שיחות דהרמה של אג'אהן צ'ה ט'ו

לא בטוח

שיחת דהרמה מאת אג'אהן צ'ה1

תרגום מאנגלית והערות (אם לא נכתב אחרת) פניננדו בהיקהו

היה פעם נזיר מערבי, תלמיד שלי. בכל פעם שראה נזירים ומתלמדים תאילנדים מסירים את הגלימה, הוא היה אומר, 'הו, איזו בושה! למה הם עושים את זה? למה כל כך הרבה נזירים ומתלמדים תאילנדים מסירים את הגלימה?' הוא היה המום. הוא היה מתעצב על הסרת הגלימה של הנזירים והמתלמדים התאילנדים, כי הוא רק עכשיו בא במגע עם הבודהיזם. הוא היה מלא השראה, הוא היה נחוש. לצאת לדרך כנזיר היה הדבר היחיד שאפשר לעשות, הוא חשב שלעולם לא יסיר את הגלימה. מי שהסיר את הגלימה היה טיפש. הוא היה רואה את התאילנדים לובשים את הגלימה בתחילת עונת הגשמים כנזירים ומתלמדים ואז מסירים את הגלימה בסוף. הוא היה אומר 'הו, כמה עצוב! אני כל כך מרחם על הנזירים והמתלמדים התאילנדים האלה'. איך הם יכלו לעשות דבר כזה?'

ובכן, עם הזמן, חלק מהנזירים המערביים החלו להסיר את הגלימה, ולכן הוא ראה בכך משהו לא כל כך חשוב אחרי הכל. בהתחלה, כשהוא רק התחיל לתרגל, הוא התרגש מזה. הוא חשב שזה דבר ממש חשוב, להפוך לנזיר. הוא חשב שזה יהיה קל. כשאנשים מקבלים השראה, הכל נראה כל כך נכון וטוב. אין שם שום דבר למדוד לפיו את הרגשות שלהם, אז הם ממשיכים ומחליטים בעצמם. אבל הם לא באמת יודעים מה זה תרגול. לאלה שיודעים יהיה בסיס איתן לחלוטין בליבם — אבל גם כך הם לא צריכים לפרסם את זה.

באשר אלי, כשאך הוסמכתי, לא ממש תרגלתי הרבה, אבל היה לי הרבה אמון. אני לא יודע למה, אולי הוא היה שם מלידה. הנזירים והמתלמדים שיצאו2 איתי יחד, כולם הסירו את הגלימה בסוף עונת הגשמים. חשבתי לעצמי, 'אה? "מה נסגר עם האנשים האלה?" עם זאת, לא העזתי לומר להם דבר כי עדיין לא הייתי בטוח ברגשותי, הייתי נסער מדי. אבל בתוכי הרגשתי שכולם טיפשים. "קשה לצאת, קל להסיר את הגלימה. לבחורים האלה אין הרבה זכויות, הם חושבים שדרך העולם מועילה יותר מדרך הדהרמה." חשבתי כך אבל לא אמרתי כלום, רק צפיתי במחשבותיי. הייתי רואה את הנזירים שיצאו איתי מסירים את הגלימה אחד אחרי השני. לפעמים הם היו מתלבשים יפה וחוזרים למנזר כדי להתרברב. הייתי רואה אותם וחושב שהם משוגעים, אבל הם חשבו שהם נראים אופנתיים. כשאתה מסיר את הגלימה אתה צריך לעשות כך ואחרת. הייתי חושב לעצמי שדרך החשיבה הזו שגויה. לא הייתי אומר זאת, כי אני עצמי לא הייתי עדיין מגובש. עדיין לא הייתי בטוח כמה זמן האמון שלי יחזיק מעמד.

כשהחברים שלי הסירו את הגלימה, הפסקתי לדאוג, לא נשאר לי אף אחד להתעסק אתו. לקחתי את ה- Pāṭimokkha3 והתעמקתי בלימודה. לא נשאר לי אף אחד שיסיח את דעתי ויבזבז את זמני, אז השקעתי את ליבי בתרגול. עדיין לא אמרתי כלום כי הרגשתי שלתרגל כל החיים, אולי שבעים, שמונים או אפילו תשעים שנה, ולהתמיד במאמץ מתמיד, מבלי להרפות או לאבד את הנחישות, נראה כמו דבר קשה ביותר לעשות.

אלה שיצאו היו יוצאים, אלה שהסירו את הגלימה היו מסירים את הגלימה. אני פשוט הייתי צופה בכל זה. לא היה לי אכפת אם הם נשארים או הולכים. הייתי צופה בחברי עוזבים, אבל התחושה שהייתה לי בתוכי הייתה שהאנשים האלה לא רואים בבירור. הנזיר המערבי הזה כנראה חשב ככה. הוא היה רואה אנשים הופכים לנזירים רק לעונת גשמים אחת, ומתעצבן. מאוחר יותר הוא הגיע לשלב שאנחנו מכנים משועמם; משועמם מחיי הקדושה. הוא רופף את התרגול ובסופו של דבר הסיר את הגלימה.

"למה אתה מסיר את הגלימה? קודם, כשראית את הנזירים התאילנדים מסירים את הגלימה, היית אומר, — אוי, איזו בושה! כמה עצוב, כמה מעורר רחמים. — עכשיו, כשאתה עצמך רוצה להסיר את הגלימה, למה אתה לא מצטער?"

הוא לא ענה. הוא רק חייך חיוך מבויש.

כשמדובר באימון התודעה, לא קל למצוא סטנדרט טוב אם עדיין לא פיתחתם "עֵד" בתוך עצמכם. ברוב העניינים החיצוניים אנו יכולים להסתמך על אחרים לקבלת משוב, ישנם סטנדרטים ותקדימים. אבל כשמדובר בשימוש בדהרמה כסטנדרט, האם כבר יש לנו את הדהרמה? האם אנחנו חושבים נכון או לא? וגם אם זה נכון, האם אנחנו יודעים איך להניח לנכונות או שאנחנו עדיין נאחזים בה?

עליכם להרהר עד שתגיעו לנקודה שבה אתם מניחים לדברים, זה הדבר החשוב, עד שתגיעו לנקודה שבה לא נשאר כלום, שבה אין לא טוב ולא רע. אתם זורקים את זה מעליכם. משמעות הדבר היא שאתם זורקים הכל. אם הכל נעלם, אז אין שארית; אם יש שארית כלשהי, אז לא הכל נעלם. אז בנוגע לאימון הזה של התודעה, לפעמים אנחנו עשויים לומר שזה קל. קל לומר, אבל קשה לעשות את זה, קשה מאוד. זה קשה בכך שזה לא תואם את הרצונות שלנו. לפעמים זה נראה כמעט כאילו המלאכים עוזרים לנו. הכל הולך כשורה, כל מה שאנחנו חושבים או אומרים נראה בדיוק נכון. ואז אנחנו הולכים ונאחזים בנכונוּת הזו, ובמהרה אנחנו טועים והכל הופך רע. כאן זה קשה. אין לנו סטנדרט למדוד דברים לפיו. אנשים שיש להם הרבה אמון, שניחנו בביטחון ואמון אך חסרה להם תבונה, עשויים להיות טובים מאוד ב-samādhi, אבל ייתכן שאין להם הרבה תובנה. הם רואים רק צד אחד של הכל, ופשוט הולכים אחריו. הם לא מהרהרים. זוהי אמונה עיוורת. בבודהיזם אנו קוראים לזה saddhā-adhimokkha, אמונה עיוורת. יש להם אמונה בהחלט, אבל היא לא נולדת מתבונה. אבל הם לא רואים את זה באותו רגע; הם מאמינים שיש להם תבונה, אז הם לא רואים היכן הם טועים.

לכן מלמדים על חמשת הכוחות (balā): saddhā, viriya, sati, samādhi, paññā. saddhā היא שכנוע; viriya היא מאמץ שקדני; sati היא היזכרות; samādhi היא קיבוע התודעה; paññā היא ידע חובק-כל. אל תגידו ש-paññā היא פשוט ידע — paññā היא ידע חובק-כל ומושלם.

החכמים נתנו לנו את חמשת הצעדים האלה כדי שנוכל לקשר ביניהם, ראשית כאובייקט לימוד, אחר כך כמדד לשימוש למדידת מצב התרגול שלנו כפי שהוא. לדוגמה, saddhā, שכנוע. האם יש לנו שכנוע, האם כבר פיתחנו אותו? viriya: האם יש לנו מאמץ שקדני או לא? האם המאמץ שלנו נכון או שגוי? עלינו לשקול זאת. לכל אחד יש סוג של מאמץ, אבל האם המאמץ שלנו מכיל תבונה או לא? sati הוא אותו הדבר. אפילו לחתול יש sati. כשהוא רואה עכבר, sati נמצא שם. עיניו של החתול בוהות במבט קבוע בעכבר. זהו ה-sati של חתול. לכולם יש sati, לבעלי חיים יש את זה, לעבריינים יש את זה, לחכמים יש את זה. samādhi, קיבוע התודעה — לכולם יש את זה גם כן. לחתול יש את זה כאשר תודעתו ממוקדת בתפיסת העכבר ואכילתו. יש לו כוונה קבועה. ה-sati הזה של החתול הוא סוג של sati; samādhi, כוונה קבועה במה שהוא עושה, גם הוא שם. paññā, ידע, כמו זה של בני אדם. הוא יודע כמו שחיה יודעת, יש לו מספיק ידע כדי לתפוס עכברים למאכל. חמשת הדברים האלה נקראים כוחות. האם חמשת הכוחות הללו נבעו מ- sammā-diṭṭhi, או לא? saddhā, viriya, sati, samādhi, paññā – האם אלה נבעו מנקודת מבט נכונה? מהי נקודת מבט נכונה? מהו הסטנדרט שלנו למדידת נקודת מבט נכונה? עלינו להבין זאת בבירור. נקודת מבט נכונה היא ההבנה שכל הדברים הללו אינם ודאיים. לכן, הבודהה וכל האצילים אינם נאחזים בהם בחזקה. הם נאחזים, אך לא נאחזים חזק. הם אינם נותנים לאחיזה זו להפוך לזהות. האחיזה שאינה מובילה להתהוות היא זו שאינה נגועה בתשוקה. בלי לשאוף להפוך לזה או לזה, ישנו פשוט התרגול עצמו. כשאתה נאחז בדבר מסוים, האם יש הנאה, או האם יש אי-הנאה? אם יש הנאה, האם אתה נאחז בהנאה הזו? אם יש סלידה, האם אתה נאחז בסלידה הזו? ניתן להשתמש בכמה השקפות כעקרונות למדידת הפרקטיקה שלנו בצורה מדויקת יותר: למשל, ידיעת השקפות כמו שאחד טוב יותר מאחרים, או שווה לאחרים, או טיפשי יותר מאחרים — ידיעת כולן כדעות שגויות. אנו עשויים להרגיש את הדברים האלה, אך אנו גם מכירים אותם בתבונה, שהם פשוט צצים ונפסקים. לראות שאנחנו טובים יותר מאחרים זה לא נכון; לראות שאנחנו שווים לאחרים זה לא נכון; לראות שאנחנו נחותים מאחרים זה לא נכון. ההשקפה הנכונה היא זו שחוצה את כל זה. אז לאן אנחנו הולכים? אם אנחנו חושבים שאנחנו טובים יותר מאחרים, גאווה מתעוררת. היא שם אבל אנחנו לא רואים אותה. אם אנחנו חושבים שאנחנו שווים לאחרים, אנחנו לא מצליחים להראות כבוד וענווה בזמנים המתאימים. אם אנחנו חושבים שאנחנו נחותים מאחרים אנחנו נכנסים לדיכאון, חושבים שאנחנו נחותים, נולדים תחת מזל רע וכן הלאה. אנחנו עדיין נאחזים בחמשת ה-khandhā, הכל פשוט התהוות ולידה.

זהו סטנדרט אחד לאמוד את עצמנו לפיו. סטנדרט נוסף הוא: אם אנו נתקלים בחוויה נעימה אנו מרגישים מאושרים, אם אנו נתקלים בחוויה רעה אנו לא מרוצים. האם אנו מסוגלים להסתכל על הדברים שאנו אוהבים ועל הדברים שאיננו אוהבים כבעלי ערך שווה? מדדו את עצמכם מול סטנדרט זה. בחיי היומיום שלנו, בחוויות השונות שאנו נתקלים בהן, אם אנו שומעים משהו שאנו אוהבים, האם מצב הרוח שלנו משתנה? אם אנו נתקלים בחוויה שאינה לטעמנו, האם מצב הרוח שלנו משתנה? או שהתודעה אינה זזה? אם נסתכל כאן, יש לנו את המדד שלנו. רק דעו את עצמכם, זוהי העדות שלכם. אל תקבלו החלטות על סמך תשוקותיכם. תשוקות יכולות לנפח אותנו לחשוב שאנחנו משהו שאנחנו לא. עלינו להיות זהירים מאוד. יש כל כך הרבה זוויות והיבטים לשקול, אבל הדרך הנכונה היא לא ללכת אחר התשוקות שלכם, אלא אחר האמת. עלינו להכיר גם את הטוב וגם את הרע, וכשאנחנו יודעים אותם לשחרר אותם. אם לא נשחרר, אנחנו עדיין שם, אנחנו עדיין 'קיימים', עדיין 'יש לנו'. אם אנחנו עדיין 'קיימים', אז יש שארית, התהוות ולידה עומדות לפנינו. לכן אמר הבודהה לשפוט רק את עצמכם; אל תשפטו אחרים, לא משנה כמה טובים או רעים הם. הבודהה רק מצביע על הדרך, באומרו 'האמת היא כזו'. עכשיו, האם התודעה שלנו כזו או לא? לדוגמה, נניח שנזיר לקח כמה דברים השייכים לנזיר אחר. ואז הנזיר השני האשים אותו, 'גנבת את הדברים שלי'. 'לא גנבתי אותם, רק לקחתי אותם'. אז אנחנו מבקשים מנזיר שלישי לשפוט. כיצד עליו להחליט? הוא יצטרך לבקש מהנזיר הפוגע להופיע בפני הסנגהה שהתכנסה. 'כן, לקחתי את זה, אבל לא גנבתי את זה'. או בנוגע לכללים אחרים, כמו עבירות pārājika או saṅghādisesa: 'כן, עשיתי את זה, אבל לא הייתה לי כוונה'. איך אפשר להאמין לזה? זה מסובך. אם אינכם יכולים להאמין, כל מה שאתם יכולים לעשות הוא להשאיר את האחריות בידי העושה — היא מוטלת עליו.

אבל עליכם לדעת שאיננו יכולים להסתיר את הדברים שעולים בתודעתנו. אינכם יכולים לכסות אותם, לא את העוולות ולא את המעשים הטובים. בין אם אלה מעשים טובים או רעים — אינכם יכולים לפטור אותם פשוט על ידי התעלמות, שכן דברים אלו נוטים לחשוף את עצמם. הם מסתירים את עצמם, הם חושפים את עצמם, הם קיימים כשלעצמם. כולם אוטומטיים. כך הדברים עובדים. אל תנסו לנחש או לשער לגבי הדברים האלה. כל עוד יש עדיין avijjā, הם לא סיימו איתם. ראש מועצת המלך שאל אותי פעם, Luang-Por, האם תודעתו של anāgāmī4 כבר טהורה?'

'היא טהורה חלקית.'

'אה? anāgāmī ויתר על תשוקת חושים, איך תודעתו עדיין לא טהורה?'

'אולי הוא ויתר על תשוקת חושניתים, אבל עדיין נשאר משהו, נכון?' עדיין יש avijjā. אם עדיין נותר משהו, עדיין נותר משהו. זה כמו קערות הנדבות של הנזירים. יש קערה גדולה בגודל גדול, קערה גדולה בגודל בינוני, קערה גדולה בגודל קטן; אחר כך קערה בינונית גדולה, קערה בינונית בינונית, קערה בינונית קטנה; אחר כך יש קערה קטנה בגודל גדול, קערה קטנה בגודל בינוני וקערה קטנה בגודל קטן. לא משנה כמה קטנה היא, עדיין יש שם קערה, נכון? ככה זה עם זה — sotāpanna, sakadāgāmī, anāgāmī. כולם ויתרו על זיהומים מסוימים, אבל רק ברמות שלהם. מה שעדיין נותר, אותם אצילים לא רואים. אם היו יכולים, כולם היו ארהאנטים. הם עדיין לא יכולים לראות הכל. avijjā היא זו שלא רואה. אם תודעתו של ה-anāgāmī הייתה מיושרת לחלוטין, הוא לא היה anāgāmī, הוא היה מושלם לחלוטין. אבל עדיין נשאר משהו.'

'האם תודעתו מטוהרת?'

'ובכן, היא מטוהרת במידה מסוימת, אבל לא במאה אחוז.'

איך עוד יכולתי לענות? הוא אמר שמאוחר יותר הוא יבוא וישאל אותי על כך עוד. הוא יכול לבדוק את זה, הסטנדרט קיים. אל תהיו רשלניים. היו ערניים. הבודהה קרא לנו להיות ערניים. בנוגע לאימון הלב הזה, היו לי גם רגעי פיתוי, אתם יודעים. לעתים קרובות התפתיתי לנסות דברים רבים, אבל הם תמיד נראו כאילו הם סוטים מהדרך. זה באמת רק סוג של התרברבות בתודעה, סוג של יהירות. diṭṭhi (השקפות) ו- māna (גאווה) נמצאות שם. קשה מספיק אפילו רק להיות מודע לשני הדברים האלה.

היה פעם אדם שרצה להיות נזיר כאן. הוא נשא את גלימותיו, נחוש להיות נזיר לזכר אמו המנוחה. הוא נכנס למנזר, הניח את גלימותיו, ובלי אפילו לחלוק כבוד לנזירים, התחיל לצעוד במדיטציה ממש מול האולם הראשי הלוך ושוב, הלוך ושוב, כאילו הוא באמת הולך להראות את מה שהוא יכול.

חשבתי לעצמי, 'אה, אז יש גם אנשים כאלה בסביבה!' זה נקרא saddhā adhimokkha — אמונה עיוורת. הוא בטח החליט להגיע להארה לפני שקיעת החמה או משהו כזה, הוא חשב שזה יהיה כל כך קל. הוא לא הסתכל על אף אחד אחר, הוא פשוט הוריד את ראשו והלך כאילו חייו תלויים בכך. פשוט נתתי לו להמשיך, אבל חשבתי לעצמי, 'אוי, בנאדם, אתה חושב שזה כל כך קל או משהו?' בסופו של דבר אני לא יודע כמה זמן הוא נשאר, אני אפילו לא חושב שהוא הוסמך.

ברגע שהתודעה חושבת על משהו אנחנו שולחים אותה החוצה, שולחים אותה החוצה בכל פעם. אנחנו לא מבינים שזו פשוט התפשטות רגילה של התודעה. היא מתחפשת לתבונה ומתגלגלת לפרטים הקטנים. ההתפשטות המנטלית הזו נראית מאוד חכמה; אם לא היינו יודעים, היינו מתבלבלים בינה לבין תבונה. אבל כשזה מגיע לסיפור האמת, זה לא הדבר האמיתי. כשסבל מתעורר, איפה אז אותה מה שנקראת תבונה? האם היא מועילה בכלל? זו רק התפשטות, אחרי הכל.

אז הישארו עם הבודהה. כפי שאמרתי פעמים רבות, בתרגול שלנו עלינו לפנות פנימה ולמצוא את הבודהה. היכן הבודהה? הבודהה עדיין חי עד היום הזה, היכנסו ומצאו אותו. היכן הוא? ב-aniccaṁ, היכנסו ומצאו אותו שם, לכו והשתחוו לו: aniccaṁ, אי ודאות. אתם יכולים לעצור שם בתור התחלה.

אם התודעה מנסה לומר לכם, 'אני sotāpanna5 עכשיו', לכו והשתחוו ל-sotāpanna. הוא יגיד לכם בעצמו, 'הכל לא ודאי'. אם אתם פוגשים sakadāgāmī6, לכו וְחִלְקוּ לו כבוד. כשהוא יראה אתכם הוא פשוט יגיד, 'דבר לא בטוח!' אם יש anāgāmī7, לכו והשתחוו לו. הוא יגיד לכם רק דבר אחד — 'לא ודאי'. "אם אפילו תפגשו ארהאנט, לכו והשתחוו לו, והוא יגיד לכם ביתר שאת, 'הכל עוד יותר לא ודאי!' שמעו את דברי האצילים: 'הכל לא ודאי, אל תיאחזו בשום דבר.'

אל תסתכלו רק על הבודהה כמו טיפשים. אל תיאחזו בדברים, אל תחזיקו בהם חזק בלי להניח להם. התבוננו בדברים כפונקציות של הנראה לעין ואז שלחו אותם הלאה אל ההתעלות. כך אתם חייבים להיות.. חייבת להיות מראית-עין וחייבת להיות התעלות.

אז אני אומר, 'לכו אל הבודהה'. איפה הבודהה? הבודהה הוא הדהרמה. כל התורות בעולם הזה יכולות להיכלל בתורה אחת זו: aniccaṁ. חישבו על זה. חיפשתי למעלה מארבעים שנה כנזיר וזה כל מה שיכולתי למצוא. זה וסבלנות. כך לגשת לתורתו של הבודהה — aniccaṁ: הכל לא ודאי.

לא משנה כמה בטוחה התודעה רוצה להיות, פשוט אמרו לה, 'לא בטוח!' בכל פעם שהתודעה רוצה להיאחז במשהו כדבר בטוח, פשוט אמרו, 'זה לא בטוח, זה חולף'. פשוט דחפו את זה עם זה. באמצעות הדהרמה של הבודהה, הכל מסתכם בזה.

זה לא שזו רק תופעה רגעית. בין אם עומדים, הולכים, יושבים או שוכבים, אתם רואים הכל בצורה הזו. בין אם עולה חיבה או סלידה, אתם רואים את הכל באותו אופן.זו התקרבות לבודהה, התקרבות לדהרמה.

עכשיו אני מרגיש שזו דרך חשובה יותר לתרגל. כל התרגול שלי מהימים הראשונים ועד היום היה כזה. לא באמת הסתמכתי על הכתבים, אבל גם לא התעלמתי מהם. לא הסתמכתי על מורה, אבל גם לא בדיוק 'עשיתי את זה לבד'. התרגול שלי היה כולו 'לא זה ולא זה'.

למען האמת, זה עניין של 'לסיים'; כלומר, תרגול עד הסוף על ידי לקחת על עצמכם את התרגול ולדאוג לכך שיגיע לסיום, לראות את הנראה לעין וגם את הטרנסצנדנטלי. כבר דיברתי על כך, אבל חלקכם עשויים להיות מעוניינים לשמוע זאת שוב: אם תתרגלו בעקביות ותשקלו את הדברים לעומק, בסופו של דבר תגיעו לנקודה זו. בהתחלה אתם ממהרים להתקדם, ממהרים לחזור, וממהרים לעצור. אתם ממשיכים להתאמן כך עד שתגיעו לנקודה שבה נראה שההתקדמות אינה זה, החזרה אינה זה, וגם עצירה אינה זה! זה נגמר. זהו הסוף. אל תצפו לשום דבר יותר מזה, זה נגמר כאן.Khīṇāsavo – מי שהושלם. הוא לא מתקדם, לא נסוג ולא עוצר. אין עצירה, אין התקדמות ואין חזרה. זה נגמר. חשבו על כך, הבינו זאת בבירור בתודעתכם. שם תגלו שאין באמת כלום.

האם זה ישן או חדש עבורכם תלוי בכם, בחוכמתכם ואבחנתכם. מי שאין לו תבונה או אבחנה לא יוכל להבין זאת. רק תסתכלו על עצים, כמו עצי מנגו או ג'קפרוט. אם הם גדלים בצביר, עץ אחד עשוי לגדול ראשון ואז האחרים יתכופפו, ויגדלו החוצה מהעץ הגדול יותר. למה זה קורה? מי אומר להם לעשות זאת? זהו הטבע. הטבע מכיל גם את הטוב וגם את הרע, את הנכון ואת הלא נכון. הוא יכול לנטות לטוב או לנטות לרע. אם נשתול כל סוג של עצים קרוב זה לזה, העצים שמתבגרים מאוחר יותר יתרחקו מהעץ הגדול יותר. כיצד זה קורה? מי קובע זאת כך? זהו הטבע, או הדהרמה.

באופן דומה, taṇhā8 מובילה אותנו לסבל. כעת, אם נתבונן בה, היא תוביל אותנו אל מחוץ לתשוקה, נגדל מעבר ל-taṇhā. על ידי חקירת taṇhā ננער אותה, ונהפוך אותה בהדרגה לקלה יותר ויותר עד שהיא תיעלם כולה. כמו העצים: האם מישהו מצווה עליהם לגדול כפי שהם צומחים? הם לא יכולים לדבר או לנוע, ובכל זאת הם יודעים איך לצמוח הרחק ממכשולים. בכל מקום שצפוף וצפוף וקשה לגדול, הם מתכופפים החוצה. כאן בדיוק נמצאת הדהרמה, אנחנו לא צריכים להסתכל על הרבה דברים. מי שפיקח יראה את הדהרמה בזה. עצים מטבעם לא יודעים כלום, הם פועלים על פי חוקי הטבע, ובכל זאת הם יודעים מספיק כדי לצמוח הרחק מסכנה, כדי לנטות לעבר מקום מתאים. אנשים רפלקטיביים הם כאלה. אנחנו יוצאים לחיי חסרי הבית כי אנחנו רוצים להתעלות מעל הסבל. מה גורם לנו לסבול? אם נלך בדרך פנימה נגלה זאת. מה שאנחנו אוהבים ומה שאנחנו לא אוהבים הוא סבל. אם הם סובלים, אז אל תתקרבו אליהם כל כך. האם אתם רוצים להתאהב במצבים או לשנוא אותם? כולם לא בטוחים. כשאנחנו נוטים לעבר הבודהה, כל זה מגיע לסיומו. אל תשכחו את זה. וסבלנות וסיבולת. רק שני אלה מספיקים. אם יש לכם הבנה כזו, זה טוב מאוד. למעשה, בתרגול שלי לא היה לי מורה שיתן כל כך הרבה שיעורים כמו שאתם מקבלים ממני. לא היו לי הרבה מורים. הוסמכתי במנזר כפרי רגיל וחייתי במנזרי כפר במשך לא מעט שנים. בתודעתי הגיתי את הרצון לתרגל. רציתי להיות מיומן, רציתי להתאמן. לא היה אף אחד שלימד במנזרים האלה, אבל ההשראה לתרגל עלתה. טיילתי והסתכלתי סביבי. היו לי אוזניים אז הקשבתי, היו לי עיניים אז הסתכלתי. כל מה ששמעתי אנשים אומרים, הייתי אומר לעצמי, 'לא בטוח'. כל מה שראיתי, אמרתי לעצמי, 'לא בטוח', או כשהלשון נוגעת בטעמים מתוקים, חמוצים, מלוחים, נעימים או לא נעימים, או רגשות של נוחות או כאב עלו בגוף, הייתי אומר לעצמי, 'זה לא דבר בטוח!' וכך חייתי עם הדהרמה. האמת היא שהכל לא ודאי, אבל התשוקות שלנו רוצות שהדברים יהיו ודאיים. מה אנחנו יכולים לעשות? עלינו להיות סבלניים. הדבר הכי חשוב הוא khanti9 סבלנות וסיבולת. אל תזרקו את הבודהה, מה שאני מכנה 'אי ודאות' — אל תזרקו אותו.

לפעמים הייתי הולך לראות אתרים דתיים עתיקים עם מבני מנזר עתיקים, שתוכננו על ידי אדריכלים, נבנו על ידי אומנים. במקומות מסוימים הם היו סדוקים. אולי אחד החברים שלי היה מעיר, 'חבל מאוד, נכון? זה סדוק'. הייתי עונה, 'אם זה לא היה המצב אז לא היה דבר כזה בודהה, לא היתה דהרמה. זה סדוק ככה כי זה תואם לחלוטין את תורתו של הבודהה'. באמת, בפנים גם אני הייתי עצוב לראות את הבניינים האלה סדוקים, אבל הייתי זורק את הסנטימנטליות שלי ומנסה לומר משהו שיהיה שימושי לחבריי, ולעצמי. למרות שגם הרגשתי שזה חבל, עדיין נטיתי לכיוון הדהרמה.

"אם זה לא היה נסדק ככה, לא היה בודהה!"

הייתי אומר את זה ממש ישירות לטובת החברים שלי. אולי הם לא הקשיבו, אבל אני עדיין הקשבתי.

זוהי דרך לשקול דברים שהיא מאוד, מאוד שימושית. לדוגמה, נניח שמישהו היה ממהר ואומר, "Luang Por! אתה יודע מה פלוני אמר עליך?" או "הוא אמר עליך כך וכך". אולי אתה אפילו מתחיל לכעוס. ברגע שאתה שומע מילות ביקורת אתה מתחיל לקבל את מצבי הרוח האלה בכל שלב. ברגע שאנחנו שומעים מילים כאלה, אנחנו עשויים להתחיל להתכונן להחזיר, אבל כשאנחנו בוחנים את האמת, אנחנו עשויים לגלות שלא, הם אמרו משהו אחר אחרי הכל. ולכן זה עוד מקרה של "חוסר ודאות". אז למה אנחנו צריכים למהר ולהאמין לדברים? למה אנחנו צריכים לשים את האמון שלנו כל כך במה שאחרים אומרים? כל מה שאנחנו שומעים, אנחנו צריכים לשים לב אליו, להיות סבלניים, לבחון את העניין בזהירות ולהישאר ישרים.

זה לא שאנחנו כותבים כל מה שעולה לנו בראש כסוג של אמת. כל דיבור שמתעלם מחוסר ודאות אינו דיבור של חכם. זכרו זאת. מה שאנחנו רואים או שומעים, בין אם נעים או עצוב, פשוט אמרו 'זה לא בטוח!' אמרו את זה ישירות לעצמכם, השאירו הכל רק עם זה. אל תבנו את הדברים האלה לנושאים מרכזיים, פשוט שמרו את כולם רק על זה. נקודה זו היא החשובה. זוהי הנקודה שבה זיהומים מתים. מְתַרְגְּלִים לא צריכים לפסול אותה. אם תתעלמו מנקודה זו, תוכלו לצפות רק לסבל, לצפות רק לטעויות. אם לא תעשו זאת כבסיס לתרגול שלכם, אתם הולכים לטעות; אבל אז תגיעו לסדר שוב מאוחר יותר, כי עיקרון זה הוא עיקרון ממש טוב. למעשה, הדהרמה האמיתית, תמצית מה שאמרתי היום, אינה כה מסתורית. כל מה שאתם חווים הוא פשוט צורה, פשוט תחושה, פשוט תפיסה, פשוט רצון, ופשוט תודעה. יש רק את התכונות הבסיסיות הללו; היכן יש ודאות כלשהי בתוכן?

אם אנו מגיעים להבנה של טבעם האמיתי של דברים כאלה, תאווה, התאהבות והיקשרות דועכים. מדוע הם דועכים? כי אנו מבינים, אנו יודעים. אנו עוברים מבורות להבנה. הבנה נולדת מבורות, ידיעה נולדת מחוסר ידיעה, טוהר נולד מזיהום זה עובד כך.

בלי לזנוח את aniccaṁ, הבודהה — זוהי משמעות האמירה שבודהה עדיין חי. לומר שבודהה עבר לנירוואנה אינו בהכרח נכון. במובן עמוק יותר, הבודהה עדיין חי. זה דומה מאוד לאופן שבו אנו מגדירים את המילה 'bhikkhu'. אם נגדיר אותה כ'מי שמבקש',10 המשמעות רחבה מאוד. אנו יכולים להגדיר אותה כך, אך להשתמש בהגדרה זו יותר מדי זה לא כל כך טוב — איננו יודעים מתי להפסיק לבקש! אם היינו מגדירים את המילה הזו בצורה עמוקה יותר, היינו אומרים: ' bhikkhu — מי שרואה את הסכנה של saṁsāra'.

האם זה לא עמוק יותר? זה לא הולך באותו כיוון כמו ההגדרה הקודמת, זה הרבה יותר עמוק. תרגול הדהרמה הוא כזה. אם לא מבינים אותו במלואו, הוא הופך שוב למשהו אחר. כשהוא מובן במלואו, אז הוא הופך להיות יקר ערך, הוא הופך למקור של שלווה. כשיש לנו sati, אנחנו קרובים לדהרמה. אם יש לנו sati נראה את aniccaṁ, את הארעיות של כל הדברים. נראה את הבודהה ונתעלה מעל סבל ה-saṁsāra, אם לא עכשיו, אז מתישהו בעתיד. אם נזרוק את תכונת האצילים, הבודהה או הדהרמה, התרגול שלנו יהפוך לעקר וחסר תועלת. עלינו לשמור על התרגול שלנו ללא הרף, בין אם אנחנו עובדים או יושבים או פשוט שוכבים. כאשר העין רואה צורה, האוזן שומעת צליל, האף מריח ריח, הלשון טועמת טעם או הגוף חווה תחושה — בכל הדברים, אל תזרקו את הבודהה, אל תסטו מהבודהה.

כך ניתן להיות אדם שהתקרב לבודהה, אדם שמכבד את הבודהה ללא הרף. יש לנו טקסים לכבד את הבודהה, כמו למשל לדקלם בבוקר, " Arahaṁ Sammā Sambuddho Bhagavā"... זוהי דרך אחת לכבד את הבודהה, אך זה אינו כיבוד הבודהה בצורה כה עמוקה כפי שתיארתי כאן. זה אותו הדבר עם המילה " bhikkhu’". אם נגדיר אותה כ"מי שמבקש', אז הם ממשיכים לבקש, כי היא מוגדרת כך. כדי להגדיר אותה בצורה הטובה ביותר, עלינו לומר " bhikkhu’ — מי שרואה את הסכנה של ה-saṁsāra".

כיבוד הבודהה זה אותו הדבר. כיבוד הבודהה על ידי אמירת משפטי פאלי בלבד כטקס בבקרים ובערבים דומה להגדרת המילה "נזיר" כ"מי שמבקש". אם נִטֶּה לכיוון aniccaṁ, dukkhaṁ ו-anattā11 בכל פעם שהעין רואה צורה, האוזן שומעת צליל, האף מריח ריח, הלשון טועמת טעם, הגוף חווה תחושה או התודעה מזהה רשמים מנטליים; בכל עת, זה דומה להגדרת המילה ' 'bhikkhuכ'מי שרואה את הסכנה של saṁsāra'. זה הרבה יותר עמוק, חוצה דברים רבים. אם נבין את ההוראה הזו, נגדל בתבונה ובהבנה.

זה נקרא paṭipadā. פתחו גישה זו בתרגול ותהיו בדרך הנכונה. אם תחשבו ותהרהרו בצורה זו, גם אם אתם רחוקים מהמורה שלכם, עדיין תהיו קרובים אליו. אם אתם חיים קרוב למורה פיזית אבל התודעה שלכם עדיין לא פגשה אותו, תבזבזו את זמנכם או בחיפוש אחר פגמיו או בהערצה לו. אם הוא עושה משהו שמתאים לכם, אתם אומרים שהוא כל כך טוב — וזה עד כמה שהתרגול שלכם מגיע. לא תשיגו דבר על ידי בזבוז זמנכם בהסתכלות על מישהו אחר. אבל אם תבינו את ההוראה הזו תוכלו להפוך לאצילים ברגע הנוכחי.

זו הסיבה שהשנה12 התרחקתי מתלמידיי, ותיקים וחדשים כאחד, ולא נתתי הרבה לימוד: כדי שתוכלו כולכם לבחון את הדברים בעצמכם ככל האפשר. עבור הנזירים החדשים כבר קבעתי את לוח הזמנים והכללים של המנזר, כגון: 'אל תדברו יותר מדי'. אל תעברו על הסטנדרטים הקיימים, על הדרך להגשמה, להגשמה ולנירוואנה. כל מי שעובר על הסטנדרטים הללו אינו מתרגל אמיתי, לא כזה שיש לו כוונה טהורה לתרגל. מה אדם כזה יכול לקוות לראות אי פעם? גם אם הוא ישן לידי כל יום הוא לא יראה אותי. גם אם הוא ישן ליד הבודהה הוא לא יראה את הבודהה, אם הוא לא יְתַרְגֵּל.

לכן הכרת הדהרמה או ראיית הדהרמה תלויה בתרגול. היו בטוחים, טהרו את ליבכם. אם כל הנזירים במנזר הזה היו שמים מודעוּת בתודעותיהם, לא היינו צריכים לנזוף או לשבח אף אחד. לא היינו צריכים לחשוד או להעדיף אף אחד. אם כעס או סלידה עולים, פשוט השאירו אותם בתודעה, אבל רְאוּ אותם בבירור!

המשיכו להסתכל על הדברים האלה. כל עוד יש שם משהו, זה אומר שאנחנו עדיין צריכים לחפור ולשייף שם. יש שאומרים, 'אני לא יכול לחתוך את זה, אני לא יכול לעשות את זה' — אם נתחיל לומר דברים כאלה, תהיה כאן רק חבורה של בריונים, כי אף אחד לא חותך בזיהומים שלו.

אתם חייבים לנסות. אם אתם עדיין לא יכולים לחתוך את זה, חפרו עמוק יותר. חפרו בזיהומים, עקרו אותם מהשורש. חפרו אותם החוצה גם אם הם נראים קשים ומהירים. הדהרמה אינה משהו שניתן להגיע אליו על ידי מעקב אחר התשוקות שלכם. התודעה שלכם עשויה להיות בדרך אחת, האמת אחרת. עליכם להסתכל קדימה ולשמור גם על המבט לאחור. לכן אני אומר, 'הכל לא ודאי, הכל חולף'.

האמת הזו של חוסר הוודאות, האמת הקצרה והפשוטה הזו, היא בו זמנית כה עמוקה וחסרת דופי שאנשים נוטים להתעלם ממנה. הם נוטים לראות דברים אחרת. אל תיאחזו בטוב, אל תיאחזו ברע. אלו תכונות של העולם. אנחנו מְתַרְגְּלִים להיות חופשיים מהעולם, אז הביאו את הדברים האלה לקיצם. הבודהה לימד להניח אותם, לוותר עליהם, כי הם רק גורמים סבל.