לונג טה מהה בוא בלונדון - חלק א'

פרקים מתוך הספר

1" "The Dhamma Teaching of Ãcariya Mahã Boowain London

תרגום לעברית (בסיוע Grok A.I.) והערות ע"י פניננדו בהיקהו

מפגש ראשון - יום ראשון, 9 ביוני 1974

שאלות ותשובות

ש1 שואלת 1: בהקמת תשומת הלב לנשימה, האם עלינו לקבוע את תשומת הלב באף או באזור הבטן?

ת: בהקמת תשומת הלב לנשימה עליכם לקבוע את תשומת הלב על נקודת המגע של הנשימה ולהתבונן בה. אין ללכת מעלה-מטה עם הנשימה, אלא לשמור את ה-צִ'יטַּה2 קבועה בנקודת המגע. אם הנשימה נראית הולכת ונחלשת, אין מה לפחד או לדאוג; הנשימה לא פסקה – היא עדיין שם. סוג המדיטציה שאדם מתרגל תלוי באופיו של כל מתרגל, אך פיתוח תשומת הלב לנשימה הוא תרגול המתאים לרוב האנשים. הגורם החשוב בכל שיטת פיתוח תודעה הוא תשומת הלב (סַטִי). שכחה של תשומת הלב פירושה כישלון במשימה, ולא תקבלו תוצאות טובות. על כן יש לשמור על תשומת הלב ולהחזיקה נוכחת בכל שיטת פיתוח תודעה שבה משתמשים.

ש2 שואלת 1: כשאני יושבת במדיטציה, מדוע אני חשה שמשהו מושך את המצח שלי לאחור? השרירים במצח מתכווצים ואני מקבלת כאב ראש. האם יש דרך לתקן זאת?

ת: עליך להפחית את האינטנסיביות הגורמת לכך. תני לצִ'יטַּה להיספג רק בנשימה. אם אתם אינטנסיביים מדי, תקבלו כאב ראש. זרימת הצִ'יטַּה חשובה מאוד. ניתן להתרכז בעוצמה חזקה או קלה, ומה שמתרכזים בו ייתן תוצאות – הרבה או מעט – בהתאם.

ש3 שואל 1: היותי בודהיסט גרם לחברי לדבר עלי. הם אומרים שפעם הייתי אדם מלא שמחה ומרומם-רוח, ועכשיו אני ההיפך הגמור. איבדתי הרבה חברים, ואפילו אשתי לא מבינה אותי ומתנגדת לי. כיצד אוכל לפתור בעיה זו?

ת: להיות בודהיסט אינו אומר שחייבים להיות שקטים או להיראות חמורי סבר. אם חברים מנסים לגרור אתכם בדרך לא-מיטיבה ואתם שומרים על כללי המוסר (סילה) אין ללכת אחריהם. אולי תאבדו את חבריכם אך לא תאבדו את עצמכם. אם אתם מרוצים מכך שהלכתם בדרך המיטיבה, עליכם לראות בבודהה דוגמה. הוא היה נסיך בעל פמליה גדולה וחברים רבים. הוא ויתר על העולם, נטש את אותם חברים והלך לשכון לבדו שנים רבות. לאחר שהשיג הארה, הקיפוהו חברים והיו לו תלמידים רבים שהיו ארהנטים (טהורים), נזירים ונזירות, גברים ונשים חילונים, עד שמספר הבודהיסטים עלה על אוכלוסיית העולם. כולנו מאמינים בתורת הבודהה, המאחדת את הלבבות והתודעות של כל הבודהיסטים. על כן אין לפחד מחוסר חברים. עלינו לחשוב, קודם כול, שחברינו עדיין אינם מבינים אותנו, ולכן הם מתרחקים ולא מתרועעים עמנו עוד. דרכנו בתרגול בדרך המיטיבה עדיין נותרת, עם זאת. עלינו לראות שעדיין יש אנשים טובים בעולם. אנשים טובים נפגשים בסופו של דבר והופכים לחברים של אנשים טובים אחרים, ואנשים טובים אלה יהיו חברינו. אם אין אנשים טובים בעולם, ואם אין איש מעוניין להתרועע עמנו, עלינו להתרועע עם הדהמה, עם בּוּדְּהוֹ, דְהַמּוֹ ו-סַנְגְהוֹ שבלבנו, שזה טוב יותר מחברים שאינם מתעניינים בטוב כלל, בּוּדְּהוֹ, דְהַמּוֹ ו-סַנְגְהוֹ שבלבנו הם חברים מצוינים באמת.

בדרך כלל, אותם חברים טובים שלכם יחזרו אליכם. על כן עליכם להיות בטוחים שאם לבכם מרוצה מכך שהלכתם בכיוון מיטיב, זה מספיק. אין לדאוג או להתייחס לאחרים יותר מאשר לעצמכם. עליכם להיות אחראים לעצמכם בהווה ובעתיד, שכן אין איש מלבדכם שיוכל להעלות אתכם לרמה גבוהה יותר.

ש4 שואלת 1: גם לי יש חוויה דומה. אמי יודעת שהפכתי לבודהיסטית, והיא כה נסערת עד שהיא מתפללת לאלוהים שאחזור לנצרות שוב. היא מודאגת ממני מאוד. כיצד עליי לעזור לה?

ת: גם אמי דאגה שבאתי לאנגליה. היא חששה שאמות או שיקרה לי משהו חמור. אך ראיתי שיש סיבות טובות לבוא שאליהן היא כמעט לא יכלה להתנגד, ולכן אף שלא רצתה שאבוא, היא נאלצה לקבל את הסיבות הללו – ואני באתי. הבינו נא שבודהיזם אינו מלמד אנשים להתרחק זה מזה. בודהיזם ונצרות מלמדים שניהם אנשים להיות טובים כדי שיהיו מאושרים וילכו לגן עדן. אם נשווה את לונדון לגן עדן, נוכל לומר לאנשים שיש דרכים רבות להיכנס לעיר. כשהם בחרו דרך והשתמשו בה, כולם יגיעו ללונדון. בכל דת שיש להם, עליהם לתרגל בהתאם. אז ייפגשו בגן עדן. בבודהיזם, עם זאת, מלבד דרך להגיע לגן עדן, יש גם דרך להגיע לנִיבָּאנַה. אם מבינים ומתרגלים לפי התורות ורוצים להגיע לנִיבָּאנַה, יש דרכים ללכת מעבר. נִיבָּאנַה פירושו היעדר מוחלט של דוקהה (אי-נחת, סבל, חוסר-שלווה). הבודהה ותלמידיו הארהנטים, משוחררים לחלוטין מכל זיהומים (קִילֵסוֹת) השיגו כולם נִיבָּאנַה. על כן אין להם לדאוג למי שהולך בעקבותיהם. עליך להסביר זאת לאמך כדי שלא תדאג לך, שכן מה שהבודהיזם מלמד יהיה ליציבות ולשגשוג החברה. הוא מעודד אנשים להיות טובים, לכן אמרי לאמך שלא תדאג, שהבודהיזם אינו גיהינום, ושאינו מביא אסון או חורבן למתרגליו.

ש5 שואלת 1: בעלי אותו דבר. הוא אינו מבין מה אני עושה ואינו מרוצה ממני כלל. לקח לי עשרים שנה לבקש ממנו שיאפשר לי לשבת במדיטציה עד שהסכים. אני יושבת במדיטציה חמש שנים עכשיו. בעלי אינו מבין בצרכים רוחניים, ולכן בכל פעם שאני פוגשת מישהו שתחום העניין שלו זהה לשלי, מישהו לפנות אליו ולהיות חברים, בעלי חושד.

ת: כשבעלך ראה שמה שאת עושה טוב, שאינך עושה דבר רע, הוא הסכים מרצונו. זה מה שקורה בדרך כלל בתרגול המידה הטובה, דבר קשה לעשותו. אפילו בלבנו אנו מהססים לעשות דברים טובים. כשאנו חושבים לעשות משהו טוב, עולה מחשבה אחרת המונעת זאת מאיתנו. מחשבות סותרות כאלה נאבקות זו בזו לפני שנוכל לפנות לדרך המידה הטובה. אנשים אחרים המפריעים לנו הם מכשול רגיל, אך אנשים אינם יכולים להתחרות בנו במכשולים שאנו יוצרים לעצמנו. זה כנראה המקרה אצל כולם. כשרוצים לעשות משהו טוב, מועיל, עלול לעלות מצב תודעה כמכשול, מונע זאת, ואז אנו מבזבזים זמן רב. מעבר לכך, זה יכול להוביל אותנו לעשות דברים רעים המזיקים באמת.

ש6 שואלת 2: אם אנו יודעים שמשהו אינו טוב, נוכל לרסן את עצמנו, לשמור על עצמנו מלעשותו. או, אם התשוקה לעשות משהו חזקה כל כך שנעשה זאת בכל זאת, נוכל להמשיך ולעשותו עד שנקבל את התוצאות הרעות – אז נירתע ממנו. לדוגמה, אנו יודעים שנקבל כאב בטן מאכילת יותר מדי ממתקים. נוכל להמשיך ולאכול עד שנקבל כאב בטן, אז נפסיק אוטומטית. איזו משתי השיטות הללו טובה יותר?

ת: לדעת מה אינו טוב, לאמן את הלב ולרסן את עצמכם על ידי אי-הרשאה לעצמכם לעשות דבר רע – זה טוב יותר, כי אין נזק. אם משתמשים בשיטת שחרור הרסן ללב, התמכרות לתשוקות עד שחווים את תוצאותיהן הרעות ואז עוצרים בעצמכם, איך אתם יודעים שלא תמותו לפני שתצליחו להחזיר את עצמכם? וייתכן שלא תדעו את הדרך לחזור. זה יכול להוביל לחורבן חייכם.

ש8 שואל 3: כשאני יושב במדיטציה והצ'יטה קרובה להיות מאוחדת, קרובה לשקט, היא בדרך כלל נסוגה מהמצב הזה. היא נכנסת ויוצאת, נכנסת ויוצאת, כאילו היא עומדת לעבור דרך דלת אבל אז לא עוברת. איך אפשר לתקן את זה?

ת: כשאתה יושב במדיטציה – האם אינך מודע לנשימה שנכנסת ויוצאת? אם כן, ואתה הולך אחרי הנשימה פנימה והחוצה – זה מה שקורה. עליך לקבע את הצ'יטה רק בנקודה שבה יש מגע עם האוויר הנע. אז תרגיש שהנשימה נעשית עדינה יותר ועדינה יותר עד שהיא נפסקת לגמרי. הצ'יטה תיכנס אז למצב השקטה (סַמַטְהַה), ולא תיכנס ותצא, תיכנס ותצא, כפי שאמרת.

ש9 שואלת 1: בתרגול מדיטציה – עדיף לשבת לבד או בקבוצה? אני וארבעה חברים למדנו מדיטציה אצל הצ'או קון מוואט בּוּדְּהַפָּאדִיפָּה – שמאז יצא מהנזירות. כשאני יושבת לבד אני מרגישה שזה טוב. אבל כשאני יושבת עם ארבעת החברים אני מרגישה חרדה ואז התרגול שלי לא טוב במיוחד. החברים שלי מתחילים. האם אנחנו יכולים לעזור זה לזה או לא?

ת: ישבת כבר במדיטציה בקבוצה – איך את מרגישה לגבי זה? את מרוצה או לא? אם את מרגישה שאתם נותנים כוח זה לזה – זה טוב. גם אם את עצמך מרגישה חרדה, אבל החברים שלך מקבלים כוח לתרגל ממך – גם זה טוב. נזירים יושבים בדרך כלל במדיטציה לבד, פרט לזמן שבו הם הולכים לשמוע הדרכה מהמורה שלהם. חוץ מזה – כל אחד עושה את התרגול שלו בלי לדאוג לאחרים. הצ'יטה יכולה להירגע ולהשתקע מהר יותר מאשר בישיבה בקבוצה, כי אין שום דבר שמפריע לה או גורם לה חרדה.

ש10 שואלת 1: כשהמדיטציה שלי טובה – נדמה כאילו יש חוט כלשהו שיוצא מגופי כמטר החוצה. ואז משהו נדמה שבא ופוגע בו. זה כואב מאוד.

ת: איך זה עכשיו? זה עדיין שם או לא?

שואלת 1: זה כבר לא קורה עכשיו, כי הרגשתי את הכאב הזה כדוקהה. סבלתי אותו והתנגדתי לו, ואז הוא עבר מעצמו.

ת: התחושה הזו היא יצירה רגשית – אֲרַמַּנַה – של הצ'יטה. ישיבה במדיטציה אינה גורמת לה לעלות. הצ'יטה עצמה גורמת לה לעלות. אם תחזירי את הצ'יטה לבסיס הלב שבחזה ותחזיקי אותה שם בחוזקה – תחושה כזו תחלוף מעצמה.

ש11 שואלת 1: לפעמים נדמה כאילו הצ'יטה שלי יוצאת לחברה שלי, או הצ'יטה של חברתי באה אלי.

ת: זו שליחת הצ'יטה מחוץ לעצמך – דבר שאינו טוב למי שרק התחיל לתרגל מדיטציה. רק מי שמיומן בתרגול יכול לשלוח את הצ'יטה פנימה והחוצה בלי קושי, כי הוא כבר יודע את הדרך לתרגל.

דברי הנכבד טאן פַּנְיָוַדְּהוֹ: כשישבנו כאן בהתחלה, טַאן אג'אהן מהא בּוּאַה הסביר שבתרגול תשומת לב לנשימה יש להתבונן בנשימה הנכנסת ובנשימה היוצאת עד שהנשימה נעשית עדינה מאוד. ממשיכים לקבע את הצ'יטה בנקודת המגע עד שנדמה שאין יותר נשימה. הצ'יטה תהיה אז שקטה. אין צורך לפחד שהנשימה תיפסק – היא עדיין שם. כשהנשימה עדינה – הצ'יטה מרגישה קרירה ושלווה. לפעמים, עד כמה שאפשר לדעת, נדמה שהנשימה פסקה לגמרי, והצ'יטה עדינה מאוד.

שואלת 1: אנא העבר את תודתנו לאג'אהן מהא בּוּאַה על חסדו שבא לדבר איתנו. אנחנו שמחים מאוד.

אג'אהן מהא בּוּאַה: הבודהיזם נובע מתרגול, כי הבודהה עצמו תרגל עד שידע וראה והצליח בעצמו, ורק אז התחיל ללמד אחרים. לכן בודהיסטים מבינים את חשיבות התרגול והאימון לפי התורות. לימוד כדי להשיג ידע והבנה, אבל בלי להפוך אותו לתרגול קבוע – לא יביא תוצאות כראוי. לכן יש ללמוד ולתרגל את כללי המוסר (סִילַה) עד שיהפכו למוסר עליון (אַדְהִיסִילַה), ללמוד את כל רמות התבונה עד שמגיעים לתבונה עליונה (אַדְהִיפַּנְיָה), וללמוד את השחרור. אחר כך יש לתרגל עד שמגיעים באמת לשחרור, עד שיוצאים באמת (מ-סַמְסָארַה). התרגול הוא אם כן החלק החשוב ביותר בבודהיזם. מי שמתרגל ומגיע לרמה מסוימת של התפתחות – יודע זאת בעצמו. למשל, אם מתרגל פיתוח תשומת לב לנשימה – הוא יודע מה מצב הנשימה שלו, ועד כמה הצ'יטה שקטה, דוממת ושלווה. אבל חייבת להיות תשומת לב, ואסור לתת לצ'יטה לנדוד החוצה. למי שמתחיל לתרגל – הדבר החשוב ביותר הוא הצ'יטה ותשומת הלב. הצ'יטה תשתפר אם תשומת הלב שולטת בה, ואז היא תהיה שלווה, עליזה, בהירה, והאושר יבוא מעצמו. אבל אם הצ'יטה לא נשלטת על ידי תשומת לב, ואם נותנים לה לרוץ חופשי כך שכל מיני מחשבות יכולות להיכנס – הצ'יטה לא תהיה שלווה והאושר לא יקום. לכן הכלל החשוב ביותר הוא לא לתת לדמיון לעורר מחשבות טעונות רגשית. אמנו את הצ'יטה להיות שלווה באמת, ואז האושר יבוא בעקבות השקט שמתפתח בהדרגה. דרגה גבוהה של שקט פירושה דרגה גבוהה של אושר – עד לאושר יוצא דופן שבא מהרמות העדינות יותר של הריכוז. מבחינתי, אני מרגיש שהיום הוא יום מבורך שבו זכיתי לפגוש אתכם, הבודהיסטים האנגלים. אני מצטער שאינני יכול לדבר אתכם באנגלית ותלוי בנכבד טאן פַּנְיָוַדְּהוֹ שיתרגם עבורי. בהזדמנות מבורכת זו, בואו כולנו נשב במדיטציה יחד, כל אחד לפי יכולתו. יש כאלה שיוכלו לשבת זמן רב ויש שיתעייפו מהר. שכל אחד יחליט כמה זמן הוא יכול לשבת לפני שמופיעה אי-נוחות וכאב בגוף שגורמים לו לסגת מהריכוז. עם זאת, כדאי לנסות לסבול קצת את הכאב ואי-הנוחות, כי אתם באמת רוצים את אושר הלב. כבר חוויתם ואתם יודעים מספיק על סוגי אושר אחרים, ואין לכם ספק לגביהם – מספיק כדי שלא תימשכו אליהם. כשהייתי מסוגל לשבת במדיטציה שתים-עשרה או שלוש-עשרה שעות והיה כואב – התבוננתי במקום הכאב ושאלתי: "מה זה שכואב? אצבע? עצם? אם כואב – למה הם לא כואבים אחרי שאדם מת? למה כואב עכשיו? אם הצ'יטה היא שכואבת – אז אם אין גוף, זה אומר שהצ'יטה מתה גם היא, או לא?" וכן הלאה עד שהגעתי לאמת (סַצַּ'ה דהמה). אבל אם אתם מתבוננים בתחושת כאב – אתם חייבים להיות אמיצים מספיק כדי למצוא את האמת. הרצון שלכם לדעת את האמת חייב להיות חזק יותר מהכאב ומהמוות. תשומת לב ותבונה חייבות לנוע כל הזמן בגוף ובצ'יטה כמו גלגל שמסתובב – אז תוכלו לדעת.

ש12 שואל 2: מה התועלת בלשבת בריכוז זמן רב?

ת: לשבת זמן רב סתם אינו טוב. חייבים לקבל תוצאות טובות מהישיבה. אז, שקועים בהתבוננות, זמן רב יעבור מעצמו. התוצאה הסופית תהיה שתהיו מאושרים וחופשיים מכאב – וזה טוב. אם תעוררו תבונה – כשתקום, הצ'יטה תהיה בהירה ועליזה, ולכן תקבל כוח. בעתיד היא לא תוותר כשיופיע כאב חזק בישיבה ארוכה במדיטציה.

ש13 שואל 2: האם עלינו פשוט לדעת שהכאב בעצמות או באצבעות הוא דוקהה?

ת: לדעת שזה דוקהה בלבד – זה לא מספיק. עליכם להתבונן בו, לבדוק אותו בתבונה עד שתבינו את זה לגמרי. למשל, התבוננו היכן בדיוק נמצאת הדוקהה הזו, ולמה מתים אינם חשים כאב. המתים אינם יודעים דבר: אם לוקחים גופה ושורפים אותה – היא אינה חשה חום. "יודעים שמשהו כואב" – מה זה? האם זו הצ'יטה? כשהגוף מת – האם הצ'יטה מתה גם היא? כשאתם מחפשים ומוצאים את בסיס האמת (סַצַּ'ה דהמה) – אתם מבינים בבירור כי אתם באמת יודעים את הלב המשתחרר מהיאחזות. אם הלב עדיין נאחז – אתם לא יודעים באמת. ככל שתרצו יותר להיפטר מדוקהה – הדוקהה וסיבת הדוקהה יגדלו בלבכם. במקום להיפטר מסיבת הדוקהה – אתם מצליחים רק להגדיל אותה יותר מתמיד.

ש14 שואל2: אם נבין את התופעות הטבעיות בבהירות ובשלמות – נראה את הדוקהה כטבעית, כרגיל; האם זה לא נכון?

ת: דעו את הדוקהה, דעו את טבע הגוף, דעו שלהיות עם גוף זה דוקהה, ודעו שהגוף הוא הדוקהה שלו עצמו. דעו את טבע הצ'יטה; ובידיעת טבע הצ'יטה – דעו שהצ'יטה בעצמה אין בה דוקהה. מדוע יש לצ'יטה דוקהה בכלל? אם תדעו באמת את כל זה – סַצַּ'ה דהמה תעזור לשחרר אתכם מדוקהה. שום כמות של דוקהה לא תוכל לפגוע בלב אם שני ההיבטים האלה ידועים באמת ביחס זה לזה.

הערה מהקהל: אני שמח מאוד לשמוע שהכאב והסבל שאנו מקבלים עולים וחולפים, וללמוד איך לאמן את הצ'יטה להיפטר מהם עד שמגיעים לחירות.

ת: בתרגול הדהמה לכל אחד יש חוויות שונות, וכשאנו שואלים על החוויות האלה ואנשים שומעים על חוויות של אחרים – ההבנה שלנו מתרחבת בהדרגה. זה מעודד אותנו מחזק את רוח כולנו.

אג'אהן מהא בּוּאַה הזמין אז את הנוכחים לשבת במדיטציה. הוא עצמו ישב במדיטציה זמן-מה לפני שחזר למגוריו, והשאיר את יושבי-הבית שם יושבים במדיטציה כל אחד כרצונו וכיכולתו.