כמו פרפרים לאש
האדם משתמש באש כשני מיליון שנה. זה אומר, בין היתר, ששני מיליון שנה הביטו ההומו ארקטוס וכל גזעי האדם שירשו אותו, כולל ההומו סאפיינס סאפיינס, "האדם הנבון" כפי שאנו קוראים לעצמנו, כל לילה באש הבוערת. שני מיליון שנה ראה האדם חרקים שונים עפים אל המדורה או אל הלפיד, וכעבור שניות אחדות של מחול שדים סביבה נשרפים באש, ופה ושם תהה מישהו: "מה זה צריך להיות? כל חיה בורחת מן האש, והחרקים דווקא טסים אליה ומתים. למה?" תשובה טובה לא נמצאה עד כה, אבל רוב האנשים קיבלו את זה כעובדת חיים: תפוחים נושרים על הארץ, דגים צוללים במים ופרפרים עפים אל האש.
אבל עכשיו נראה שהתשובה נמצאה:
(מתוך הפודקאסט BBC - Science in Action, הפרק Unethical Data Gathering in China, מדקה 23:00 ואילך. תמלול, תרגום והערות: פניננדו בהיקהו.)
מגיש התוכנית, רולנד פייז (Roland Pease): הבה נסיים במסתורין של תעופת חרקים כאן, בכדור הארץ. כמוני, בוודאי שמעתם את ההסברים הפופולריים לכך שעשים נמשכים לאורות בוהקים במשך הלילה מפני שאיכשהו הם למעשה מנסים להגיע לירח. האם ניל ארמסטרונג מצא כמה מהם ב1969? ובכן, סאם פאביין (Samuel T. Fabian) הנו מומחה בתעופת חרקים באמפיריאל קולג' (Imperial College London), והוא לא יכול היה למצוא כל ראייה טובה להסבר הזה או לקבוצה של הסברים אלטרנטיביים. לכן, הוא החליט לערוך את הניסויים בעצמו, והתשובה, הוא אומר, היא הרבה יותר מעניינת, מפני שאנו בעצם מעריכים-בחסר את יכולותיהם של חרקים.
סאם פאביין: 'אוה, חרקים הם סתומים, הם טיפשים, הם לא מבינים מה קורה...' – לא! חרקים הם בעלי חיים מורכבים להפליא, והם מותאמים כל-כך טוב למה שהם עושים, כך שלהתנהגות התמוהה הזו צריך להיות איזשהו הסבר טוב מנקודת המבט שלהם. והבטנו סביבנו על ההסברים הקיימים ושאלנו: הם אלו נראים הגיוניים לאור מה שאנו יודעים על הביולוגיה של החרקים? ומעבר לכך, האם הם תואמים את הנתונים, ואלו נתונים נמצאים בכלל. ומצאנו שאין הרבה נתונים, בוודאי לא נתונים על התעופה החופשית שלהם שם.
רולנד: אז יצאתם לייצר, למעשה, נתונים ממשיים, זה לא רק שהתנועה שלהם תזזיתית מאוד, אבל הם גם מהירים מאוד, כך שזה היה אתגר טכני לא קטן.
סאם: זה בדיוק נכון. אני מתכוון, לצלם כל חרק זה עניין די קשה, אבל היינו בני מזל שיכולנו להשתמש בטכנולוגיות המתקדמות ביותר במטרה להתגבר על הבעיה הזו.
רולנד: אז, יש להניח שזה כולל שימוש במצלמות ברזולוציה גבוהה מאוד, אבל גם במצלמות בעלות מהירות גבוהה מאוד. התבוננתי בכמה מקטעי הוידאו, והם נראים מרשימים מאוד. הפרטים שניתן לראות...
סאם: קטעי הוידאו האלו צולמו ב-500 תמונות לשנייה. מצלמות טלוויזיה באיכות טובה מצלמות ב-50 או 60 תמונות לשנייה, אז צילמנו די הרבה יותר מהר מזה, ואז האטנו את ההקרנה לראות מה בעצם עושה בעל החיים באוויר. אבל באותו זמן גם הפעלנו לכידת תנועה (Motion capture). בלכידת תנועה משתמשים בקולנוע או אולי במשחקי מחשב, כדי ללכוד את אופן התנועה של מישהו או של בעל חיים, על ידי הצמדת סמנים על פני כל גופם. ואנו יכולים לעשות זאת לחרק, אם אנו ממזערים את זה ועושים אותם קטנים מספיק, אנו יכולים להדביק אותם לגבו של החרק.
רולנד: מה, אלו אותן נקודות לבנות, למעשה...
סאם: כן, זה בדיוק נכון. נקודות לבנות קטנטנות, נקודות אלו הן למעשה כמו מחזירי האור (Cat's Eyes) בדרכים, והן מחזירות את האור למקום ממנו בא, וזה מאפשר למערכות הצילום לראות היכן הן נמצאות במרחב, ובדייקנות רבה באמת למקם אותם ב-3 ממדים. אז אנחנו מגיעים לבערך רבע מילימטר.
רולנד: ואתם מתארים במאמר שלכם שלושה רמזים על מה שלמעשה קורה, בדרך שבה החרקים האלו מתקרבים לאור, עפים סביבו, ולמעשה מתבלבלים לא מעט.
סאם: זה בהחלט נכון. אז אתה יכול להתבונן בקטעי הוידאו ולראות שלושה דברים ברורים שהם מוזרים, ולא באמת הבנו את זה.
(התמונה מתוך: 22:59 1 בפבר׳ 2024 Fabian et al. Nature Communications)
הראשון שבהם (a בציור): החרקים מקיפים את האור. הם לא טסים הישר אליו, הם כאילו עפים במעגלים סביבו וכשהם מתקרבים אליו. אז ראינו (b בציור) שהם מתעכבים, וכשהם עפים מתחת לאור ומתחילים להתרחק ממנו, הם מזדקרים, מרימים את ראשם עוד ועוד, והם מטפסים ומטפסים והם מאטים והם נוטים לנתיב תעופה שונה, לכיוון אחר.
רולנד: אז במילים אחרות, מה שהם מתכוונים, והאירודינמיות שלהם, לא מתאימים בנקודה זו.
סאם: זה בדיוק מה שחשבנו שמתרחש. ואז, בסיום, (c בציור) באמת, הדבר האחרון שחשבנו שהם עושים מההתנהגויות האלה, היה שכאשר החרקים היו עוברים מעל לאור אולטרה-סגול או אור בהיר, הם היו מתהפכים וגבם למטה, וממש כמו שאצל מטוס לטוס הפוך זה לא רעיון כל כך טוב לאורך זמן, והם היו צונחים למטה מהאוויר ומתרסקים על הקרקע, וזה באמת לא מה שמצפים שחרקים ירצו לעשות, אז נראה שזה משתבש אצלם. ובאמת היינו צריכים לפענח מה זה היה.
רולנד: אתה מעלה נקודה מעניינת שלא חשבתי עליה לגבי חרקים, מה שאתה אומר שהם בעצם קלים מאוד, יחסית לאוויר שהם עפים דרכו והם יכולים להיות מטולטלים על ידי זרמי אוויר קטנים וכדומה, אז בקרת הטיסה שלהם היא מאוד פעילה, והיא מסתמכת על מערכת הראייה.
סאם: זה בדיוק נכון. יש הרבה זרמי אוויר קטנים שיכולים להעיף אותם ממסלולם, אז הם כל הזמן מתאמצים להשאיר את עצמם פונים (בגבם) למעלה, והם מסיימים כשהם הפוכים. הם פשוט לא יודעים איפה זה למעלה, אין להם הרבה דרכים לדעת זאת, והמפתח שלהם לעשות זאת הוא מהיכן מגיע האור. החרק אומר: 'אם אני רואה משהו בהיר, זה בטח השמים, ואני מתייחס לזה כ"למעלה" '. זה מאפשר לך לנווט לא-רע לאורך 370 מיליון שנה בערך שאתה מעופף פשוט על פי ההנחה הזאת. ולרוע המזל אנו הופענו והרסנו את זה.
רולנד: האם זה אומר, כאשר אתה רואה את ההתנהגות המעגלית (a), שהחרקים האלה פשוט נוטים לעוף בגבם לאור, במחשבה שגבם למעלה לשמיים?
סאם: זה בדיוק נכון. ומה שאתה יכול לחשוב עליו הוא שאם החרק רק חושב שהוא עף בקו ישר, הוא צריך באופן כללי להפנות את כל כוחו למטה באופן סימטרי כדי לבטל את הכבידה וקצת את הגרר ורק להמשיך לנוע קדימה. אבל למעשה הם טועים לגבי זה! למעשה גופם נוטה לצד אחד, באופן לא סימטרי, וזה אומר שהם מסתובבים במעגל, כשהם שומרים את האור במרכז המעגל.
רולנד: אני מתכוון, על כמה חרקים התבוננתם, כדי להגיע למסקנות האלה?
סאם: אז, אנו הסתכלנו לרוחב עשר סדרות (Orders) נפרדות1, וזה מה שבאמת מצאתי כמדהים, ששוב ושוב, אתה יכול לקחת שפירית, אתה יכול לקחת עש, ואתה יכול לקחת זבובונים זעירים – וכולם מראים אותה תגובה! בגלל שזו באמת דרך פקחית, יציבה ופשוטה לפתור את הבעייה הזו, דרך פשוטה, נפלאה לעשות את זה2, עד שמישהו המציא את אורות הרחוב.
רולנד: אני מתכוון, יש דבר אחד שהייתי רוצה שייצא מהמחקר הזה, וזו איזו דרך שבה לא נתערב בהתנהגות החרקים בלילה.
סאם: זה היה יכול להיות לגמרי מקסים אם הייתי יכול לומר שיש דבר פשוט שאנו יכולים לעשות, ו-'אוה! אנחנו יכולים לתקן את זה!'. למרבה הצער זו אינה המציאות. אור בלילה הוא זיהום שאיננו יכולים באמת לחיות בלעדיו. מה שהמחקר קצת כן אומר לנו, הוא שכיוון האור חשוב. כך שאם אנו יכולים לא לכוון את האור ישר למעלה לשמיים, זה יוכל לעזור, כי כל חרק, כולל חרקים נודדים, שיעבור מעל לאור כזה יתהפך ויתרסק למטה. ואנחנו יכולים גם להגביל את מרחק ההארה לצדדים ולנסות לא להאיר מקומות שאיננו צריכים זאת. זה קצת יעזור לא לבלבל את החרקים באשר לאיפה זה "למעלה".
רולנד: סאם פאביין, שבוודאי מוכרח היה להיות סבלני מאוד לצלם את החרקים האלו עפים. הפרטים נמצאים ב-Nature Communications ואתם יכולים לראות את הוידאו באתר ה-BBC.
חוץ מהעובדה שלמדנו מן הכתבה הקצרה משהו מפתיע שסיקרן אותנו במיליוני השנים האחרונות, הבאתי את הכתבה הזו בגלל משפט מפתח אחד שאומר מוביל המחקר הזה, סאם פאביין, בתחילת הראיון: " 'אוה, חרקים הם סתומים, הם טיפשים, הם לא מבינים מה קורה...' – לא! חרקים הם בעלי חיים מורכבים להפליא, והם מותאמים כל-כך טוב למה שהם עושים, כך שלהתנהגות התמוהה הזו צריך להיות איזשהו הסבר טוב מנקודת המבט שלהם."
וזה המשפט שהניע אצל החוקרים את האפשרות להבין מה באמת מתרחש: משפט שמבחינת הדהרמה הינו נכון לא רק להתנהגות תמוהה של חרקים אלא לכל התנהגות יצור חי שהינה תמוהה בעינינו. קשה לנו להבין שהזולת לא רואה את אותה מציאות שאנו רואים, מפני שהוא משתמש באברי חוש קצת אחרים, נמצא במקום קצת אחר, יש לו ניסיון-חיים קצת אחר, המוח שלו קצת אחר, וסדר העדיפויות שלו בהפעלת כל המערכת הזו קצת אחר. למעשה – תחליפו "קצת אחר" ב"אחר לגמרי" ותבינו טוב יותר את הקושי שיש לנו להבין את ההיגיון ב"שטויות" שעושה הזולת, לא רק זה הנחשב בעינינו יצור פרימיטיבי ונחות, אלא גם זה שהוא בשר מבשרנו.
ועוד משהו שאנו שוכחים, והוא מה שהסתיר מעינינו את הסיבה האמיתית למעוף הפרפרים אל האש: אנו שוכחים שאנו לא צופים פסיביים ואובייקטיביים בשום אירוע. אנו (המתבונן) הננו חלק בלתי נפרד מכל תצפית שלנו, מכל סיטואציה שאנו מנסים להבין. כשצפינו במשך מיליוני שנים בפרפרים העפים אל האש לא שמנו לב, או שכחנו, שעל פי רוב אנו היינו אלו שהדליקו את האש הזו, וזה לא היה קורה בלעדינו. אנו מתבוננים סביב ורואים אופק עגול סביבנו, ואנו שוכחים שנקודת המבט שלנו היא שמייצרת את האופק, היא שמייצרת זריחה ושקיעה, היא שמייצרת חברים ואוייבים, היא שמייצרת קרובים ורחוקים. כשחז"ל אומרים: "עשה לך חבר" אף אחד לא מהסס לייחס לעצמו את החברויות שעשה, אבל אסור לשכוח אפילו לרגע שגם את האוייבים אנחנו עושים. אנו עושים אותם בעצם נוכחותנו כ"אחר" שתופס את נוכחותו בסיטואציה כצופה פסיבי ואובייקטיבי, ואינו "עושה לו חבר" באופן פעיל.
ככל שנשכיל לצאת החוצה מן הסיטואציה, להשתמש בפרספקטיבות אחרות, ייפתחו בפנינו אופקים חדשים. עדיין זה יהיה "האופק שלנו", אבל אם הוא ישתנה בתכיפות הוא יהיה פחות שלנו, ואנו נהיה פחות משועבדים לו. עם התרגול נוכל לבחור בקלות רבה יותר בין הפרספקטיבות את המתאימה לסיטואציה. בפעולה לפי פרספקטיבה זו, שבאופן כללי אפשר לזהות אותה כפעולה לפי ארבעת הברהמה-ויהארה, נייצר פחות סבל לעצמנו ולסביבתנו.