מוסכמות ושחרור
שיחת דהרמה מאת אג'אהן צ'ה1
תרגום מאנגלית והערות (אם לא נכתב אחרת) פניננדו בהיקהו
הדברים בעולם הזה הם בסך הכל מוסכמות שיצרנו בעצמנו. לאחר שקבענו אותן, אנו הולכים לאיבוד בתוכן ומסרבים להניח להן, מה שמוביל להיאחזות בדעות והשקפות אישיות. היאחזות זו לעולם אינה נגמרת, זוהי saṁsāra, הזורמת הלאה ללא סוף. אין לה סיום. כעת, אם נדע את המציאות המוסכמת, אז נדע שחרור. אם נדע בבירור שחרור, אז נדע מוסכמות. זו הכרת הדהרמה. כאן יש סיום.
קחו לדוגמה אנשים. במציאות לאנשים אין שמות, אנו נולדים עירומים לעולם. שמותינו עולים רק מתוך מוסכמה. הרהרתי בכך וראיתי שאם אינכם יודעים את האמת של מוסכמה זו, היא יכולה להיות ממש מזיקה. היא פשוט משהו שאנחנו משתמשים בו לנוחותנו. בלעדיה לא היינו יכולים לתקשר, לא היה מה לומר, לא היתה שפה2.
ראיתי מערביים כשהם יושבים יחד במדיטציה במערב. כשהם קמים אחרי ישיבה, גברים ונשים יחד, לפעמים הם הולכים ונוגעים זה בזה בראש!3 כשראיתי את זה חשבתי, 'אה, אם אנחנו נאחזים במוסכמות זה מוליד זיהומים ממש שם.4' אם אנחנו יכולים לשחרר את המוסכמות, לוותר על דעותינו, אנחנו בשלווה.
כמו הגנרלים והקולונלים, אנשים בעלי דרגה ומעמד, שבאים לראות אותי. כשהם באים הם אומרים, 'או, בבקשה גע בראשי'.5 אם הם מבקשים כך, אין בזה שום דבר רע; הם שמחים שנוגעים להם בראש. אבל אם הייתם טופחים על ראשם באמצע הרחוב זה היה סיפור אחר! זה בגלל היאחזות. אז אני מרגיש שלהניח לזה היא באמת הדרך לשלווה. נגיעה בראש נוגדת את המנהגים שלנו, אבל במציאות זה כלום. כשהם מסכימים שייגעו בו אין בזה שום דבר רע, בדיוק כמו נגיעה בכרוב או בתפוח אדמה.
קבלה, ויתור, הנחה לדברים – זוהי דרך הקלילות6. בכל מקום בו אתם נאחזים, ממש שם ישנם התהוות ולידה. ממש שם יש סכנה. הבודהה לימד על מוסכמות והוא לימד לבטל מוסכמות בדרך הנכונה, וכך להגיע לשחרור.
זוהי חירות: לא להיאחז במוסכמות. לכל הדברים בעולם הזה יש מציאות מוסכמת. לאחר שקבענו אותן, אסור לנו להיות מוטעים על ידן, כי ללכת לאיבוד בתוכן באמת מוביל לסבל. נקודה זו בנוגע לכללים ומוסכמות היא בעלת חשיבות עליונה. מי שיכול לעבור אותם הוא מעבר לסבל.
עם זאת, הם מאפיין של עולמנו. קחו לדוגמה את מר בונמה; הוא היה פעם רק אחד מהקהל, אבל עכשיו הוא מונה לנציב המחוז. זו רק מוסכמה, אבל זו מוסכמה שעלינו לכבד. זה חלק מעולמם של האנשים. אם אתה חושב, 'אה, לפני כן היינו חברים, עבדנו יחד אצל החייט', ואז אתה הולך וטופח לו על הראש בפומבי, הוא יכעס. זה לא נכון, הוא יתמרמר על זה. לכן עלינו לציית למוסכמות כדי להימנע מיצירת התמרמרות. כדאי להבין מוסכמות; החיים בעולם הם רק עניין של זה. לדעת את הזמן והמקום הנכונים, להכיר את האדם.
מדוע זה לא נכון ללכת נגד מוסכמות? זה לא בסדר בגלל אנשים! עליכם להיות פקחים, להכיר את שניהם, גם מוסכמות וגם שחרור. לדעת את הזמן הנכון לכל אחד מהם. אם אנחנו יודעים איך להשתמש בכללים ובמוסכמות בנוחות, אז אנחנו מיומנים. אבל אם אנחנו מנסים להתנהג בהתאם לרמה הגבוהה יותר של המציאות במצב הלא נכון, זה לא בסדר. עם מה זה לא בסדר? זה לא בסדר עם זיהומי-התודעה של אנשים, שם! לכל אנשים יש זיהומי-תודעה. במצב אחד אנחנו מתנהגים בצורה מסוימת, במצב אחר אנחנו חייבים להתנהג בצורה אחרת. אנחנו צריכים להכיר את הפרטים הקטנים כי אנחנו חיים בתוך מוסכמות7. בעיות קורות כי אנשים נאחזים בהן. אם אנחנו מניחים שמשהו קיים, אז הוא קיים. הוא שם כי אנחנו מניחים שהוא שם. אבל אם מסתכלים מקרוב, במובן המוחלט הדברים האלה לא באמת קיימים.
כפי שאמרתי לעתים קרובות, קודם היינו יושבי-בית ועכשיו אנחנו נזירים. חיינו בתוך מוסכמה של "יושבי-בית" ועכשיו אנחנו חיים בתוך מוסכמה של "נזירים". אנחנו נזירים מכוח מוסכמה, לא נזירים דרך שחרור. בהתחלה אנחנו קובעים מוסכמות כאלה, אבל אם אדם רק הוסמך, זה לא אומר שהוא מתגבר על זיהומים. אם ניקח חופן חול ונסכים לקרוא לו מלח, האם זה הופך אותו למלח? זהו מלח8, אבל רק בשם, לא במציאות. אי אפשר להשתמש בו לבישול. השימוש היחיד שלו הוא בתחום ההסכמה הזו, כי אין שם באמת מלח, רק חול. הוא הופך למלח רק על ידי ההנחה שלנו שהוא כזה.
המילה 'שחרור' היא עצמה רק מוסכמה, אבל היא ממתייחסת למה שמעבר למוסכמות. לאחר שהשגנו חופש, לאחר שהגענו לשחרור, אנחנו עדיין צריכים להשתמש במוסכמה כדי להתייחס אליה כשחרור. אם לא הייתה לנו מוסכמה לא היינו יכולים לתקשר, אז יש לה שימוש.
לדוגמה, לאנשים יש שמות שונים, אבל כולם אנשים בדיוק אותו דבר. אם לא היו לנו שמות להבדיל זה את זה, ורצינו לקרוא למישהו שעומד בקהל, לומר 'היי, אדם! אדם!' זה היה חסר תועלת. לא יכולתם לומר מי יענה לכם כי כולם "אדם". אבל אם הייתם קוראים "היי, ג'ון!" אז ג'ון היה עונה, והאחרים לא. שמות ממלאים בדיוק את הצורך הזה. דרכם אנחנו יכולים לתקשר; הם מספקים את הבסיס להתנהגות חברתית.
לכן עליכם להכיר גם מוסכמות וגם שחרור9. למוסכמות יש שימוש, אבל במציאות אין שם באמת כלום. אפילו אנשים לא קיימים. הם בסך הכל קבוצות של אלמנטים, שנולדו מתנאים וסיבות, הולכים וגדלים בתלות בתנאים, קיימים לזמן מה, ואז נעלמים בדרך הטבעית. אף אחד לא יכול להתנגד לזה או לשלוט בזה. אבל בלי מוסכמות לא היה לנו מה לומר, לא היו לנו שמות, לא נוהג, לא עבודה. כללים ומוסכמות נקבעים כדי לתת לנו שפה, כדי להפוך את הדברים לנוחים, וזה הכל.
קחו כסף, לדוגמה. בימים עברו לא היו מטבעות או שטרות, לא היה להם ערך. אנשים נהגו להחליף בסחורות, אבל היה קשה לשמור על הדברים האלה, אז הם יצרו כסף, באמצעות מטבעות ושטרות. אולי בעתיד יהיה לנו צו מלך חדש שאומר שאנחנו לא צריכים להשתמש בכסף נייר, אנחנו צריכים להשתמש בשעווה, להמיס אותה וללחוץ אותה לגושים. נגיד שזה כסף ונשתמש בו בכל רחבי המדינה. שלא לדבר על שעווה, הם אפילו עשויים להחליט להפוך לִשְׁלֶשֶׁת תרנגולים למטבע המקומי – כל שאר הדברים לא יכולים להיות כסף, רק לִשְׁלֶשֶׁת תרנגולים! ואז אנשים יילחמו ויהרגו זה את זה בגלל לִשְׁלֶשֶׁת תרנגולים!10
ככה זה. אפשר להשתמש בדוגמאות רבות כדי להמחיש מוסכמות. מה שאנחנו משתמשים בו לכסף הוא פשוט מוסכמה שהקמנו; יש לו את השימוש שלו בתוך המוסכמה הזו. לאחר שקבענו שזה יהיה כסף, הוא הופך לכסף. אבל במציאות, מה זה כסף? אף אחד לא יכול לומר. כשיש הסכמה פופולרית על משהו, אז נוצרת מוסכמה כדי למלא את הצורך. העולם הוא פשוט כזה.
זוהי מוסכמה, אבל לגרום לאנשים רגילים להבין שחרור זה באמת קשה. הכסף שלנו, הבית שלנו, המשפחה שלנו, הילדים והקרובים שלנו הם פשוט מוסכמות שהמצאנו, אבל באמת, אם נסתכל עליהם לאור הדהרמה, הם לא שייכים לנו. אולי אם נשמע את זה אנחנו לא מרגישים כל כך טוב, אבל המציאות היא כזו. לדברים האלה יש ערך רק דרך המוסכמות המקובלות. אם אנו נקבע שאין להם ערך, אז אין להם ערך. אם אנו נקבע שיש להם ערך, אז יש להם ערך. ככה זה; אנחנו מביאים מוסכמות לעולם כדי למלא צורך.
אפילו הגוף הזה אינו באמת שלנו, אנחנו פשוט מניחים שהוא כך. זוהי באמת רק הנחה מצידנו. אם תנסו למצוא בתוכו עצמי אמיתי ומהותי, לא תוכלו. ישנם רק יסודות שנולדים, ממשיכים לזמן מה ואז מתים11. הכל כך. אין בו מהות אמיתית, אבל ראוי שנשתמש בו. זה כמו כוס. בשלב מסוים כוס זו חייבת להישבר, אבל כל עוד היא שם, עליכם להשתמש בה ולטפל בה היטב. זהו כלי לשימושכם. אם היא נשברת, יש צרות12, אז למרות שהיא חייבת להישבר, עליכם לנסות כמיטב יכולתכם לשמר אותה.
וכך יש לנו את ארבעת התמיכות13 אשר הבודהה לימד שוב ושוב להרהר בהם. הן התמיכות בהן תלוי נזיר כדי להמשיך את התרגול שלו. כל עוד אתם חיים, עליכם להסתמך עליהן, אבל עליכם להבין אותן. אל תיאחזו בהן, ואל תעלו תשוקה בתודעתכם.
מוסכמות ושחרור קשורים זה לזה בהתמדה באופן זה. למרות שאנו משתמשים במוסכמות, אל תסמכו עליהן כאמת. אם תיאחזו בהן, יתעורר סבל. המקרה של טוב ורע הוא דוגמה טובה. יש אנשים שרואים רע כטוב וטוב כעניין רע, אבל בסופו של דבר מי באמת יודע מה טוב ומה רע? אנחנו לא יודעים. אנשים שונים קובעים מוסכמות שונות לגבי מה טוב ומה רע, אבל הבודהה לקח את הסבל כקו ההנחיה שלו. אם אתם רוצים להתווכח על זה, אין לזה סוף. אחד אומר 'טוב', אחר אומר 'רע'. אחד אומר 'רע', אחר אומר 'טוב'. האמת היא שאנחנו לא באמת יודעים מה טוב ומה רע בכלל. אבל ברמה שימושית ומעשית, אנחנו יכולים לומר שטוב הוא לא לפגוע בעצמך ולא לפגוע באחרים. דרך זו ממלאת מטרה בונה עבורנו.
אחרי הכל, כללים, מוסכמות ושחרור הם פשוט דהרמות. אחת גבוהה יותר מהשנייה, אבל הן הולכות יד ביד. אין שום דרך להבטיח שמשהו הוא בוודאות כך או כך, לכן אמר הבודהה פשוט להשאיר את זה ככה. להשאיר את זה ככה ולא ודאי. לא משנה כמה אתם אוהבים את זה או לא אוהבים את זה, עליכם להבין את זה כלא ודאי.
ללא קשר לזמן ולמקום, כל תרגול הדהרמה מגיע לסיומו במקום שבו אין כלום. זהו מקום של כניעה, של ריקנות, של הנחת הנטל. זהו הסיום. זה לא כמו האדם שאומר, 'למה הדגל מתנופף ברוח? אני אומר שזה בגלל הרוח'. אדם אחר אומר שזה בגלל הדגל. השני משיב שזה בגלל הרוח14. אין לזה סוף! כמו החידה הישנה, 'מה בא קודם, התרנגולת או הביצה?' אין דרך להגיע למסקנה, זהו פשוט הטבע.
כל הדברים האלה שאנחנו אומרים הם בסך הכל מוסכמות, אנחנו קובעים אותם בעצמנו. אם אתם יודעים את הדברים האלה בתבונה, אז תדעו את אי-הקביעות, את הסבל ואת הלא-אני. זוהי נקודת המבט שמובילה להארה. לאמן וללמד אנשים עם רמות שונות של הבנה זה באמת קשה. לחלק מהאנשים יש רעיונות מסוימים; אתה אומר להם משהו והם לא מאמינים לך. אתה אומר להם את האמת והם אומרים שזה לא נכון. 'אני צודק, אתה טועה'. אין לזה סוף.
אם לא תניחו לזה, יהיה סבל. סיפרתי לכם בעבר על ארבעת הגברים שנכנסים ליער. הם שומעים תרנגולת קוראת, 'קאקה-דההה!' אחד מהם תוהה, 'זה תרנגול או תרנגולת?' שלושה מהם אומרים יחד, 'זו תרנגולת', אבל האחר לא מסכים, הוא מתעקש שזה תרנגול. 'איך תרנגולת יכולה לקרקר ככה?' הוא שואל. הם משיבים, 'ובכן, יש לה פה, נכון?' הם מתווכחים ומתווכחים עד שהדמעות זולגות, ממש מתעצבנים בגלל זה, אבל בסופו של דבר כולם טועים. בין אם אתם אומרים תרנגולת או תרנגול, אלו רק שמות. אנו קובעים את המוסכמות הללו, אומרים שתרנגול הוא כזה, תרנגולת היא כזו; תרנגול קורא ככה, תרנגולת קוראת ככה, וכך אנחנו נתקעים בעולם! זכרו זאת! למעשה, אם אתם פשוט אומרים שבאמת אין תרנגולת ואין תרנגול, אז זה הסוף. בתחום המציאות המקובלת צד אחד צודק והצד השני טועה, אבל לעולם לא תהיה הסכמה מוחלטת. אין טעם להתווכח עד שהדמעות יורדות. הבודהה לימד לא להיאחז. כיצד אנו מתרגלים אי-היאחזות? אנו מתרגלים פשוט על ידי ויתור על האחיזה, אבל אי-היאחזות זו קשה מאוד להבנה. נדרשת תבונה חדה כדי לחקור ולחדור את זה, כדי באמת להשיג אי-היאחזות.
כשחושבים על זה, האם אנשים שמחים או עצובים, מרוצים או לא מרוצים, לא תלוי בכך שיש להם מעט או הרבה – זה תלוי בתבונה. כל מצוקה ניתנת לְהִתְעַלּוּת15 רק באמצעות תבונה, באמצעות ראיית האמת של הדברים.
אז הבודהה קרא לנו לחקור, להרהר. "הרהור" זה פירושו פשוט לנסות לפתור את הבעיות הללו בצורה נכונה. זוהי הפרקטיקה שלנו. כמו לידה, זקנה, מחלה ומוות – הם האירועים הטבעיים והנפוצים ביותר. הבודהה לימד להרהר בלידה, זקנה, מחלה ומוות, אבל יש אנשים שלא מבינים זאת. "מה יש להרהר?" הם אומרים. הם נולדים אבל הם לא יודעים לידה, הם ימותו אבל הם לא יודעים מוות.
אדם שחוקר את הדברים האלה שוב ושוב, יראה. לאחר שיראה הוא יפתור בהדרגה את בעיותיו. גם אם עדיין יש לו היאחזות, אם יש לו תבונה והוא רואה שזקנה, מחלה ומוות הם דרך הטבע, הוא יוכל להקל על הסבל. אנו לומדים את הדהרמה רק בשביל זה: לרפא סבל.
אין באמת הרבה כבסיס לבודהיזם, יש רק לידה ומוות של סבל, ולזה הבודהה קרא האמת. לידה היא סבל, זקנה היא סבל, מחלה היא סבל ומוות הוא סבל. אנשים לא רואים את הסבל הזה כאמת. אם אנו יודעים את האמת, אז אנו יודעים את הסבל.
הגאווה הזו בדעות אישיות, הטיעונים האלה, אין להם סוף. כדי להרגיע את תודעתנו, למצוא שלווה, עלינו להרהר בעברנו, בהווה ובדברים הצפויים לנו, כמו לידה, זקנה, מחלה ומוות. מה נוכל לעשות כדי להימנע מלהיות מוטרדים מדברים אלה? גם אם עדיין ייתכן שתהיה לנו מעט דאגה, אם נחקור עד שנדע לפי האמת, כל הסבל יחלוף, כי לא נאחז עוד בדברים.