אנאורליה איך זה בלי מונולוג פנימי

אַנְאַוּרָלְיַה - איך זה בלי מונולוג פנימי?

תמלול פרק מתוך תכנית הרדיו/פודקאסט All in the Mind של רדיו אוסטרליה

תרגום לעברית והערות – פניננדו בהיקהו

סאנה קדר (Sana Qadar, מנחת תוכנית הרדיו/הפודקאסט) : רבים מאיתנו חיים את חיינו מתוך אמונה שהאנשים סביבנו חווים את העולם פחות או יותר כפי שאנו. רואים את אותם הצבעים, מרגישים את אותם המרקמים, מעבדים ושומרים מידע באותו אופן במוח שלנו. אבל בשלב מסוים אתה מבין שלא כולם רואים בירוק הזה ירוק כי יש אנשים שהם עיוורי צבעים. או שלא כולם יכולים לדמיין או לראות תמונות בראש שלהם כי יש אנשים שיש להם אַפַנְטָזִיַה (Aphantasia)1. ויותר לעניין לפרק של היום, לא כולם מדברים לעצמם באותה צורה בראש שלהם כי יש אנשים שיש להם אַנְאַוּרָלְיַה (Anauralia). אני סאנה קדר, זה All in the Mind וכדי לחקור בדיוק מה זה, קלייר קונקנון (Claire Concannon) חזרה היום לתוכנית. היא כתבת מדע ומנחה של " "Our Changing World ברדיו ניו זילנד. היי קלייר.

קלייר קונקנון : Kia ora2 סאנה, שוב שלום.

סאנה קדר : היי, אז אנשים עם אַנְאַוּרָלְיַה, הם עדיין יכולים לחשוב ולהרהר אבל הם פשוט עושים את זה בצורה יותר מופשטת, נכון? כאילו במקום לדבר לעצמם בקול פנימי צלול.

קלייר קונקנון : כן ותראי כמה מְגֻוָּן אופני האינטראקציה של המוח האנושי עם העולם הוא פשוט מדהים. כששמעתי על זה, זה היה אחד הדברים שפשוט מצאתי את עצמי מספרת עליו לכל החברים שלי. כמו 'ידעת? האם ידעת שאנשים חווים את העולם כך?'

סאנג-היון קים (Sang-Hyun Kim) : אני רואה את העולם ואני חושב על העולם קצת דרך כתוביות מסוגרות3, את יודעת, המחשבות האלה קצת צצות במוחי ואני יכול להבין בדיוק מה אני מרגיש, מה אני רואה, מה אני חווה אבל המחשבות האלה לא מתורגמות בצורה מילולית לקול הזה.

קלייר קונקנון : זה סאנג-היון קים.

סאנג-היון קים : זו דרך מאוד מעניינת לראות את העולם, מה שנורמלי לחלוטין עבורי, אבל זה מרגיש לי כל כך מוזר ששמעתי את מה שעובר על כולם, מנהלים שיחות כאלה עם עצמכם או רציונליזציה של מחשבותיכם באמצעות איזשהו קול שבעיני הוא די מוזר במובן מסוים. תמיד התרגלתי לשקט כזה.

קלייר קונקנון : סאנג-היון הוא מועמד לדוקטורט במחלקה למתמטיקה ב-Waipapa Taumata Rau4, אוניברסיטת אוקלנד.

סאנג-היון קים : אני חוקר כיצד מלמדים מתמטיקה וכיצד היא נלמדת ברמת התואר הראשון.

קלייר קונקנון : המחקר שלו נשמע ממש מעניין אבל זו לא הסיבה שאני משוחחת אתו היום. במקום זאת אנו דנים באיזו צורה שונה המוחות שלנו פועלים, כי בעוד אני מרבה לחזור על משפטים במוחי, מרכיבה פיסות פודקאסטים, נתקעת עם "תולעי אוזניים5" שחוזרות ומשמיעות מחדש שיחות מלאות, סאנג-היון לא עושה זאת. רובנו יכולים לעשות זאת במידה רבה או פחותה. ההערכה הטובה ביותר לאחוז של אלה שלא מדמיינים קול במוחם או שאין להם דימוי שמיעתי, כפי שניסח זאת פסיכולוג, היא קצת פחות מ-1%. כשסאנג-היון סוף סוף הבין שהוא נמצא בפחות מ-1% שאין להם קול פנימי, זה היה קצת הלם.

סאנג-היון קים : כמעט נשברתי והיה לי איזשהו משבר קיומי. לחשוב על מה אנשים אחרים, איך הם חושבים, האם המחשבות האלה רצות להם בראש כל הזמן ואתה מתחיל להרהר על האפשרויות לגבי איך אנשים רואים את העולם. במובן מסוים זה קצת, אני לא יודע אם זה מפחיד אותך, אבל זה גורם לך באמת לפתוח את העיניים לאפשרויות ששום דבר לא באמת נורמלי. זה היה רגע קצת מכונן כשממש הגעתי להבנה שזה דבר קצת מוזר. זה דבר מאוד מעניין שלדעתי ראוי להסתכל עליו יותר.

קלייר קונקנון : וזה בדיוק מה שפרופסור טוני למברט (Anthony Lambert) והצוות שלו עושים.

פרופ' אנתוני למברט : אני טוני למברט. אני פרופסור לפסיכולוגיה ומדעי המוח הקוגניטיביים באוניברסיטת אוקלנד.

קלייר קונקנון : טוני התחיל להתעניין בתחום המחקר הזה דרך חשיבה על וריאציה נוספת של אופן פעולת המוח. אנשים שאין להם דימויים חזותיים.

פרופ' אנתוני למברט : אז בשנים האחרונות, יש עניין עצום באמת בדימויים חזותיים ובמחסור בדימויים חזותיים. אז יש פסיכולוג אנגלי, למעשה אני חושב שהוא נוירולוג, בשם אדם זֶמַן (Adam Zeman), שהכניס את המונח הזה 'אַפַנְטָזִיַה' לספרות בשנת 20156. וכשאדם זֶמַן התחיל לכתוב על זה, הייתה התעניינות רבה מהציבור ומהתקשורת והרבה אנשים אומרים, אלוהים, אני כזה. גם אני לא מדמיין דברים חזותית.

קלייר קונקנון : זה לא כאילו הוא היה הראשון שנתקל בזה. רק הראשון שנתן לזה שם. וכדי להפוך את הרעיון לפופולארי מספיק כדי שאנשים יצרו אתו קשר לגבי החוויות שלהם. הנה פרופסור זֶמַן מדבר עם מגישת רדיו ניו-זילנד קים היל (Kim Hill) בנובמבר 2015.

פרופ' זֶמַן : היו כמה ביטויים די מסורבלים כמו "חזות מחדש פגומה", שהיו קצת קשים לביטוי. אז חשבנו שצריך תיאור פשוט. ולכן התייעצתי עם חבר קלאסיקאי שהציע את המונח אַפַנְטָזִיַה. "פנטזיה" הייתה המונח של אריסטו לְעֵין הנפש, היכולת להמחיש. וה-אַ מציין את היעדר היכולת הזו כמו באפאזיה (aphasia), כאשר אתה לא יכול לדבר, או אמנזיה (amnesia), כאשר אתה מתקשה בזיכרון.

קים היל : האם אתה יכול לחשוב על מילה שתתאר את חוסר היכולת שלי לדמיין מהי אַפַנְטָזִיַה?

פרופ' זֶמַן : ובכן, זו תגובה די נפוצה. ואני חושב שהתגובה הזו היא אחת הסיבות לכך שהמונח הוכיח את עצמו כפופולרי למדי בקרב אנשים שמזהים את החוויה הזו כשלהם. כי אם זה משפיע על כ-2% מהאוכלוסיה, שחלק מהראיות מצביעות על כך שאולי זה המצב, אז אם יש לך את הווריאציה הזו בחוויה, אתה תבזבז זמן בניסיון להסביר את זה לאחרים, לחברים ולמשפחה שלך, והם לא יקבלו את זה, כי זה יחסית, יחסית, נדיר.

קלייר קונקנון : כל הריאיון מרתק, למעשה. אני ממליצה להאזין. אבל בחזרה לטוני.

פרופ' אנתוני למברט : אז הִתְעַנְיַנּוּ בזה, וחשבתי שאנשים התעלמו לחלוטין מהממד השמיעתי של זה, כי יש אנשים שאמרו שהם לא מדמיינים דברים חזותית, גם לא מדמיינים צלילים. אז הִתְעַנְיַנּוּ, ומצאנו שבמובן מסוים התעלמו מזה לחלוטין. למעשה, אפילו לא היה שם להיעדר דימויים שמיעתיים. אז במאמר שפרסמנו בשנת 2021, הצגנו לַסִּפְרוּת את המונח אַנְאַוּרָלְיַה. והרעיון של אַנְאַוּרָלְיַה הוא שזה היעדר היכולת לדמיין מה נשמע כמו, אתה יודע, או מוזיקה או צלילים סביבתיים כמו סירנות אמבולנס או קולות.

קלייר קונקנון : אחד הדברים הראשונים שטוני ועמיתיו עשו היה לנסות להבין את הקשר בין אַנְאַוּרָלְיַה ואַפַנְטָזִיַה.

פרופ' אנתוני למברט : ומה שמצאנו זה שהם קשורים. כך, אנשים שאומרים שהם לא חווים צלילים גם אומרים הרבה פעמים שהם גם לא חווים דימויים חזותיים. ובקצה השני של הקיצון, אנשים שאומרים שהם יכולים לדמיין צלילים ברורים כאילו הם באמת שומעים אותם, כמו כן, גם, רבים מהאנשים האלה גם אומרים שהם יכולים לדמיין דברים חזותית בצורה מאוד מאוד ברורה7. אז הם כן הולכים יחד בצורה חזקה למדי. עם זאת, במחקר האחרון שלנו, שהשתמש במדגם גדול מאוד, 30,000 ניו זילנדים, עם המדגם הגדול הזה, מה שהצלחנו לעשות זה לחפש נתקים8. ומה שמצאנו הוא ששני הסוגים של מימדי דמיון אכן מתפרקים. הם מתנתקים לעתים רחוקות למדי. אז יש אנשים שאומרים שהם לא מדמיינים צלילים בכלל, אבל הם יכולים לדמיין חזותית, מראה חזותי של דברים מאוד מאוד ברור. ולהפך, יש אנשים שאומרים שהם לא יכולים לדמיין דברים בצורה חזותית, אבל הם יכולים לדמיין צלילים מאוד מאוד ברורים.

קלייר קונקנון : אצל סאנג-היון, הוא חווה גם אַנְאַוּרָלְיַה וגם אַפַנְטָזִיַה. השמות די מוזרים ונשמעים קליניים, כאילו היו סוג של הפרעה. אבל טוני אומר שבהחלט לא כך עלינו לחשוב עליהם.

פרופ' אנתוני למברט : אני חושב שזה באמת רק מימד של הבדל אינדיבידואלי. כולנו שונים בכל כך הרבה מובנים באישיות שלנו וכן הלאה. ואני חושב שזה מימד נוסף של הבדל אינדיבידואלי. וזה כבר מאוד ברור שחוסר הממד השמיעתי או החזותי הזה בדמיון שלך אינו מחסום לניהול חיים מאושרים ומספקים, להישגים טובים מאוד.

קלייר קונקנון : עשרות שנים של מחקר בפסיכולוגיה קישרו את קול התודעה להיבטים שונים של האופן שבו אנו מעבדים ומאחסנים מידע. כיצד אנו בונים זיכרונות מהעבר ומצפים לעתיד. איך אנחנו מדברים לעצמנו במוחנו כדי להשפיע על ההתנהגות שלנו. 'זכור להביא את החלב'. 'לא עוד שוקולד בשבילך'. מה שטוני והצוות רוצים לדעת זה, האם אנשים שחווים אַנְאַוּרָלְיַה משתמשים באסטרטגיות אחרות כדי לעשות את הדברים האלה? יש להם מספר שאלות עליהן הם מקווים לענות. אבל מה שהדוקטורנטית זואי שלפ Zoe Schelp) ) מתמקדת בו כרגע הוא האופן שבו אנחנו חושבים אסטרטגית ומשננים דברים בהווה. משהו שפסיכולוגים מכנים זיכרון עבודה.

זואי שלפ : זו השנייה הקטנה הזו כשאתה מנסה לזכור מספר טלפון, כשאתה מתחיל לחזור על זה בראש שלך, למשל, או רשימת מכולת. רק החלק בזיכרון שלך שיש לו גמישות ודרכים או לבטל חלק מהמידע או לגייס אותו לאחסון ארוך-הטווח שלך.

קלייר קונקנון : כדי לבדוק זאת במעבדה, לזואי יש תוכנת מחשב שעורכת בדיקת זיכרון פשוטה.

זואי שלפ : אני מושיבה אותם מולי עם מסך לפניהם והם מקבלים רשימה של ארבע מילים שמוצגות אחת בכל פעם במחשב, נקודה אדומה שמרמזת להם לספר לי את הרשימה הזאת בסדר המדויק שהם ראו את זה. אם הם תופסים את זה נכון, הרשימה ממשיכה לחמש מילים. אם הם לא ממש זוכרים את זה, זה יורד לשלוש, מה שאומר שבשלב שעשיתי 16 ניסיונות, אני אקבל ממוצע של כמה מילים הם יכולים לזכור ואז אני נותנת להם ניקוד על סמך על זה.

קלייר קונקנון : עד כה היא עשתה זאת עם 10 אנשים שחווים אַנְאַוּרָלְיַה, כמו גם על בקרות לגיל, מגדר ושפה. אני מנסה, אבל לגמרי מרמה. "כת, רמז, ממהר, פועל". נקודה אדומה, והנקודה האדומה אומרת שאני צריכה לחזור על זה בשבילך, אבל אני לא אמורה לומר את זה בקול.

זואי שלפ : לא, את צריכה לא לומר.

קלייר קונקנון : אז כן, לדעתי, הייתי עושה זאת, אם לא הייתי מסוגלת לומר אותם בקול, הייתי אומרת אותם שוב ושוב בראשי. זו תהיה האסטרטגיה שלי. אז מה מצאת עבור האנשים שחווים אַנְאַוּרָלְיַה? באילו אסטרטגיות הם השתמשו?

זואי שלפ : אז מה שמצאנו זה שיש להם באותה מידה סיכוי לחזור עליהם בראש שלהם. אני לא ממש בטוחה איך זה עובד, אבל בערך קרה לנו אותו דבר שם, שם הם יכלו לקבל איזשהו רעיון של חזרה על המילים בראשם, אבל היה להם הרבה פחות סיכוי ליצור סיפור דרך המילים שהם קיבלו. אז יש כמה מילים כמו פנטזיה ואומללות וחתול. וכך הייתם מדמיינים פיה שהיא ממש, אבל ממש, אומללה, מלטפת חתול. הרבה מקבוצת הביקורת היו עושים את זה ומדברים על איך הם ניסו לזכור מילים מתחרזות במיוחד כאלה, כמו מדף, חדף, מגף. הם היו מדמיינים מדף ועליו חדף נועל מגף. אבל אנאורלים לא היו עושים את זה. הם לא באמת יחשבו על זה, וזה היה די מעניין. אני לא ממש בטוחה למה.

קלייר קונקנון : האם מישהו מהם היה סוג של, כלומר, לא אמר את המילים, אלא כאילו מניעים את הפה למילים?

זואי שלפ : כן, כל הזמן חשפתי אנשים שהם כאילו, "אתה לא יכול ללחוש אותן, אתה יודע." היה לי אדם אחד שלא קלטתי ששפת הסימנים משמשת אותו, כאילו, אני מניחה, להניע את הפה, אבל עם האצבעות שלו, שזה היה קצת כאילו, זה די ערמומי.

קלייר קונקנון : אני מתכוונת, זאת רמאות? האם ייתכן שגם אנשים אחרים משתמשים באצבעותיהם כדי לזכור דברים?

זואי שלפ : אני לא יודעת. הם בהחלט השתמשו באצבעותיהם. אנאורלים עשו את זה הרבה. הם השתמשו באצבעותיהם כדי לזכור כמה מילים היו ברשימה כי רשימות המילים שינו את אורכן. אז הם ניסו להיזכר, 'בסדר, אני צריך לזכור חמש מילים.' ואז על סמך זה, הם היו חוזרים. סביר מאוד שהם גם יצרו קיצורים. אז אם היו להם "אטום, גמל ו-ורד", הם היו מנסים למצוא משהו מ- א.ג.ו. ואז חוזרים בראש שלהם כאילו, 'בסדר, מהן המילים הכי נפוצות שאני, כאילו, שראיתי לאחרונה שמתחילות באלו?'

קלייר קונקנון : אז אין הבדל בין הקבוצות ביכולת, כמה מן האסטרטגיות אחרות. כמובן, מכיוון שאַנְאַוּרָלְיַה ואַפַנְטָזִיַה נמצאות לעתים קרובות ביחד באנשים, זה יהיה מסובך עבור החוקרים האלה לחלץ את שני הדברים האלה זה מזה. זואי מקווה לגייס משתתפים נוספים בבוא הזמן. ובאופן אידיאלי, זה יכלול שילוב של אנשים שחוו אַנְאַוּרָלְיַה, אבל לא פנטזיה ולהיפך. איך הם הולכים למצוא אנשים? ובכן, זכרו, טוני הזכיר את הסקר הגדול ההוא של 30,000 ניו זילנדים.

זואי שלפ : הצלחנו להכניס שתי שאלות למה שאנו מכנים ה-NZAVS, 'סקר העמדות והערכים של ניו זילנד', שהוא מחקר ענק שנערך כבר שנים רבות עם קבוצת פריטים שונים, ששואלים את האנשים שממלאים אותו אם הם יכולים לדמיין כלב נובח או קול מוכר בראשם. ובהתבסס על הציון שלהם, אם הציון הוא אחד, אנו רואים אותם כאנאורליים. אם הציון בין שלוש לשש, אנו רואים בהם קבוצת ביקורת. ושבע, אנחנו מחשיבים אותם למה שנקרא היפר-אורלי, כך שיש להם דימוי חי מאוד.

קלייר קונקנון : אותו סוג של סולם שימש לאַפַנְטָזִיַה, אבל עם שאלות על דימויים חזותיים. עבור סקר העמדות והערכים בניו זילנד, אנשים יכולים להוסיף פרטים ליצירת קשר אם הם היו שמחים להיות מעורבים במחקר המשך, וכך זואי יכולה לגייס חלק מהאנשים שענו על זה. גם עמיתה לדוקטורט, גייג' קוויגלי-טמפ (Gage Quigley-Tump), השתמש בנתוני הסקר. הוא רצה לחקור משהו עבור אַנְאַוּרָלְיַה, שנבדק זה מכבר עבור אנשים שחווים אַפַנְטָזִיַה.

גייג' קוויגלי-טמפ : למעשה, עוד בשנת 1880 היה מדען בשם פרנסיס גלטון (Francis Galton) שהעלה את ההשערה שאנשי המדע באותה תקופה חוו כולם סוג של אַפַנְטָזִיַה, מה שהיינו מכנים אַפַנְטָזִיַה היום9, אבל הם היו חסרים לחלוטין כל סוג של דימוי. אז התיאוריה הייתה שמחשבה מופשטת דורשת פחות ויזואליזציה כי היא מסיחה את הדעת או משהו. אז באמצעות ההשערה הזו לאורך זמן, היה סוג כזה של קשר בין דימויים חלשים יותר לקריירות מדעיות. אז אם יש לך אַפַנְטָזִיַה, סביר יותר שתסיים בקריירה מדעית, כמו מחשבים או מתמטיקה או המדעים הרכים יותר.

קלייר קונקנון : מול כל קריירה אחרת או מול, אני לא יודע, קריירות יצירתיות?

גייג' קוויגלי-טמפ : ובכן, המאמר המקורי מצא שכ-20% ממשתתפי האַפַנְטָזִיַה שלהם היו בקריירות מדעיות ומעט מאוד מהם בקריירות אמנותיות. הם למעשה מצאו גם את ההיפך של זה. אז אנשים עם היפרפנטזיה, בערך 45% מהם היו בקריירות יצירתיות הקשורות לאמנויות ומדיה וכן הלאה. אז די רצנו עם הרעיון הזה וניסינו לשחזר את המחקר, כי ה-NZAVS אוסף גם את כל נתוני העיסוק הזה. אז פשוט היו לנו הנתונים שם ובעצם שיכפלנו את האפקט הזה. מצאנו את אותה מגמה עבור פנטזיות שבהן סביר יותר שהם יהיו בה, ובכן, ספציפית מצאנו סבירות גבוהה יותר שהם יהיו בעבודות מחשב ומתמטיות. המדעים הרכים לא יצאו. אז מסתבר שזה היה קשור יותר למחשבים ומתמטיקה מכל דבר אחר. ואז עשינו את אותו הדבר לגבי הצד האנאורלי של זה. ובעצם לא היה שם כלום. אז הם לא היו במגמה לשום קריירה מסוימת בכלל. אז נראה כאילו התחום החזותי מחליט על כך יותר מכל.

קלייר קונקנון : זה מעניין, כי חשבתי 'האַנְאַוּרָלְיַה והאַפַנְטָזִיַה לא כאילו הולכות יחד אצל רוב האנשים?'

גייג' קוויגלי-טמפ : כן. אז בהתבסס על הנתונים מה-NZAVS, מדובר בחפיפה של כ-70% כאילו לגמרי. אז אם יש לך, נגיד, חמש באַפַנְטָזִיַה, אתה תהיה חמש באַנְאַוּרָלְיַה. אז בערך 70% מהאנשים יהיו מתאימים לרמה הזו, אבל אז 30% הנותרים ישתנו מאוד. אז, כמה מקרים של קיצוניות בשני הקצוות. אז מישהו שהוא אפנטזי, אבל היפר-אורלי. צלילים מאוד חיים, אבל בלי חזותיות בכלל.

* * *

סאנה קדר : זה All in the Mind ב-ABC Radio National. אני סאנה קדר, והיום אנו מביאים לכם תכנית מיוחדת מרדיו ניו זילנד. אז שמענו שאַנְאַוּרָלְיַה ואַפַנְטָזִיַה אכן הולכות יד ביד אצל הרבה אנשים, אבל אצל אחרים, הן לא חופפות בכלל. כדי ללמוד עוד, החוקר גייג' קוויגלי-טמפ מנסה למצוא סימן פיזי לאַנְאַוּרָלְיַה. הנה שוב הכתבת קלייר קונקנון.

קלייר קונקנון : גייג' קיבל השראה למבחן האַנְאַוּרָלְיַה שלו ממחקר קודם על מוזיקה ותמונות אודיו.

גייג' קוויגלי-טמפ : אנשים היו מאזינים למוזיקה בזמן שהאישונים שלהם נמדדו באמצעות מצלמת אישונים. אז הקוטר של האישון שלהם, כמה הוא מתרחב ומתכווץ בתגובה לגירויים. הם היו מאזינים למוזיקה ואז היה קטע בשיר שבו הוא היה משתתק ונאמר להם שהם אמורים לדמיין כאילו השיר לא מפסיק. הם משלימים את החסר בדמיונם, אז סוג של דימויים מוזיקליים. ואפשר למעשה למדוד את הדפוס המובהק של האישון כשאתה מדמיין ומקשיב. והם די גילו שאלו היו דפוסים דומים כשאתה שומע את השיר עצמו וכאשר אתה מדמיין אותו. אז יש סוג של דפוס ספציפי של תגובת האישון לדברים כמו קצב וגובה צליל וכל הדברים האלה. וזה בערך כמו קידוד. זה כמו קידוד פיזיולוגי של הצליל דרך האישונים שלך. וכמובן, החל מזה, התיאוריה הייתה מלכתחילה שאנשים אנאורליים לא צריכים להיות מסוגלים לבצע את המשימה הזו בכלל. כשזה מגיע לדמיין את הצליל, המוח שלהם לא יחשוב שהם באמת מקשיבים לו. אז הם לא יקבלו את אותה תגובת אישון.

קלייר קונקנון : אז זה הרעיון של איך המבחן הזה עשוי לעבוד. כדי לתת לי חזרה על זה, אנחנו מגייסים מתנדב. בסדר, זואי, הפכת למשתתפת מרצון. את יכולה לתאר מה המכשור?

זואי שלפ : כן, אז המכשור הוא בעצם המתקן הזה שאני לא יודעת אם הלכת אי פעם לאופטומטריסט שהכניס אותך אליו. הדבר שבו הסנטר שלך דבוק לרפידה והמצח שלך נשען על חתיכת מתכת כדי לקבע את הפנים שלך. ואז יש מצלמה מולך והמסך. כך שהחיישן הזה יכול לראות את תנועות העיניים.

קלייר קונקנון : וכך על המוניטור שלפניך משהו עוקב אחר תנועת העיניים של זואי וגם אחר האישון.

גייג' קוויגלי-טמפ : כן, את יכולה לראות שזה בזום על העין שלה והמסך מלא באזור הזה של האישון שלה. אז אלה כאילו הפיקסלים הכלולים שם. וזה פשוט מודד את אלה בזמן אמת. כפי שאת יכולה לראות, אנו רואים מעט הרחבת אישונים כרגע.

קלייר קונקנון : אה, כן.

גייג' קוויגלי-טמפ : לא מעט. כן. אז זה פשוט מודד את זה ואז הוא מייצר קובץ נתונים גדול להחריד עם מדידות של האישון כל 20 אלפיות שניה מניסוי של 30 דקות. זה למעשה די הרבה נתונים10.

קלייר קונקנון : מכיוון שמדובר בכמות עצומה של נתונים לנתח, גייג' עדיין בשלבים הראשונים. הוא מתמקד בשחזור מה שהראה המחקר הקודם לפני שהוא ממשיך לבדוק את ההשערה שלו. אנחנו עושים ריצה קצרה כדי שאוכל לקבל מושג איך זה עובד.

גייג' קוויגלי-טמפ : אז בשלב זה, הם פשוט מתבקשים להסתכל על הנקודה על המסך כדי לקבל מדידת קו בסיס11 של האישונים שלהם ואנחנו מחפשים את סוג ההבדל מקו הבסיס. אז עכשיו המוזיקה תתנגן.

קלייר קונקנון : עכשיו, למרבה הצער, בגלל זכויות יוצרים, אני חייבת לנתק את זה. אבל במקום זאת, אנחנו יכולים לעשות את הניסוי עם משהו אחר. ועכשיו אנחנו מנגנים אותו שוב, אבל עם פער שבו את צריכה להמשיך לנגן את השיר בראש שלך. אסור לזמזם או להקיש או משהו כזה. פשוט השתמשי בשכל שלך. אז הקליפ והפער הזה היו קצרים יותר מהניסוי בפועל, אבל הבנתם את הרעיון. ואם את יכולה לשמוע את הצליל בראש שלך, המוח שלך יאיר באזורים שונים והאישונים שלך ישמרו על הזמן על ידי התרחבות לגובה הצליל ולקצב. הצלחת לעמוד בקצב?

זואי שלפ : לגמרי קיוויתי שאסדר את זה בצורה מושלמת, אבל נגררתי מאחור וקצת הופתעתי כשחזרתי. הייתי כאילו, אוף, לעזאזל!

קלייר קונקנון : למעשה, למרות שהיא כנראה היתה מצליחה יותר עם בטהובן מאשר עם ביבר, כי מה שניגנתי זה עתה זה הקלטה של ​​תזמורת הסטודנטים שבה זואי מנגנת. היא כנרת. וגיג' הוא גיטריסט. שניהם אמרו לי שהם חושבים שהם יושבים בסביבות שש בסולם הדירוג והם משתמשים הרבה בתמונות אודיו כשהם לומדים מנגינות שונות. אבל לאנוראלים שבאים לעבור את המבחן הזה -

גייג' קוויגלי-טמפ : זה היה מעניין כשהיו לנו כמה משתתפים, ואתה יודע, הייתי שואל אותם, 'בסדר, בחלק הזה אתה צריך לדמיין את השיר'. ופשוט אין להם מושג על מה אני מדבר. הם פשוט כאילו, 'אני לא יודע. אני בעצם לא שומע כלום בראש שלי. אז אני לא יכול. איך אפשר לעשות את זה?' ואז אנחנו תמיד מקבלים את השאלות כמו, 'האם אתה באמת יכול לעשות את זה?' כמו אנשים שהם כאילו מופתעים יותר מזה שכל האחרים לא כמוהם.

קלייר קונקנון : כשהם מסוגלים לשמוע צלילים במוחם שלהם, אבל בעבודה עם אנשים שלא יכולים, זואי, גייג' וטוני מנהלים הרבה דיונים סביב השאלות שהם שואלים והאם הן הנכונות.

זואי שלפ : איך אנחנו מסווגים אם מישהו הוא אנאורלי אם יש לו קול פנימי, אבל אין לו אוזן פנימית, אם הוא לא יכול לדמיין צלילי עולם אחרים, אבל הוא עדיין די מדבר עם עצמו? האם אנו מסווגים אותם כאנאורלים או משהו באמצע?12 כי יש אנשים שאין להם כלום ואפילו לא מדברים לעצמם בראש. אז האם אנחנו צריכים לעשות הבדל בין אלו? איך אנחנו משווים, למשל, לאַפַנְטָזִיַה, או אנחנו רוצים לקחת את זה בחשבון, וכן הלאה? כלומר, אני בדרך כלל פשוט מקשיבה כי יש להם הרבה דברים מעניינים להגיד. ואז גם כשאני מדברת על החוויה שלי, הם יכולים להתווכח על זה והם יכולים לומר, 'אבל הניסיון שלי הוא כזה', וזו הסיבה שזה שונה במובן מסוים. אז זה די מרתק לשמוע את הסיפורים של כולם ופשוט להקשיב להם.

קלייר קונקנון : אלו ימים מוקדמים מאוד בחקירות הצוות על אַנְאַוּרָלְיַה, וכרגע יש להם יותר שאלות מאשר תשובות. במהלך השנים הקרובות, הם שואפים להרחיב את המחקרים הנוכחיים ולהתחיל לחקור את השאלות הללו סביב אחסון ושליפה של זיכרונות עבר ודימיון עתיד. הם גם יביאו טכניקות הדמיה מתקדמות כדי להסתכל על מה שקורה במוחם של אנשים. הנה שוב פרופ' טוני למברט.

פרופ' אנתוני למברט : אם אנו יכולים למצוא את האסטרטגיות השונות הללו ובאופן שבו אנשים חושבים על ההווה, העתיד והעבר, האם זה מלווה בכמה דפוסים שונים של פעילות מוחית? אז יש לנו תוכניות לעשות את זה גם כן. אז מה שנעשה זה לבקש מאנשים לדמיין סוגים שונים של צלילים בזמן שאנו עוקבים אחר פעילות המוח שלהם באמצעות טכניקה הנקראת אלקטרואנצפלוגרפיה בצפיפות גבוהה. אז אנחנו גם הולכים להשתמש בטכניקה אחרת שנקראת הדמיית תהודה מגנטית פונקציונלית (fMRI). אז נבקש מאנשים עם חוויות שונות של דימוי שמיעתי לדמיין צלילים שונים ונבחן אילו דפוסי פעילות אנו יכולים לראות. אז מה שבדרך כלל רואים כשמבקשים מאנשים לדמיין צלילים הוא שהאזורים במוח שנדלקים כשהם ממש מקשיבים לצליל, אותם אזורים מוארים. ואם אתה מתאמן על משהו בראש שלך, אתה אומר לעצמך מספר טלפון או משהו שוב ושוב, אתה רואה פעילות באזורי מוח דומים לאלה שהיו הופכים פעילים אם היית אומר את המילים האלה. אז יש הרבה סוג של משותף בין לדמיין דברים ולשמוע דברים ולעשות דברים. אז אחת השאלות הגדולות שלנו, וזה יהיה משהו שכנראה נתמודד בשנה האחרונה של הפרויקט, היא לראות אם אנחנו רואים או לא רואים את אותם סוגים של דפוסים אצל אנשים שאומרים שהם פשוט לא מדמיינים צלילים או לא. בין אם הם שונים לחלוטין או לא.

קלייר קונקנון : סאנג-היון קים למעשה לקח חלק במחקר. הוא נשאר באותם אולמות של זואי ולמד על המחקר שלה באמצעות צ'אט איתה. הוא מצא את מבחן המוסיקה בהרחבת אישונים חוויה מוזרה למדי.

Sang-Hyun Kim : השיר היה מנגן ונעצר למשך כ-10 שניות. כשהרצועה המשיכה, הווליום ירד והבנתי באותו הרגע כמה אני מסתמך על שירת השיר או זמזום המנגינה או אפילו רק הקשה כדי לשמור על התחושה הזו. אבל כחלק מהניסוי הזה אסור לי לעשות את זה, וזה די מסובך בשבילי להיות חלק מהמנגינה הזו. ולהיות מוזיקאי זה באמת גורם לך להיות קצת יותר מודע לאופן שבו אנחנו חושבים, לגבי האופן שבו אנחנו מתקשרים עם מוזיקה, לגבי האופן שבו אנחנו חלק מהמוזיקה. ואני חושב שזו הייתה חוויה מאוד מעניינת, אני אגיד.

קלייר קונקנון : זה נכון, גם סאנג-היון הוא מוזיקאי וניגן עם זואי בתזמורת הסטודנטים13.

סאנג-היון קים : אני מנגן בחצוצרה. את לימודי התואר הראשון עשיתי בביצוע קלאסי בחצוצרה.

קלייר קונקנון : מאותו משבר קיומי ראשוני, שאלתי את סאנג-היון איך הוא מרגיש לגבי החוויה שלו באַנְאַוּרָלְיַה עכשיו וכיצד הוא חושב שזה משפיע על ההוראה והמחקר שלו.

סאנג-היון קים : אני יותר שמח בזה. אני מניח שאני פשוט שמח לדעת שזה דבר, שאני יודע שלפחות אני לא לבד בזה. אני יודע שכמורה אתה באמת מודע לכך שיש תלמידים שעשויים להזדקק להסברים מסוימים, דרכים שונות להראות את הרעיונות האלה, לעתים קרובות באמצעות מחוות או באמצעות תמונות. זה במיוחד, אני לא רוצה לומר מסוכן, אבל במיוחד מדאיג במתמטיקה שבו זה נושא כל כך מופשט בתוך עצמו שאני מכיר מתמטיקאים שיכולים פשוט לראות את הדברים האלה בראש שלהם ואפילו לא צריכים לצייר הרבה כאלה רעיונות מורכבים מאוד14. ובשבילי, אני יודע שמעולם לא הייתי תלמיד כזה. אז אני יודע שאני אוהב לעשות שימוש בחזותיות, להשתמש בצבעים, המון דרכים שונות להראות רעיונות מסוג זה. ולכן הייתי רוצה לחשוב שזה כן הופך אותי למורה טוב יותר, או לפחות למורה מושכל יותר, ומשהו שאני מקווה שישחק תפקיד ויועיל למחקר שלי. אני חושב שאנחנו צריכים לאמץ את הסוג הזה של עולם נוירו-מְגֻוָּן שבו אנחנו חיים, נכון? אני חושב שזה מדהים.

* * *

סאנה קדר : זה הכל ל-All in the Mind השבוע. תודה גדולה ל- Our Changing World מרדיו ניו-זילנד על הפרק הזה. ותודה לך, קלייר, על שהיית כאן בשבועיים האחרונים.

קלייר קונקנון : הו, תודה, סאנה. זה היה כיף.