שיחות דהרמה של אג'אהן צ'ה י'א

ידיעת העולם

שיחת דהרמה מאת אג'אהן צ'ה1

תרגום מאנגלית והערות (אם לא נכתב אחרת) פניננדו בהיקהו

כל הדברים כפי שהם מציגים את האמת. אבל יש לנו דעות קדומות והעדפות לגבי איך אנחנו רוצים שהם יהיו. lokavidū פירושו ידיעה ברורה של העולם. העולם הוא התופעות הללו (sabhāva) שנותרות כפי שהן. לסיכום פשוט, העולם הוא arom.2 זו דרך קלה לנסח זאת. העולם הוא arom. אם נגיד 'עולם', זה רחב מדי. 'arom הם העולם' זה הרבה יותר פשוט. העולם הוא arom. להיות מוטעה על ידי העולם זה להיות מוטעה על ידי arom; להיות מוטעה על ידי arom זה להיות מוטעה על ידי העולם. lokavidū, הכרת העולם בבירור: איך שלא יהיה העולם, זה מה שאנחנו צריכים לדעת. הוא קיים בהתאם לתנאיו. לכן עלינו להיות מודעים לו באופן מלא ונוכח. באופן דומה, עלינו להכיר את ה-saṅkhārā כפי שהם; לפתח תבונה שיודעת saṅkhārā. תהיה אשר תהיה האמת של saṅkhārā, יהיו אשר יהיו, זוהי האמת שעלינו לדעת. זה נקרא תבונה שמקבלת ויודעת ללא מכשולים. עלינו לפתח תודעה שיש בה שלווה יחד עם תבונה השולטת בדברים. אנו מדברים על sīla, samādhi, paññā, ועל מדיטציית samatha ומדיטציית vipassanā. אבל הם באמת כולם אותו הדבר. הם אותו הדבר, אבל אנו מחלקים אותם לקטגוריות שונות ומתבלבלים. לעתים קרובות עשיתי אנלוגיה פשוטה לגבי זה – יש דברים להשוות את זה אליהם – שיכולים להקל על ההתבוננות וההבנה.

מנגו קטן הופך מאוחר יותר למנגו גדול ובשל. האם המנגו הקטן הוא אותו פרי כמו הגדול? מרגע שהוא רק ניצן שפורח על העץ, זהו אותו מנגו אחד. כשהוא גדל למנגו קטן ואז נהיה גדול יותר ויותר, כמעט בשל, ואז לבסוף בשל, הוא רק עובר שינוי.

היבטי התרגול שאנו מדברים עליהם זהים. sīla פירושה פשוט ויתור על מעשים רעים. אדם ללא sīla נמצא במצב חם. ויתור על מעשים רעים ודרכים רעות מביא קרירות, מונע נזק או השפעות שליליות. הברכה הנובעת מחופש זה מפעולות רעות היא תודעה שלווה – כלומר samādhi. כאשר התודעה נמצאת ב-samādhi, נקייה וטהורה, היא תראה דברים רבים. זה כמו מים שקטים ובלתי מופרעים. אתם יכולים לראות את פניכם בהם. אתם יכולים לראות דברים רחוקים יותר משתקפים גם כן. אתם יכולים לראות את גג הבניין שם. אם ציפור נוחתת על הגג, אתם יכולים לראות אותה.

גורמים אלה הם באמת כולם אחד, בדיוק כמו מנגו אחד. הפרי הזעיר הוא אותו מנגו אחד. הפרי הגדל הוא אותו מנגו. הפרי הבשל הוא אותו מנגו. מירוק לצהוב, זה אותו מנגו; הוא עובר שינוי, וזו הסיבה שאנו רואים הבדל.

הבנה פשוטה כזו יכולה להרגיע אותנו. הספקות יפחתו. אם במקום זאת נסתמך על טקסטים ונחפש הסברים מפורטים, אנו עלולים להיקלע לבלבול. לכן עלינו לשמור על תודעתנו. 'נזירים! עליכם לשמור על תודעתכם. אלו השומרים על תודעתם יימלטו ממלכודות מארה.' גם מארה וגם מלכודותיו. וזה תלוי בחקירה שלנו.

דרך התרגול שלי הייתה קצת מוזרה. אחרי שהוסמכתי והתחלתי לתרגל, היו לי הרבה ספקות ושאלות. אבל לא אהבתי לשאול מישהו עליהם הרבה. אפילו כשפגשתי את אג'אן מן3, לא שאלתי אותו הרבה שאלות. רציתי לשאול, אבל לא שאלתי. ישבתי והקשבתי להוראתו. היו לי שאלות, אבל לא שאלתי. לשאול מישהו אחר זה כמו לשאול סכין של מישהו אחר כדי לחתוך משהו. אנחנו אף פעם לא מגיעים עם סכין משלנו. ככה הרגשתי. אז לא שאלתי הרבה שאלות מאחרים. אם הייתי נשאר עם מורה במשך שנה או שנתיים, הייתי מקשיב לשיחות שלו ומנסה לפתור דברים בעצמי. הייתי מחפש תשובות בעצמי. הייתי שונה מתלמידים אחרים, אבל הצלחתי לפתח תבונה; בדרך זו הייתי בעל תושייה וחכם. לא הפכתי לרשלן, אלא הרהרתי בדברים עד שיכולתי לראות בעצמי, הגדלתי את הבנתי והסרתי את הספקות שלי.

העצה שלי היא לא לתת לעצמכם להיסחף בספקות ובשאלות. שחררו אותם והרהרו ישירות במה שאתם חווים. אל תעשו עניין גדול מכל הנאה או כאב פיזי שאתם חווים. כשאתם יושבים במדיטציה ומתחילים להרגיש עייפים או לא בנוח, התאימו את תנוחתכם. סבלו ככל שתוכלו, ואז זוזו. אל תגזימו. פתחו הרבה מודעוּת – זו הנקודה. בצעו את מדיטציית ההליכה והישיבה שלכם כמה שיותר; המטרה היא לפתח מודעוּת ככל שתוכלו, לדעת דברים במלואם. זה מספיק.

אנא קחו את דבריי להתבוננות. לא משנה איזו צורת תרגול אתם עושים, כאשר עולים אובייקטים בתודעה, בין אם באופן פנימי או חיצוני, אלה נקראים arom. מי שמודע לarom- נקרא... ובכן, איך שתרצו לקרוא לזה זה בסדר; אתם יכולים לקרוא לזה 'תודעה'. ה-arom הוא דבר אחד, ומי שמכיר את ה-arom הוא דבר אחר. זה כמו העין והאובייקטים שהיא רואה. העין אינה האובייקטים, והאובייקטים אינם העין. האוזן שומעת צלילים, אבל האוזן אינה הצליל והצליל אינו האוזן. כאשר יש מגע בין השניים, אז דברים קורים.

כל מצבי התודעה, מאושרים או לא מאושרים, נקראים arom. יהיו אשר יהיו, לא משנה – עלינו להזכיר לעצמנו כל הזמן ש'זה לא ודאי'4.

אנשים לא שוקלים הרבה ש'זה לא ודאי'. זה בדיוק הגורם החיוני שיביא לתבונה. זה באמת חשוב. כדי להפסיק את ההליכה והחזרה ולהגיע למנוחה, עלינו רק לומר, "זה לא ודאי". לפעמים אנו עשויים להיות נסערים ממשהו עד כדי כך שדמעות זולגות; זה משהו שאינו ודאי. כאשר מצבי רוח של תשוקה או סלידה מגיעים אלינו, עלינו רק להזכיר לעצמנו את הדבר האחד הזה. בין אם עומדים, הולכים, יושבים או שוכבים, כל מה שנראה – לא ודאי. האם אינכם יכולים לעשות זאת? המשיכו כך לא משנה מה יקרה. נסו זאת. אתם לא צריכים הרבה – רק זה יעבוד. זה משהו שמביא תבונה. הדרך בה אני מתרגל מדיטציה אינה מסובכת במיוחד – רק זה. זה מה שהכל מסתכם בו: "זה לא ודאי". הכל נפגש בנקודה זו. אל תעקבו אחר המקרים השונים של חוויה נפשית. כשאתם יושבים, ייתכנו מצבי תודעה שונים המופיעים, רואים ויודעים כל מיני דברים, חווים מצבים שונים. אל תעקבו אחריהם ואל תיסחפו בהם. אתם רק צריכים להזכיר לעצמכם שהם לא ודאיים. זה מספיק. זה קל לעשות. זה פשוט. אחר כך אפשר להפסיק. ידע יגיע, אבל אל תעשה מזה יותר מדי או תיקשר לזה.

חקירה אמיתית, חקירה בצורה הנכונה, אינה כרוכה בחשיבה. ברגע שמשהו נוגע בעין, באוזן, באף, בלשון או בגוף, הוא מתרחש מיד מעצמו. אינך צריך להרים שום דבר כדי להסתכל עליו – דברים פשוט מציגים את עצמם וחקירה מתרחשת מעצמה. אנחנו מדברים על vitakka, 'מחשבה ראשונית'. פירוש הדבר הוא להעלות משהו למעלה. Vicāra היא 'מחשבה שיחתית'. זוהי חקירה, ראיית מישורי הקיום (bhūmi) המופיעים5. בסופו של דבר, דרכו של הבודהה משגשגת דרך אי-הקביעות. היא תמיד עדכנית ורלוונטית, בין אם בזמנו של הבודהה, בזמנים אחרים בעבר, בעידן הנוכחי או בעתיד. בכל עת, אי-הקביעות היא ששולטת. זה משהו שאתם צריכים להרהר בו. דבריהם האמיתיים והנכונים של הנבונים לא יחסרו אזכור של אי-הקביעות.

זוהי האמת. אם אין אזכור של אי-הקביעות, זה לא דיבורם של הנבונים. זה לא דיבורו של הבודהה או אנשי-המעלה; זה נקרא דיבור שאינו מקבל את אמת הקיום. לכל דבר יש צורך בדרך לשחרור. התבוננות אינה עניין של החזקה והיצמדות לדברים. זה עניין של להניח לדברים. תודעה שאינה יכולה להניח לתופעות נמצאת במצב של שכרות. למעשה, חשוב לא להיות שיכור. כאשר התרגול באמת נראה טוב, אל תשתכרו מהטוב הזה. אם אתם שיכורים ממנו, זה הופך למשהו מזיק, והתרגול שלכם כבר לא נכון. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו, אבל חשוב לא להשתכר ממאמצינו, אחרת אנחנו יוצאים מההרמוניה עם הדהרמה. זוהי עצתו של הבודהה. אפילו הטוב אינו משהו להשתכר ממנו. היו מודעים לכך כשזה קורה. סכר זקוק לפתח ניקוז כדי שהמים יוכלו לזרום. למעשה זה אותו דבר גם עבורנו. שימוש בכוח רצון כדי לדחוף את עצמנו ולשלוט בתודעה הוא משהו שאנחנו יכולים לעשות לפעמים, אבל אל תשתכרו מזה. אנחנו רוצים ללמד את התודעה, לא רק לשלוט בה, כדי שתהפוך מודעת. יותר מדי כפייה תטריף אתכם. מה שחשוב הוא להמשיך ולהגביר את המודעוּת והרגישות. הדרך שלנו היא כזו. ישנן נקודות רבות להשוואה. נוכל לדבר על עבודות בנייה ולהחזיר אותן לדרך של אימון התודעה.

יש הרבה תועלת שניתן להפיק מתרגול מדיטציה, משמירה על התודעה שלכם. זה הדבר הראשון והחשוב ביותר. התורות שאתם יכולים ללמוד בקנון ובפרשנויות הן נכונות ובעלות ערך, אבל הן מִשְׁנִיּוֹת. הן הסברים של אנשים לאמת.

אבל יש אמת ממשית שעולה על המילים. לפעמים ההסברים הנגזרים נראים לא אחידים או לא כל כך נגישים, ועם חלוף הזמן הם עלולים להפוך מבלבלים. אבל האמת לאמיתה עליה הם מבוססים נשארת זהה ואינה מושפעת ממה שמישהו אומר או עושה. זהו המצב המקורי והטבעי של הדברים שאינו משתנה או מתדרדר. ההסברים שאנשים יוצרים הם משניים או שלישוניים, צעד אחד או שניים הוסרו, ולמרות שהם יכולים להיות טובים ומועילים, ולשגשג במשך זמן מה, הם נתונים להידרדרות.6

זה כמו האופן שבו ככל שהאוכלוסייה ממשיכה לגדול, הצרות גוברות יחד איתה. זה די טבעי. ככל שיש יותר אנשים, כך יהיו יותר בעיות להתמודד איתן. אז מנהיגים ומורים ינסו להראות לנו את הדרך הנכונה לחיות, לעשות טוב ולפתור בעיות. זה יכול להיות תקף והכרחי, אבל זה עדיין לא אותו הדבר כמו המציאות שעליה מבוססים הרעיונות הטובים האלה. לדהרמה האמיתית שהיא מהות כל הטוב אין דרך לדעוך או להתדרדר, כי היא בלתי ניתנת לשינוי. היא המקור, ה-7 saccadhamma, שקיימת כפי שהיא. כל חסידי דרך הבודהה המְתַרְגְּלִים את הדהרמה חייבים לשאוף להבין זאת. לאחר מכן הם עשויים למצוא דרכים שונות להמחיש זאת. עם הזמן, ההסברים מאבדים את עוצמתם, אך המקור נשאר זהה.

לכן הבודהה לימד למקד את תשומת ליבכם ולחקור. מְתַרְגְּלִים המחפשים את האמת, אל תהיו קשורים לדעותיכם ולידע שלכם. אל תהיו קשורים לידע של אחרים. אל תהיו קשורים לידע של אף אחד. במקום זאת, פתחו ידע מיוחד; אפשרו ל-saccadhamma להתגלות במלואה.

באימון התודעה, בחקירת ה-saccadhamma, התודעה שלנו היא המקום שבו היא נראית. כאשר יש ספק לגבי משהו, עלינו לשים לב למחשבותינו ולרגשותינו, לתהליכים המנטליים שלנו. זה מה שעלינו לדעת. השאר הוא שטחי.

בתרגול הדהרמה, נפגוש סוגים רבים של חוויות, כמו פחד. על מה נסתמך אז? כאשר התודעה עטופה בפחד, היא לא יכולה למצוא על מה להסתמך. זה משהו שעברתי; התודעה המוטעית תקועה בפחד, לא מסוגלת למצוא מקום בטוח בשום מקום. אז היכן ניתן ליישב את זה? זה מתייצב בדיוק במקום שבו הוא מופיע. בכל מקום שבו הוא עולה, שם הוא נפסק. בכל מקום שבו התודעה חוששת, היא יכולה לשים קץ לפחד ממש שם. במילים פשוטות: כאשר התודעה מלאה לחלוטין בפחד, אין לה לאן ללכת, והיא יכולה לעצור ממש שם. המקום של חוסר פחד נמצא במקום הפחד. לא משנה מה המצבים שהתודעה עוברת, אם היא חווה nimitta, חזיונות או ידע במדיטציה, למשל, זה לא משנה – מלמדים אותנו למקד את המודעוּת בתודעה זו בהווה. זהו הסטנדרט. אל תרדפו אחרי תופעות חיצוניות. כל הדברים שאנו מהרהרים בהם מגיעים למסקנה במקור, במקום שבו הם מופיעים. כאן נמצאים הגורמים. זה חשוב.

תחושת פחד היא דוגמה טובה, מכיוון שקל לראות אותה; אם ניתן לעצמנו לחוות אותה עד שלא יהיה לה לאן ללכת8, אז לא יהיה לנו יותר פחד, כי היא תהיה מותשת. היא מאבדת את כוחה, כך שלא נרגיש יותר פחד. חוסר תחושה של פחד פירושו שהוא הפך לריק. אנו מקבלים כל מה שמגיע אלינו, והוא מאבד את כוחו עלינו.

זה מה שהבודהה רצה שנשים בו את מבטחנו; הוא רצה שלא נהיה קשורים לדעות שלנו, שלא נהיה קשורים לדעות של אחרים. זה באמת חשוב. אנו מכוונים לידע שנובע מההיווכחות באמת, ולכן איננו רוצים להיתקע בהיקשרות לדעות שלנו או של אחרים. אבל כשעולים לנו רעיונות או באינטראקציה עם אחרים, צפייה בהם נוגעים בתודעה9 יכולה להיות מאירה. ידע יכול להיוולד בדברים שיש לנו ושאנו חווים.

בצפייה בתודעה ובטיפוח מדיטציה, יכולות להיות נקודות רבות של הבנה שגויה או סטייה. יש אנשים שמתמקדים במצבי תודעה ורוצים לנתח אותם יתר על המידה, כך שתודעתם תמיד פעילה. או שאולי אנו בוחנים את חמשת ה-khandhā, או שאנו נכנסים לפרטים נוספים עם שלושים ושניים חלקי הגוף; ישנם סיווגים רבים כאלה הנלמדים לצורך התבוננות. אז אנו מהרהרים ואנו מנתחים. נראה כי התבוננות בחמשת ה-khandhā לא מובילה אותנו למסקנה כלשהי, לכן אנו עשויים להיכנס לשלושים ושניים החלקים, תמיד לנתח ולחקור. אבל כפי שאני רואה זאת, הגישה שלנו כלפי חמשת ה-khandhā הללו, הערימות הללו שאנו רואים כאן, צריכה להיות של עייפות ואכזבה, משום שהן אינן פועלות לפי רצונותינו. אני חושב שזה כנראה מספיק. אם הן שורדות, אסור לנו להיות שמחים יתר על המידה עד כדי שנשכח את עצמנו. אם הן מתפרקות, אסור לנו להיות מדוכאים יתר על המידה מכך. הכרה בכך אמורה להספיק. איננו צריכים לקרוע לגזרים את העור, את הבשר ואת העצמות.

זה משהו שדיברתי עליו לעתים קרובות. יש אנשים שצריכים לנתח ככה, גם אם הם מסתכלים על עץ. תלמידים בפרט רוצים לדעת מהן מעלות וחסרונות, איזו צורה יש להם, איך הם נראים. אני מסביר להם שלדברים האלה אין צורה. מעלות טמונות בהבנה נכונה שלנו, בגישה נכונה. אבל הם רוצים לדעת הכל בצורה כל כך ברורה ובפירוט רב.

אז השתמשתי בדוגמה של עץ. התלמידים יסתכלו על עץ, והם רוצים לדעת הכל על חלקי העץ. ובכן, לעץ יש שורשים, יש לו עלים. הוא חי בגלל השורשים. התלמידים צריכים לדעת, כמה שורשים יש לו? שורשים עיקריים, שורשים משניים, ענפים, עלים, הם רוצים לדעת את כל הפרטים והמספרים. אז הם ירגישו שיש להם ידע ברור על העץ. אבל הבודהה אמר שאדם שרוצה ידע כזה הוא למעשה די טיפש. אין צורך10 לדעת את הדברים האלה. מספיק רק לדעת שיש שורשים ועלים. האם אתה רוצה לספור את כל העלים על עץ? אם תסתכלו על עלה אחד, אתם אמורים להיות מסוגלים לקבל את התמונה.

זה אותו הדבר עם אנשים. אם אנחנו מכירים את עצמנו, אז אנחנו מבינים את כל האנשים ביקום מבלי שנצטרך ללכת ולצפות בהם. הבודהה רצה שנסתכל על עצמנו. כפי שאנחנו, כך גם אחרים. כולנו sāmaññalakkhaṇa11, כולנו בעלי אותם מאפיינים. כל ה-saṅkhārā הן כאלה. אז אנחנו מְתַרְגְּלִים samādhi כדי להיות מסוגלים לוותר על הזיהומים, להוליד ידיעה ותובנה ולשחרר את חמשת ה-khandhā. לפעמים אנשים מדברים על samatha. לפעמים הם מדברים על vipassanā. אני מרגיש שזה מתחיל לבלבל. אלה שמְתַרְגְּלִים samādhi ישבחו את ה-samādhi. אבל, זה רק כדי לגרום לתודעה להיות שלווה כדי שתוכל לדעת את הדברים שדיברנו עליהם.

ואז יש את אלה שיגידו, 'אני לא צריך לתרגל samādhi כל כך הרבה. הצלחת הזאת תישבר יום אחד בעתיד. זה לא מספיק טוב?' זה יעבוד, נכון? אני לא מיומן במיוחד ב-samādhi, אבל אני כבר יודע שהצלחת חייבת להישבר מתישהו. כן, אני מטפל בה היטב, כי אני חושש שהיא תישבר, אבל אני יודע שזהו עתידה, וכשהיא תישבר, אני לא אסבול מזה. האם הדעה שלי לא נכונה? אני לא צריך לתרגל הרבה samādhi, כי כבר יש לי את ההבנה הזו. אתה מתרגל samādhi רק כדי לפתח את ההבנה הזו. אחרי שאימנת את התודעה שלך דרך ישיבה, הגעת לדעה הזו. אני לא יושב הרבה, אבל אני כבר בטוח שזו דרכן של תופעות.'

זוהי שאלה עבורנו, המְתַרְגְּלִים. ישנם פלגים רבים של מורים המקדמים את שיטות המדיטציה השונות שלהם. זה יכול להיות מבלבל. אבל הנקודה האמיתית של הכל היא להיות מסוגל לזהות את האמת, לראות את הדברים כפי שהם באמת ולהיות חופשיים מספק.

כפי שאני רואה את זה, ברגע שיש לנו ידע נכון, התודעה נמצאת תחת שליטתנו. על מה השליטה הזו? השליטה היא ב-anicca, בידיעה שהכל ארעי. הכל נעצר כאן כשאנחנו רואים בבירור, וזה הופך לסיבה עבורנו להניח לדברים. אז אנחנו נותנים לדברים להיות, לפי טבעם. אם שום דבר לא קורה, אנחנו שוהים בשוויון נפש, ואם משהו עולה, אנחנו מהרהרים: האם זה גורם לנו סבל? האם אנחנו תופסים בו בהיאחזות? האם יש שם משהו? זה מה שתומך ומקיים את התרגול שלנו. אם נתאמן ונגיע לנקודה הזו, אני חושב שכל אחד מאיתנו יגלה שלווה אמיתית.

בין אם אנחנו עושים מדיטציית vipassanā או מדיטציית samatha, זה בדיוק מה שזה באמת. אבל בימים אלה, נראה לי שכאשר בודהיסטים מדברים על הדברים האלה לפי ההסברים המסורתיים, זה הופך מעורפל ומבולבל. אבל האמת (saccadhamma) אינה מעורפלת או מעורבבת. היא נשארת כפי שהיא.

אז אני מרגיש שעדיף לחפש את המקור, להסתכל על האופן שבו דברים מתחילים בתודעה. אין הרבה בזה. לידה, הזדקנות, מחלה ומוות: זה קצר, אבל זו אמת אוניברסלית. אז רְאוּ זאת בבירור והכירו בעובדות אלה. אם תכירו בהן, תוכלו להניח להן. רווח, מעמד, שבח, אושר וההפכים שלהם – תוכלו להניח להם, כי אתם מזהים אותם כפי שהם.

אם נגיע למקום הזה של 'הכרה באמת', נהיה אנשים פשוטים ולא תובעניים, מסתפקים באוכל פשוט, מגורים וצרכים אחרים לחיים, קלים להידבר איתנו וצנועים בפעולותינו. ללא קשיים או צרות, נחיה בשלווה. מי שמתרגל ומממש תודעה שלווה יהיה כזה.

כיום אנו מנסים לתרגל בדרכו של הבודהה ותלמידיו. יצורים אלה השיגו התעוררות, אך הם המשיכו לתרגל כל עוד חיו. הם פעלו לטובת עצמם ולטובת אחרים, אך גם לאחר שהשיגו את כל שיכלו, הם המשיכו לתרגל, תוך שהם מחפשים את רווחתם ואת רווחתם של אחרים בדרכים שונות. אני חושב שעלינו לקחת אותם כמודל לתרגול שלנו. פירוש הדבר לא להיות שאננים – זה היה טבעם המושרש עמוק. הם מעולם לא הרפו ממאמציהם. מאמץ היה דרכם, ההרגל הטבעי שלהם. כזה הוא אופיים של החכמים, של המְתַרְגְּלִים האמיתיים.

אנו יכולים להשוות זאת לאנשים עשירים ולאנשים עניים. העשירים חרוצים במיוחד, הרבה יותר מהעניים. וככל שעניים משקיעים פחות מאמץ, כך יש להם פחות סיכוי להתעשר. לעשירים יש ידע וניסיון בהרבה דברים, ולכן הם שומרים על הרגל של חריצות בכל מה שהם עושים.

אם נרצה לקחת הפסקה או לנוח קצת, נמצא מנוחה בתרגול עצמו. ברגע שתרגלנו כדי להגיע למטרה, לדעת את המטרה ולהיות המטרה, אז כשאנחנו פעילים, אין דרך להפסיד או להיפגע. כשאנחנו יושבים בשקט, אין דרך להיפגע. בכל המצבים, שום דבר לא יכול להשפיע עלינו. התרגול התבגר להגשמה והגענו ליעד. אולי היום אין לנו הזדמנות לשבת ולתרגל samādhi, אבל אנחנו בסדר. samādhi לא אומר רק ישיבה. יכול להיות samādhi בכל התנוחות. אם אנחנו באמת מְתַרְגְּלִים בכל התנוחות, נהנה מ- samādhi כך. לא יהיה שום דבר שיכול להפריע. מילים כמו 'אני לא במצב נפשי צלול עכשיו, אז אני לא יכול לתרגל' לא יישמעו. לא יהיו לנו רעיונות כאלה; לעולם לא נרגיש כך. התרגול שלנו מפותח היטב ושלם – כך הוא צריך להיות. כשאנחנו חופשיים מספק ומבוכה, אנחנו עוצרים בנקודה זו ומהרהרים. אתם יכולים לבחון את זה: השקפות-עצמי, ספק משתק12, היאחזות מתוך אמונה טפלה בכללים וטקסים. הצעד הראשון הוא להשתחרר מאלה. התודעה צריכה להשתחרר מכל סוג של ידע שאתם רוכשים. איך הם עכשיו? באיזו מידה הם עדיין קיימים בנו? אנחנו היחידים שיכולים לדעת זאת; אנחנו צריכים לדעת בעצמנו. מי עוד יכול לדעת טוב יותר מאיתנו? אם אנחנו תקועים בהיקשרות להשקפת-עצמי, ספקות, אמונות תפלות כאן, יש לנו ספק כאן, עדיין מגששים כאן, אז יש כאן את תפיסת העצמי. אבל עכשיו אנחנו יכולים רק לחשוב, אם אין עצמי, אז מי זה שמתעניין ומתרגל?

כל הדברים האלה הולכים יחד. אם נכיר אותם דרך תרגול ונשים להם סוף, אנחנו חיים בצורה רגילה. בדיוק כמו הבודהה ואנשי-המעלה. הם חיו בדיוק כמו יצורים ארציים (puthujjana). הם השתמשו באותה שפה כמו יצורים ארציים. הקיום היומיומי שלהם לא היה שונה באמת. הם השתמשו ברבות מאותן מוסכמות. ההבדל ביניהם היה שהם לא יצרו לעצמם סבל בעזרת תודעתם. לא היה להם סבל. זוהי הנקודה המכרעת; הם הלכו מעבר לסבל, כיבו סבל. נירוואנה פירושה 'כיבוי'. כיבוי סבל, כיבוי חום וייסורים, כיבוי ספק וחרדה.

אין צורך לפקפק בתרגול. בכל פעם שיש ספק לגבי משהו, אל תפקפקו בספק – הביטו בו ישירות וְהִרְסוּ אותו כך.13

בהתחלה, אנו מתאמנים כדי להרגיע את התודעה. זה יכול להיות קשה לעשות. עליכם למצוא מדיטציה שמתאימה לטמפרמנט שלכם. זה יקל עליכם להשיג שלווה. אבל האמת היא, הבודהה רצה שנחזור לעצמנו, ניקח אחריות ונסתכל על עצמנו.

כעס הוא חם. הנאה, הקיצוניות של התענגות היא קרירה מדי. הקיצוניות של עינוי עצמי היא חמה. אנחנו לא רוצים לא חום ולא קור. לדעת חום וקור. לדעת את כל הדברים שמופיעים. האם הם גורמים לנו לסבול? האם אנו יוצרים קשר אליהם? התורה שֶׁלֵּדָה היא סבל משמעותה לא רק מוות מהחיים האלה ולידה מחדש בחיים הבאים. זה כל כך רחוק. סבל הלידה קורה עכשיו. נאמר שהתהוות היא סיבת הלידה. מהי ה"התהוות" הזו? כל דבר שאנו נאחזים בו ונותנים לו משמעות הוא התהוות14. בכל פעם שאנו רואים משהו כעצמי או כאחר או כשייך לעצמנו, ללא הבחנה נבונה להכיר בכך רק כמוסכמה, כל זה הוא התהוות. בכל פעם שאנו נאחזים במשהו כ"אנחנו" או "שלנו", ואז הוא עובר שינוי, התודעה מזועזעת מכך. היא מזועזעת מתגובה חיובית או שלילית. תחושת העצמי שחווה אושר או אומללות היא לידה. כאשר יש לידה, היא מביאה איתה סבל. הזדקנות היא סבל, מחלה היא סבל, מוות הוא סבל.

ברגע זה, האם יש לנו התהוות? האם אנו מודעים להתהוות הזו? לדוגמה, קחו את העצים במנזר. אב המנזר יכול להיוולד כתולעת בכל עץ במנזר אם הוא לא מודע לעצמו, אם הוא מרגיש שזה באמת המנזר "שלו". ההיאחזות הזו במנזר "שלי" עם המטע "שלי" והעצים "שלי" היא התולעת שנאחזת שם. אם יש אלפי עצים, הוא יהפוך לתולעת אלפי פעמים. זוהי התהוות. כאשר העצים נכרתים או נתקלים בפגיעה כלשהי, התולעים מושפעות; התודעה מזועזעת ונולדת עם כל החרדה הזו. אחר כך יש את סבל הלידה, את סבל ההזדקנות וכן הלאה. האם אתם מודעים לאופן שבו זה קורה? ובכן, אותם חפצים בבתים שלנו או במטעים שלנו עדיין קצת רחוקים. בואו נסתכל ישר על עצמנו יושבים כאן. אנחנו מורכבים מחמשת המצרפים ומארבעת היסודות15. ה- saṅkhārā הללו ידועים כעצמי. האם אתם רואים את ה- saṅkhārā הללו ואת ההנחות הללו כפי שהן באמת? אם אינכם רואים את האמת שבהן, ישנה התהוות, שמחה או דיכאון בגלל חמשת ה- khandhā, ואנו נולדים, עם כל הסבל הנובע מכך. לידה מחדש זו מתרחשת עכשיו, בהווה. הזכוכית הזו לא שבורה עכשיו, ואנו שמחים עליה עכשיו. אבל אם הזכוכית הזו נשברת ממש עכשיו, אנו נסערים ממש עכשיו. כך זה קורה, היותנו נסערים או היותנו מאושרים ללא שליטת התבונה. אדם מגיע רק להרס. אינכם צריכים להסתכל רחוק כדי להבין זאת. כשאתם ממקדים את תשומת לבכם כאן, אתם יכולים לדעת האם יש התהוות או לא. אז, כאשר זה קורה, האם אתם מודעים לכך? האם אתם מודעים למוסכמות ולהנחות? האם אתם מבינים אותן? זוהי ההיאחזות, האחיזה שהיא הנקודה החיונית, האם אנו באמת מאמינים בייעודים של אני ושלי או לא. האחיזה הזו היא התולעת, והיא מה שגורם ללידה.

היכן ההיאחזות הזו? נאחזים בגוף, תחושה, תפיסה, מחשבות ותודעה, אנו נאחזים באושר ובאומללות, ואנו נעשים מעורפלים ונולדים. זה קורה כשאנחנו במגע דרך החושים. העיניים רואות צורות, וזה קורה בהווה. זה מה שהבודהה רצה שנסתכל עליו, שנזהה את ההתהוות והלידה כפי שהן מתרחשות דרך החושים שלנו. אם אנו מכירים את החושים הפנימיים ואת האובייקטים החיצוניים, נוכל להניח להם, פנימית וחיצונית. ניתן לראות זאת בהווה. זה לא משהו שקורה כשאנחנו מתים מהחיים האלה. זו העין שרואה צורות עכשיו, האוזן שומעת צלילים עכשיו, האף מריח ריחות עכשיו, הלשון טועמת טעמים עכשיו. האם אתם נולדים איתם? היו מודעים וְזַהוּ את הלידה מיד כשהיא מתרחשת16. דרך זו טובה יותר.

כדי לעשות זאת נדרשת תבונה, ליישם בהתמדה תשומת-לב והבנה ברורה. אז תוכלו להיות מודעים לעצמכם ולדעת מתי אתם עוברים התהוות ולידה. לא תצטרכו לשאול מגיד עתידות.

יש לי חבר דהרמה במרכז תאילנד. בימים עברו תרגלנו יחד, אבל הלכנו כל אחד לדרכו מזמן. לאחרונה ראיתי אותו. הוא מתרגל את יסודות תשומת-הלב17, מדקלם את הסוטרה ונותן דרשות עליה. אבל הוא עדיין לא פתר את ספקותיו. הוא השתחווה לי ואמר, 'אה, אג'אהן, אני כל כך שמח לראות אותך!' שאלתי אותו למה. הוא סיפר לי שהוא הלך למקדש כלשהו שאנשים הולכים אליו כדי לחזות עתידות. הוא החזיק את פסל הבודהה ואמר, 'אם כבר הגעתי למצב של טוהר, מי ייתן ואוכל להרים את הפסל הזה. אם עדיין לא הגעתי למצב של טוהר, מי ייתן ולא אוכל להרים אותו.' ואז הוא הצליח להרים אותו, מה שגרם לו שמחה רבה. עצם המעשה הקטן הזה, שאין לו שום בסיס אמיתי בשום דבר, היה כל כך משמעותי עבורו וגרם לו לחשוב שהוא טהור. אז הוא חרט על אבן את המילים, 'הרמתי את פסל הבודהה וכך הגעתי למצב של טוהר.'18

מתרגלי הדהרמה לא צריכים להיות כאלה. הוא לא ראה את עצמו כלל. הוא רק הסתכל החוצה וראה חפצים חיצוניים עשויים אבן ומלט. הוא לא ראה את הכוונות והתנועות בתודעתו ברגע הנוכחי. כאשר המדיטציה שלנו מסתכלת לשם, לא יהיו לנו ספקות. אז כפי שאני רואה את זה, התרגול שלנו אולי טוב, אבל אין אף אחד שיכול לערוב לנו. כמו המבנה הזה שאנחנו יושבים בו. הוא נבנה על ידי מישהו עם השכלה של כיתה ד'. הוא עשה עבודה נהדרת, אבל אין לו שם מותג. הוא לא יכול לספק את הערבות או לערוב לעצמו, להראות כישורים כמו אדריכל שיש לו את ההכשרה וההשכלה המלאים, אבל עדיין הוא עושה את זה היטב. ה-saccadhamma היא כזו. למרות שלא למדנו הרבה ואיננו יודעים את ההסברים המפורטים, אנחנו יכולים לזהות סבל, אנחנו יכולים לזהות מה מביא סבל, ואנחנו יכולים לשחרר אותו. אנחנו לא צריכים לחקור את ההסברים או שום דבר אחר. אנחנו פשוט מסתכלים על התודעה שלנו, מסתכלים על העניינים האלה.

אל תגרמו לתרגול שלכם להיות מבלבל. אל תיצרו לעצמכם ערימת ספקות. כשיש לכם ספק, שלטו בו על ידי ראייתו כפשוטו ככזה, והניחו לו. באמת, אין כלום. אנו יוצרים את התחושה שיש משהו, אבל באמת אין כלום – יש anattā. התודעה הספקנית שלנו חושבת שיש משהו, ואז יש attā. אז מדיטציה הופכת לקשה כי אנו חושבים שעלינו להשיג משהו ולהפוך למשהו. האם אתם הולכים לתרגל מדיטציה כדי להשיג או להיות משהו? האם זו הדרך הנכונה? רק taṇhā19 היא זו, שמעורבת במה שיש לי וּלְמָה אהיה. אם אתם מְתַרְגְּלִים כך, לא ייראה לדבר סוף.

כאן אנחנו מדברים על הפסקה, כיבוי. אנחנו מדברים על כל דבר שנכבה, נפסק בגלל ידע, לא במצב של בורות אדישה. אם אנחנו יכולים לתרגל כך ולהעיד על החוויה שלנו, אז לא משנה מה אומרים אחרים.

אז בבקשה אל תֹּאבְדוּ בספקות לגבי התרגול. אל תיקשרו לדעות שלכם. אל תיקשרו לדעות של אחרים. בהישארות במקום הביניים הזה, תבונה יכולה להיוולד, בצורה נכונה ובמלואה. לעתים קרובות עשיתי את האנלוגיה הפשוטה של השוואת האחיזה למקום בו אנו חיים. לדוגמה, יש את הגג ואת הקומה העליונה והתחתונה. אם מישהו עולה למעלה, הוא יודע שהוא שם למעלה. אם הוא יורד למטה, הוא יודע שהוא למטה, עומד על הרצפה. זה כל מה שאנחנו יכולים לזהות.

אנחנו יכולים לחוש איפה אנחנו נמצאים, למעלה או למטה. אבל לחלל באמצע אנחנו לא מודעים, כי אין דרך לזהות או למדוד אותו – זה רק חלל. אנחנו לא מבינים את החלל שביניהם. אבל הוא נשאר כפי שהוא, בין אם מישהו יורד מלמעלה ובין אם לאו. ה-saccadhamma היא כזו, לא הולכת לשום מקום, לא משתנה. כשאנחנו אומרים 'לא מתהווה', זהו החלל האמצעי, לא מסומן או מזוהה על ידי שום דבר. אי אפשר לתאר אותו.

לדוגמה, בימים אלה, הצעירים שמתעניינים בדהרמה רוצים לדעת על נירוואנה. איך זה? אבל אם נספר להם על מקום מבלי להתפתח, הם לא רוצים ללכת. הם נסוגים. אנחנו אומרים להם שהמקום הזה הוא הפסק, זו שלווה, אבל הם רוצים לדעת איך הם יחיו, מה הם יאכלו וממה ייהנו שם. אז אין לזה סוף. השאלות האמיתיות עבור אלה שרוצים לדעת את האמת, הן שאלות על איך לתרגל. היה ājīvaka20 שפגש את הבודהה. הוא שאל, 'מי המורה שלך?' הבודהה ענה, 'התעוררתי בזכות מאמצי שלי. אין לי מורה.' אבל תשובתו הייתה בלתי מובנת לאותו נווד. היא הייתה ישירה מדי. מחשבותיהם היו במקומות שונים. גם אם הנווד היה שואל כל היום וכל הלילה, לא היה שום דבר שהוא יכול היה להבין לגבי זה. התודעה המוארת אינה זזה ולכן לא ניתן לזהות אותה. אנחנו יכולים לפתח תבונה ולהסיר את הספקות שלנו רק באמצעות תרגול, לא בשום דבר אחר.

אז האם לא כדאי לנו להקשיב לדהרמה? כדאי, אבל אז אנחנו צריכים ליישם את הידע שאנחנו רוכשים הלכה למעשה. אבל זה לא אומר שאנחנו הולכים אחרי אדם שמלמד אותנו; אנו עוקבים אחר החוויה והמודעוּת שעולות כשאנו מיישמים את הלימוד הלכה למעשה. לדוגמה, אנו מרגישים, 'אני באמת אוהב את הדבר הזה. אני אוהב לעשות דברים ככה!' אבל הדהרמה לא מאפשרת חיבה והיקשרות כאלה. אם אנו באמת מחויבים לדהרמה, אז אנו מניחים למושא המשיכה הזה כשאנו רואים שהוא מנוגד לדהרמה. בשביל זה נועד הידע.

הרבה דיבורים – אתם כנראה עייפים עכשיו. האם יש לכם שאלות? ובכן, כנראה שכן; אתם צריכים להיות מודעים להנחה לדברים21. דברים זורמים ואתם מניחים להם, אבל לא בצורה משעממת ואדישה, בלי לראות מה קורה. חייבת להיות מודעוּת. כל הדברים שאמרתי מצביעים על כך שמודעוּת מגינה עליכם בכל עת. זה אומר להתאמן בתבונה, לא באשליה. אז נרכוש ידע אמיתי ככל שהתבונה הופכת נועזת ותמשיך לגדול.