שיחות דהרמה של אג'אהן צ'ה י'

טוּצּ'וֹ פּוֹטהִילַה

שיחת דהרמה מאת אג'אהן צ'ה1

תרגום מאנגלית והערות (אם לא נכתב אחרת) פניננדו בהיקהו

ישנן שתי דרכים לתמוך בבודהיזם. אחת מהן ידועה בשם āmisapūjā, תמיכה באמצעות מנחות חומריות: ארבעת המצרכים – מזון, ביגוד, מחסה ותרופות. מנחות חומריות אלה ניתנות לסנגהת הנזירים והנזירות, ומאפשרות להם לחיות בנוחות סבירה לתרגול הדהרמה. זה מטפח את המימוש הישיר של תורת הבודהה, וכתוצאה מביא שגשוג מתמשך לדת הבודהיסטית.

ניתן לדמות את הבודהיזם לעץ. לעץ יש שורשים, גזע, ענפים, גבעולים ועלים. כל העלים והענפים, כולל הגזע, תלויים בשורשים כדי לספוג חומרי הזנה מהאדמה. כשם שהעץ תלוי בשורשים כדי לקיים אותו, פעולותינו ודיבורנו הם כמו 'ענפים' ו'עלים', התלויים בתודעה, ה'שורש', הסופג חומרי הזנה, אותם הוא שולח לאחר מכן ל'גזע', ל'ענפים' ול'עלים'. אלה בתורם נושאים פרי כדיבורנו ופעולותינו. לא משנה באיזה מצב נמצאת התודעה, מיומנת או לא מיומנת, היא מבטאת את האיכות הזו כלפי חוץ דרך מעשינו ודיבורנו.

לכן, התמיכה בבודהיזם באמצעות יישום מעשי של ההוראה היא סוג התמיכה החשוב ביותר. לדוגמה, בטקס קבלת כללי התרגול בימי חג, המורה מתאר את הפעולות המזיקות שיש להימנע מהן. אבל אם פשוט תעברו את הטקס הזה מבלי להרהר במשמעותן, ההתקדמות תהיה קשה ולא תוכלו למצוא את התרגול האמיתי. לכן, התמיכה האמיתית בבודהיזם חייבת להיעשות באמצעות paṭipattipūjā,2 ה'מנחה' של תרגול, טיפוח ריסון אמיתי, ריכוז ותבונה. אז תדעו על מה זה בכלל בודהיזם. אם לא תבינו באמצעות תרגול, עדיין לא תדעו, גם אם תלמדו את כל ה- Tipiṭaka3.

בימי הבודהה היה נזיר בשם טוּצּ'וֹ פּוֹטהִילַה4. טוּצּ'וֹ פּוֹטהִילַה היה מלומד מאוד, בקיא בכתבים ובטקסטים. הוא היה כה מפורסם עד כי זכה לכבוד מצד אנשים בכל מקום, והיו תחת חסותו שמונה עשרה מנזרים. כאשר אנשים שמעו את השם "טוּצּ'וֹ פּוֹטהִילַה" הם נפעמו ואף אחד לא העז לערער על שום דבר שלימד, עד כדי כך הם העריצו את שליטתו בתורה. טוּצּ'וֹ פּוֹטהִילַה היה אחד מתלמידיו המלומדים ביותר של בודהה.

יום אחד הוא הלך לחלוק כבוד לבודהה. בזמן שחלק כבוד, אמר הבודהה, "אה, שלום, כתבים ריקים הנכבד!" ממש כך! הם שוחחו זמן מה עד שהגיע הזמן ללכת, ואז, כשנפרד מהבודהה, אמר הבודהה, "אה, עוזב עכשיו, כתבים ריקים הנכבד?"

זה כל מה שאמר בודהה. עם הגעתו, "אה, שלום, כתבים ריקים הנכבד." כשהגיע הזמן ללכת, "אה, עוזב עכשיו, כתבים ריקים הנכבד?" הבודהה לא הרחיב על כך, זה כל מה שנתן. טוּצּ'וֹ פּוֹטהִילַה, המורה הנודע, היה מבולבל, "מדוע אמר הבודהה את זה? למה הוא התכוון?" הוא חשב וחשב, עובר על כל מה שלמד, עד שלבסוף הבין, "זה נכון! כתבים ריקים ונכבד – נזיר שלומד אך לא מתרגל." כשהביט אל תוך ליבו ראה שהוא לא שונה באמת מיושבי-בית. כל מה שהם שאפו אליו הוא גם שאף אליו, כל מה שהם נהנו ממנו הוא גם נהנה ממנו. לא היה בו שום 'samaṇa'5 אמיתי, שום תכונה עמוקה באמת המסוגלת לבסס אותו בצורה איתנה בדרך הנאצלת ולספק שלוה אמיתית.

אז הוא החליט לתרגל. אבל לא היה לו לאן ללכת. כל המורים מסביב היו תלמידיו שלו, איש לא העז לקבל אותו. בדרך כלל, כשאנשים פוגשים את המורה שלהם, הם הופכים ביישנים ומכבדים, ולכן איש לא העז להפוך למורה שלו.

לבסוף הוא הלך לראות מתלמד צעיר מסוים, שהיה מואר, וביקש לתרגל אצלו. המתלמד אמר, "כן, בטח שאתה יכול לתרגל איתי, אבל רק אם אתה כן. אם אינך כן, לא אקבל אותך." טוּצּ'וֹ פּוֹטהִילַה התחייב להיות תלמידו של המתלמד. המתלמד אמר לו ללבוש את כל גלימותיו. כעת, במקרה, הייתה ביצה מרופשת בקרבת מקום. כאשר טוּצּ'וֹ פּוֹטהִילַה לבש בקפידה את כל גלימותיו, והן היו גם יקרות, אמר המתלמד, "אוקיי, עכשיו רוץ למטה לתוך הביצה המרופשת הזו. אם לא אגיד לך לעצור, אל תפסיק. אם לא אגיד לך לצאת, אל תצא. אוקיי, רוץ!"

טוּצּ'וֹ פּוֹטהִילַה, לבוש בגלימה מסודרת, קפץ לתוך הביצה. המתלמד לא אמר לו לעצור עד שהיה מכוסה לחלוטין בבוץ. לבסוף אמר, "אתה יכול לעצור, עכשיו", אז הוא עצר. "אוקיי, צא עכשיו!" וכך הוא יצא.

זה הראה בבירור למתלמד שטוּצּ'וֹ פּוֹטהִילַה ויתר על גאוותו. הוא היה מוכן לקבל את הלימוד. אם לא היה מוכן ללמוד, הוא לא היה רץ לביצה ככה, בהיותו מורה כל כך מפורסם, אבל הוא עשה זאת. המתלמד הצעיר, שראה זאת, ידע שטוּצּ'וֹ פּוֹטהִילַה נחוש בכנות לתרגל.

כאשר יצא טוּצּ'וֹ פּוֹטהִילַה מהביצה, המתלמד נתן לו את התורה. הוא לימד אותו להתבונן באובייקטי החושים, להכיר את התודעה ולהכיר את אובייקטי החושים, תוך שימוש בדוגמה של אדם שצד לטאה מסתתרת בתל טרמיטים. אם בתל היו שישה חורים, כיצד יצוד אותה? הוא יצטרך לאטום חמישה מהחורים ולהשאיר רק אחד פתוח. אז הוא היה צריך פשוט לצפות ולחכות, לשמור על החור הזה. כשהלטאה תרוץ החוצה הוא יוכל לתפוס אותה. התבוננות בתודעה היא כזו. סגירת העיניים, האוזניים, האף, הלשון והגוף, משאירה רק את התודעה. 'לסגור' את החושים פירושה לרסן ולשלוט בהם, התבוננות רק בתודעה. מדיטציה היא כמו לתפוס את הלטאה. אנו משתמשים בSati- כדי לשים לב לנשימה. Sati היא איכות ההיזכרות6, כמו לשאול את עצמך, 'מה אני עושה?' Sampajañña היא המודעוּת לכך ש'עכשיו אני עושה כך וכך'. אנו מתבוננים בנשימה פנימה והחוצה עם Sati וSampajañña-.

איכות ההיזכרות הזו היא משהו שנובע מתרגול, זה לא משהו שניתן ללמוד מספרים. דעו את התחושות שעולות. התודעה עשויה להיות די לא פעילה לזמן מה ואז עולה תחושה. Sati פועלת בשילוב עם התחושות הללו, נזכרת בהם. יש Sati, הזיכרון ש"אני אדבר", "אני אלך", "אני אשב" וכן הלאה, ואז יש Sampajañña, המודעוּת ש"עכשיו אני הולך", "אני שוכב", "אני חווה מצב רוח כזה וכזה". בעזרת Sati וSampajañña-, אנו יכולים להכיר את התודעה שלנו ברגע הנוכחי ונדע כיצד התודעה מגיבה לרשמים חושיים.

מה שמודע לאובייקטים חושיים נקרא "תודעה". אובייקטים חושיים "נודדים" לתוך התודעה. לדוגמה, יש כאן צליל, כמו המקדחה החשמלית פה. הוא נכנס דרך האוזן ונוסע פנימה אל התודעה, שמכירה בכך שזהו צליל של מקדחה חשמלית. מה שמכיר בצליל נקרא "תודעה".

כעת, התודעה הזו שמכירה בצליל הזה היא די בסיסית. זוהי פשוט התודעה הממוצעת. אולי מתעוררת עצב בתוך זה שמכיר. עלינו לאמן עוד יותר את "זה המכיר" כדי להפוך ל"זה היודע" בהתאם לאמת – הַמְּכֻנֶּה Buddho7. אם איננו יודעים בבירור בהתאם לאמת, אזי אנו מתעצבנים מקולות של אנשים, מכוניות, מקדחות חשמליות וכן הלאה. זוהי פשוט התודעה הרגילה, הלא מאומנת, שמזהה את הצליל עם הטרדה. היא יודעת בהתאם להעדפותיה, לא בהתאם לאמת. עלינו לאמן אותה עוד יותר לדעת בראייה ותובנה, ñāṇadassana,8 את כוחה של התודעה המעודנת, כך שתכיר את הצליל כצליל בלבד. אם איננו נאחזים בצליל, אין טרדה. הצליל עולה ואנחנו פשוט מבחינים בו. זה נקרא ידיעה אמיתית של הופעתם של אובייקטים חושיים. אם נפתח את ה- Buddho, ונגלה בבירור את הצליל כצליל, אז הוא לא ירגיז אותנו. הוא עולה בהתאם לתנאים, הוא לא ישות, אינדיבידואל, עצמי, 'אנחנו' או 'הם'. זה רק צליל. התודעה מניחה לזה.

ידיעה זו נקראת Buddho, הידע הצלול והחודר. עם ידע זה אנו יכולים לתת לצליל להיות פשוט צליל. זה לא מפריע לנו אלא אם כן אנחנו מפריעים לו על ידי מחשבה, 'אני לא רוצה לשמוע את הצליל הזה, זה מעצבן'. סבל נובע מן החשיבה הזו. כאן בדיוק הסיבה לסבל, שאנחנו לא יודעים את האמת על העניין הזה, לא פיתחנו את ה- Buddho. אנחנו עדיין לא צלולים, עדיין לא ערים, עדיין לא מודעים. זהו התודעה הגולמית והלא מאומנת. התודעה הזו עדיין לא באמת שימושית לנו.

לכן הבודהה לימד שיש לאמן ולפתח את התודעה הזו. עלינו לפתח את התודעה בדיוק כפי שאנו מפתחים את הגוף, אבל אנחנו עושים את זה בצורה שונה. כדי לפתח את הגוף עלינו לאמן אותו, לרוץ בבוקר ובערב וכן הלאה. זה אימון הגוף. כתוצאה מכך הגוף הופך זריז יותר, חזק יותר, מערכות הנשימה והעצבים הופכות יעילות יותר. כדי לאמן את התודעה אנחנו לא צריכים להזיז אותה, אלא להביא אותה לעצירה, להביא אותה למנוחה.

לדוגמה, כשאנחנו מתרגלים מדיטציה, אנחנו לוקחים אובייקט, כמו נשימה פנימה והחוצה, כבסיס שלנו. זה הופך למוקד תשומת הלב וההתבוננות שלנו. אנחנו מסתכלים על הנשימה. להסתכל על הנשימה פירושו לעקוב אחר הנשימה במודעוּת, לשים לב לקצב שלה, לבואה וללכתה. אנחנו מכניסים מודעוּת לנשימה, עוקבים אחר הנשימה הטבעית פנימה והחוצה ומשחררים כל דבר אחר. כתוצאה מהישארות על אובייקט מודעוּת אחד, התודעה שלנו מתרעננת. אם אנחנו נותנים לתודעה לחשוב על זה, ההוא והאחר, ישנם אובייקטים רבים של מודעוּת; התודעה לא מתאחדת, היא לא נחה.

לומר שהתודעה עוצרת פירושו שהיא מרגישה כאילו היא נעצרה, היא לא רצה לכאן ולכאן. זה כמו סכין חדה. אם אנחנו משתמשים בסכין כדי לחתוך דברים ללא הבחנה, כמו אבנים, לבנים ודשא, הסכין שלנו תתקהה במהירות. עלינו להשתמש בה רק כדי לחתוך את הדברים שהיא נועדה להם. התודעה שלנו זהה. אם נאפשר לתודעה לנדוד אחר מחשבות ותחושות שאין להם ערך או שימוש, התודעה תיעשה עייפה וחלשה. אם לתודעה אין אנרגיה, תבונה לא תצמח, כי התודעה ללא אנרגיה היא התודעה ללא samādhi.

אם התודעה לא נעצרה, אינך יכול לראות בבירור את אובייקטי החושים כפי שהם. הידיעה שהתודעה היא התודעה, אובייקטי חושים הם בסך הכל אובייקטים חושיים, היא השורש שממנו צמח והתפתח הבודהיזם. זהו לב הבודהיזם.

עלינו לטפח את התודעה הזו, לפתח אותה, לאמן אותה ברוגע ובתובנה. אנו מאמנים את התודעה לחוש ריסון ותבונה על ידי כך שאנו נותנים לתודעה לעצור ומאפשרים לתבונה לצמוח, על ידי הכרת התודעה כפי שהיא.

אתם יודעים, כפי שאנחנו בני האדם הננו, כפי שאנחנו עושים דברים, אנחנו בדיוק כמו ילדים קטנים. ילד לא יודע כלום. למבוגר שצופה בהתנהגותו של ילד, באופן שבו הוא משחק וקופץ, נראה שלפעולותיו אין מטרה רבה. אם התודעה שלנו אינה מאומנת, היא כמו ילד. אנו מדברים ללא מודעוּת ופועלים ללא תבונה. אנו עלולים להתמוטט או לגרום נזק עצום ואפילו לא לדעת זאת. ילד הנו בּוּר, הוא משחק כמו ילדים. התודעה הבורה שלנו היא אותו הדבר.

לכן עלינו לאמן את התודעה הזו. הבודהה לימד אותנו לאמן את התודעה, ללמד את התודעה. גם אם אנו תומכים בבודהיזם עם ארבעת המצרכים, התמיכה שלנו עדיין שטחית; היא מגיעה רק ל"קליפה" או ל"עצה" של העץ. התמיכה האמיתית בבודהיזם חייבת להיעשות באמצעות התרגול, בשום מקום אחר, באמצעות אימון מעשינו, דיבורנו ומחשבותינו בהתאם לתורות. זה הרבה יותר פורה. אם נהיה ישרים וכנים, בעלי ריסון ותבונה, התרגול שלנו יביא שגשוג. לא תהיה סיבה לזדון ועוינות. כך מלמדת אותנו הדת שלנו.

אם נקבל את כללי התרגול פשוט מתוך מסורת, אז גם אם האג'אהן מלמד את האמת, התרגול שלנו יהיה לקוי. ייתכן שנוכל ללמוד את התורות ולחזור עליהן, אך עלינו לתרגל אותן אם אנו באמת רוצים להבין. אם לא נְפַתֵּחַ את התרגול, זה עלול להוות מכשול לחדירה שלנו ללב הבודהיזם במשך אינספור תקופות החיים הבאות. לא נבין את מהות הדת הבודהיסטית.

לכן, התרגול הוא כמו מפתח, מפתח המדיטציה. אם יש לנו את המפתח הנכון ביד, לא משנה כמה חזק המנעול סגור, כשאנחנו לוקחים את המפתח ומסובבים אותו, המנעול נִפְתַּח. אם אין לנו מפתח, לא נוכל לפתוח את המנעול. לעולם לא נדע מה יש בארגז.

למעשה, ישנם שני סוגים של ידע. מי שיודע את הדהרמה לא מדבר רק מהזיכרון, הוא אומר את האמת. אנשים ארציים בדרך כלל מדברים בהגזמה9. לדוגמה, נניח שיש שני אנשים שלא ראו זה את זה הרבה זמן, אולי הם עברו לגור במחוזות או במדינות שונות לזמן מה, ואז יום אחד הם נפגשו במקרה ברכבת, 'הו! איזו הפתעה. בדיוק חשבתי לחפש אותך!' אולי זה לא נכון. באמת הם לא חשבו זה על זה בכלל, אבל הם אומרים את זה מתוך התרגשות. וכך זה הופך לשקר. כן, זה שקר מתוך רשלנות. זה שקר בלי לדעת את זה. זוהי צורה עדינה של זיהום תודעה, והיא מתרחשת לעתים קרובות מאוד.

אז בנוגע לתודעה, טוּצּ'וֹ פּוֹטהִילַה עקב אחר הוראותיו של המתלמד: שאיפה, נשיפה, מודע בתשומת-לב לכל נשימה, עד שראה את השקרן שבתוכו, את השקר של תודעתו שלו. הוא ראה את זיהומי התודעה בעלותם, בדיוק כמו הלטאה היוצאת מתל הטרמיטים. הוא ראה אותם ותפס את טבעם האמיתי ברגע שהם צצו. הוא שם לב כיצד רגע אחד התודעה רוקחת דבר אחד, וברגע הבא משהו אחר.

חשיבה היא saṅkhata dhamma,10 משהו שנוצר או נרקם מתנאים תומכים. זה לא asaṅkhata dhamma, הבלתי מותנה. התודעה המאומנת היטב, בעלת המודעוּת המושלמת, אינה רוקחת מצבים מנטליים. סוג זה של תודעה חודר לאמיתות הנאצלות ומתעלה על כל צורך להסתמך על גורמים חיצוניים. לדעת את האמיתות הנאצלות פירושו לדעת את האמת.

התודעה הַמִּתְרַבָּה11 מנסה להימנע מאמת זו, באומרה "זה טוב" או "זה יפה", אך אם יש Buddho בתודעה, היא כבר לא יכולה להטעות אותנו, משום שאנו מכירים את התודעה כפי שהיא. התודעה כבר לא יכולה ליצור מצבים מנטליים מטעים, משום שקיימת מודעוּת ברורה שכל המצבים המנטליים אינם יציבים, לא מושלמים, ומקור סבל למי שנאחז בהם.

עבור טוּצּ'וֹ פּוֹטהִילַה, "זה היודע" היה כל הזמן בתודעתו, לכל מקום שהלך. הוא התבונן ביצירות השונות וּבְהִתְרַבּוּיוֹת התודעה בהבנה. הוא ראה כיצד התודעה משקרת בדרכים כה רבות. הוא תפס את מהות התרגול, וראה ש"התודעה השקרית הזו היא זו שיש לצפות בה – זו שמובילה אותנו לקיצוניות של אושר וסבל וגורמת לנו להסתובב ללא הרף במעגל ה'saṁsāra', עם ההנאה והכאב שלה, הטוב והרע שלה – הכל בגלל התודעה השקרית הזו". טוּצּ'וֹ פּוֹטהִילַה הבין את האמת, ותפס את מהות התרגול, בדיוק כמו אדם שתופס את זנב הלטאה. הוא ראה את פעולתה של התודעה המוטעית.

עבורנו זה אותו הדבר. רק התודעה הזו חשובה. לכן עלינו לאמן את התודעה. עכשיו, אם התודעה היא התודעה, במה נאמן אותה? על ידי קיום sati וsampajañña- מתמידים נוכל להכיר את התודעה. זה היודע הוא צעד מעבר לתודעה, זה היודע את מצב התודעה. התודעה היא התודעה. זה היודע את התודעה כפשוטה, הוא זה היודע. זה מעל לתודעה. מי שיודע נמצא מעל לתודעה, וכך הוא מסוגל לטפל בתודעה, ללמד אותה לדעת מה נכון ומה לא נכון. בסופו של דבר הכל חוזר לתודעה המתרבה הזו. אם התודעה לכודה בַּהִתְרַבּוּיוֹת שלה, אין מודעוּת והתרגול חסר תועלת.

לכן עלינו לאמן את התודעה הזו לשמוע את הדהרמה, לטפח את ה-Buddho, את המודעוּת הצלולה והקורנת; מה שקיים מעל ומעבר לתודעה הרגילה, ויודע את כל מה שקורה בתוכה. זו הסיבה שאנו מודטים על המילה Buddho, כדי שנוכל להכיר את התודעה שמעבר לתודעה. פשוט התבוננו בכל תנועות התודעה, בין אם טובות ובין אם רעות, עד שמי שיודע יבין שהתודעה היא פשוט תודעה, לא עצמי או אדם. זה נקרא cittānupassanā, התבוננות בתודעה12. בראותנו בדרך זו נבין שהתודעה היא חולפת, לא מושלמת וחסרת בעלים. תודעה זו אינה שייכת לנו.

נוכל לסכם כך: התודעה היא זו שמכירה באובייקטים חושיים; אובייקטים חושיים הם אובייקטים חושיים להבדיל מהתודעה; 'זה היודע' מכיר גם את התודעה וגם את אובייקטי החושים כפי שהם. עלינו להשתמש ב-sati כדי לטהר את התודעה ללא הרף. לכולם יש sati, אפילו לחתול יש את זה כשהוא הולך לתפוס עכבר. לכלב יש את זה כשהוא נובח על אנשים. זוהי צורה של sati, אבל זה לא sati לפי הדהרמה. לכולם יש sati, אבל יש רמות שונות שלה, בדיוק כפי שיש רמות שונות של התבוננות בדברים. לדוגמה, כשאני אומר להרהר בגוף, יש אנשים שאומרים, 'מה יש להרהר בו בגוף? כל אחד יכול לראות אותו. kesā13 אנחנו כבר יכולים לראות, lomā אנחנו כבר יכולים לראות, שיער, ציפורניים, שיניים ועור אנחנו כבר יכולים לראות. אז מה?'

ככה הם אנשים. הם יכולים לראות את הגוף לא רע, אבל הראייה שלהם פגומה, הם לא רואים עם ה-Buddho, 'זה היודע', זה שהתעורר. הם רואים את הגוף רק בצורה הרגילה, הם רואים אותו ויזואלית. רק לראות את הגוף זה לא מספיק. אם אנחנו רואים רק את הגוף, יש בעיה. אתם חייבים לראות את הגוף בתוך הגוף, אז הדברים הופכים הרבה יותר ברורים. כשאתם רואים רק את הגוף אתם מתפתים ממנו, מוקסמים ממראהו. בלי לראות את הארעיות, חוסר השלמות וחוסר הבעלים, עולה kāmachanda14. אתם מוקסמים מצורות, צלילים, ריחות, טעמים ותחושות. לראות בדרך זו פירושו לראות בעין היומיומית של הבשר, מה שגורם לכם לאהוב ולשנוא ולהפריד בין תחושות נעימות ללא נעימות.

הבודהה לימד שזה לא מספיק. אתם חייבים לראות ב"עין התודעה". לראות את הגוף בתוך הגוף. אם אתם באמת מסתכלים לתוך הגוף, אוף! זה כל כך דוחה. יש שם דברים של היום ודברים של אתמול מעורבבים, אי אפשר להבחין מה זה מה. לראות בדרך זו הרבה יותר ברור מאשר לראות בעין הבשר. התבוננו, ראו בעין התודעה, בעין התבונה.

אנשים מבינים זאת בדרכים שונות. ישנם אנשים שאינם יודעים מה יש להרהר שם בחמש המדיטציות, שיער הראש, שיער הגוף, ציפורניים, שיניים ועור. הם אומרים שהם כבר יכולים לראות את כל הדברים האלה, אבל הם יכולים לראות אותם רק בעין גשמית, עם ה"עין המשוגעת" הזו שמסתכלת רק על הדברים שהיא רוצה להסתכל עליהם. כדי לראות את הגוף בגוף צריך להסתכל בצורה ברורה יותר.

זהו התרגול שיכול לעקור את ההיאחזות בחמשת ה khandhā-. לעקור היאחזות פירושו לעקור סבל, כי היאחזות בחמשת ה-khandhā היא הסיבה לסבל. אם סבל מתעורר, הוא כאן. זה לא שחמשת ה-khandhā הן כשלעצמן סבל, אלא ההיאחזות בהן כאילו הן של האדם עצמו, זהו סבל.

אם אתם רואים את אמת הדברים האלה בבירור דרך תרגול מדיטציה, אז הסבל משתחרר, כמו בורג או בריח. כאשר הבריח משתחרר, הוא נסוג. התודעה משתחררת באותו אופן, מניחה לדברים; נסוגה מהאובססיה לטוב ולרע, לרכוש, לשבח ולמעמד, לאושר ולסבל.

אם איננו יודעים את האמת של הדברים האלה, זה כמו להדק את הבורג כל הזמן. הוא נהיה חזק יותר ויותר עד שהוא מוחץ אותך ואתה סובל מכל דבר. כשאתם יודעים איך הדברים, אז אתם משחררים את הבורג. בשפת הדהרמה אנו קוראים לזה עליית ה-15 nibbidā,התפכחות. אתם מתעייפים מדברים ומניחים להיקסמות מהם. אם תשחררו בדרך זו, תמצאו שלווה. הסיבה לסבל היא היאחזות בדברים. לכן עלינו להיפטר מהסיבה, לכרות את שורשיה ולא לאפשר לה לגרום לסבל שוב. לאנשים יש רק בעיה אחת – בעיית ההיאחזות. רק בגלל הדבר האחד הזה אנשים יהרגו זה את זה. כל הבעיות, בין אם הן אישיות, משפחתיות או חברתיות, נובעות משורש אחד זה. אף אחד לא מנצח, הם הורגים אחד את השני אבל בסופו של דבר אף אחד לא מקבל כלום. הכל חסר טעם, אני לא יודע למה אנשים ממשיכים להרוג אחד את השני. כוח, רכוש, מעמד, שבח, אושר וסבל – אלו הן הדהרמות16 הארציות. הדהרמות הארציות הללו בולעות את היצורים הארציים. יצורים ארציים מונחים על ידי הדהרמות הארציות: רווח והפסד, שבחים וגינוי, מעמד ואובדן מעמד, אושר וסבל. הדהרמות הללו מחוללות צרות; אם לא תהרהרו בטבען האמיתי, תסבלו. אנשים אפילו מבצעים רצח למען עושר, מעמד או כוח. למה? כי הם לוקחים את זה יותר מדי ברצינות. הם ממונים לתפקיד כלשהו וזה עולה להם לראש, כמו האיש שהפך לראש הכפר. לאחר מינויו הוא הפך ל"שיכור כוח". אם מישהו מחבריו הוותיקים היה בא לראות אותו הוא היה אומר, "אל תבוא לעתים קרובות כל כך. הדברים כבר לא אותו הדבר".

הבודהה לימד אותנו להבין את טבעם של רכוש, מעמד, שבח ואושר. קחו את הדברים האלה כפי שהם באים אבל השאירו אותם ככה. אל תתנו להם לעלות לכם לראש. אם אינכם מבינים את הדברים האלה באמת, אתם מולכים שולל על ידי הכוח שלכם, על ידי ילדיכם וקרובי משפחתכם, על ידי הכל! אם אתם מבינים אותם בבירור, אתם יודעים שכולם תנאים לא-קבועים. אם אתם נאחזים בהם, הם נהיים מזוהמים.

כל הדברים האלה עולים לאחר מכן. כשאנשים נולדים לראשונה יש פשוט nāma17 ו-rūpa18, זה הכל. אנחנו מוסיפים את העסק של 'מר ג'ונס', 'גברת סמית' או כל דבר אחר, בהמשך. זה נעשה לפי המוסכמות. יותר מאוחר ישנן התוספות של 'קולונל', 'גנרל' וכן הלאה. אם איננו באמת מבינים את הדברים האלה, אנחנו חושבים שהם אמיתיים ונושאים אותם איתנו. אנחנו נושאים רכוש, מעמד, שם ודרגה. אם יש לכם כוח אתם יכולים לקבוע את כל העניינים... 'קח את זה ותוציא אותו להורג. קח את ההוא ותזרוק אותו לכלא'. דרגה נותנת כוח. היאחזות תופסת כאן במילה הזו, 'דרגה'. ברגע שאנשים מקבלים דרגה הם מתחילים לתת פקודות; נכון או לא נכון, הם פשוט פועלים לפי מצבי הרוח שלהם. אז הם ממשיכים לעשות את אותן טעויות ישנות, סוטים עוד ועוד מהדרך האמיתית. מי שמבין את הדהרמה לא יתנהג כך. טוב ורע היו בעולם מאז מי יודע מתי. אם רכוש ומעמד יבואו בדרככם, תנו להם להיות פשוט רכוש ומעמד – אל תיתנו להם להפוך לזהות שלכם. פשוט השתמשו בהם כדי למלא את התחייבויותיכם והשאירו את זה ככה. אתם נשארים ללא שינוי. אם התבוננו בדברים האלה, לא משנה מה יבוא בדרכנו, הוא לא יטעה אותנו. נהיה נטולי דאגה, לא מושפעים וקבועים. הכל פחות או יותר אותו דבר, אחרי הכל.

כך רצה הבודהה שנבין דברים. לא משנה מה אתם מקבלים, התודעה לא מוסיפה לזה כלום. הם ממנים אותך לחבר מועצת עיר, 'אוקיי, אז אני חבר מועצת עיר, אבל אני לא'. הם ממנים אותך לראש הקבוצה, 'בטח שאני כן, אבל אני לא'. מה שלא יעשו ממך, 'כן אני כן, אבל אני לא!' בסופו של דבר מה אנחנו בכלל? כולנו פשוט מתים בסוף. לא משנה מה הם יעשו ממך, בסופו של דבר הכל אותו דבר. מה אתם יכולים לומר? אם תוכלו לראות דברים בצורה הזו, יהיו לכם משכן יציב ושביעות רצון אמיתית. שום דבר לא משתנה. אל תתנו לדברים להטעות אתכם. מה שלא יקרה בדרככם, אלו רק תנאים. אין שום דבר שיכול לפתות תודעה כזו ליצור או להתרבות, לפתות אותה לחמדנות, סלידה או אשליה.

כך זה להיות תומך אמיתי של הבודהיזם. בין אם אתם נמנים עם אלו הנתמכים (כלומר, הסנגהה) או עם אלו התומכים (יושבי-הבית), אנא שקלו זאת היטב. טפחו את ה-sĪla-dhamma19 שבכם. זוהי הדרך הבטוחה ביותר לתמוך בבודהיזם. לתמוך בבודהיזם באמצעות תרומות של מזון, מחסה ותרופות זה גם טוב, אך תרומות כאלה מגיעות רק ל"עֵצָה" של הבודהיזם. אנא אל תשכחו זאת. לעץ יש קליפה, עֵצָה וליבה, ושלושת החלקים הללו תלויים זה בזה. עץ הליבה חייב להסתמך על הקליפה ועל הָעֵצָה. הָעֵצָה מסתמכת על הקליפה ועל עץ הליבה. כולם קיימים בתלות הדדית, בדיוק כמו תורות המשמעת המוסרית, הריכוז והתבונה20. הלימוד על משמעת מוסרית נועד לבסס את דיבוריכם ומעשיכם בַּהֲגִינוּת. הלימוד על ריכוז נועד לקבע את התודעה בחוזקה. הלימוד על תבונה הוא הבנה מעמיקה של טבע כל המצבים המותנים. לִמְּדוּ זאת, תרגלו זאת, ותבינו את הבודהיזם בצורה העמוקה ביותר.

אם לא תבינו את הדברים האלה, רכוש ישטה בכם, מעמד ישטה בכם, כל דבר שתבואו אתו במגע. תמיכה פשוטה בבודהיזם באופן חיצוני לעולם לא תשים קץ ללחימה ולמריבות, לטינה ולעוינות, לדקירות ולירי. כדי שדברים אלו ייפסקו, עלינו להרהר בטבעם של רכוש, מעמד, שבח, אושר וסבל. עלינו לשקול את חיינו ולהתאימם לתורה. עלינו להרהר בכך שכל היצורים בעולם הם חלק משלם אחד. אנחנו כמוהם, הם כמונו. יש להם אושר וסבל בדיוק כמונו. הכל דומה מאוד. אם נתבונן בדרך זו, שלום והבנה ייווצרו. זהו הבסיס של הבודהיזם.

~*~

הערה לסיום:

כל הסיפור על טוּצ'וֹ פּוֹטְהִילַה מתחיל משורת שיר אחת בספר "שירת הזקנים" (Thag 20.1.36)הכלול בקהודקה ניקאיה, ובשורה נאמר:

Pagāḷho lābhasakkāre, tuccho gacchati poṭṭhilo ,

שאפשר לתרגם: "טָבוּל בְּהֶשֵּׂג וּבְכָבוֹד, חָלוּל הוֹלֵךְ פּוֹטְהִילַה."

Tuccha פירושו חלול, נבוב, ריק מבפנים. השם "פּוֹטְהִילַה" לא נזכר בשם מקום אחר בסוטרות, והשאלה "מי הוא פוטהילה ומדוע נקרא חלול?" הביאה לסיפור בספר הפרשנות המסורתית לדהמהפאדה, (Dhammapada Atthakatha ) כהסבר לבית השיר מס' 282 בדהמהפאדה. הסיפור שמתומצת ב"מילון לשמות בפאלי" כך:

פּוֹטְהִילַה (Pothila, Potthila, Poṭṭhila Thera)

במהלך תקופתם של שבעת הבודהות, הוא למד את הטיפיטהקה ולימד מספר רב של נזירים, אך לא הצליח להשיג שום הישג לעצמו. ברצון לעורר אותו להתאמץ, הבודהה התייחס אליו בהתמדה כ"טוצ'ה-פּוֹטְהִילַה". פּוֹטְהִילַה הבין את הרמז, ולאחר שהלך מאה ועשרים יוג'אנות, הגיע למנזר יער בו חיו שלושים נזירים. הוא ביקש מן הוותיק שבהם לעזור לו, אך זה הפנה אותו לנזיר זוטר ממנו, אשר בתורו הפנה אותו לבא אחריו, וכן הלאה, עד שלבסוף נאלץ לפנות למתלמד בן שבע שישב ועסק בתפירה. כשגאוותו מושפלת, פּוֹטְהִילַה ביקש ממנו עצה. כדי לבחון אותו, המתלמד ביקש ממנו לקפוץ לבריכה כשהוא לבוש בגלימותיו. פּוֹטְהִילַה עשה זאת, והמתלמד, מרוצה מרצינותו, לימד אותו כיצד, במקרה של תל נמלים עם שישה פתחים שאליהם נכנסה לטאה, כל מי שירצה ללכוד את הלטאה, יסגור חמישה מהפתחים. כך עם ששת פתחי החושים; סגור חמשה פתחים, והתרכז בפתח התודעה. בסוף הדרשה, הבודהה הופיע בפני פּוֹטְהִילַה בקרן אור ופּוֹטְהִילַה הפך לארהנט.

וזה הסיפור שעובד על ידי אג'הן צ'ה ופתח את השיחה הזו.