחלף) בכל רגע נתון.

זהו עולם לא מושלם. אנו נשלים איתו, בשני המובנים: בהשלמה עם המציאות הזו כנקודת מוצא, וביצירת שלום בתודעתנו, שהיא החלק היחיד בעולם שבו אנו יכולים לחולל שינוי אמיתי.