הצורך בתבונה בעולם
פרק מן הספר "זרעים של הבנה", כרך 2 של האנתולוגיה מאת אג'אהן סומדהו1
תרגום והערות (אם לא נכתב אחרת) פניננדו בהיקהו
אנחנו כאן עם עניין אחד משותף לכולנו. במקום חדר של יחידים שכל אחד מהם הולך בעקבות השקפותיו ודעותיו, הלילה כולנו כאן בגלל עניין משותף בתרגול הדהרמה. כשאנשים רבים כל כך מתכנסים ביום ראשון בלילה, אתם מתחילים לראות את פוטנציאל הקיום האנושי, חברה המבוססת על העניין המשותף הזה בָּאֱמֶת. בדהרמה אנחנו מתמזגים. מה שעולה חולף, ובחולפו הוא שליו. וכאשר אנו מתחילים לשחרר את ההרגלים והיאחזויות שלנו בתופעות המותנות, אנו מתחילים להבין את שלמות ואחדות התודעה.
זו התבוננות חשובה מאוד לתקופה זו2, שבה יש כל כך הרבה מריבות ומלחמות כי אנשים לא יכולים להסכים על שום דבר. עמים נגד עמים, קבוצה אחת נגד האחרת – זה רק נמשך ונמשך. מריבות ומלחמות על מה? על מה הם נלחמים? על תפיסות העולם שלהם. 'זו האדמה שלי ואני רוצה אותה ככה. אני רוצה ממשלה מהסוג הזה, ומערכת פוליטית וכלכלית מהסוג הזה', וזה נמשך עוד ועוד. זה ממשיך עד לנקודה שבה אנחנו שוחטים ומענים, עד שאנחנו הורסים את הארץ שאנחנו מנסים לשחרר, ומשעבדים או מבלבלים את כל האנשים שאנחנו מנסים לשחרר.
מַדוּעַ? בגלל חוסר הבנה של איך הם הדברים. דרך הדהרמה היא של התבוננות בטבע והבאה של חיינו להרמוניה עם כוחות הטבע. בציוויליזציה האירופית מעולם לא באמת הסתכלנו על העולם בצורה כזו3. עשינו את זה אידיאלי. אם הכל היה אידיאל, אז זה צריך להיות בדרך מסוימת4. וכשאנחנו רק נאחזים באידיאלים, בסופו של דבר אנחנו עושים את מה שעשינו לכדור הארץ שלנו בזמן הזה: מזהמים אותו ונמצאים על סף הרס מוחלט, כי אנו לא מבינים את המגבלות שמציבים לנו תנאי כדור הארץ. אז בכל הדברים מסוג זה, אנחנו צריכים לפעמים ללמוד בדרך הקשה על-ידי עשיית הכל לא נכון ועשיית בלגן גמור. מקווה שזה לא מצב בלתי פתיר.
כעת, במנזר הזה הנזירים והנזירות מתרגלים את הדהרמה בשקידה. במשך כל חודש ינואר אנחנו אפילו לא מדברים5, אלא מקדישים את חיינו ומציעים את ברכות התרגול שלנו לרווחת כל היצורים החיים6. כל החודש הזה הוא תפילה7 מתמשכת ומינחה מהקהילה הזו לרווחת כל היצורים החיים. זה זמן רק להיווכחות באמת, לצפייה, הקשבה והתבוננות איך הם פני הדברים; זמן להימנע מהתעסקות בהרגלים אנוכיים, ממצבי רוח, לוותר על כל זה לרווחת כל היצורים החיים. זהו סימן לכל האנשים להרהר בסוג זה של מסירות והקרבה של התקדמות אל האמת. זה מצביע לכיוון הגשמת האמת בחייך, במקום לחיות באופן מכני, הרגלי, בהתאם לתנאים המזדמנים של הרגע. זו ההתבוננות למען אחרים. לוותר על עיסוקים לא מוסריים, אנוכיים או לא אדיבים ולהיות מי שמתקדם לעבר העדר-רבב, נדיבות, מוסר ופעולה חומלת בעולם. אם לא נעשה זאת, זה יהיה מצב חסר סיכוי לחלוטין. באותה מידה הכל יכול להתרסק, כי אם אף אחד לא מוכן להשתמש בחייו לשום דבר יותר מסתם פינוק אנוכי, אז זה חסר ערך.
המדינה הזו היא מדינה נדיבה ומיטיבה8, אבל אנחנו יכולים פשוט לקחת זאת כמובן מאליו ולנצל אותה בשביל מה שאנחנו יכולים להוציא ממנה. אנחנו לא חושבים הרבה על לתת לה משהו. אנחנו עשויים לדרוש הרבה, לרצות שהממשלה תעשה לנו הכל יפה, ואז אנחנו מבקרים אותה כשהיא לא יכולה לעשות את זה. בימינו מוצאים יחידים אנוכיים שחיים את חייהם בתנאים שלהם, מבלי להרהר בחוכמה ולחיות בצורה שתביא ברכה לחברה כולה. כבני אדם אנו יכולים להפוך את חיינו לברכות גדולות; או שאנחנו יכולים להפוך למגפה לסביבה, לקחת את המשאבים של כדור הארץ לרווח אישי ולהשיג כמה שנוכל עבור עצמנו, עבור 'אני' ו'שלי'.
בתרגול הדהרמה התחושה של 'אני' ו'שלי' מתחילה להתפוגג – התחושה של 'אני' ו'שלי' כמו היצור הקטן הזה שיושב כאן שיש לו פה וצריך לאכול9. אם אני הולך רק אחר הרצונות של הגוף והרגשות שלי, אז אני הופך ליצור קטן אנוכי וחמדן. אבל כשאני מהרהר בטבעו של מצבי הפיזי וכיצד ניתן להשתמש בו במיומנות במהלך החיים לרווחתם של כל היצורים החיים, אז הישות הזו הופכת לברכה. (לא שאדם חושב על עצמו כעל ברכה, 'אני ברכה'; זה סוג אחר של התנשאות אם אתה מתחיל להיצמד לרעיון שאתה ברכה!). אז למעשה אדם חי כל יום בצורה כזו שהחיים שלו הם משהו שמביא שמחה, חמלה, טוב לב, או לפחות לא גורם בלבול ואומללות מיותרים.
המעט שאנחנו יכולים לעשות הוא לשמור על חמשת הכללים10 כך שהגוף והדיבור שלנו לא ישמשו להרסנות, אכזריות וניצול על הפלנטה הזו. זו דרישה גדולה מדי למישהו מכם? האם זה דמיוני מדי לוותר על עשיית מה שמתחשק לך כרגע כדי להיות לפחות קצת יותר זהיר ואחראי למה שאתה עושה ואומר? כולנו יכולים לנסות לעזור, להיות נדיבים ואדיבים ומתחשבים בשאר היצורים שעלינו לחלוק איתם את הפלנטה הזו. כולנו יכולים לחקור ולהבין בתבונה את המגבלות בהן אנו נמצאים, כדי שלא נושלה עוד על ידי עולם החושים. זו הסיבה שאנחנו עושים מדיטציה. לנזיר או לנזירה זוהי דרך חיים, הקרבת הרצונות והגחמות האישיים שלנו למען רווחתה של הקהילה, של הסנגהה.
אם אני מתחיל לחשוב על עצמי ועל מה שאני רוצה, אני שוכח מכולכם; כי מה שאני רוצה באופן אישי כרגע אולי לא יהיה טוב לכל היתר. אבל כשאני משתמש במקלט הזה בסנגהה כמדריך שלי, אז טובת הסנגהה היא השמחה שלי ואני מוותר על גחמותיי האישיות לרווחת הסנגהה. זו הסיבה שהנזירים והנזירות כולם מגלחים את ראשם11 וחיים בכפוף למשמעת שייסד הבודהה. זוהי דרך לאדם לאמן את עצמו להרפות מן העצמי כדרך חיים: דרך שאינה מביאה לחייו בושה או אשמה או פחד. תחושת האינדיבידואליות ההרסנית הולכת לאיבוד מכיוון שאדם אינו חי עוד בהחלטה להיות עצמאי מהשאר, או לשלוט, אלא להיות בהרמוניה ולחיות למען רווחת כל היצורים, יותר מאשר לרווחת עצמו.
לקהילת יושבי-הבית12 יש הזדמנות להשתתף בכך. הנזירים והנזירות תלויים בקהילת יושבי-הבית לצורך עצם ההישרדות הבסיסית, ולכן חשוב לקהילת יושבי-בית לקחת אחריות זו. זה מוציא אתכם, יושבי-הבית מהבעיות והאובססיות הפרטיות שלכם, כי כאשר אתם מפנים לעצמכם זמן לבוא לכאן כדי לתת, לעזור, לתרגל מדיטציה ולהקשיב לדהרמה, אנו מוצאים את עצמנו מתמזגים באחדות האמת הזו13.
בגלל הנטייה שלנו לממש את האמת הזו אנחנו יכולים להיות כאן יחד ללא קנאה, קנאה, פחד, ספק, חמדנות או תאווה. היפכו זאת לכוונת חייכם; אל תבזבזו את חייכם על עיסוקים מטופשים! האמת הזו, אפשר לקרוא לה בכינויים שונים. דתות מנסות להעביר אותה דרך מושגים ותורות, אבל אנו שכחנו על מה היא הדת14. במאה השנים האחרונות לערך, החברה שלנו הולכת בכיוון מדע חומרני, מחשבה רציונלית ואידיאליזם, המבוססים על היכולת שלנו לתאר לעצמנו מערכות פוליטיות וכלכליות. אבל בכל-זאת, אנחנו לא יכולים לגרום להן לעבוד, נכון?
אנחנו לא באמת יכולים ליצור דמוקרטיה או קומוניזם אמיתי או סוציאליזם אמיתי – אנחנו לא יכולים ליצור אותם כי אנחנו עדיין מוּלָכִים-שׁוֹלָל על ידי תחושת העצמי. לכן זה נגמר בעריצות ובאנוכיות, פחד וחשדנות. אז המצב הנוכחי בעולם הוא תוצאה של אי הבנה איך הם הדברים, וזהו זמן שבו כל אחד מאיתנו, אם אנחנו באמת מודאגים ממה שאנחנו יכולים לעשות, צריך להפוך את החיים שלו למשהו ראוי. אז איך אנחנו עושים את זה?
ראשית, עלינו להודות בכל מניע, או פינוק אנוכי, או חוסר בגרות רגשית, כדי להכיר אותם ולהיות מסוגלים לשחרר אותם; לפתוח את התודעה לדרך בה מתנהלים הדברים, להיות ערני. התרגול שלנו בהתבוננות בשאיפה ובנשיפה15 הוא התחלה, לא? זה לא סתם עוד הרגל או בילוי שאנחנו מפתחים כדי להעסיק את עצמנו, אלא אמצעי להתאמץ להתבונן, להתרכז ולהיות עם תהליך הנשימה. היינו יכולים, במקום זאת, לבלות זמן רב בצפייה בטלוויזיה, ללכת לפאב ולעשות כל מיני דברים שאינם מועילים במיוחד – איכשהו זה נראה חשוב יותר מאשר לבזבז זמן כלשהו בצפייה בנשימה שלנו, לא? כשאנחנו צופים בחדשות הטלוויזיה ורואים אנשים נטבחים באיזו נקודת התלקחות עולמית, כל זה נראה חשוב יותר מסתם לשבת ולצפות בשאיפות ונשיפות.
אבל זו היא התודעה שאינה מבינה את התנהלויות הדברים; לכן אנו מעוניינים לצפות בצללים על המסך ובאומללות שניתן להעביר דרך מסך טלוויזיה על חמדנות, שנאה וטיפשות, הפועלים בצורה הבזויה ביותר. האם זה לא יהיה הרבה יותר מועיל לבלות את הזמן הזה עם איך שהגוף הוא עכשיו? עדיף לכבד את הישות הפיזית הזו שכאן כדי שאדם ילמד לא לנצל אותה, להשתמש בה לרעה, ואז להתרעם עליה כשהיא לא מעניקה לנו את האושר שאנחנו רוצים.
בחיי הנזירים אין לנו טלוויזיה כי אנחנו מקדישים את חיינו לעשות דברים שימושיים יותר, כמו לצפות בנשימה שלנו וללכת הלוך וחזור בשביל היער. השכנים חושבים שאנחנו קצת מסובבים. כל יום הם רואים אנשים יוצאים עטופים בשמיכות והולכים הלוך וחזור. 'מה הם עושים? הם בטח משוגעים!’ היה לנו כאן ציד שועלים לפני שבועיים. כלבי הציד רדפו אחרי שועלים דרך היער שלנו (עושים משהו ממש מועיל ומועיל לכל היצורים החיים!). שישים כלבים וכל האנשים המבוגרים האלה רודפים אחרי שועל קטן ועלוב.
עדיף לבלות את הזמן בהליכה הלוך וחזור בשביל יער, לא? עדיף לשועל, לכלבים, ליער האמר16 ולציידי השועלים. אבל אנשים במערב סאסקס חושבים שהם נורמליים. הם הנורמליים ואנחנו המטורפים. כשאנחנו מתבוננים בנשימה שלנו והולכים הלוך וחזור בשביל ביער לפחות אנחנו לא מטילים אימה על שועלים! איך הייתם מרגישים אם שישים כלבים היו רודפים אחריכם? רק תארו לעצמכם מה הלב שלכם היה עושה אם הייתה להקה של שישים כלבים רודפים אחריכם ואנשים רוכבי סוסים אומרים להם להשיג אתכם. זה מכוער כשאתם באמת מהרהרים בזה.
ועדיין זה נחשב נורמלי, או אפילו דבר רצוי לעשות בחלק הזה של אנגליה. מכיוון שאנשים לא טורחים להרהר, אנו יכולים להיות קורבנות של הֶרְגֵּלִים, לכודים בתשוקות ובהרגלים. אם באמת היינו חוקרים את ציד השועלים, לא היינו עושים את זה. כל אחד עם אינטליגנציה כל-שהיא שבאמת שקל על מה מדובר, לא היה רוצה לעשות את זה. מצד שני, כאשר אנו הולכים הלוך וחזור בתשומת לב או מתבוננים בנשימות שלנו, אנו מתחילים להיות יותר אינטליגנטים, מודעים ורגישים. ובאמצעות שיטות אלה, לכאורה לא משמעותיות, ממש כמו כאשר אנו שומרים את חמשת הכללים, האמת מתבלטת: החיים בדהרמה יוצרים שדה של ברכה לעולם17.
כשתתחילו להרהר בדרך התנהלות הדברים ותיזכרו בזמן שבאמת נשקפה סכנה לחיים שלכם, תדעו כמה התחושה הזו איומה. זו חוויה מפחידה לחלוטין. אדם לא רוצה להביא שום יצור אחר לחוויה הזו בכוונה, אם הוא הרהר בזה. אין שום דרך שבה הוא יביא בכוונה יצור אחר לאימה הזו. אם אתם לא מהרהרים, אתם חושבים ששועלים לא חשובים, או שדגים לא חשובים. הם שם רק להנאתכם – ציד או דיג הם משהו לעשות ביום ראשון אחר הצהריים. אני זוכר אישה אחת שבאה לבקר אותי ומאוד התעצבנה על כך שאנו קונים את בריכת האמר. (בהיותם חלק ממנזר בודהיסטי, יער האמר ובריכת האמר הפכו כמובן למקלטי חיות בר.) היא אמרה: 'אתה יודע שאני מוצאת כל כך הרבה שלווה; אני לא באה לכאן כדי לדוג, אני באה לכאן בשביל השלווה של להיות כאן.' היא בילתה כל יום ראשון בחוץ בדיג דגים רק כדי להיות שלווה. חשבתי שהיא נראית די בריאה, היא הייתה קצת שמנמנה, היא לא רעבה למוות. היא לא באמת הייתה צריכה לדוג כדי לשרוד.
אמרתי: 'טוב, את יכולה, אם את לא צריכה לדוג בשביל הישרדות – יש לך מספיק כסף, אני מקווה, לקנות דגים – את יכולה לבוא לכאן אחרי שנקנה את הבריכה הזו, ואת יכולה פשוט לעשות מדיטציה כאן.18 את לא חייבת לדוג.’ היא לא רצתה לעשות מדיטציה! אחר כך היא המשיכה על ארנבונים שאוכלים את הכרובים שלה, אז היא נאלצה להציב כל מיני דברים שיהרגו ארנבונים כדי למנוע מהם לאכול את הכרובים שלה. האישה הזו אף פעם לא מהרהרת בשום דבר. היא לא מפרגנת לארנבונים האלה את הכרובים שלה19, אבל היא יכולה בקלות לצאת ולקנות כרובים. אבל ארנבונים לא יכולים. ארנבונים צריכים להסתדר כמיטב יכולתם על ידי אכילת כרובים של מישהו אחר. אבל היא אף פעם לא באמת פתחה את תודעתה לדרך בה הדברים מתנהלים, לְמָה שבאמת אדיב ומיטיב. לא הייתי אומר שהיא אדם אכזרי או חסר לב, רק אישה בורה ממעמד הביניים20, שמעולם לא הרהרה בטבע או הבינה איך היא הדהרמה. אז היא חושבת שכרובים נמצאים שם בשבילה ולא בשביל ארנבונים, ודגים נמצאים שם כדי שיהיה לה יום ראשון אחר-צהרים שליו כשהיא מענה אותם21.
והיכולת הזו להרהר ולהתבונן היא מה שהבודהה הצביע עליה בתורתו, כשחרור מן ההליכה העיוורת אחרי הֶרְגֵּל ומוסכמה. זוהי דרך לשחרר את ההוויה הזו מאשליית המצב החושי באמצעות הרהור נבון על דרך התנהלות הדברים. אנחנו מתחילים להתבונן בעצמנו, בתשוקה למשהו, או בסלידה, בקהות או בטיפשות התודעה. אנחנו לא בוררים ובוחרים, או מנסים ליצור תנאים נעימים להנאה אישית, אלא מוכנים אפילו לסבול תנאים לא נעימים או עלובים כדי להבין אותם כפי שהם, ולהיות מסוגלים לשחרר אותם. אנחנו מתחילים להשתחרר מבריחה מדברים שאנחנו לא אוהבים.
אנחנו גם מתחילים להיות הרבה יותר זהירים לגבי איך אנחנו חיים. ברגע שאתם רואים במה מדובר, אתם באמת רוצים להיות מאוד, מאוד זהירים במה שאתם עושים ואומרים. ייתכן שתהיו בכוונה לא לחיות את החיים על חשבון כל יצור אחר. כבר אינכם מרגישים שהחיים שלכם הרבה יותר חשובים משל כל אחד אחר. מתחילים להרגיש את החופש ואת הקלילות בהרמוניה הזו עם הטבע, במקום את הכובד של ניצול הטבע לרווח אישי. כשאתם פותחים את התודעה לאמת, אז אתם מבינים שאין ממה לפחד. מה שעולה חולף, מה שנולד מת, ואינו-עצמי – כך שהתחושה שלנו כלכודים בזהות עם הגוף האנושי הזה מתפוגגת. אנחנו לא רואים את עצמנו כישות מבודדת ומנוכרת שאבדה ביקום מסתורי ומפחיד. אנחנו לא מרגישים מוצפים מזה, מנסים למצוא חלק קטן ממנו שאנחנו יכולים לתפוס ולהרגיש בטוחים אתו, כי אנחנו מרגישים בשלום עם זה. אז התמזגנו עם האמת.