החלטיות

החלטיות: Adhitthāna Pāramī

פרק שמיני מתוך הספר "פָּארַמִי"1 מאת אג'אהן סוצ'יטו2

תרגום והערות – פניננדו בהיקהו

החלטיות: Adhitthāna Pāramī

השמינית מתוך עשר הַפָּארַמִי היא החלטיות – Adhitthāna. הקידומת 'Adhi-' פירושה יותר, גבוה יותר או מלא יותר, ו-'thāna' הוא בסיס, מקום עמידה. לפיכך מקור המילה מרמז על הביסוס המושלם ביותר, והיא קיבלה משמעות של החלטיות או נחישות. כשהיא משולבת עם שלמויות אחרות, Adhitthāna משמשת להדגשתן ולחיזוקן. כך אדם נחוש להיות נדיב; להימנע מלגרום נזק; להרפות ממה שצריך לוותר עליו; להבחין ולחקור; ולהביא אנרגיה, סבלנות וַאֲמִיתִּיּוּת לתרגול.

הַפָּארַמִי הזה הוא אפוא בסיס: הכוונות הן די חלשות אם אין לאדם החלטיות לבצע אותן. אתה צריך לקבל את ההחלטה להתאמן אם אתה רוצה ללכת בדרך כלשהי. אבל החלטיות זו דורשת את החוכמה לחוש שדרך פעולה זו ראויה ללכת בה, ולמתן ולפקח על החלטיותו של האדם. אז כמו בכל שאר השלמויות, החכמה מעורבת: החוכמה שנמצאת במגע עם סיבה ותוצאה, ויכולה להשפיע על מה ללכת בעקבותיו ומה לא. טוב לבדוק: האם מה שאני מעורב בו הוא לרווחתי ולרווחת אחרים, ואם לא, למה לעשות זאת? כל חקירה כזו שמתמשכת עשר דקות, או יום או שנה, נוגדת את הפסיביות, האדישות או כוח הרצון העיוור שמסגירים אותנו לשיטפונות.

הצורך במחויבות

החלטיות היא לא עניין של מה בכך: אם אתם מחפשים את התוצאות הטובות ביותר או את השינויים העמוקים ביותר, אתם צריכים לעשות זאת מתוך הבנה שסביר להניח שזה אומר לעבוד על זה ולהתגבר על התנגדות כלשהי. וזה ידרוש אמון שאתם יכולים לפחות לנסות. אחרת אתם לא עתידים לצמוח.

באופן טבעי, אתם יכולים לפתח דרגות חזקות יותר והיקף נוסף של החלטיות בהתאם להערכה נבונה של מה נחוץ או מועיל עבורכם. לדוגמה, כאשר אתם מתחילים לעשות מדיטציה, אתם יכולים להתחיל עם עשר דקות ולבדוק איך זה היה. אם אתם מתעניינים, אתם ממשיכים לחמש עשרה דקות, או חצי שעה או יותר. כשאתם קוראים ספר, אתם לא מתחילים במחשבה שתקראו כל היום וכל הלילה, אלא אתם לוקחים ספר ואז מסתכלים בו במשך עשר דקות; אז, אם הוא ראוי, אתם ממשיכים. כך החלטה נבונה תומכת בהתחזקות בהתאם למשוב, עניין ויכולת. זו לא עקשנות עיוורת.

עם זאת, זה אומר שאתם שמים בצד את האלטרנטיבות ונשארים עם המטרה המרכזית שלכם. התוצאה הסופית היא תודעה חזקה ומיומנת יותר, אבל זה אומר לעבור את המכשול הראשון: הרעיון שהתפתחות אישית מתמשכת יכולה להתרחש במהירות במאמץ מועט. לעתים קרובות אנו מוצאים את עצמנו בפני אפשרויות רבות, כך שסביר יותר שנשיג בדיוק את מה שאנחנו רוצים. זה נשמע טוב, אבל תרחיש ריבוי האפשרויות יכול להוביל לשיתוק אופציות: אתם לא נותנים זמן ומשקיעים מאמץ כדי לשנות בעצמכם, ואתם מקבלים את ההרגשה המתגנבת המתמשכת שאם רק הייתם עושה את זה, או קונים את ההוא, זה היה טוב יותר. לכן ההחלטיות מגיעה מאוחר ברשימת השלמויות, כי כדי לקבל החלטה נבונה צריך תודעה שדגמה, תרגלה וקיבלה את היתרונות של נדיבות, מידות טובות וכל השאר. אז אתם יודעים איך מחויבות שימושית, ואיך התוצאות שלה מרגישות.

ללא התבוננות מתמשכת זו אתם עלולים למצוא את עצמכם עם מחויבויות שמעולם לא הסתכלתם עליהן בבירור והחלטתם עליהן. לפעמים מערכות יחסים יכולות להיות כאלה. או שיכול להיות שיש לכם מחויבות ללכת לעבודה כל יום, אבל אתם לא מרגישים כל כך מתעניינים בה. בשבילכם זו רק דרך להרוויח קצת כסף ולהסתדר. ובכל זאת בחברה הזו יכולות להיות ציפיות גבוהות מאוד למחויבות לעבודה שלכם: מצופה מכם להאמין בה. אתם חייבים לחתום על התפיסה שמכירת ביטוח היא מה שאתם רוצים לעשות בחייכם, או שבדיקת מכונות היא התפקיד שלכם על כוכב הלכת הזה. אחרת אתם לא נתפסים כבעלי מוטיבציה, ואתם לא מקבלים עבודה. עם זאת, אם מחויבות היא למשהו שאינו מזרז התפתחות אישית, או אם צפויה מחויבות לגבי מטרות ודאגות שאיננו מוצאים ראויים, איננו יכולים למצוא את נכונות הלב (chanda) לעשות את המאמץ. במקום זאת אנחנו רוצים לצאת מעבודת הפרך או מהלחצים המטורפים; אנחנו רוצים לבעוט חזרה ולהיות חופשיים.

לכן, כאשר אנו מגיעים לראשונה לתרגול בודהיסטי, אנו עשויים להרגיש שמדובר בחופש ממחויבות: ששחרור הוא בעניין פתיחות, ספונטניות ולהיות עם הרגע. הרעיון של להיות חסר גבולות וחופשי הוא אטרקטיבי, ואנחנו יכולים להניח שזה קורה בגלל שאין לנו מחויבויות או מטרות. אנשים עשויים לחשוב, 'אל תקשור אותי, אני בודהיסט. אני רוצה להיות פתוח לגמרי. אני רוצה להרגיש חופשי ללכת לפי האינטואיציות שלי.' לפעמים אנחנו מקבלים אנשים שמגיעים למנזר ומתווכחים איתנו, ואומרים שהבודהיזם שלנו לא באמת מתקדם כי יש לנו את הכללים וההגבלות הקטנוניות האלה, במקום להיות חופשיים, חסרי גבולות וקוסמיים. אנחנו תקועים בדרכי הטהרוואדה הקטנות והצרות שלנו, כגון: 'אנא אל תכוון את רגליך לפסל הבודהה; זה לא מכבד.' זה נשמע שוב כמו בית הספר. זו הסיבה שהזמנים שלנו נקראים לפעמים עידן סיום הדהרמה, מכיוון שקשה להעביר חלק מהתורות הללו בחברה שהפנתה את התכונות היקרות של מוטיבציה, כבוד והחלטיות לעבר מטרות חומריות ולעבר אמונות שאינן מגיעות כל כך רחוק. אז זה די מובן להרגיש: 'די היה לי להיות נשלט ומונע. חופש הוא ההפך מציות לכללים והתאמצות.' עד שאתה מתעורר יום אחד עם הנגאובר והיווכחות ש: 'דרך החיים הזו לא הולכת לשום מקום. כדאי לי להתארגן ולהתחיל לפעול'.

זה היה המקרה שלי. כשעוד הייתי בבית הספר, תמיד היית צריך ללבוש תלבושת אחידה, עניבת בית ספר וכובע בית ספר. ואם היית הולך ברחוב וראית מורה, תמיד היית צריך להוריד את הכובע בפני המורה. רובנו ננסה למצוא כל דרך אפשרית למרוד ולהתחמק מזה, כמו ללבוש את העניבה שלך עקומה, או לא לכפתר עד למעלה את הז'קט או לחבוש את הכובע לאחור. נראה שאין שום חוכמה או תועלת בשמירת הכלל הזה. אז כשכבר הסתלקתי מבית הספר, נראה היה לי שכל הכללים שלא הגיוניים לי היו מיותרים, ורציתי לצאת מהגבולות שלהם. לא רציתי להיות סגור על ידי משהו שנראה חסר משמעות.

אנשים רבים באותה תקופה חיפשו חופש באמצעות חיים ספונטניים, נטילת סמים ונוודות. חופש בהחלט לא היה קשור בדְּבֵקוּת בחמשת החוקים. אבל גם אז עדיין התעניינתי מאוד במה שהרגשתי שהיא רוחניות – וזו בהחלט לא הייתה הקפדה על כללים חסרי משמעות. הייתי קורא קלאסיקות רוחניות כמו הטאו טה צ'ינג, הבהגווד גיטה וכו'. אני זוכר שקראתי כמה ספרים בזמן שגרתי על חוף ים במרוקו – שם אפילו לא שמעתי, שלא לדבר על שמרתי, על כלל תרגול! קראתי על הטאו: 'הדרך שאפשר לקרוא לה בשם אינה לא הדרך האמיתית'. זה נשמע נהדר. ואז היה קרישנמורטי, שנראה היה שאמר שכל סוג של כלל או מוסכמה אינם באמת מוליכים לאן שהם אומרים. חשבתי, 'זהו זה, חופש מעריצוּת!'

אבל עדיין נשארתי עם השאלה: 'אבל מה אני אמור לעשות?' בספר אולי כתוב משהו כמו: 'תהיה כאן עכשיו, ותשחרר את הרעיון שאתה צריך להיות משהו'. חשבתי, 'בסדר, אני כאן – אז עכשיו מה אני עושה?' העצה הייתה טובה במובן מסוים, אבל היא לא סיפקה דרך, ולא היה לי מספיק פָּארַמִי כדי לשהות במישור של התמדה אינטואיטיבית. עדיין הייתי מוצף בלחצים, דחפים, חמדנות, פחד ואשליה. לא הייתה לי בהירות הכוונה והתובנה כדי להיות מסוגל להשתמש בהצהרות הממומשות הללו. הם פשוט נשארו לי בראש, ולא יכולתי לחיות אותן.

פיתוח החלטיות

אז עם תחושה בלתי מעוצבת של כיוון פנימי בלבד, ועם זאת לפחות בהבנה שחייב להיות כזה, התחלתי לטייל ולבסוף הגעתי לתאילנד. במקרה נתקלתי בשיעור מדיטציה ובסופו של דבר נשארתי במנזר כאורח כדי לפתח את התרגול הזה. במנזר כמה דברים היו מאוד ברורים. הם אמרו, 'זה מה שאתם עושים. אתם יושבים שם ומתבוננים בנשימה שלכם. ובזמן שאתם כאן, בלי שתייה, בלי סקס, בלי סמים, בלי מוזיקה; ואתם לא יכולים לאכול אחרי הצהריים. המשיכו לשים לב לנשימה, וכשהתודעה שלכם נודדת, החזירו אותה לנשימה.' באופן טבעי ההתנגדויות התעוררו. הייתי חושב, 'אני לא יודע אם אני יכול להתמודד עם כל זה. אני לא יודע אם אני אצליח. זה קשה, כל האיפוק הזה.' אבל יכולתי להרגיש את חוסר השקט, הספק והבלבול ולזהות שאם אעקוב אחר אלה, אחזור להסתובב במעגלים כפי שעשיתי במשך רוב העשור האחרון. כמו כן, יכולתי לזהות שלרגע בכל פעם יכולתי למלא אחר ההוראות האלה. ועם זה, ירדתי בקצב איטי מהשיטפון שבו התלבטתי. התודעה שלי עדיין היתה אומרת, 'אני לא יכול לעשות את זה,' אבל, רגע בכל פעם, עשיתי את זה! אף אחד לא ביקש ממני לעשות את זה לשארית חיי. רק לעשות את זה משך יום אחד; ואם החלטתי לעזוב, זה היה בסדר. אז הייתי חושב, 'אני אעשה את זה עוד זמן קצר.' ואז למחרת, 'אני תוהה אם אעבור עוד יום כזה? ובכן, הבוקר כבר נעלם, ואז אחר הצהריים, חלף עוד יום. יומיים, די טוב! ואז הצלחתי שבוע, זה טוב! חמש עשרה דקות מדיטציה בישיבה, חמש עשרה דקות הליכה – כמעט שם. נירוואנה בוודאי תהיה כאן בקרוב.'

זה פשוט מקרה של לקחת את התרגול קצת בכל פעם, עם גישה של 'למה לא' ולא כפייתית. הגישה הייתה: 'תראה, אתה יכול לעשות את זה. אתה יכול להישאר כמה זמן שאתה רוצה, ופשוט לבנות את זה.' הגישה הזו הייתה מתחשבת ונתנה נתיב מוחשי להיחלץ בהדרגה מהשיטפונות, רגע בכל פעם, כמיטב היכולת – ואז להעריך את העובדה שאדם עשה כל כך הרבה. זה לבדו היה חינוך במונחים של טיפול במוטיבציה במיומנות והנחת בסיס יציב וסבלני. לסיבות האלה היו כמובן השפעות: בהתחלה התודעה היתה די כאוטית והקיאה כל מיני התנגדויות, חשקים וחוסר שקט. אבל זה גרם לי להיות מודע עוד יותר לכך שהדבר המבולבל והאובססיבי הזה הוא מה שבאמת רציתי לא להיות שקוע בו. יכולתי להתחייב לנסות לצאת מכל זה.

בהתחלה, המדיטציה לא הייתה נלהבת: הייתה רק ההחלטה להחזיק בנושא המדיטציה ובצורת החיים הפשוטה בתוך סערת מצבי הרוח והתחושות האלו, ולתת לסערות האלה לעבור. נאלצתי בעיקר להשקיע מאמצים כדי לא להתייאש, להיות כוחני או לכעוס על עצמי. אבל בהדרגה ההשקפה שלי עברה מ'להיות מואר' לזו של להיות מודע לתודעה רגע בכל פעם ולהסתפק בזה. למרבה ההפתעה, עם הגישה הזו, העוצמות פחתו, והתחלתי לזהות שיש איזו מודעות שנראה שלא הייתה בשיטפונות. זה היה כאן אתמול וכל זמן שהייתי בסביבה. 'היה כאן עכשיו' התחיל להיות הגיוני! משהו תמיד היה כאן, ומה שהחלטת הדהמה שלי עשתה זה להתנגד למשיכות מספיק זמן כדי לקבל תחושה של ה'משהו' הזה. לא ממש הצלחתי להבין את זה, אבל זה נראה כמו נורמה של מודעות שאינה מחשבה, תחושה או רגש. והרגשתי: 'זה יותר מה שצריך; זה יותר מה שאני רוצה להיות אתו.'

עם זאת, החלטה מסוג זה בהחלט הדגישה את הכאוס הרגשי, התשוקות שאין להשביען וחוסר הביטחון של התודעה. כל התירוצים והרציונליזציות הסבירות היו מופיעים – כנופייתו של מארה, ממש לפי סימן. קולות משכנעים היו לוחשים, 'אתה יכול לעשות את זה הרבה יותר קל במקום נוח יותר, במקום להזיע את הימים לבד בבקתה העירומה במדינה הזרה הזו עם הכללים המוזרים האלה.' 'אם תמשיך במסלול הזה, תפספס את ההתפתחויות החדשות בתרגול הרוחני.' אבל במובן מסוים, זה חיזק את ההחלטיות שלי – זה גרם לי לשאול את עצמי באופן מעמיק: האם אני רוצה לעודד את כל התזזיתיות הזו? האם אני רוצה שתהיה לי תודעה שלא יכולה להתיישב וצריכה תמיכה מתמדת?' לאחר שנים של הליכה בעקבות הדחפים שלי, הרגשתי רוויית יתר. רציתי ללכת פנימה, וזיהיתי שאני יכול להרוויח מהריסון שהשהייה במנזר יכולה לספק. לאחר זמן מה חשבתי, 'אני יכול לנסות את זה במשך שלושה חודשים. שלושה חודשים אמורים להספיק. שלושה חודשים שלמים! אני אמור להשיג את פריצת הדרך הגדולה עד אז!' כמובן, בתום שלושה חודשים יכולתי לראות שיש עוד הרבה דברים שלא רציתי לאמץ. עם זאת, כשמצבי התודעה הללו איבדו את עוצמתם, הרגשתי קצת יותר מרווח, מחובר לקרקע וחופשי. מרגע לרגע התחלתי להבין, 'זה בסדר במקום הקיים הזה של היווכחות והתבוננות'.

אז ההחלטיות הזו הובילה לשקול דרך לחיות מתוך השקט הזה שנגעתי בו... וזה הוביל להתחייבות לחיות כנזיר בודהיסטי, Bhikkhu – במשך כמה שנים, בכל מקרה. זו הדרך שבה החלטה ראשונית מקבלת היזון חוזר ויוצרת נתיב.

הארות קטנות

הדגש הבודהיסטי על ידיעה דרך החוויה הישירה של האדם תמיד הרגיש לי שפוי מאוד. הדהרמה של הבודהה מוצגת לא דרך, 'זוהי האמת, זו המציאות האולטימטיבית והחוק הסודי של הקוסמוס', אלא בתור, 'זה מה שאתה עושה כדי לעבור את הבלגן.' והיא מציעה הזדמנות, דרך לחקור את התודעה ולסגת מה samsāra- של המהומה שלה באמצעות התועלת הפשוטה של ​​לבחור כוונה סבירה – כמו התרכזות בנשימה – ולהיווכח כיצד התודעה מתנדנדת ומחליקה סביב הכוונה הזו עם חילופי ה'אוהב' וה'לא אוהב'.

בחודשים הראשונים של התרגול שלי התודעה קיפצה אחורה וקדימה, ניתזת בין רגשות ופנטזיות, טינה ושיפוט עצמי כמו כדור במכונת פינבול. עם זאת, אפילו ההכרה בכך שזה קורה העמיקה את ההבנה שלי. תמיד קישרתי חופש ליכולת לנוע. במקום זאת, זה הרגיש עכשיו כאילו החופש נמצא בהתבוננות הדוממת. נראה היה שהוא כאן, אבל לא הצלחתי לאתר אותו; לא היה לו מניע ולא דעות; הוא היה חופשי מכל זה. אבל נראה היה שהוא תלוי בקבלת החלטה.

מסיבה זו הייתי מאוד להוט לקבל החלטות: קודם כל לשבת שעה, אחר כך יותר, ואז לעשות מדיטציה כל הלילה. כמובן, בכל יום התודעה נודדת; אתה מפסיד או נקלע לאובססיות, מה שעלול לגרום לכך שכל יום אתה נכשל. אבל גיליתי שאם התודעה יכולה לנוע דרך גל הסערה, היא נכנסת למקום של שלווה, וכדאי לשאוף אליו. באופן מעודן יותר, גם כשהיא לא הגיעה למקום הזה, השקט עדיין יכול להגיע – עם התחושה, 'ובכן, זה הגבול שלי; ניסיתי, וככה זה כרגע.' או שיכולה להיות הכרה שאני צריך להיות סבלני יותר או אדיב יותר בהחלטות שהצבתי לעצמי. זה היה שינוי תפיסה: הצלחה וגם כישלון, כשהיו תוצאה של כוונה טובה, הובילו שניהם לתבונה, שלווה והתחשבות. בעולם שלי, זו הארה קטנה.

החלטיות, כאשר היא מתואמת עם שלמויות אחרות, עוזרת לנו גם להסתכל על תרחישים יומיומיים ומשימות ארציות בצורה מוארת יותר. לדוגמה, ניקוי הרצפה לא נראה מעניין, אבל לקיחת משימה לרווחת המצב בכללותו עוזרת להרחיב את תשומת הלב. וזה מפעיל נתינה, אנרגיה וסבלנות. באופן כללי, הארה מתחילה כמעבר של מיקוד לראייה שהיא יותר 'לא עצמי', ולתוצאות ארוכות טווח ולא למצבי רוח קצרי טווח. אם לקחת דוגמה נוספת: במנזר, כאשר אנו נמנעים מאכילה בערבים, אנו יכולים להרהר בריסון הזה כעל הגבלת התיאבון שלנו וגם מתוך דאגה לכלל העולם. אם אדם חושב פשוט, 'אין לי מה לאכול הלילה', אז זה הופך לבעיה. אתם חושבים, 'אני הולך לאכול, בכל מקרה. אני הולך לעבור מעל החומה ולהשיג שקית סופגניות.' אבל כשחושבים על מספר האנשים שגוועים ברעב או מורעבים, שאין להם די אוכל, מרגישים, 'אנשים נותנים לי מספיק אוכל ליום, אז כן, אני יכול להמשיך בלי ארוחת ערב', כי זה נוגע ללב. המוקד משתנה כאשר אתם שוקלים בדעתכם, דרך החלטיות והתבוננות נבונה, את כמות האוכל שמתבזבזת על ידי אנשים שאוכלים יותר ממה שהם צריכים; או את כל החיות שנשחטו שלא לצורך; או את הארץ שנחרבת. אז קבלת החלטה נחושה להגביל את האינסטינקט הזה מרגישה מתאימה. בין אם הוא3 samanaובין אם לא, ההחלטיות לוותר משמשת לבלימת האינסטינקט בתודעה שאומר, 'אני רוצה את זה. זו זכותי לקבל את זה, ואני רוצה את זה עכשיו.' אחרי הכל, בעולם משותף, לאן הגישה הזו תוביל אותנו?

יש גם החלטות לבחור ולעודד דרך פעולה. במקרה שלי, כשהגעתי למערב, ראיתי שאימון הנזיר במונחים של פרישות, כנות, אי-פוגענות וצניעות היה דבר טוב לפעולה בעולם המבולבל הזה. זה הרגיש טוב להסתכל על החיים בצורה שתהיה לרווחתם של אחרים, במקום לחשוב תמיד, 'למה ללבוש גלימות? למה אנחנו צריכים לדקלם? מה לא בסדר בשיער?' נוקדנות בפרטים היתה מיקוד צר מדי. הרגיש טוב יותר להסתכל על החיים בצורה רחבה יותר, כיצד אפשר להיות חלק מתרחיש שמציע רוגע, תשומת לב וחסד שקט למי שיכול להפיק מהם תועלת. ההחלטות מתאימות את עצמן לאופן שבו אדם יכול לכוון לרווחתם של יצורים אחרים: חיי הפרישות האלה הם בעלי ערך; זה מביא לידי ביטוי רוך, כוח ואמון. ולהיות חלק מזה זה הוא גם כבוד וגם דרך לצאת מהאובססיביות האישית. זו הארה קטנה, הקלה בנטל החשיבות העצמית, לא איזו אמירה אישית על כמה אני גדול וחכם.

יישום תבונה להחלטיות

חיי הפרוש, שבהם אין לאדם הרבה מה לומר לגבי המשאבים החומריים שישיג, מספקים באופן אוטומטי הזדמנויות לפגוש קשיים בהחלטיות. לדוגמה, כשהגעתי לאנגליה לראשונה, היו לי רק גלימות טרופיות קלות משקל וזוג סנדלים פתוחים. עד מהרה הגיע חורף, והחל לרדת שלג. יושבי-בית נתנו מגפיים לכמה מהנזירים, אבל לא לי. החלטתי רק לשאת בקשיים ולא לבקש כלום. החלטתי לעשות זאת לעקרון לא לחפש את האביזרים4, כי שמתי לב איך התודעה מציקה ומתלוננת, ורציתי לעמוד איתן מול הקול הקטנוני הזה. אז זה היה טוב להעלות את תחושת החוסר ולהתבונן בה, כשראיתי שלאנשים אחרים יש דברים טובים. 'יש לו מגפיים. למה אין לי מגפיים? זה צריך להיות הוגן. איך הם יכולים לתת לו מגפיים ולא לי?' אבל אז פשוט החלטתי שזה לא ענייני; נתינה הייתה עניינם; ענייני היה לקבל את מה שהוצע ולוותר על הקנאה והתלונות. אז עשיתי זאת להרגל להסתפק במה שהוצע, עם ההחלטה: 'אם זה לא מוצע אז אין צורך'.

אולי כדי ללכת שלושה קילומטרים בשלג לקבץ תרומות מזון, היה 'צריך' מגפיים. אבל לא היו לי כאלה, ולכן... יכולתי לנצל את ההזדמנות להיות כאן עם זה, לחוות את מה שעלה ולתת לכל זה לעבור – וזה לא יהרוג אותי. ואז ההחלטיות הייתה לוקחת אותי דרך מערבולת הרגשות אל אותה התרוקנות התשוקה שבה יש שקט ושלווה. זה הרגיש ממש טוב ומתאים. למעשה זה היה שימושי יותר מאשר המגפיים – כי למצוא את הדרך לנקודה הדוממת זה מה שהתמסרתי אליו, לא לחמם רגליים יבשות. יתרה מכך, לימוד שביעות רצון הפך את החיים לקלים ועשירים יותר. אחרי זה, כל חדר, כל מקום מגורים וכל אוכל היה בסדר. הבנתי שהגוף והתודעה ניתנים להסתגלות, ושאנחנו יכולים להסתגל. וזה נתן עושר לחיים הרגילים.

זה מעודד אדם לחפש הזדמנויות לפתרון. אפשר להתלהב יותר מדי. החלטתי על כמה מנהגים קיצוניים בחיי כנזיר, אבל השימושיים שבהם הגיעו דרך הרהור נבון על היכן נמצאות ההיאחזויות שלי. בחיי הנזירים, ישנה תקופה של שלושה חודשים בכל שנה לתרגול אינטנסיבי יותר, וקבלת החלטה היא חלק ממנהגי התקופה. שלושה חודשים של שמירה על החלטה הם מאמץ טוב כי מה שנשמע כמו החלטה מעוררת השראה ביום הראשון הופך להיות נטל מייגע ביום שישים. לכן אתה צריך לשאת את זה, וזה מחזק את כוח ההיווכחות בשינויים במצבי הרוח ובנטיות.

במהלך ריטריט הגשם הראשון שלי באנגליה, חשבתי שאני מאוד אוהב רעיונות ותמיד רציתי שיהיו לי דברים מבריקים ומעניינים בתודעה. אז קבעתי כמה דברים שיפעלו נגד המגמה הזו. ראשית החלטתי לא לקרוא כלום, כי הייתי מודע לכמה זמן הייתי מבלה בקריאה סתמית רק כדי למלא את החורים ביום ולשמור על גירוי התודעה. כשהנחתי את ההרגל הזה בצד, השעות התחילו לשעמם. זה היה אפילו יותר מזה, כי בתקופת שלושת החודשים האלו נמנעתי משיחה. נוסף על אלה, ההחלטה האחרת הייתה 'תרגול היושב', שבו מחליטים לא לשכב בשום זמן5 במהלך שלושת החודשים. אז היו הרבה שעות שבהן לא היה שום דבר להזין את התודעה, ולא היתה שום שכחה לשקוע בה כדי להתרחק מדלות התודעה.

כמו כן, מכיוון שהימנעות משכיבה מפחיתה את כמות השינה שאפשר לקבל – מה שהופך את התודעה לקהה וחולמנית – הרבה מהזמן פשוט הייתי צריך לשבת ולהיות עם השתוללות מחשבה חסרת משמעות וחלומות מוזרים בהקיץ, ולוותר על ההיאחזות במצבי תודעה מבריקים. הייתי צריך ללמוד להישאר ולעבוד מבלי להירתע עם התודעה הבלתי מתכנסת, המתזזת והמשמימה. פירוש הדבר היה להישאר איתה ולטפל בה כאילו היא ראויה לתשומת לב. תרגול זה היה טוב מאוד לפיתוח חמלה.

חמלה היא רעיון נפלא כשאתה קורא עליה בספר. אבל המפגש עם התודעה האישית המשמימה והממלמלת בלב רך ולא נרתע, הוא תובעני יותר מאשר לחוות חמלה כלפי האנשים הרעבים בעולם. כשחושבים על המיליונים הרעבים זה מעורר בקלות חמלה. אבל כשמסירים את המטרה הראויה, רואים שטבע התודעה הוא שצריך משהו לעסוק בו. ואז אתם מרגישים איך זה אם אין שום דבר מעניין או כדאי לעשות. התודעה נהיית מצוברחת, משועממת וחסרת חיים. ואתם צריכים ללמוד פשוט להחזיק אותה, כמו שהיית מחזיק תינוק – להחזיק אותו, לנענע אותו, לשאת אותו, להקשיב לו. זה מצוין לחיזוק והרחבת הלב, בניית סובלנות והשתחררות מהיוהרה.

כמובן שאפשר גם לפתח החלטיות עם מוטיבציה שגויה – כמו לנסות להוכיח את עצמכם, או סתם לעבור את השעמום של יום נזירי. לפעמים הייתי מקבל קדחת החלטות: צום, מקלחות קרות, רחצה בשלג. אני מניח שפשוט הייתי צריך לשרוף קצת אנרגיה. אבל עם הזמן יכולתי לחוש באכזבה ובאופן שבו תודעתי יכולה ליצור סבל על כמה שאנשים אחרים נראים רעועים ולא החלטיים. לתודעה היה רעיון מעורר ההשראה של איך אנשים צריכים להיות, וכיצד צריכה להיות משמעת קפדנית ומאמץ קפדני בלי שאף אחד יתרשל או יעורר קשים. ויכולתי לראות כמה התודעה נפגעת מהאופן שבו היא הייתה באמת. חשבתי, 'האם לא יהיה נחמד אם כולם היו טהורים, הרמוניים ומתאמצים במקסימום?' ואז חשבתי, 'לא, זה לא יהיה, כי אז אתלונן על עצמי. הייתי מוצא משהו שאני עושה לא בסדר.' אבל ככל שההשקפה שלי התרחבה דרך היותי עם אחרים במאבקים שלהם, יכולתי לחוש שלפתח את ההחלטיות להיות עם הסמרטוטיות, הכאוס וחוסר הסדר של samsāra ללא התנשאות או רוגז היה כשלעצמו תורם לנירוואנה. להיפתח לפצע ולטירוף של ה-kamma שלי ושל אנשים אחרים – ולחוות חמלה ולא שיפוטיות – זו הייתה ההזדמנות לקדם את התרגול.

החלטיות יש לפתח בתבונה. תחילה היא מחזקת את הרצון והיושרה האינדיבידואליים, אבל אז, אם אתם מקיימים את זה ביחס לאחרים, ההחלטיות פותחת את התודעה לשדה רחב של תבונה וחמלה. היא חודרת לבידוד של המודט העירני וחושפת את מה שהעירנות יכולה לכסות: את הגולמיות שאומרת, 'אני רוצה להיות לא מתרגש ולא חייב להסתבך'. הצופה יכול להיות מושפע מהרצון לא להיות כאן, מה שיכול לספק בסיס להשקפת-עצמיות ולהטיה. אז למרות שהשקט מועיל, גם בה אסור להיאחז. אלא אם כן השקט מקדם את עזיבת-הדברים, הוא לא מוביל לחופש סופי – החופש מההטיות ונקודות המבט של השקפת העצמיות.

פתיחה לחמלה

הבנה זו יכולה באמת להרחיב את הפרספקטיבות שלנו. כולנו רוצים להיות שמחים, ובכל זאת בדרך כלל אנחנו מתאכזבים. הסיבה לכך היא שאנו מדמיינים שאושר הוא רגש צבעוני של סיפוק, אך אין בכך משמעות עמוקה ויציבות כמו שיש בחמלה. חמלה היא משהו שכולנו יכולים לחלוק, בכל עת, לא משנה אם אנחנו למעלה או למטה, או אם כל השאר למעלה או למטה. כולנו יכולים לחלוק בה. השמחה הנובעת מאושר אינה משהו שאנו מיועדים אליו כבני אדם. אנחנו יכולים לחוות חלקים קטנים ממנו, אולי, אבל זה לא סדיר. הגישה המרוממת של חמלה היא המתאימה לנו יותר. חמלה היא הדרך היחידה להחזיק את העולם.

זה לא שחמלה היא תמיד עניין של לעשות משהו6. במקום זאת, היא הכוונה להחליף את ההתכווצות והסערה שאנו חווים בפתיחות סביב כאב. לפעמים יש דברים שאנחנו יכולים לעשות, לפעמים אין. אבל כשאנחנו מזוהים עם פעולה ואחריות, יש לחץ בלב, והתחושה שצריך לגרום לדברים לעבוד. כשאנחנו עושים את זה נכון בצורה הוליסטית – לגבי עצמי ואחרים, וכלפי נירוואנה – אנחנו יכולים להימנע מהמלכודת של להיתקע בניסיון להיות טוב ומסור.

במקרה שלי, ההזדהות עם מילוי מטלות רבות ברחבי המנזר גורמת לי להיות מתפקד, עסוק ואינטנסיבי. וזה לא מה שאנשים רוצים מנזיר בודהיסטי. הייתי יושב במדיטציה ורק חושב על העבודה שאני עושה, מתכנן את העבודה שעליי לעשות, פותר את זה ואת זה. תהיתי איך להתאוורר, ולכן החלטתי להעסיק את התודעה העסוקה הזו במשהו חסר משמעות, אבל מתמסר. רק לתת לעצמי, ללא תוצאה ומבלי שמישהו ישים לב. יש לנו סטופת זיכרון במנזר, וכך כל בוקר הייתי קם בערך בשעה 3:30 לפנות בוקר והולך לסטופה כדי להקיף אותה ולהשתחוות לכל אחד מארבעת המקדשים שלה. החלטתי לעשות את זה כל יום במהלך ריטריט גשמים אחד, לא משנה מה. אז ברגע שהתעוררתי, עוד לפני שהספקתי לחשוב על זה, הייתי קם, מתלבש והולך. זה אולי נשמע כמו רעיון טוב ביולי, אבל בבריטניה בסוף אוקטובר7...

גשם וקר וחשוך. מלמול פנימי וישנוניות. אבל כל מה שהיה בתודעה באותו זמן, הייתי שם את מצב התודעה הזה על אחד המקדשים על הסטופה, ומשתחווה לו. הייתי חושב: 'טוב מאוד, אני מכבד אותך'. ואז התודעה היתה אומרת, 'מה הטעם לעשות את זה?' והייתי עונה, 'אני משתחווה לך, אני מכבד אותך'. ביום אחר, התודעה היתה אומרת, 'זה חסר טעם', ואני הייתי מתמקד במצב התודעה הזה ומשתחווה לו. פיתחתי תחושה של פתיחות לתודעה ותמיכה בה, במקום לנסות למשוך אותה לתבנית או לגרום לה למחשבות מקסימות. לאחר זמן מה, התודעה היתה אומרת, 'אני מבינה מה אתה עושה. הבנתי את הנקודה עכשיו, אז עכשיו אתה יכול להירגע.' ואני הייתי חושב, 'אני משתחווה למצב התודעה הזה. אני מכבד, אוהב ומכבד אותך.' ואז התודעה היתה אומרת, 'אבל יורד גשם הבוקר'. אז הייתי משתחווה לזה. התודעה היתה אומרת, 'מה אתה מנסה להוכיח בכלל? מי אתה חושב שאתה?' ואני הייתי מגיב בהשתחוויה למחשבה הזו ומכבד אותה.

מְטוּרָף? קצת – אבל זה גרם לי לראות דרך האופי הכפייתי והבלתי יודע שובע של הצורך לעשות דברים חשובים. ההרגל הזה תקע אותי בְּטוּב, בכניסה לסדנה כדי לנסות לגרום ל-samsāra לעבוד. ועם זאת לא התכווננתי לקלילות ולשמחה שלא יסולאו בפז שמאפשרים גם לחיות ולראות דרך העולם בו זמנית. זה המקום שבו, כאשר החובה מעכבת אותנו, דְּבֵקוּת נבונה יכולה לקדם אותנו. דְּבֵקוּת אינה עניין של אמונה טפלה או טקס עיוור. בהיותה נחווית ישירות, יש לה אנרגיה קלילה, מרוממת. לפעילות הלב המשבחת את הטוב יש אנרגיה שמרוממת את התודעה. אנרגיה זו יכולה להזיז אותנו אל מעבר לאופק התפקוד, לנהל את התודעה עם החשיבות העצמית שלה, הצורך שלה להיות עסוקה והדרישה שלה לתוצאות.

בעזרת הדְּבֵקוּת אנו יכולים לעבוד מבלי ליצור דבר או אדם מוצק מכל מעשים גדולים או קטנים שאנו עושים. בהתרוקנות עצמית כזו, התודעה נוטה לכיוון הנירוואנה שהיא הבסיס לחמלה השלווה של הבודהה.

עם הזמן, אנרגיית ההחלטיות שלי פושטה והורגעה לכדי שמירה על הגישה, 'שהפעולה או המחשבה הזו תהיה לרווחתי, לרווחת אחרים ותוביל לשלום'. בהשוואה לפרקטיקות הקיצוניות יותר, החלטיות כזו אינה עולה לכותרות. אבל היא פועלת כמחויבות חיים ובסיס לפעולה חיצונית, חקירה ותובנה. החלטיות זו אינה מייצרת עצמי מתוך כוונה או תוצאות; היא פשוט מחזיקה את הניסיון בזהירות ונותנת לו לעבור ולהתמוסס. זה יפה וחסר אנוכיות: העצמי לא עושה את זה, פָּארַמִי כן. בדרך זו, כאשר ההחלטיות מתרחבת באמצעות חמלה ותבונה לכדי כניעה עצמית, אנו יכולים לשחרר את כל היצורים שעולים בתודעה. בין אם הם נובעים ממקור פנימי או חיצוני, אנו פועלים לשחרר אותם מסלידה, התענגות, אדישות והזדהות.

לו תִּפְתַּח אותנו ההחלטיות שלנו ללב הגדול שחוצה את השיטפונות!