שיחות דהרמה של אג'אהן צ'ה ט'

מים זורמים דוממים

שיחת דהרמה מאת אג'אהן צ'ה1

תרגום מאנגלית והערות (אם לא נכתב אחרת) פניננדו בהיקהו

כעת אנא שימו לב, אל תתנו למחשבותיכם לנדוד אחר דברים אחרים. צרו את התחושה שעכשיו אתם יושבים על הר או ביער איפשהו, לבד. מה יש לכם כאן עכשיו? יש גוף ותודעה, זה הכל, רק שני הדברים האלה. כל מה שנמצא בתוך המסגרת הזו, יושב כאן עכשיו, נקרא 'גוף'. ה'תודעה' היא מה שמודע וחושב ברגע זה ממש. שני דברים אלה נקראים גם nāma ו-rūpa. nāma מתייחס למה שאין לו rūpa, או צורה. כל המחשבות והרגשות, או ארבעת ה-khandha2 המנטליים של תחושה, תפיסה, רצון3 ותודעה, הם nāma, כולם חסרי צורה. כאשר העין רואה צורה, צורה זו נקראת rūpa, בעוד שהמודעוּת נקראת nāma. יחד הם נקראים nāma ו-rūpa, או פשוט תודעה וגוף.

הבינו שרק הגוף והתודעה יושבים כאן ברגע הנוכחי. אבל אנחנו מבלבלים בין שני הדברים האלה. אם אתם רוצים שלווה, עליכם לדעת את האמת עליהם. התודעה במצבה הנוכחי עדיין אינה מאומנת; היא מזוהמת, לא צלולה. היא עדיין לא התודעה הטהורה. עלינו לאמן את התודעה הזו עוד באמצעות תרגול מדיטציה.

יש אנשים שחושבים שמדיטציה פירושה לשבת בצורה מיוחדת, אבל למעשה עמידה, ישיבה, הליכה ושכיבה הם כולם כלי לתרגול מדיטציה. אתם יכולים לתרגל בכל עת. samādhi פירושו המילולי 'התודעה המבוססת היטב'. כדי לפתח samādhi, אינכם צריכים לסגור את התודעה. יש אנשים שמנסים להגיע לשלווה על ידי ישיבה שקטה מבלי ששום דבר יפריע להם כלל, אבל זה בדיוק כמו להיות מת4. תרגול ה-samādhi נועד לפיתוח תבונה והבנה.

samādhi היא התודעה המוצקה, התודעה בעלת הנקודה האחת. על איזו נקודה היא מקובעת? היא מקובעת על נקודת האיזון. זוהי הנקודה שלה. אבל אנשים מְתַרְגְּלֵים מדיטציה על ידי ניסיון להשתיק את תודעתם. הם אומרים, "אני מנסה לשבת במדיטציה אבל התודעה שלי לא נותרת דוממת לרגע. רגע אחד היא עפה למקום אחד, וברגע הבא היא עפה למקום אחר. איך אני יכול לגרום לה לעצור ולהיות דוממת?" אתם לא חייבים לגרום לה לעצור, זו לא הנקודה. היכן שיש תנועה, שם יכולה לצוץ הבנה. אנשים מתלוננים, "היא בורחת ואני מושך אותה בחזרה; ואז היא שוב בורחת ואני מושך אותה שוב חזרה." אז הם פשוט יושבים שם, מושכים ככה הלוך ושוב.

הם חושבים שהתודעה שלהם רצה לכל עבר, אבל בעצם זה רק נראה כאילו התודעה רצה מסביב. לדוגמה, תראו את האולם הזה כאן. "הו, הוא כל כך גדול!" אתם אומרים. למעשה הוא בכלל לא גדול. האם הוא נראה גדול או לא תלוי בתפיסה שלכם אותו. למעשה, האולם הזה הוא בדיוק בגודל שהוא, לא גדול ולא קטן, אבל אנשים רצים אחרי התחושות שלהם כל הזמן.

כדי לעשות מדיטציה כדי למצוא שלווה, עליכם להבין מהי שלווה. אם לא תבינו את זה, לא תוכלו למצוא את זה. לדוגמה, נניח שהיום הבאתם עט יקר מאוד איתכם למנזר. עכשיו נניח שבדרככם לכאן, אתם שמים את העט בכיס הקדמי שלכם, אבל מאוחר יותר אתם שמים אותו בכיס האחורי. עכשיו כשאתם מחפשים בכיס הקדמי שלכם, הוא לא שם! אתם נבהלים. אתם נבהלים בגלל אי ההבנה שלכם, אתם לא רואים את האמת בעניין. סבל הוא התוצאה. בין אם אתם עומדים, צועדים, באים והולכים, אתם לא יכולים להפסיק לדאוג לגבי העט האבוד שלכם. ההבנה השגויה שלכם גורמת לכם לסבול. הבנה שגויה גורמת סבל. 'חבל מאוד! קניתי את העט הזה רק לפני כמה ימים ועכשיו הוא אבד.'

אבל אז אתם נזכרים, 'אה, כמובן! כשהלכתי להתרחץ שמתי את העט בכיס האחורי שלי.' ברגע שאתם נזכרים בזה אתם שוב מרגישים טוב יותר, אפילו בלי לראות את העט שלכם. אתה רואים את זה? אתם שמחים שוב, אתם יכולים להפסיק לדאוג לגבי העט שלכם. אתם בטוחים לגביו עכשיו. בזמן שאתם הולכים, אתם מעביר את ידכם על הכיס האחורי שלכם והנה זה. התודעה שלכם רימתה אתכם כל הזמן. הדאגה נובעת מבורותכם. כעת, כשאתם רואים את העט, אתם מעבר לכל ספק, דאגותיכם נרגעו. סוג כזה של שלווה נובע מראיית סיבת הבעיה, הsamudaya-, סיבת הסבל. ברגע שאתם זוכרים שהעט נמצא בכיס האחורי שלכם, יש nirodha5, הפסקת הסבל.

לכן עליכם להרהר כדי למצוא שלווה. מה שאנשים בדרך כלל מכנים שלווה הוא פשוט הרגעת התודעה, לא הרגעת הזיהומים. הזיהומים פשוט מושתקים באופן זמני, ממש כמו עשב מכוסה באבן. בתוך שלושה או ארבעה ימים אתה מסיר את האבן מהדשא ובתוך זמן קצר הוא צומח שוב. הדשא לא באמת מת, הוא פשוט דוכא. זה אותו הדבר כשיושבים במדיטציה: התודעה נרגעת אבל הזיהומים לא באמת נרגעים. לכן, samādhi אינו דבר ודאי6. כדי למצוא שלווה אמיתית עליכם לפתח תבונה. samādhi הוא סוג אחד של שלווה, כמו האבן המכסה את הדשא. תוך מספר ימים אתם מסירים את האבן והדשא צומח שוב. זו רק שלווה זמנית. שלוות התבונה היא כמו להניח את האבן ולא להרים אותה, פשוט להשאיר אותה במקום. הדשא לא יכול לצמוח שוב. זוהי שלווה אמיתית, הרגעת הזיהומים, השלווה הבטוחה הנובעת מתבונה. אנו מדברים על תבונה (paññā) ו-samādhi כדברים נפרדים, אך במהותם הם היינו הך. תבונה היא הפונקציה הדינמית של samādhi; samādhi הוא ההיבט הפסיבי של התבונה. הם נובעים מאותו מקום אך לוקחים כיוונים שונים. יש להם פונקציות שונות, כמו המנגו הזה כאן. מנגו ירוק קטן בסופו של דבר גדל וגדל עד שהוא בשל. זהו אותו מנגו, הקטן, הגדול יותר והבשל הם אותו מנגו, אך מצבו משתנה. בתרגול דהרמה, מצב אחד נקרא samādhi, המצב המאוחר יותר נקרא paññā, אך בפועל sīla, samādhi ו-paññā הם כולם אותו הדבר, בדיוק כמו המנגו.

בכל מקרה, בתרגול שלנו, לא משנה לאיזה היבט אתם מתייחסים, עליכם תמיד להתחיל מהתודעה. האם אתם יודעים מהי התודעה הזו? איך היא? מהי? איפה היא? אף אחד לא יודע. כל מה שאנחנו יודעים הוא שאנחנו רוצים ללכת לכאן או לשם, אנחנו רוצים את זה ואנחנו רוצים את זה, אנחנו מרגישים טוב או שאנחנו מרגישים רע, אבל התודעה עצמה נראית בלתי אפשרית לידיעה. מהי התודעה? לתודעה אין צורה. מה שמקבל רשמים, טובים ורעים כאחד, אנחנו קוראים 'תודעה'. זה כמו בעל בית. הבעלים נשאר בבית בזמן שמבקרים באים לראות אותו. הוא זה שמקבל את המבקרים. מי מקבל רשמים חושיים? מה זה שתופס? מי משחרר רשמים חושיים? זה מה שאנחנו קוראים 'תודעה'. אבל אנשים לא יכולים לראות את זה, הם חושבים על עצמם במעגלים. 'מהי התודעה, מהו המוח?' אל תבלבלו את הנושא ככה. מה זה שמקבל רשמים? חלק מהרשמים הוא אוהב וחלק לא. מי זה? האם יש מישהו שאוהב וסולד? בטח שיש, אבל אתם לא יכולים לראות את זה. זה מה שאנחנו קוראים 'תודעה'.

בתרגול שלנו אין צורך לדבר על samatha או vipassanā; פשוט תקראו לזה תרגול של דהרמה, זה מספיק. ותעשו את התרגול הזה מהתודעה שלכם. מהי התודעה? התודעה היא זו שמקבלת, או מודעת, לרשמים חושיים. עם חלק מהרשמים חושיים יש תגובה של אהבה, עם אחרים התגובה היא סלידה. מקבל הרשמים מוביל אותנו לאושר ולסבל, נכון ולא נכון. אבל אין לו שום צורה. אנחנו מניחים שזה עצמי, אבל זה באמת רק nāmadhamma7. האם ל'טוב' יש צורה כלשהי? האם לרוע? האם לאושר ולסבל יש צורה כלשהי? אי אפשר למצוא אותם. האם הם עגולים או מרובעים, קצרים או ארוכים? אפשר לראות אותם? הדברים האלה הם nāmadhamma, אי אפשר להשוות אותם לדברים חומריים, הם חסרי צורה, אבל אנחנו יודעים שהם קיימים.

לכן, נאמר, להתחיל את התרגול על ידי הרגעת התודעה. להכניס מודעוּת לתודעה. אם התודעה מודעת היא תהיה בשלום. יש אנשים שלא שואפים למודעוּת, הם רק רוצים שלווה, סוג של איפוס. אז הם אף פעם לא לומדים כלום. אם אין לנו את "זה היודע"8, על מה לבסס את הפרקטיקה שלנו?

אם אין ארוך, אין קצר, אם אין נכון, לא יכול להיות לא נכון. אנשים בימינו לומדים ולומדים, מחפשים טוב ורע. אבל על מה שמעבר לטוב ולרע הם לא יודעים כלום. כל מה שהם יודעים זה את הנכון והלא נכון – "אני הולך לקחת רק את מה שנכון. אני לא רוצה לדעת על הלא נכון. למה שאעשה זאת?" אם תנסה לקחת רק את מה שנכון, תוך זמן קצר זה ישתבש שוב. נכון מוביל ללא-נכון. אנשים ממשיכים לחפש בין הנכון והלא נכון, הם לא מנסים למצוא את מה שאינו נכון ולא לא נכון. הם לומדים על טוב ורע, הם מחפשים טוהר, אבל הם לא יודעים כלום על מה שמעבר לטוב ורע. הם לומדים את הארוך והקצר, אבל את מה שאינו ארוך ולא קצר הם לא יודעים עליו כלום.

לסכין הזו יש להב, חוד וידית. האם אפשר להרים רק את הלהב? האם אפשר להרים רק את חוד הלהב, או את הידית? הידית, החוד והלהב הם כולם חלקים של אותה סכין: כשאתם מרימים את הסכין אתם מקבלים את שלושת החלקים יחד.

באותו אופן, אם אתם בוחרים את הטוב, הרע חייב לבוא בעקבותיו. אנשים מחפשים את הטוב ומנסים לזרוק את הרע, אך הם אינם לומדים את מה שאינו טוב ואינו רע. אם לא תלמדו זאת, לא יכולה להיות השלמה9. אם אתם בוחרים בטוּב, הרוֹע יבוא בעקבותיו. אם אתם בוחרים באושר, הסבל יבוא בעקבותיו. הנוהג של היאחזות בטוב ודחיית הרע הוא הדהרמה של ילדים, זה כמו צעצוע. בטח, זה בסדר, אתם יכולים לקחת רק את זה, אבל אם אתם נאחזים בטוב, הרע יבוא בעקבותיו. סוף הדרך הזו מבולבל, זה לא כל כך טוב.

קחו דוגמה פשוטה. יש לכם ילדים – עכשיו נניח שאתם רוצים רק לאהוב אותם ולעולם לא לחוות שנאה. זוהי חשיבתו של מי שאינו מכיר את הטבע האנושי. אם אתם נאחזים באהבה, השנאה תבוא בעקבותיה. באותו אופן, אנשים מחליטים ללמוד את הדהרמה כדי לפתח תבונה, לומדים טוב ורע מקרוב ככל האפשר. עכשיו, לאחר שהכירו טוב ורע, מה הם עושים? הם מנסים לתפוס בטוב, והרע יבוא בעקבותיו. הם לא למדו את מה שמעבר לטוב ולרע. זה מה שאתם צריכים ללמוד.

'אני אהיה ככה', 'אני אהיה אחרת', אבל הם אף פעם לא אומרים 'אני לא אהיה כלום כי אין באמת 'אני'. את זה הם לא לומדים. כל מה שהם רוצים זה טוּב. אם הם משיגים טוּב, הם מאבדים את עצמם בו. אם הדברים נהיים טובים מדי הם יתחילו להשתבש, וכך אנשים בסופו של דבר רק מתנדנדים כך הלוך ושוב.

כדי להרגיע את התודעה ולהיות מודעים לתופס של רשמי החושיים, עלינו להתבונן בה. ללכת אחרי 'זה היודע'. לאמן את התודעה עד שהיא טהורה. עד כמה טהורה עליכם להפוך אותה? אם היא באמת טהורה, התודעה צריכה להיות מעל לטוב ולרע, אפילו מעל טוהר. זה נגמר. אז התרגול נגמר.

מה שאנשים מכנים ישיבה במדיטציה היא בסך הכל סוג של שלווה זמנית. אבל אפילו בשלווה כזו יש חוויות. אם מתעוררת חוויה, חייב להיות מישהו שמכיר אותה, שמסתכל עליה, שואל אותה ובוחן אותה. אם התודעה פשוט ריקה, זה לא כל כך שימושי. אתם עשויים לראות אנשים שנראים מאופקים מאוד וחושבים שהם שלווים, אבל השלווה האמיתית אינה רק התודעה השלווה. זו לא השלווה שאומרת, 'מי ייתן ואהיה מאושר ולעולם לא אחווה סבל'. עם סוג כזה של שלווה, בסופו של דבר אפילו השגת האושר הופכת ללא מספקת. התוצאה היא סבל. רק כאשר תוכלו להביא את התודעה שלכם מעבר לאושר ולסבל כאחד, תמצאו שלווה אמיתית. זוהי השלווה האמיתית. זה הנושא שרוב האנשים אף פעם לא לומדים, הם אף פעם לא באמת רואים את זה.

הדרך הנכונה לאמן את התודעה היא להפוך אותה לבהירה, לפתח תבונה. אל תחשבו שאימון התודעה הוא פשוט לשבת בשקט. זה הסלע המכסה את הדשא. אנשים משתכרים מזה. הם חושבים ש-samādhi זה ישיבה. זו רק אחת המילים ל-samādhi. אבל באמת, אם לתודעה יש samādhi, אז הליכה היא samādhi, ישיבה היא samādhi, יש samādhi בתנוחת הישיבה, בתנוחת ההליכה, בתנוחות העמידה והשכיבה. הכל תרגול.

יש אנשים שמתלוננים, 'אני לא יכול לעשות מדיטציה, אני חסר מנוחה מדי. בכל פעם שאני יושב אני חושב על זה ועל זה. אני לא יכול לעשות את זה. יש לי יותר מדי קארמה רעה, אני צריך לסיים קודם את קארמה הרעה שלי ואז לחזור ולנסות לעשות מדיטציה.' בטח, פשוט נסה את זה. נסה לסיים את הקארמה הרעה שלך10.

כך אנשים חושבים. למה הם חושבים ככה? אלו הנקראים מכשולים הם הדברים שאנחנו חייבים ללמוד. בכל פעם שאנחנו יושבים, התודעה מיד בורחת. אנחנו עוקבים אחריה ומנסים להחזיר אותה ולהתבונן בה שוב, ואז היא שוב בורחת. זה מה שאתם אמורים ללמוד. רוב האנשים מסרבים ללמוד את הלקחים שלהם מהטבע, כמו תלמיד בית ספר שובב שמסרב לעשות את שיעורי הבית שלו. הם לא רוצים לראות את התודעה משתנה. כיצד, אם כן, תפַּתְּחוּ תבונה? עלינו לחיות עם שינוי כזה. כשאנחנו יודעים שהתודעה היא בדיוק כזו, משתנה כל הזמן, כשאנחנו יודעים שזהו טבעה, נבין זאת. עלינו לדעת מתי התודעה חושבת טוב ורע, משתנה כל הזמן, עלינו לדעת את הדברים האלה. אם נבין את הנקודה הזו, אז אפילו כשאנחנו חושבים נוכל להיות בשלווה.

לדוגמה, נניח שבבית יש לכם קוף מחמד. קופים לא נשארים דוממים זמן רב, הם אוהבים לקפוץ ולתפוס דברים. ככה הם קופים. עכשיו אתם באים למנזר ורואים את הקוף כאן. גם הקוף הזה לא נשאר דומם, הוא קופץ באותה מידה. אבל זה לא מפריע לכם, נכון? למה זה לא מפריע לכם? כי גידלתם קוף בעבר, אתם יודעים איך הוא. אם אתם מכירים רק קוף אחד, לא משנה לכמה מחוזות אתם הולכים, לא משנה כמה קופים אתם רואים, הם לא יפריעו לכם, נכון? כך הוא מי שמבין קופים.

אם נבין קופים, אז לא נהפוך לקוף. אם אתם לא מבינים קופים, אתם עצמכם עלולים להפוך לקוף! האם אתם מבינים? כשאתם רואים אותו מושיט יד לזה ולזה, אתם צועקים, 'היי!' אתם מתעצבנים. 'הקוף הארור הזה!' זה מישהו שלא מכיר קופים. מי שמכיר קופים רואה שהקוף בבית והקוף במנזר הם בדיוק אותו דבר. למה צריך להתעצבן מהם? כשאתם רואים איך קופים נראים, זה מספיק, אתם יכולים להיות בשלווה.

שלווה היא כזו. אנחנו חייבים להכיר תחושות. חלק מהתחושות נעימות, חלקן לא נעימות, אבל זה לא חשוב. זה פשוט עניינן. בדיוק כמו הקוף, כל הקופים זהים. אנחנו מבינים תחושות כנעימות לפעמים, לפעמים לא – זה פשוט טבען. אנחנו צריכים להבין אותן ולדעת איך לשחרר אותן. תחושות הן לא ודאיות. הן חולפות, לא מושלמות וחסרות בעלים. כל מה שאנחנו תופסים הוא כזה. כאשר עיניים, אוזניים, אף, לשון, גוף ותודעה קולטים תחושות, אנו מכירים אותן, בדיוק כמו להכיר את הקוף. אז נוכל להיות שלווים. כאשר תחושות עולות, דעו אותן. מדוע אתם רצים אחריהן? תחושות אינן ודאיות. רגע אחד הן בכיוון אחד, ברגע הבא בכיוון אחר. הן קיימות בהתאם לשינוי. וכולנו כאן קיימים בהתאם לשינוי. הנשיפה יוצאת, ואז היא חייבת להיכנס. היא חייבת לעבור את השינוי הזה. נסו רק לשאוף, האם תוכלו לעשות זאת? או נסו פשוט לשאוף בלי לקחת שאיפה נוספת, האם תוכלו לעשות זאת? אם לא היה שינוי כזה, כמה זמן הייתם יכולים לחיות? חייבת להיות גם שאיפה וגם נשיפה. תחושות הן אותו הדבר. חייבים להיות הדברים האלה. אם לא היו תחושות, לא הייתם יכולים לפתח תבונה. אם אין עוול, לא יכול להיות צדק. אתם חייבים להיות צודקים קודם, לפני שתוכלו לראות מה לא בסדר, ואתם חייבים להבין את הלא נכון קודם כדי להיות צודקים. כך הדברים מתנהלים. עבור התלמיד הרציני באמת, ככל שיותר תחושות, כך ייטב. אבל מְתַרְגְּלֵי מדיטציה רבים נרתעים מתחושות, הם לא רוצים להתמודד איתן. זה כמו תלמיד בית ספר שובב שלא הולך לבית הספר, לא מקשיב למורה. התחושות האלה מלמדות אותנו. כשאנחנו מכירים תחושות, אז אנחנו מְתַרְגְּלֵים דהרמה. השלווה שבתוך התחושות היא בדיוק כמו להבין את הקוף כאן. כשאתה מבין איך קופים נראים, אתה כבר לא מוטרד מהם.

תרגול הדהרמה הוא כזה. זה לא שהדהרמה רחוקה מאוד, היא ממש איתנו. הדהרמה לא עוסקת במלאכים במרומים או משהו כזה. היא פשוט עוסקת בנו, במה שאנחנו עושים עכשיו. התבוננו בעצמכם. לפעמים יש אושר, לפעמים סבל, לפעמים נוחות, לפעמים כאב, לפעמים אהבה, לפעמים שנאה. זוהי הדהרמה. האם אתם רואים אותה? אתם צריכים להכיר את הדהרמה הזו, אתם צריכים לקרוא את החוויות שלכם.

אתם חייבים להכיר תחושות לפני שתוכלו להניח להן. כשאתם רואים שהתחושות חולפות, הן לא יטרידו אותך. ברגע שמתעוררת תחושה, פשוט אמור לעצמך, 'המממ, זה לא דבר בטוח'. כאשר מצב הרוח שלך משתנה, 'המממ, לא בטוח'. אתה יכול להיות בשלווה עם הדברים האלה, בדיוק כמו לראות את הקוף ולא להיות מוטרד ממנו. אם אתה יודע את האמת של התחושות, זה לדעת את הדהרמה. אתה משחרר תחושות, מתוך ראייה שבלי יוצאת מן הכלל, כולן אינן ודאיות.

מה שאנו מכנים אי ודאות, כאן, הוא הבודהה. הבודהה הוא הדהרמה. הדהרמה היא המאפיין של אי ודאות. מי שרואה את אי הוודאות של הדברים רואה את המציאות הבלתי משתנה של הדברים. כך נראית הדהרמה. וזהו הבודהה. אם אתם רואים את הדהרמה אתם רואים את הבודהה; כשאתם רואים את הבודהה, אתם רואים את הדהרמה. אם אתם מכירים את aniccaṁ (אי ודאות), תניח לדברים ולא תאחז בהם.

אתם אומרים, 'היי, אל תשבור לי את הכוס!' האם אתם יכולים למנוע ממשהו שביר להישבר? אם היא לא תשבר עכשיו, היא תשבר מאוחר יותר. אם לא תשבור את זה, מישהו אחר ישבור את זה. אם מישהו אחר לא ישבור את זה, אחת התרנגולות תעשה את זה! הבודהה אומר לקבל את זה. הוא חדר לאמת של הדברים האלה, כשראה שהזכוכית הזו כבר שבורה. בכל פעם שאתה משתמש בזכוכית הזו, עליך להרהר בכך שהיא כבר שבורה. האם אתה מבין את זה? הבנתו של הבודהה הייתה כזו. הוא ראה את הזכוכית השבורה בתוך הזכוכית השלמה. בכל פעם שיגמר זמנה, היא תישבר. פַּתְּחוּ הבנה כזו. השתמשו בזכוכית, טפלו בה, עד שיום אחד היא תחליק מהיד שלכם. 'טראח!' אין בעיה. למה אין בעיה? כי ראיתם את השבירה שלה לפני שהיא נשברה!

אבל בדרך כלל אנשים אומרים, 'אני כל כך אוהב את הכוס הזאת, מי ייתן והיא לעולם לא תישבר'. מאוחר יותר הכלב שובר אותה. 'אני אהרוג את הכלב הארור הזה!' אתם שונאים את הכלב על ששבר את הכוס שלכם. אם אחד מילדיכם שובר אותה, אתם תשנאו גם אותו. למה זה ככה? בגלל שהקפתם את עצמכם בסכר, המים לא יכולים לזרום. יצרתם סכר בלי ניקוז. הדבר היחיד שהסכר יכול לעשות הוא להתפוצץ, נכון? כשאתם בונים סכר אתם חייבים ליצור גם ניקוז. כשהמים עולים גבוה מדי, המים יכולים לזרום בבטחה. כשהם עולים על גדותיהם אתם פותחים את פתח הניקוז שלכם. אתם חייבים שיהיה לכם שסתום בטיחות כזה. אי-הקביעות היא שסתום הבטיחות של האצילים. אם יש לכם את 'שסתום הבטיחות' הזה, תהיו בשלווה.

תרגלו ללא הרף, בעמידה, הליכה, ישיבה, שכיבה, שימוש בsati- כדי לשמור ולהגן על התודעה. זהו samādhi ותבונה. שניהם אותו דבר, אבל יש להם היבטים שונים.

אם באמת נראה את אי הוודאות בצורה ברורה, נראה את מה שבטוח. הוודאות היא שהדברים חייבים להיות כך באופן בלתי נמנע, הם לא יכולים להיות אחרת. האם אתם מבינים? בידיעה זו בלבד, תוכלו להכיר את הבודהה, תוכלו בצדק להיות ביראת כבוד כלפיו.

כל עוד לא תזרקו את הבודהה, לא תסבלו. ברגע שתזרקו את הבודהה, תחוו סבל. ברגע שתזרקו את ההרהורים על אי-הקביעות, חוסר שלמות וחוסר בעלות, תחוו סבל. אם תוכלו לתרגל רק את זה, זה מספיק; סבל לא יתעורר, או שאם הוא יתעורר, תוכלו ליישב אותו בקלות, והוא יהיה סיבה לסבל שלא יתעורר בעתיד. זהו סוף התרגול שלנו, בנקודה שבה הסבל לא מתעורר. ולמה סבל לא מתעורר? כי הצבענו על סיבת הסבל, samudaya.

לדוגמה, אם הזכוכית הזו הייתה נשברת, הייתם חווים סבל. אנו יודעים שהזכוכית הזו תהיה סיבה לסבל, לכן אנו נפטרים מהסיבה. כל הדהרמות נובעות מסיבה. הן גם חייבות להיפסק בגלל סיבה. לכן, אם יש סבל בגלל הזכוכית הזו כאן, עלינו להניח לסיבה הזו. אם נחשוב מראש שהזכוכית הזו כבר שבורה, גם כשהיא לא, הסיבה נפסקת. כאשר אין עוד סיבה, הסבל הזה כבר לא מסוגל להתקיים; הוא נפסק. זוהי חדילה.

אינכם צריכים ללכת מעבר לנקודה הזו, רק זה מספיק. הרהרו על כך במחשבתכם. בעיקרון, כולכם צריכים שיהיו לכם חמשת הכללים כבסיס להתנהגות. אין צורך ללכת וללמוד את ה-tipitaka11, פשוט התרכזו תחילה בחמשת הכללים. בהתחלה תעשו טעויות. כשתבינו זאת, עִצְרוּ, חִזְרוּ וְקִבְעוּ שוב את הכללים שלכם. אולי תסטו ותעשו טעות נוספת. כשתבינו זאת, קִבְעוּ מחדש את עצמכם. בתרגול כזה, הsati- שלכם ישתפר ויהפוך לעקבי יותר, בדיוק כמו טיפות מים הנופלות מקומקום. אם נטה את הקומקום רק מעט, הטיפות ייפלו לאט; פלופ! ... פלופ! ... פלופ! ... אם נטה את הקומקום קצת יותר למעלה, הטיפות נעשות מהירות יותר; פלופ, פלופ, פלופ! ... אם נטה את הקומקום עוד יותר למעלה, ה"פלופים" נעלמים והמים זורמים בזרם קבוע. לאן הולכים ה"פלופים"? הם לא הולכים לשום מקום, הם הופכים לזרם קבוע של מים.

אנחנו צריכים לדבר על הדהרמה כך, באמצעות דימויים, כי לדהרמה אין צורה. האם היא מרובעת או עגולה? אי אפשר לומר. הדרך היחידה לדבר על זה היא באמצעות דימויים כאלה. אל תחשבו שהדהרמה רחוקה מכם. היא נמצאת ממש איתכם, מסביב. תסתכלו; רגע אחד אתם שמחים, רגע אחרי זה עצובים, רגע אחרי זה כועסים. הכל דהרמה. תסתכלו על זה ותבינו. מה שלא יהיה שגורם לסבל, עליכם לתקן. אם הסבל עדיין שם, תסתכלו שוב, אתם עדיין לא רואים בבירור. אם הייתם יכולים לראות בבירור, לא הייתם סובלים כי הסיבה כבר לא הייתה שם. אם הסבל עדיין שם, אם אתם עדיין צריכים לסבול, אז אתם עדיין לא בדרך הנכונה. בכל מקום שאתם נתקעים, בכל פעם שאתם סובלים יותר מדי, שם אתם טועים. בכל פעם שאתם כל כך שמחים שאתם מרחפים בעננים, שם, שוב טועים!

אם תתרגלו כך, יהיה לכם sati בכל עת, בכל התנוחות. עם sati וsampajañña-, תדעו נכון ושגוי, אושר וסבל. בידיעת הדברים האלה, תדעו כיצד להתמודד איתם.

אני מלמד מדיטציה כזו. כשמגיע הזמן לשבת במדיטציה, אז לשבת, זה לא רע. כדאי לתרגל גם את זה. אבל מדיטציה היא לא רק ישיבה. עליכם לאפשר לתודעה שלכם לחוות דברים במלואם, לאפשר להם לזרום ולחשוב על טבעם. איך עליכם להתייחס אליהם? לראות אותם כחולפים, לא מושלמים וחסרי בעלות. הכל לא ודאי. 'זה כל כך יפה, אני באמת חייב את זה.' זה לא דבר בטוח. 'אני בכלל לא אוהב את זה'. אמרו לעצמכם שם, 'לא בטוח!' האם זה נכון? בהחלט, אין ספק. אבל פשוט נסו לקחת את הדברים באמת. 'אני בטוח אקנה את הדבר הזה.' כבר סטיתם מהמסלול. אל תעשו את זה. לא משנה כמה אתם אוהבים משהו, עליכם לחשוב שזה לא ודאי.

סוגי אוכל מסוימים נראים כל כך טעימים, אבל עדיין עליכם לחשוב שזה לא דבר בטוח. זה אולי נראה כל כך בטוח, שזה כל כך טעים, אבל עדיין אתם חייבים לומר לעצמכם, 'לא בטוח!' אם אתם רוצים לבדוק אם זה בטוח או לא, נסו לאכול את האוכל האהוב עליכם כל יום. כל יום, שימו לב. בסופו של דבר תתלוננו, 'זה כבר לא טעים כל כך'. בסופו של דבר תחשבו, 'האמת שאני מעדיף אוכל כזה'. גם זה לא דבר בטוח! אתם חייבים לאפשר לדברים לזרום, בדיוק כמו השאיפה והנשיפה. חייבת להיות גם שאיפה וגם נשיפה, הנשימה תלויה בשינוי. הכל תלוי בשינוי כזה.

הדברים האלה נמצאים אצלנו, לא בשום מקום אחר. אם כבר לא נפקפק, בין אם אנחנו יושבים, עומדים, הולכים או שוכבים, נהיה שלווים. samādhi זה לא רק ישיבה. יש אנשים שיושבים עד שהם נופלים לתחושת קֵהוּת. הם יכולים באותה מידה להיות מתים, הם לא יכולים להבחין בין צפון לדרום. אל תיקחו את זה לקיצוניות כזו. אם אתם מרגישים ישנוניים, אז לכו, שנו את היציבה שלכם. פַּתְּחוּ תבונה. אם אתם ממש עייפים, נוחו. ברגע שאתם מתעוררים, המשיכו בתרגול, אל תניחו לעצמכם להיסחף לקהות. עליכם לתרגל כך. היו בעלי היגיון, תבונה, זהירות. התחילו את התרגול עם הגוף והתודעה שלכם, ותראו אותם כלא-קבועים. כל השאר זהה. זכרו זאת, כשאתם חושבים שהאוכל כל כך טעים, עליכם לומר לעצמכם, 'זה לא בטוח!' אתם צריכים להכות בו קודם. אבל בדרך כלל הוא פשוט מכה בכם בכל פעם, נכון? אם אתם לא אוהבים שום דבר, אתם רק סובלים מזה. כך דברים מכים בנו. 'אם היא אוהבת אותי, אני אוהב אותה.' הם מכים בנו שוב. אתם אף פעם לא הזדמנות לתת אגרוף! אתם חייבים לראות את זה ככה. בכל פעם שאתם אוהבים משהו, פשוט אמרו לעצמכם, 'זה לא בטוח!' אתם צריכים ללכת נגד הזרם במידה מסוימת כדי באמת לראות את הדהרמה. תרגלו בכל התנוחות, ישיבה, עמידה, הליכה, שכיבה. אתם יכולים לחוות כעס בכל תנוחה, נכון? אפשר לכעוס בזמן הליכה, בזמן ישיבה, בזמן שכיבה. אפשר לחוות תשוקה בכל תנוחה. לכן, התרגול שלנו חייב להשתרע על כל התנוחות; עמידה, הליכה, ישיבה ושכיבה. זה חייב להיות עקבי. אל תעשו סתם הצגה, באמת עשו את זה.

בזמן ישיבה במדיטציה, אירוע כלשהו עשוי להתרחש. לפני שזה יירגע, אירוע אחר מגיע במהירות. בכל פעם שדברים אלה עולים, פשוט אמרו לעצמכם, 'לא בטוח, לא בטוח'. פשוט הכו בזה לפני שזה מקבל הזדמנות להכות בכם.

עכשיו זו הנקודה החשובה. אם אתם יודעים שכל הדברים הם בני חלוף, כל המחשבות שלכם יתפזרו בהדרגה. כשאתם מהרהרים בחוסר הוודאות של כל מה שעובר, תראו שכל הדברים הולכים באותו כיוון. בכל פעם שמשהו עולה, כל מה שאתם צריכים לומר הוא, 'אה, עוד אחד!'

האם ראיתם פעם מים זורמים? האם ראיתם פעם מים דוממים? אם התודעה שלכם שלווה, זה יהיה בדיוק כמו מים זורמים דוממים. האם ראיתם פעם מים זורמים דוממים? הנה! ראיתם רק מים זורמים ומים דוממים, נכון? אבל מעולם לא ראיתם מים זורמים ודוממים. ממש שם, ממש במקום שאליו מחשבותיכם לא יכולות לקחת אתכם, למרות השלווה, תוכלו לפתח תבונה. התודעה שלכם תהיה כמו מים זורמים, ובכל זאת היא דוממת. זה כמעט כאילו היא דוממת, ובכל זאת היא זורמת. אז אני קורא לזה 'מים זורמים דוממים'. תבונה יכולה לעלות כאן.