חלק רביעי של הספר
הנכבד אָצַ'רִייַה מַן בְּהוּרִידַטַּה טְהֶרַה
ביוגרפיה רוחנית
מאת אָצַ'רִייַה לוּנְג טַה מַהָה בּוּאַה
תרגום לעברית (בסיוע Chat-GPT) ע"י פניננדו בהיקהו
מתרגומו לאנגלית של אג'אהן דיק סִילַרַטַנוֹ, שיצא לאור בהוצאה עצמית,
הדפסה שלישית (2005)
ההערות תורגמו מן המהדורה האנגלית. במקומות ספורים נוספו הערות שסומנו [פ.ב.]
[כותרת מסמך]
[כותרת המשנה של המסמך]
[כותרת מסמך]
[כותרת המשנה של המסמך]
2. השנים האמצעיות
בשנים הראשונות, כאשר אָצַ'רִייַה מַן החל לנדוד ולתרגל דְהוּטַנְגַה, הוא התחיל במחוז הצפון־מזרחי נקהון פאנום. משם עבר דרך המחוזות סקון נקהון ואודון תאני, ולבסוף הגיע לבורמה, שם שהה זמן־מה לפני שחזר לתאילנד דרך המחוז הצפוני צ'יאנג מאי. לאחר שהות קצרה שם המשיך ללאוס, ותרגל את אורח החיים הסגפני בלואנג פרבאנג ולאחר מכן בויינטיאן, ולבסוף שב למחוז לואי. מאזור צפון־מזרחי זה נדד בהדרגה עד בנגקוק, ושם בילה את תקופת הסתגרות הגשמים במנזר ווט פתומוואן. לאחר אותה הסתגרות גשמים קבע את מושבו במערת סריקה, ושם נשאר במשך כמה שנים. רק לאחר שעזב את מערת סריקה חזר שוב לאזור הצפון־מזרחי.
בכל אותן שנות נדודים ממושכות, הוא נהג כמעט תמיד לנוע לבדו. רק במקרים מעטים הצטרף אליו נזיר אחר, וגם אז נפרדו דרכיהם במהרה. אָצַ'רִייַה מַן תרגל תמיד בהחלטיות לדבר אחד, אשר הרחיקה אותו מחבריו לנזירות. הוא מצא תמיד כי נוח יותר לנדוד ולתרגל דְהוּטַנְגַה לבדו, ולחיות את אורח החיים הסגפני בכוחות עצמו. רק לאחר שלבו התחזק במידה מספקת באמצעות הישגים רוחניים גבוהים יותר, התעוררה בו החמלה שהפכה את הוראת הנזירים האחרים לעדיפות. שיקולים של חמלה הם שהניעו אותו לעזוב את השלווה והרוגע של מערת סריקה ולשוב אל הצפון־מזרח.
בשנים מוקדמות יותר, בעת נדודיו הראשונים בדְהוּטַנְגַה במחוזות הצפון־מזרח, ניתנה לו הזדמנות להדריך כמה מנזירי הקַמַּטְהָאנַה שפגש שם. באותם ימים מצא מספר רב של נזירי דְהוּטַנְגַה שתרגלו במקומות שונים ברחבי האזור. במסע חזרתו זה היה אָצַ'רִייַה מַן נחוש ללמד את הנזירים ואת יושבי־הבית שנתנו בו אמון, והשקיע בכך את כל מרצו. כאשר שב לאותם מחוזות שבהם נדד בעבר, גילה כי נזירים ויושבי־בית בכל מקום מפתחים בו אמון במהרה. רבים מהם, בהשראת הוראתו, הוסמכו לנזירים כדי לתרגל כפי שהוא תרגל. אפילו כמה אָצַ'רִייַה בכירים, מורים בזכות עצמם, זנחו את גאוותם וויתרו על מחויבויותיהם כדי לתרגל תחת הדרכתו, ותודעתם נעשתה יציבה כל־כך במדיטציה עד שהיו בטוחים לחלוטין ביכולתם להורות לאחרים.
בין בני הדור הראשון של תלמידי אָצַ'רִייַה מַן נמנו אָצַ'רִייַה סוואן, לשעבר אב המנזר של ווט ארניאיקוואט במחוז טה בו שבפרובינציית נונג קהאי; אָצַ'רִייַה סינג קהנטיאקהאמו1, לשעבר אב המנזר של ווט פא סלאוואן בנקהון ראטצ'סימה; וכן אָצַ'רִייַה מהה פין פניאפהלוֹ2, לשעבר אב המנזר של ווט סדהרם בנקהון ראטצ'סימה. שלושת אָצַ'רִייַה נכבדים אלו היו במקורם מאובון ראטצ'תאני – וכיום כולם כבר הלכו לעולמם. הם היו תלמידים בעלי השפעה, שפעילותם בהוראה סייעה להמשיך את מורשתו של אָצַ'רִייַה מַן לטובת הדורות הבאים. אָצַ'רִייַה סינג ואָצַ'רִייַה מהה פין היו אחים. טרם פנו לדרך התרגול, למדו לעומק את הקאנון הבודהיסטי. הם נמנו עם אותם אָצַ'רִייַה בכירים שפיתחו אמון באָצַ'רִייַה מַן, זנחו את גאוותם וויתרו על מחויבויותיהם כדי ללכת בעקבות דרך התרגול כפי שלימד אותה. לבסוף, באמצעות מאמצי ההוראה שלהם, הצליחו לסייע לאנשים רבים מכל שכבות החברה.
הבא בתור לפי הוותק הוא אָצַ'רִייַה תט תסראנגסי3, המתגורר כיום במנזר ווט הין מאק פנג שבמחוז סי צ'יאנג מאי, בפרובינציית נונג קהאי. הוא תלמיד בכיר של אָצַ'רִייַה מַן, שדרך תרגולו המופתית מעוררת השראה כה רבה עד שהוא זוכה להערכה עמוקה מצד נזירים ויושבי־בית כמעט בכל חלקי הארץ. דרכו תמיד פשוטה ונטולת יומרה, כפי שניתן לצפות מאדם בעל אופי עדין, נעים וצנוע באופן חריג. הוא נוהג בכבוד מושלם, ואנשים מכל שכבות החברה נשבים בקסם דבריו הרהוטים.
כאשר מדובר בטמפרמנט או בהתנהגות אישית, אָצַ'רִייַה בכירים נבדלים זה מזה בתכונות התודעה והאופי הטבעיות שלהם. ישנם אָצַ'רִייַה שהתנהגותם האישית מהווה מופת ראוי לחיקוי עבור כל אדם – מי שילך בעקבותיהם יאמץ בהכרח התנהגות נעימה וידידותית שאינה פוגעת באחרים. לעומת זאת, אצל אָצַ'רִייַה אחרים, התנהגותם האישית נאה ומתאימה רק כאשר הם עצמם נוהגים בה. אם אחרים יאמצו את אותו סגנון התנהגות, הדבר ייראה מלאכותי ויפגע מיד בכל מי שייחשף לכך. לכן אין זה ראוי לרוב האנשים לחקות את אופני ההתנהגות הייחודיים של אָצַ'רִייַה כאלה.
התנהגותו האישית של אָצַ'רִייַה תט, לעומת זאת, נקייה מכל דופי בהקשר זה. ההולך בעקבות דוגמתו המופתית עתיד לפתח הליכות נעימות וידידותיות המתקבלות בברכה בכל מקום. טבעו עדין וטוב לב עד שניתן לחקותו בקלות מבלי להסתכן בפגיעה באחרים. דוגמתו מתאימה במיוחד לנזירים בודהיסטים, אשר התנהגותם האישית אמורה לשקף תמיד מצב תודעה רגוע ושליו באמת. אָצַ'רִייַה תט הוא אחד מתלמידיו הבכירים של אָצַ'רִייַה מַן, שלדעתי ראוי לכבוד הרב ביותר. מאז הכרתי אותו ראיתי בו תמיד מורה דגול.
הבא אחריו הוא אָצַ'רִייַה פאן אג'ארו4, המתגורר כיום במנזר ווט אודומסומפון סמוך לכפר נא הואה צ'אנג שבמחוז פאנאניקום בפרובינציית סקון נקהון. הוא מוכר וזוכה לשבחים בכל רחבי הארץ בזכות תרגולו הרוחני המעולה והתנהגותו המוסרית. תודעתו מצטיינת במעלות נעלות, והבולטת שבהן היא טוב לבו האוהב והעצום כלפי אנשים מכל המעמדות. הוא נזיר הראוי באמת למסירות הנלהבת שהוא מקבל מאנשים בכל אזורי ארצנו. הוא משקיע את לבו בכנות בסיוע לאנשים בכל דרך אפשרית, בין אם חומרית ובין אם רוחנית – כאדם שטוב לבו אינו יודע גבול.
התלמיד הבכיר הבא שאזכיר הוא אָצַ'רִייַה קהאו אַנאליוֹ5, המתגורר כיום במנזר ווט תאם קלונג פן שבמחוז נונג בואה למפוּ בפרובינציית אודון תאני. מאחר שהוא נמנה עם גדולי מורי המדיטציה של זמננו, סביר מאוד שהקורא כבר מכיר את המוניטין המרשים שלו. הן דרך תרגולו והן דרגת הישגיו הרוחניים ראויות לכבוד העמוק ביותר. הוא העדיף מאז ומתמיד לתרגל במקומות מרוחקים ומבודדים, בכזו החלטיות לדבר אחד, עד ששקדנותו בתחום זה אין לה מתחרים בקרב בני דורו במעגל נזירי הדְהוּטַנְגַה. גם כיום, בגיל שמונים ושתיים, הוא עדיין מסרב להניח לבריאותו המתדרדרת לרסן את להיטותו הרגילה. יש ששאלו אותי, מתוך דאגה לבריאותו, מדוע הוא ממשיך להשקיע מאמץ כה רב בתרגול, כאשר למעשה אין עוד דבר שעליו להשיג. הם מתקשים להבין מדוע הוא נותר פעיל ונמרץ כל־כך. אני מנסה להסביר להם כי מי שסילק לחלוטין את הגורמים המערערים, המנצלים כל חולשה כדי לשאוב אנרגיה ולעכב התקדמות, שוב אינו נלכד בעייפות מכבידה הכובלת את תודעתו ברשת של אשלייה. ואילו אנו, לעומת זאת, צברנו הר של עצלות מכבידה עד שהוא כמעט מסתיר אותנו מן העין. ברגע שאנו מתחילים במאמץ ראוי כלשהו, אנו נעשים מודאגים שמא פירות מאמצינו יכבידו על יכולתנו לשאת אותם. אנו חוששים מראש מן התשישות שתבוא כאשר המלאכה תיעשה קשה. לבסוף, לאחר שלא הצלחנו לאסוף את הפירות המיטיבים, אנו נותרים עם סל ריק – כלומר, לב ריק וחסר־שמחה, נסחף ללא כיוון וללא מאגר של זכות שעמלנו עליה ושעליו נוכל להישען. תחת זאת אנו ממלאים את לבנו הריק בתלונות על כל הקשיים שאנו פוגשים. כך העצלות, הנגע שבלבנו, מוסיפה להציב מכשולים בדרכנו. מי שטיהרו נגע זה מלבם נותרים נחושים ומתמידים גם בשעות קשות. הם לעולם אינם דואגים שמא יעמיסו יתר על המידה את פירות מאמציהם. אותם אנשים שלבם דְהַמַּה טהורה וללא רבב, לאחר שנוקו מכל הזיהומים הארציים, בולטים בהדרם בכל מצב. מצבי רוח קודרים ועכורים אינם מתעוררים בלבם, והם נעשים מופת מושלם לעולם.
לכל אחד מתלמידיו של אָצַ'רִייַה מַן שהוזכרו לעיל יש תכונות מזהירות הטמונות עמוק בלבו, הזוהרות שם כאבני חן יקרות. אנשים הזוכים לפגוש מורים נעלים כאלה, מובטח להם שיזכו בתובנות מופלאות המשמחות את לבם – חוויה שיישאו עמם לעד.
אָצַ'רִייַה מַן לימד כמה דורות שונים של תלמידים, שרבים מהם נעשו מורים חשובים בזכות עצמם. בהיותו מורה מדיטציה בעל שיעור קומה רב ועשיר במעלות נעלות, ניחן בכישרון חריג בהבהרת דרך התרגול ופירותיה. היה זה כאילו טִי־פִּיטַקַה זעירה חקוקה בלבו, כפי שנובא במדויק בנִימִיטַּה של סַמָאדְהִי שראה כאשר החל לראשונה לתרגל. במהלך שנות הוראתו נדד לאזורים רבים ברחבי הארץ, והדריך מספר רב של נזירים ויושבי־בית, אשר פיתחו כלפיו מסירות עמוקה וחיבה כנה לדְהַמַּה המעמיקה שלימד. השפעתו הרוחנית נבעה ישירות מכך שהגשים בתוכו את טבעה האמיתי של אותה דְהַמַּה. משום כך דבריו ביטאו אמת זו שהבין במלואה – לא השערות בלבד או סברות לגבי מה עשויה להיות האמת. מתוך ודאות מוחלטת באמת שהתעוררה בלבו, לימד אמת זו גם לאחרים.
כאשר עזב אָצַ'רִייַה מַן את מערת סריקה כדי לשוב אל הצפון־מזרח בפעם השנייה, היה נחוש לחלוטין ללמד את הדרך למספר רב ככל האפשר של נזירים ויושבי־בית – הן את אלה שכבר הכיר ואשר עברו מידה מסוימת של הכשרה, והן את אלה שרק החלו לבסס את עצמם בתרגול.
תרגולי הדְהוּטַנְגַה
אָצַ'רִייַה מַן האמין בתוקף כי הנהגת תרגולי הדְהוּטַנְגַה מבטאת באמת את רוחו של אורח החיים הסגפני. הוא הקפיד על תרגולים סגפניים אלה במשך כל חייו, ותמיד עודד את הנזירים שלמדו תחת הדרכתו לאמצם גם בתרגולם.
יציאה לאיסוף מזון התרומה בכל יום ללא יוצא מן הכלל, מלבד ימים שבהם נזיר נמנע במכוון מאכילה. אָצַ'רִייַה מַן לימד את תלמידיו כי בהליכתם אל הכפר לצורך איסוף מזון התרומה עליהם לשמור על מודעות, ולהיות מאופקים כראוי בגוף, בדיבור ובתודעה. נזיר לעולם לא ירשה לתודעתו ליפול טרף למושאי החושים המפתים הבאים במגע עם עיניו, אוזניו, אפו, לשונו, גופו או תודעתו בדרכו אל הכפר וממנו. הוא הדגיש כי על המודעות להביא כל תנועה, כל מחשבה, בכל צעד מן הדרך, תחת בחינה ערנית וקפדנית. יש לראות בכך חובה קדושה, המחייבת התבוננות ברצינות המרבית בכל פעם שנזיר נערך לצאת לאיסוף מזון התרומה בבוקר.
אכילה אך ורק מן המזון שהתקבל בקערת התרומות במהלך איסוף מזון התרומה. על הנזיר לראות בכמות המזון שקיבל בקערתו בכל יום דבר המספיק לצרכיו, כפי שמתאים למי שמסתפק במועט ועל כן קל לו להיות שבע רצון. מבחינתו, ציפייה למזון נוסף על ידי קבלת מנחות נדיבות המוגשות מאוחר יותר בתוך המנזר פועלת נגדו. תרגול כזה עלול לעודד בקלות את תאוותם חסרת-השובע של הקִילֶסוֹת, ולתת להן כוח עד שהן נעשות שלטניות וקשות מאוד לריסון. נזיר אוכל כל מזון המונח בקערתו, ואינו נעשה מודאג או מוטרד אם אין הוא תואם את ציפיותיו. דאגה בנוגע למזון היא מאפיין של רוחות רעבות – ישויות מעוּנוֹת מתוצאות הקַמַּה הרעה שלהן. מאחר שלעולם אינן מקבלות די מזון כדי להשביע את רצונן, הן מתרוצצות בטירוף בניסיון נואש למלא את פיהן ואת קיבתן, ומעדיפות תמיד מזון על פני תרגול דְהַמַּה. התרגול הסגפני של הימנעות מקבלת מזון לאחר סיום איסוף מזון התרומה הוא דרך מצוינת לפעול נגד הנטייה לחמדנות כלפי מזון. זהו גם האמצעי הטוב ביותר לקטוע כל ציפייה למזון ואת הדאגה הנלווית לה.
אכילת ארוחה אחת ביום מתאימה מאוד לאורח החיים המדיטטיבי של נזיר דְהוּטַנְגַה, שכן אין לו צורך לדאוג למזון לאורך כל שעות היום. אחרת, עלול הנזיר להיות טרוד יותר בקיבתו מאשר בדְהַמַּה – גישה שאינה הולמת כלל מי שמבקש בכנות דרך להתעלות מעל הדוּקְּהַה. גם כאשר אוכלים פעם אחת ביום, יש זמנים שבהם על הנזיר לצמצם את כמות המזון שהוא צורך, ולאכול פחות מכפי שהיה אוכל בדרך כלל באותה ארוחה. תרגול זה מסייע לעבודת המדיטציה, שכן אכילה מרובה מדי עלולה להקהות את כוחות התודעה ולהפוך אותם לאיטיים וחסרי תגובה. נוסף על כך, נזיר שטבעו מתאים לתרגול זה צפוי לחוות תוצאות בעלות ערך רב להתפתחותו הרוחנית. הנהגת תרגול דְהוּטַנְגַה זה היא אמצעי מועיל לסילוק הנטייה החמדנית של נזירים מתרגלים הנוטים להיות מוקסמים ממזון.
בהקשר זה, אמצעי ההגנה של הדְהַמַּה פועלים באופן דומה מאוד לאמצעי ההגנה שחברות אנושיות יצרו כדי להגן על עצמן. אויבי החברה ניצבים מול תגובה נחרצת ומוכנעים בכל מקום שבו הם מהווים איום על רכוש, על הגוף והחיים, או על שלוות הנפש. בין אם מדובר בחיות טרף כגון כלבים פראיים, נחשים, פילים וטיגריסים, ובין אם במחלות מידבקות או באנשים תוקפניים, חברות בכל רחבי העולם מחזיקות באמצעים מתאימים – או בתרופות – כדי להכניע איומים אלה ולהגן על עצמן מפניהם. נזיר דְהוּטַנְגַה שתודעתו מגלה נטיות תוקפניות מתוך תשוקה למזון, או תכונות בלתי־מיטיבות אחרות הראויות לגנאי, זקוק אף הוא לאמצעים יעילים לתיקון נטיות מאיימות אלה. כך יוכל לטפח תמיד ריסון עצמי ראוי לשבח, שהוא ברכה עבורו ומראה נעים עבור כל מי שבא עמו במגע. אכילה של ארוחה אחת ביום היא דרך מצוינת לרסן מצבי תודעה סוררים.
אכילת כל המזון ישירות מקערת התרומות, מבלי להשתמש בכלים אחרים, היא תרגול המתאים במיוחד לאורח חייו של נזיר דְהוּטַנְגַה השואף להסתפק במועט תוך נדידה ממקום למקום. שימוש בקערת תרומות המזון בלבד מייתר את הצורך לשאת ציוד רב ומכביד בעת המעבר ממקום אחד לאחר במסגרת אורח החיים הסגפני. בה בעת, זהו תרגול מועיל לנזירים המבקשים להקל מעל עצמם עומס מנטלי, שכן כל חפץ נוסף שעליהם לשאת ולטפל בו נעשה דאגה נוספת המכבידה על תודעתם. משום כך על נזירי דְהוּטַנְגַה לתת תשומת לב מיוחדת לתרגול של אכילה מן הקערה בלבד. למעשה, הוא מביא עמו תועלות ייחודיות רבות. ערבוב כל סוגי המזון יחד בתוך הקערה מזכיר לנזיר להיות קשוב למזון שהוא אוכל, ולחקור את טבעו האמיתי באמצעות מודעות ותבונה, כדי להגיע להבנה בהירה של האמת לגבי המזון.
אָצַ'רִייַה מַן אמר כי עבורו אכילה מן הקערה הייתה חשובה ממש כמו כל תרגול דְהוּטַנְגַה אחר. הוא הפיק תובנות רבות מתוך התבוננות במזון שאכל מדי יום. לאורך כל חייו הקפיד לשמור על תרגול סגפני זה.
חקירת טבעו האמיתי של המזון המעורבב בקערה היא אמצעי יעיל לקטיעת התשוקה העזה לטעם המזון. חקירה זו היא שיטה לסילוק החמדנות מתודעת הנזיר בעת אכילתו. כך מוחלפת התאווה למזון בהכרה ברורה באמת הנוגעת למזון: ייעודו האמיתי היחיד של המזון הוא להזין את הגוף ולאפשר לו להמשיך לחיות מיום ליום. בדרך זו, לא טעמו הנעים של מזון טוב ולא טעמו הבלתי־נעים של מזון דוחה יגרמו להפרעה בתודעה העלולה לערער אותה. אם נזיר מפעיל שיטות חקירה מיומנות בכל פעם שהוא מתחיל לאכול, תודעתו תישאר יציבה, חסרת היצמדות ושבעת רצון – בלתי־מושפעת מהתרגשות או מאכזבה ביחס לטעם המזון המוגש לו. משום כך, אכילה ישירות מקערת תרומות המזון היא תרגול מצוין לסילוק ההיקסמות מטעם המזון.
לבישת גלימות העשויות מבד שנזרק היא הנהגת דְהוּטַנְגַה נוספת שאותה קיים אָצַ'רִייַה מַן בדקדקנות. תרגול סגפני זה נועד למנוע את הפיתוי להיכנע לנטיית הלב הטבעית להשתוקק לגלימות נאות ומושכות ולעזרים אחרים. הוא כולל חיפוש במקומות כגון בתי קברות אחר פיסות בד שנזרקו, איסופן בהדרגה, ולאחר מכן תפירתן יחד ליצירת בגד ראוי לשימוש, כגון גלימה עליונה, גלימה תחתונה, גלימה חיצונית, בד רחצה או כל פריט נחוץ אחר. היו פעמים שבהן, כאשר קרובי הנפטר הסכימו לכך, אסף אָצַ'רִייַה מַן את התכריך שבו נעטפה גופה שהונחה בחלקת קבורה. בכל פעם שמצא פיסות בד זרוקות על הקרקע במהלך איסוף מזון התרומה, היה מרים אותן ומשתמש בהן להכנת גלימות – ללא תלות בסוג הבד או במקורו. בשובו למנזר היה מכבס אותן, ולאחר מכן משתמש בהן לתיקון גלימה קרועה או להכנת בד רחצה. כך נהג דרך קבע בכל מקום שבו שהה. מאוחר יותר, כאשר יותר ויותר תומכים בעלי אמון למדו על תרגולו, הם החלו להציע לו בד לגלימות באמצעות הנחת פיסות בד במכוון בחלקות קבורה, לאורך הדרך שבה הלך לאיסוף מזון התרומה, בסביבת מקום מגוריו ואף בבקתה שבה התגורר. כך השתנתה במידת־מה דרכו המקורית, שהתבססה על איסוף בד ישן וזרוק בלבד, בהתאם לנסיבות: הוא נאלץ לקבל את הבד שהניחו בעלי-האמון כהצעה במקומות שנבחרו לכך. אף על פי כן, המשיך ללבוש גלימות העשויות מבד שנזרק עד יום מותו.
אָצַ'רִייַה מַן הדגיש כי כדי לחיות בנוחות על נזיר להתנהל כמרבד ישן וחסר ערך. אם יצליח להשתחרר מן ההתנשאות הנובעת מן התחושה שייעודו המוסרי הופך אותו למיוחד, יוכל לחוש בנינוחות בכל פעולותיו היומיומיות ובקשריו עם אחרים, שכן מעלות אמיתיות אינן נובעות מהנחות כאלה. מעלות אמיתיות נובעות מענווה כנה ומהגינות ישירה של מי ששומר תמיד על מודעות מוסרית ורוחנית. זהו טבעה של מעלה אמיתית: בהיעדר גאווה מזיקה החבויה מתחת לפני השטח, אדם זה שרוי בשלום עם עצמו ובשלום עם העולם בכל מקום שאליו יגיע. התרגול הסגפני של לבישת גלימות מבד שנזרק משמש תרופה יעילה במיוחד נגד מחשבות של גאווה וחשיבות עצמית.
נזיר מתרגל צריך להבין את הקשר שבינו לבין המעלות המוסריות שהוא שואף להשיג. עליו לעולם לא לאפשר לגאווה להשתלט על המעלות המוסריות והרוחניות שהוא מטפח בלבו. אחרת יצמחו ניבים ופגיונות מסוכנים מתוך אותן מעלות עצמן – אף שעל פי מהותן הן מקור של שלווה ורוגע. עליו לאמן את עצמו לאמץ את הגישה הצנועה של היותו כסחבה ישנה וחסרת ערך, עד שתהפוך להרגל, ולעולם לא לאפשר לגאווה בערכו לעלות אל פני השטח. נזיר חייב לטפח תכונה נעלה זו ולהטמיעה עמוק באישיותו, כך שתהיה לתכונת אופי פנימית יציבה כעפר הארץ. בדרך זו יישאר בלתי־מושפע מדברי שבח או ביקורת. יתר על כן, תודעה נטולת גאווה לחלוטין היא תודעה שאינה מתערערת בשום מצב. אָצַ'רִייַה מַן סבר כי התרגול של לבישת גלימות מבד שנזרק הוא אחת הדרכים הבטוחות לסייע בהחלשת תחושת החשיבות העצמית הטמונה עמוק בלב.
מגורים ביער. משהכיר בערכה של הנהגת דְהוּטַנְגַה זו כבר מראשית דרכו, מצא אָצַ'רִייַה מַן כי מגורים ביער מתאימים לאווירה המסתורית והמנותקת הקשורה בהתבודדות אמיתית. חיים ותרגול מדיטציה בסביבה הטבעית של היער מעוררים את החושים ומעודדים מודעות השומרת על ערנות בכל פעולות היום: מודעות המלווה כל רגע של ערות, כל מחשבה ערה. הלב נעשה קליל וחופשי, בלתי־כבול למחויבויות העולם. התודעה דרוכה תמיד, ממוקדת ברצינות במטרתה העיקרית – ההתעלות מעל הדוּקְּהַה. תחושת דחיפות זו נעשית חדה במיוחד כאשר חיים הרחק מכל יישוב, במקומות עמוקים בתוך אזורי יער נידחים השוקקים חיות בר מסוגים שונים. במצב מתמיד של מוכנות, התודעה חשה כאילו היא עומדת לפרוץ ולהמריא מתוך התהום העמוקה של הקִילֶסוֹת בכל רגע – כציפור הפורשת כנף. למעשה, הקִילֶסוֹת נותרות שוכנות שם בלב כפי שהיו מאז ומתמיד.
האווירה הייחודית של היער היא שמעוררת לעיתים תחושת חירות זו. לעיתים, מכוחה של סביבה מיטיבה זו, נזיר משתכנע כי הקִילֶסוֹת שלו הולכות ומתמעטות במהירות מיום ליום, ואלה שנותרו נעשות מועטות יותר ויותר. תחושת חופש זו מהווה מקור תמיכה מתמיד לתרגול המדיטציה.
נזיר החי בעומק היער נוטה להתייחס אל חיות הבר הסובבות אותו – הן המסוכנות מטבען והן הבלתי־מזיקות – מתוך חמלה, ולא מתוך פחד או אדישות. הוא מבין שכל בעלי החיים, המסוכנים והבלתי־מזיקים כאחד, שווים לו בלידה, בזקנה, במחלה ובמוות. אנו, בני האדם, נעלים מן החיות רק מכוח המודעות המוסרית שלנו – היכולת להבחין בין טוב לרע. ללא שיפוט מוסרי בסיסי זה איננו טובים יותר מחיות רגילות. מבלי שהן יודעות זאת אנו מכנים אותן "חיות", אף שהמין האנושי עצמו הוא סוג של חיה. החיה האנושית אוהבת להדביק תוויות למינים אחרים, אך אין לנו כל מושג איזו תווית נתנו לנו בעלי החיים. מי יודע? ייתכן שהם כינו אותנו בסתר "יַקְּהוֹת"6, שכן אנו נוהגים להתאכזר אליהם, לשחוט אותם למאכל – או לשם שעשוע בלבד. זוהי בושה גדולה האופן שבו בני האדם מנצלים דרך קבע יצורים אלה; יחסנו אליהם עלול להיות חסר רחמים לחלוטין. אפילו בינינו לבין עצמנו איננו נמנעים משנאה והטרדה הדדית, ופוגעים זה בזה ואף הורגים זה את זה ללא הרף. עולמם של בני האדם מופרע משום שאנשים נוטים לפגוע ולהרוג זה את זה, בעוד שעולמם של בעלי החיים מופרע משום שבני האדם נוהגים כך כלפיהם. משום כך בעלי החיים חושדים באדם מטבעם.
אָצַ'רִייַה מַן טען כי החיים ביער מספקים הזדמנויות בלתי־מוגבלות למחשבה ולהתבוננות בתודעה עצמה ובקשריה עם תופעות טבע רבות שבסביבה החיצונית. כל מי ששואף בכנות להתעלות מעל דוּקְּהַה יכול למצוא ביער שפע של השראה ושפע של תמריצים להעצים את מאמציו – ללא הרף.
לעיתים היו קבוצות של חזירי בר משוטטות אל האזור שבו הלך אָצַ'רִייַה מַן במדיטציה. במקום להימלט בבהלה כשראו אותו, המשיכו לחפש מזון בשלווה כדרכן. לדבריו, נראה כי יכלו להבחין בינו לבין אותם "יַקְּהוֹת" חסרי רחמים שבעולם, ולכן המשיכו לחטט בקרקע בנחת במקום לברוח על נפשם.
כאן אבקש לסטות מעט מן הסיפור העיקרי ולהרחיב בנושא זה. ייתכן שתחשבו כי חזירי הבר לא פחדו מאָצַ'רִייַה מַן משום שהיה אדם יחיד שחי בעומק היער. אך כאשר נוסד לראשונה מנזר ווט פה באן טאד7 ורבים מן הנזירים חיו בו יחד, עדרי חזירי בר מצאו מקלט בתוך תחומי המנזר ושוטטו בחופשיות באזור מגורי הנזירים. בלילה נעו ללא פחד, במרחק מטרים ספורים משבילי המדיטציה של הנזירים – קרוב עד כדי כך שניתן היה לשמוע את נחירותיהם ואת קולות החבטה בעת שחיטטו באדמה. אפילו קולותיהם של הנזירים שקראו זה לזה לבוא ולראות את המחזה לא הבהילו את חזירי הבר. כשהמשיכו לשוטט בחופשיות בשטח המנזר מדי לילה, התרגלו עד מהרה חזירי הבר והנזירים זה לזה לחלוטין.
כיום חזירי בר מגיעים אל המנזר לעיתים רחוקות בלבד, משום ש"יַקְּהוֹת", כפי שבעלי החיים מכנים אותנו בני האדם – לפי אָצַ'רִייַה מַן – הרגו ואכלו מאז כמעט את כל חיות הבר שבאזור. בתוך שנים ספורות ייתכן שלא יישארו כלל.
בעת שחי ביער נתקל אָצַ'רִייַה מַן באותה תופעה: כמעט כל מיני בעלי החיים נוטים לבקש מקלט במקומות שבהם נזירים מתגוררים. בכל מקום שבו נזירים קובעים את מושבם, מצויים תמיד בעלי חיים רבים. אפילו בתוך תחומי מנזרים באזורים עירוניים גדולים, בעלי חיים – ובייחוד כלבים – מוצאים מחסה באופן קבוע. יש מנזרים עירוניים שבהם חיים מאות כלבים, שכן הנזירים אינם פוגעים בהם כלל. דוגמה קטנה זו מספיקה כדי להמחיש את אופייה הקריר והשלו של הדְהַמַּה – רוח של אי־פגיעה שאינה פוגעת באף יצור חי בעולם זה, למעט אולי אנשים קשי־לב במיוחד.
ניסיונו של אָצַ'רִייַה מַן בחיים ביער שכנע אותו עד כמה סביבה זו תומכת בתרגול המדיטציה. סביבת היער אידיאלית עבור מי שמבקש להתעלות מעל דוּקְּהַה. אין ספק כי זהו שדה המערכה המתאים ביותר למאבק להשגת כל דרגות הדְהַמַּה, כפי שעולה מהנחייתו הראשונה של המורה לנזיר שזה עתה הוסמך: צא וחפש מקום יער מתאים לתרגולך. אָצַ'רִייַה מַן שמר על תרגול סגפני זה עד סוף ימיו, למעט מקרים נדירים שבהם הנסיבות מנעו זאת. נזיר החי ביער נזכר שוב ושוב עד כמה הוא מבודד ופגיע, ולכן אינו יכול להרשות לעצמו חוסר מודעות. כתוצאה מערנות זו מתגלות עד מהרה התועלות הרוחניות של התרגול.
מגורים למרגלות עץ הם הנהגת דְהוּטַנְגַה הדומה מאוד למגורים ביער. אָצַ'רִייַה מַן אמר כי ישב תחת צלו של עץ בודד ביום שבו הצִ'יטַּה שלו התעלתה לחלוטין מעל העולם – אירוע שיידון בהרחבה בהמשך. אורח חיים הנשען על צלו של עץ כקורת גג וכהגנה היחידה מפני פגעי הטבע מעודד התבוננות פנימית מתמדת. תודעה בעלת מיקוד פנימי כזה מוכנה תמיד להתמודד עם הקִילֶסוֹת, שכן תשומת ליבה מרוכזת היטב בארבעת ביסוסי תשומת הלב8 – רוּפַּה, וֶדַנָה, צִ'יטַּה ודְהַמַּה – ובארבע האמיתות הנאצלות9 – דוּקְּהַה, סַמוּדַיַה, נִירוֹדְהַה ומַגַּה. יחדיו מהווים גורמים אלה את מערך ההגנה היעיל ביותר של התודעה, המגן עליה במהלך מתקפתה המלאה על הקִילֶסוֹת. בבדידות המצמררת של החיים ביער, הפחד המתמיד מסכנה עשוי להניע את התודעה להתמקד תשומת לב מלאה ויסודית ביסודות המודעות או באמתות הנאצלות. בכך היא רוכשת בסיס יציב להשגת ניצחון במאבקה עם הקִילֶסוֹת – וזהו הנתיב האמיתי המוביל אל הדְהַמַּה הנאצלת. נזיר המבקש להבין את עצמו לעומק, בדרך בטוחה ונכונה, צריך למצוא נושא מדיטציה מתאים ומקום מתאים שיאפשרו לו להשקיע מאמץ מרבי. שילוב גורמים זה מסייע להאיץ במידה רבה את התקדמותו במדיטציה. מאז ימי הבודהה משמש תרגול דְהוּטַנְגַה של מגורים למרגלות עץ אמצעי מצוין להשמדת הקִילֶסוֹת, ולכן ראוי להקדיש לו תשומת לב מיוחדת.
שהייה בבית קברות היא תרגול סגפני המזכיר לנזירים וליושבי־בית כאחד שלא להיות רשלניים כל עוד הם חיים, מתוך מחשבה שלעולם לא ימותו. האמת היא שכולנו מצויים בתהליך של מיתה, מעט־מעט, בכל רגע של כל יום. אותם אנשים שמתו והובאו אל בית הקברות – שם מספרם רב כל־כך עד שכמעט אין מקום לשרוף או לקבור אותם – הם אותם אנשים עצמם שהיו בתהליך של מיתה הדרגתית קודם לכן, בדיוק כפי שאנו כעת. מי בעולם הזה מאמין באמת שהוא מיוחד עד כדי כך שיוכל לטעון לחסינות מפני המוות?
מלמדים אותנו לבקר בבתי קברות כדי שלא נשכח את אינספור הקרובים שאנו חולקים עמם לידה, זקנה, מחלה ומוות; וכדי להזכיר לעצמנו ללא הרף שגם אנו חיים יום־יום בצילם של לידה, זקנה, מחלה ומוות. ודאי שאיש מבין אלה שעדיין משוטטים ללא מטרה במעגל הבלתי־נגמר של לידה ומוות לא יעז לחשוב כי לעולם לא ייוולד, לא יזדקן, לא יחלה ולא ימות. מאחר שמתוקף ייעודם נוטים הנזירים אל השגת חירות ממעגל זה, עליהם לחקור בתוך עצמם את הסיבות השורשיות לרצף הסבל. עליהם לחנך את עצמם באמצעות ביקור בבית קברות שבו מתבצעות שריפות גופות, ובה בעת להתבונן פנימה בבית הקברות הצפוף שבתוכם, שאליו מובאות ללא הרף אינספור גופות לקבורה: כה רבים הם הגופות הישנים והחדשים הקבורים בתוך גופם עד שאין אפשרות למנותם10. מתוך התבוננות בטבעה הכואב באמת של החיים בעולם הזה, הם משתמשים במודעות ובתבונה כדי לחקור, לבחון ולנתח בחריצות את העקרונות היסודיים העומדים בבסיס האמת של החיים והמוות.
כל מי שמבקר בקביעות בבית קברות – בין אם בבית קברות חיצוני ובין אם בבית הקברות הפנימי שבתוך גופו – ומשתמש במוות כמושא להתבוננות, יכול להפחית במידה רבה את תחושת הגאווה השאננה שלו על נעוריו, על עצם היותו חי ועל הצלחתו. בשונה מרוב האנשים, מי שמתבונן בקביעות במוות אינו מוצא עונג בתחושת חשיבות עצמית. אדרבה, הוא נוטה לראות את פגמיו שלו, ולנסות בהדרגה לתקנם, במקום לחפש ולבקר את פגמיהם של אחרים בלבד – הרגל רע המביא לתוצאות בלתי־נעימות. הרגל זה דומה למחלה כרונית הנראית כמעט חסרת מרפא, ואולי היה ניתן לרפאה אילו לא נטו אנשים יותר להחמיר את הזיהום מאשר לרפאו.
בתי קברות מעניקים למעוניינים לחקור עניינים אלה הזדמנות לפתח ידע והבנה מקיפים של טבע המוות. בתי קברות הם מקומות ההתכנסות הגדולים של העולם. כל בני האדם ללא יוצא מן הכלל עתידים להגיע אליהם בסופו של דבר. המוות איננו מכשול קטן שניתן לדלג עליו בקלות ללא חקירה מעמיקה של העניין. לפני שחצו אל מעבר, הבודהה הנעלה ותלמידיו האַרַהַנְטִים נדרשו ללמוד ב"אקדמיה הגדולה" של לידה, זקנה, מחלה ומוות עד שהשלימו את כל תוכנית הלימודים. רק אז יכלו לחצות בקלות. הם נמלטו ממלכודותיו של מָארַה11, בניגוד לאלה השוכחים את עצמם, מתעלמים מן המוות ואינם מגלים עניין בהתבוננות בהיותו בלתי-נמנע – גם כאשר הוא ניצב מולם.
ביקור בבתי קברות כדי להתבונן במוות הוא שיטה יעילה להתגבר לחלוטין על הפחד מן המוות; כך שכאשר המוות נראה קרוב, מתעורר רק אומץ, אף שהמוות הוא הדבר המפחיד ביותר בעולם. הדבר נראה כמעט בלתי־אפשרי, אך הושג על ידי מי שמתרגלים מדיטציה – הבודהה הנעלה ותלמידיו האַרַהַנְטִים הם הדוגמה העליונה לכך. לאחר שהשיגו זאת בעצמם, לימדו אחרים לחקור לעומק כל היבט של לידה, זקנה, מחלה ומוות, כדי שאנשים המבקשים לקחת אחריות על רווחתם יוכלו להשתמש בתרגול זה כדי לתקן את תפיסותיהם השגויות בטרם יהיה מאוחר מדי. אם יגיעו אל אותה "אקדמיה גדולה" רק כאשר ייטלו את נשימתם האחרונה, כבר יהיה מאוחר מדי לפעולה מתקנת: האפשרויות היחידות שיישארו יהיו שריפה וקבורה. שמירת כללי המוסר, עשיית זכות ותרגול מדיטציה לא יהיו אפשריים עוד.
אָצַ'רִייַה מַן הבין היטב את ערכו של הביקור בבית קברות, שכן זהו מקום המעודד תמיד התבוננות פנימית. הוא גילה עניין רב בביקור בבתי קברות – הן החיצוניים והן הפנימיים. אחד מתלמידיו, שפחד מאוד מרוחות, עשה מאמץ אמיץ לעשות כדוגמתו בתחום זה. בדרך כלל אין מצפים מנזירים לפחד מרוחות – כשם שאין מצפים שהדְהַמַּה תפחד מן העולם – אך נזיר זה היה מקרה חריג.
פחדו של נזיר מרוחות
אָצַ'רִייַה מַן סיפר על נזיר דְהוּטַנְגַה אשר הגיע מבלי משים לשהות ביער הסמוך לחלקת קבורה12. הוא הגיע רגלית לכפר מסוים בשעת אחר צהריים מאוחרת, ומשלא הכיר את האזור שאל את התושבים היכן יוכל למצוא מקום מיוער המתאים למדיטציה. הם הצביעו על אזור יער וטענו שהוא מתאים, אך לא טרחו לומר לו כי הוא נמצא ממש בשולי חלקת קבורה. לאחר מכן הובילו אותו אל היער, ושם עבר את הלילה הראשון בשלווה. ביום המחרת ראה את אנשי הכפר חולפים כשהם נושאים גופה, ולאחר זמן קצר שרפו אותה במרחק לא רב ממקום מושבו. הוא צפה בכך וראה בבירור את הגופה הבוערת. כבר ברגע שראה את הארון נישא על פניהם החל לחוש אי־שקט, אך הניח שהם בדרכם לשרוף את הגופה במקום אחר. אף על פי כן, עצם מראה הארון עורר בו חרדה רבה, שכן חשב על הלילה המתקרב. הוא חשש שהדימוי של הארון ירדוף אותו לאחר רדת החשכה ולא יאפשר לו לישון. למעשה התברר כי חנה בשולי חלקת קבורה, ולכן נאלץ לצפות בגופה הנשרפת ממש מול עיניו. מראה זה זעזע אותו עוד יותר וגרם לו אי־נוחות קשה כאשר חשב על האפשרות שייאלץ להעביר שם את הלילה. תחושת אי־הנוחות שהחלה עם מראה הגופה החולפת הלכה והתחזקה בהדרגה, עד שלעת ערב היה מבועת כל־כך שכמעט לא הצליח לנשום.
מעורר רחמים לחשוב שנזיר עלול לפחד עד כדי כך מרוחות. אני מביא כאן מקרה זה כדי שקוראים החווים פחד דומה יוכלו להרהר בעקשנות שבה ניסה נזיר זה להתמודד עם פחדו פנים אל פנים, וללמוד מכך לקח חשוב מן העבר.
כאשר חזרו כל אנשי הכפר לבתיהם והותירו אותו לבדו, החלה מצוקתו במלוא עוזה. הוא לא הצליח למקד את תודעתו במדיטציה, שכן בכל פעם שעצם את עיניו ראה שורה ארוכה של רוחות מתקרבות אליו. עד מהרה הקיפו אותו רוחות בקבוצות, ודימוי זה הפחיד אותו עד כדי כך שאיבד כל שליטה עצמית ונכנס לפאניקה. פחדו החל באמצע אחר הצהריים, עם המראה הראשון של הגופה. כאשר ירדה החשכה לחלוטין סביבו, התעצם פחדו עד שכמעט לא היה מסוגל להתמודד עמו.
מאז הוסמך לנזיר לא חווה מעולם מאבק ממושך כזה עם חזיונות של רוחות. לפחות הייתה בו מידה של מודעות שאפשרה לו להתחיל להרהר: ייתכן שכל זה – הפחד, הרוחות – אינו אלא אשלייה. סביר יותר שדימויים רודפים אלה של רוחות הם יצירות של תודעתי שלי.
כנזיר דְהוּטַנְגַה היה מצופה ממנו להיות יציב וחסר פחד כאשר הוא ניצב מול מוות, רוחות או כל סכנה אחרת. לכן הזכיר לעצמו: אנשים בכל מקום משבחים את אומץ לבם חסר הפחד של נזירי דְהוּטַנְגַה, ואילו אני כאן פוחד מרוחות ללא בושה. אני מתנהג ככישלון גמור, כאילו הוסמכתי לנזיר רק כדי לחיות בפחד מרוחות ושדים ללא כל סיבה. אני מבייש את חברי הנזירים במסורת הדְהוּטַנְגַה. אינני ראוי להערכתם של אנשים הרואים בנו לוחמים נעלים שאינם יראים דבר. כיצד נתתי לזה לקרות?
משהזכיר לעצמו את המעלות הנעלות המצופות מנזיר דְהוּטַנְגַה, וגער בעצמו בחריפות על כך שאינו עומד באמות מידה גבוהות אלו, החליט כי מעתה יכפה על עצמו להתמודד עם הפחד ישירות. מאחר שהגופה המעשנת שעל מדורת השריפה הייתה מקור פחדו, החליט ללכת לשם מיד. הוא לבש את גלימתו והחל לצעוד היישר אל המדורה, שראה בבירור זוהרת באפלה. אך לאחר כמה צעדים התקשו רגליו וכמעט לא הצליח להתקדם. לבו הלם בחוזקה וגופו החל להזיע בשפע, כאילו עמד תחת שמש הצהריים. משהבין כי כך לא יוכל להמשיך, שינה מיד את גישתו. בצעדים קטנים ומדודים הניח רגל אחת לפני השנייה מבלי לעצור את תנועתו קדימה. באותו שלב נשען רק על כוח רצונו כדי להניע את גופו קדימה. אף שהיה מבוהל עד מוות ורועד ללא שליטה, דבק בהחלטתו להמשיך ללכת – כאילו חייו תלויים בכך.
לאחר מאבק לאורך כל הדרך הגיע לבסוף אל הגופה הבוערת. אך במקום לחוש הקלה על שהשיג את מטרתו, חש סחרחורת כה גדולה שכמעט לא הצליח לעמוד. כשהוא על סף אובדן שפיות מרוב פחד, אילץ את עצמו להביט בגופה השרופה חלקית. ואז, כשראה את הגולגולת שהלבינה מן האש, נבהל כל־כך שכמעט התעלף מיד. באומץ לב ריסן את פחדו והתיישב למדיטציה במרחק קצר מן המדורה. הוא התמקד בגופה והשתמש בה כמושא מדיטציה, בעודו מכריח את לבו המפוחד לחזור שוב ושוב: אני עומד למות – כמו הגופה הזאת, אין ממה לפחד. גם אני אמות יום אחד – אין טעם לפחד.
בעת שישב שם והתמודד עם פחדו מפני רוחות, כשהוא כופה על לבו לחזור על מדיטציה זו על המוות, שמע לפתע קול מוזר ממש מאחוריו – קול צעדים מתקרבים. הצעדים נעצרו, ואז שבו ונשמעו, איטיים וזהירים כאילו מישהו מתגנב כדי להסתער עליו מאחור – כך לפחות דמיין באותו רגע. פחדו הגיע עתה לשיאו, והוא עמד לקפוץ ולברוח בצעקה: "רוחות! הצילו!" אך הצליח לרסן את הדחף והמתין, מקשיב בדריכות בעוד הצעדים מתקרבים באיטיות ונעצרים במרחק קצר. כשהוא נכון להימלט, שמע קול מוזר – כאילו מישהו לועס בקול רם ופריך. דמיונו החל להשתולל: מה זה לועס כאן? עוד רגע זה ילעס את ראשי! הרוח האכזרית הזאת בוודאי תביא עלי את קצי.
משלא יכול היה לשאת עוד את המתח, החליט לפקוח את עיניו. אם המצב ייראה חמור, היה מוכן לברוח על נפשו – עדיף בהרבה מאשר להניח לרוח איומה לטרוף אותו. אם אצליח להימלט עכשיו, חשב, תהיה לי הזדמנות לשוב לתרגול מאוחר יותר ביתר התמדה, בעוד שאין לי דבר להרוויח אם אקריב את חיי לרוח הזאת. הוא פקח את עיניו ופנה להביט לכיוון שממנו נשמעו קולות הלעיסה, מוכן לזנק ולברוח. כשהציץ מבעד לחשכה כדי לראות את הרוח האיומה שדמיין, הבחין במקום זאת בכלב מן הכפר, האוכל בנחת שיירי מזון שהשאירו התושבים כמנחות לרוחות, על פי מנהגם המקומי. הכלב בא לחפש דבר־מה למלא את קיבתו, כפי שחיות רעבות נוהגות, ולא גילה בו כל עניין.
כשהבין לפתע כי מדובר בכלב בלבד, צחק הנזיר על טיפשותו. הוא הפנה את תשומת לבו אל הכלב, שלא התעניין בו כלל, וחשב: אם כך! אתה הוא הרוח האדירה שכמעט הוציאה אותי מדעתי. לימדת אותי את הלקח של חיי! יחד עם זאת חש בושה עמוקה על פחדנותו:
"למרות החלטתי להתמודד עם פחדיי כלוחם, נכנסתי לפאניקה מיד כששמעתי את קולו של הכלב המחפש מזון – נזיר דְהוּטַנְגַה מטורף הבורח על נפשו! טוב שהייתה בי די מודעות להמתין עוד רגע קט ולגלות את הסיבה האמיתית לפחדי. אחרת, ייתכן שהייתי משתגע. האם אני באמת כה טיפש עד כדי כך? אם כן, האם ראוי שאמשיך ללבוש את הגלימות הצהובות, סמל האומץ, המסמל תלמיד של הבודהה הנעלה שאומץ לבו נעלה מכל השוואה? בהיותי חסר ערך עד כדי כך, האם עלי להמשיך לצאת לאיסוף מזון התרומה ובכך לחלל את המזון שהמאמינים מציעים בכבוד כה רב? מה אוכל לעשות עתה כדי לכפר על גילוי כה עלוב של פחדנות? ודאי שאין תלמיד אחר של הבודהה אומלל כמוני. די בתלמיד כושל אחד כמוני כדי להכביד על הסָאסַנַה – ואם יהיו עוד, יהיה הנטל כבד מאוד. כיצד אתמודד עם פחד זה מפני רוחות שהציג אותי כך ללעג? מהר! קבל החלטה, ברגע זה! מוטב למות עתה מאשר לדחות החלטה זו עוד. לעולם לא אוכל להרשות לפחד זה לרמוס את לבי. אין מקום בעולם לנזיר המבייש את עצמו ואת הדת שהוא מייצג."
כשדברים אלו חקוקים היטב בתודעתו, קיבל הנזיר על עצמו נדר חגיגי:
"לא אעזוב את המקום הזה עד שאגבר על פחדי מפני רוחות. אם אמות תוך כדי כך – יהי כן! אם איני מסוגל לנצח פחד זה, איני ראוי להמשיך לחיות בבושה כזו. אחרים עלולים ללכת בעקבות דוגמתי הרעה ולהפוך לאנשים חסרי תועלת, ובכך להכביד עוד יותר על הסָאסַנַה."
כך נשבע לעצמו כי מרגע זה ואילך יישאר בבית הקברות יום ולילה כדי להתמודד בנחישות עם פחדו. הוא התמקד בגופה שלפניו והשווה אותה לגופו שלו, כשהוא רואה כי שניהם מורכבים מאותם יסודות בסיסיים. כל עוד התודעה מצויה בלב ומחזיקה את הכול יחד, האדם או בעל החיים ממשיך לחיות. אך ברגע שהתודעה מסתלקת, מתחיל כל הצירוף להתפרק, ואז הוא נקרא גופה.
היה ברור כי מחשבתו על הכלב כרוח הייתה אבסורדית ומבישה; לכן החליט שלעולם לא ייתן עוד אמון במחשבות על רוחות הרודפות אותו. כפי שהראה אירוע זה בבירור, תודעתו היא שהעלתה לעצמה דמויות רפאים, ופחדו היה תוצאה של הטעיה עצמית זו. הסבל שחווה נבע מאמון כה עמוק באשלייה זו, עד שכלב פשוט המחפש מזון כמעט נעשה עניין של חיים ומוות.
משנזכר עד כמה היה שרוי באשלייה זמן כה רב, כשהוא נותן אמון בהטעיות העצמיות שתודעתו מייצרת ללא הרף, חשב:
"אף שהן פועלות תמיד, זו הפעם הראשונה שהביאו אותי כה קרוב לאסון. הדְהַמַּה מלמדת כי סַנְּיָה היא אדונית ההטעיה13, אך עד כה לא הבנתי באמת למה הכוונה. רק עכשיו, כשאני שואף את צחנת מוותי בעודני חי, אני מבין את משמעות הדבר: פחדי מפני רוחות אינו אלא תחבולה מטעה של סַנְּיָה. מעתה ואילך לא תוליך אותי סַנְּיָה שולל כפי שעשתה בעבר. עלי להישאר כאן בבית הקברות עד ש'אדונית ההטעיה' תיקבר ותיעלם, כדי שרוחות הרפאים לא ימשיכו לרדוף אותי בעתיד. רק אז אסכים לעזוב. כעת תורי לענות עד מוות את הקוסמת הערמומית והמתעתעת הזאת, ולאחר מכן לשרוף את גווייתה המצחינה כפי שראיתי נשרפת כאן גופה זו. הנחתת מהלומה מכרעת על תחבולותיה הזדוניות של סַנְּיָה – זהו הדבר הדחוף היחיד בחיי ברגע זה."
הנזיר קיבל על עצמו את האתגר הזה בנחישות כה כנה, עד שבכל פעם שסַנְּיָה גרמה לו לחשוד כי רוח מסתתרת אי־שם סביבו, היה פונה מיד אל אותו מקום וחושף את ההטעיה. הוא ויתר על השינה והמשיך במשמרתו לאורך כל הלילה, עד שלבסוף לא נותר עוד לסַנְּיָה כוח לכפות את הנחותיה. בשעות הערב המוקדמות נאבק ברוחות חיצוניות, בדמותו של כלב הכפר שכמעט הביא עליו את קצו. מאוחר יותר, כאשר הבין את המצב ונעשה מודע לטעותו, הפנה את תשומת לבו פנימה ונאבק ברוחותיו הפנימיות עד שהכניען. מרגע שהכיר בטעותו, שכך פחדו מפני רוחות ולא הטריד אותו עוד במשך שארית הלילה. בלילות הבאים נותר דרוך, מוכן להתמודד עם כל שמץ של פחד באותה עמדה נחרצת. בסופו של דבר הפך לנזיר בעל אומץ לב חריג – בכל מצב. כל החוויה הזו הותירה רושם עמוק ומתמשך על התפתחותו הרוחנית. פחדו מפני רוחות הוליד שיעור דְהַמַּה חריג, וכך הפך אותו לנזיר אותנטי באמת.
אני כולל סיפור זה בביוגרפיה של אָצַ'רִייַה מַן בתקווה שהקורא יפיק ממנו תובנות יקרות ערך, כשם שאני סבור שסיפור חייו של אָצַ'רִייַה מַן יועיל רבות לאנשים בכל מקום. כפי שניתן לראות מן הסיפור לעיל, ביקור בבתי קברות היה מאז ומתמיד תרגול דְהוּטַנְגַה חיוני.
לבישת שלוש הגלימות העיקריות בלבד היא תרגול דְהוּטַנְגַה נוסף, אשר אָצַ'רִייַה מַן הקפיד עליו בקפדנות מיום הסמכתו ועד לזקנתו, כאשר בריאותו המתדרדרת אילצה אותו להקל במידת־מה על הקפדתו. באותם ימים נזירי דְהוּטַנְגַה כמעט שלא השתקעו במקום אחד לזמן רב, למעט שלושת חודשי ההסתגרות בעונת הגשמים. הם נדדו ביערות ובהרים, ועשו את כל דרכם ברגל, שכן באותם ימים לא היו כלי רכב. כל נזיר נדרש לשאת את חפציו בעצמו – לא יכול היה לצפות לעזרה מאחרים. משום כך נשא עמו כל נזיר רק את מה שיכול היה לשאת בנוחות. מאחר שהיה בלתי־נוח להיות עמוס בפריטים רבים, נלקחו רק הדברים ההכרחיים ביותר. עם חלוף הזמן נעשתה גישה חסכונית זו לחלק בלתי נפרד מאופיו של הנזיר. אם מישהו נתן לו דבר־מה נוסף, היה פשוט מוסר אותו לנזיר אחר, כדי להימנע מצבירת רכוש מיותר.
יופיו האמיתי של נזיר דְהוּטַנְגַה טמון באיכות תרגולו ובפשטות חייו. כאשר הוא מת, הוא מותיר אחריו רק את שמונת צרכיו הבסיסיים14 – שהם הצרכים האמיתיים היחידים של אורח חייו הנשגב. בעודו חי, הוא חי בהוד בתוך עוני – עוניו של הנזיר. במותו, הוא הולך לדרכו כשהוא נקי מכל היקשרות שהיא. בני אדם ודֶווֹת כאחד מהללים נזיר המת בעוני מכובד, חופשי מכל היקשרות ארצית. לפיכך, התרגול הסגפני של לבישת שלוש הגלימות העיקריות הוא לעולם אות כבוד המייפה את נזירי הדְהוּטַנְגַה.
אַצַ'רִייַה מַן הקפיד על תרגול כל הנהגות הדְהוּטַנְגַה שנזכרו לעיל. הוא נעשה מיומן ובקיא בהן במידה כזו שקשה היה למצוא כיום מי שישווה לו. הוא גם הקפיד ללמד את הנזירים שתחת הדרכתו לאמן את עצמם באותן שיטות סגפניות. הוא הורה להם לחיות באזורים מבודדים ופראיים – מקומות בודדים ומעוררי פחד: כגון למרגלות עץ, בהרים הגבוהים, במערות, תחת מחסי סלע ובבתי קברות. הוא הוביל בכך שלימד אותם לראות בסבב איסוף תרומות המזון היומי שלהם חובה רצינית, והנחה אותם להימנע מקבלת מזון המוצע לאחר מכן. כאשר התומכים יושבי הבית בכפר התוודעו להקפדתו על נוהג זה, היו מניחים את כל מנחות המזון ישירות בקערות הנזירים, וכך לא היה עוד צורך להציע מזון נוסף במנזר. הוא הורה לתלמידיו לאכול את כל המזון כשהוא מעורב יחד בקערת תרומות המזון, ולהימנע מאכילה מכלים אחרים. והוא עצמו הראה להם את הדרך בכך שאכל ארוחה אחת בלבד ביום – עד יומו האחרון.
תוך כדי נדידה הדרגתית ברחבי הצפון־מזרח, משך אליו אַצַ'רִייַה מַן בהדרגה מספר הולך וגדל של תלמידים בכל מקום חדש שאליו הגיע. כאשר היה עוצר להשתקע במקום מסוים לזמן־מה, עשרות נזירים היו נמשכים לאותו אזור כדי לחיות במחיצתו. לאחר שהקים קהילה נזירית זמנית ביער, התכנסו שם שישים עד שבעים נזירים, בעוד רבים נוספים שהו בסביבה הקרובה. אַצַ'רִייַה מַן השתדל תמיד לפזר את תלמידיו, כך שיחיו במקומות נפרדים שאינם קרובים מדי זה לזה, אך קרובים דיים למקום מושבו, כדי שיוכלו לפנות אליו בקלות כאשר נתקלו בקשיים בתרגול המדיטציה. סידור זה היה נוח לכולם, שכן כאשר נזירים רבים מדי חיים בקרבה יתרה, הדבר עלול להוות מכשול לתרגול המדיטציה.
בימי האוּפּוֹסַטְהַה, כאשר הפָּאטִימוֹקְּהַה15 הוקראה, נהגו נזירי דְהוּטַנְגַה להגיע ממקומות שונים בסביבה ולהתכנס במקום מושבו. לאחר הקראת הפָּאטִימוֹקְּהַה נשא אָצַ'רִייַה מַן דרשת דְהַמַּה בפני כל הנאספים, ולאחר מכן השיב לשאלות הנזירים, אחת לאחת, עד שהתבהרו ספקותיהם וכולם היו מרוצים. לאחר מכן שב כל נזיר למקומו הנפרד, כשהוא מלא התרוממות רוח מן הדְהַמַּה ששמע זה עתה, וחזר לתרגול המדיטציה בהתלהבות מחודשת.
אף שלעתים שהו עמו קבוצות גדולות של נזירים לצורך אימון, מצא כי קל להדריכם, שכן כולם היו נכונים ליישם את שלימד לטובתם הרוחנית. חיי הנזירות תחת הדרכתו היו מסודרים ושקטים עד כדי כך שלעתים נראה היה המנזר נטוש. מלבד זמני האכילה וזמני ההתכנסות, מבקר שהיה מגיע בשעה אחרת לא היה רואה את הנזירים. המקום היה נראה ריק, שכן כל נזיר היה שוהה ביער הסבוך, שקוע בהתמדה במדיטציה בהליכה או בישיבה במקום מבודד משלו, ביום ובלילה.
אָצַ'רִייַה מַן נהג לכנס את הנזירים לעת ערב, בסביבות שקיעה, כדי לשאת דרשת דְהַמַּה. כאשר ישבו הנזירים יחד והאזינו בשקט, קולו של אָצַ'רִייַה מַן היה הצליל היחיד שנשמע. קצב קולו, המבטא את מהותה של הדְהַמַּה, היה בו־זמנית לירי ושובה לב. כשהם נישאים בזרם הוראתו, שכחו מאזיניו לחלוטין את עצמם, את עייפותם ואת חלוף הזמן. בהאזינם היו מודעים רק לזרימתה של הדְהַמַּה הפועלת על לבם ויוצרת תחושה נעימה כל־כך, עד שלא שבעו ממנה לעולם. כל אחת מן ההתכנסויות הללו נמשכה שעות רבות.
בקרב נזירי דְהוּטַנְגַה, האזנה לדרשת דְהַמַּה באופן זה נחשבת לצורה נוספת של תרגול מדיטציה. נזירי דְהוּטַנְגַה רוחשים כבוד רב במיוחד למורם ולהוראותיו בעל־פה. הוא מדריך ומוכיח אותם ללא הרף בתועלת רבה כל־כך, עד שהם נוטים לראות בתורתו את נשמת אפו של תרגול המדיטציה שלהם. מתוך כבוד ואהבה עמוקים למורם, הם אף נכונים להקריב את חייהם למענו.
הנכבד אַנַנְדַה הוא דוגמה מובהקת לכך: אהבתו לבודהה הייתה איתנה כל־כך עד שהיה מוכן להקריב את חייו ולהשליך את עצמו אל מול הפיל הפראי הדוהר, שדֶוַודַטַּה שחרר בניסיון להרוג את הבודהה.
במקרה של אָצַ'רִייַה מַן, נזירי דְהוּטַנְגַה האזינו להוראותיו ביראה רבה וקיבלו אותן אל לבם בהתלהבות. הדבר בלט במיוחד כאשר ייעץ לאחד הנזירים ללכת להתגורר במערה מסוימת כדי להעניק תנופה חדשה לתרגולו. נזירים שנבחרו כך מעולם לא התנגדו, אלא פעלו בנאמנות על פי המלצותיו מתוך אמונה עמוקה, מבלי לאפשר לפחד או לדאגה לביטחונם להיות גורם מכריע. אדרבה, הם שמחו בכך, בתחושה שתרגולם יתחזק הודות למגורים במקומות שעליהם המליץ. תחושה זו מילאה אותם בנחישות להתאמץ ללא לאות ביום ובלילה. הם היו משוכנעים כי אם אָצַ'רִייַה מַן הציע להם מקום מסוים, הרי שמאמציהם שם יניבו תוצאות טובות – כאילו קיבלו ממנו הבטחה להצלחה מראש. ניתן להשוות זאת להבטחה שנתן הבודהה לנכבד אַנַנְדַה, זמן קצר לפני הפַּרִינִיבָּאנַה שלו, כאשר אמר לו שבתוך שלושה חודשים יהיה לבו חופשי מכל קִילֶסַה. בכך ניבא כי אַנַנְדַה עתיד להגיע להארה ולהיות אַרַהַנְט ביום פתיחתה של מועצת הסנגהה הראשונה16. ברור כי ציות מסור למורה הוא בעל חשיבות מכרעת: הוא מטפח עניין יציב בתרגול, מגן מפני רשלנות ואדישות, וכך מסייע לעגן את עקרונות היסוד של הדְהַמַּה בלבו של התלמיד. הוא גם מאפשר יצירת הבנה משותפת בין המורה לתלמיד, כך שאין צורך לחזור על ההוראות שוב ושוב עד שהדבר נעשה מעיק ומייגע לשני הצדדים.
מסעו השני של אָצַ'רִייַה מַן לצפון־מזרח עורר עניין והתרגשות רבים בקרב נזירים ותומכים יושבי-בית בכל רחבי האזור. באותה תקופה נדד בהרחבה ולימד כמעט בכל מחוזות הצפון־מזרח. תחילה עבר בנקהון ראטצ'סימה, ולאחר מכן בסי סאקט, אובון רטצ'תאני, נקהון פאנום, סאקון נקהון, אודון תאני, נונג קאי, לואי, לום סאק ופצ'אבון, ולעיתים אף חצה את נהר המקונג אל לאוס כדי לבקר בויינטיאן ובטַה קֶק. הוא חצה אזורים אלה הלוך ושוב פעמים רבות באותם ימים, אך העדיף לשהות זמן רב יותר במחוזות הרריים ומיוערים בצפיפות, שכן היו מתאימים במיוחד למדיטציה. לדוגמה, מדרום ומדרום־מערב לעיר סאקון נקהון השתרעו רכסי הרים מיוערים רבים, ושם בילה את תקופת ההסתגרות בעונת הגשמים סמוך לכפר פון סאוואנג שבמחוז סאוואנג דן דין. תנאי השטח ההרריים באזור זה מתאימים כל־כך לאורח החיים הסגפני עד שגם כיום פוקדים אותו נזירי דְהוּטַנְגַה.
נזירים שנדדו באזורים כאלה בעונת היובש נהגו ללון ביער על גבי במות במבוק קטנות. הן נבנו על ידי פיצול קני במבוק לאורכם, פריסתם למשטח ישר, ולאחר מכן קיבועם למסגרת במבוק בעלת רגליים, ליצירת משטח שינה מוגבה שאורכו כשישה רגל, רוחבו שלושה עד ארבעה רגלים, וגובהו כמטר וחצי מעל הקרקע. לכל נזיר נבנתה במה אחת, והמרחק בין במה לבמה נקבע לפי מרחב היער. כאשר היה מדובר ביער רחב ידיים, נשמר מרחק של כ־120 רגל לפחות, כאשר הצמחייה הסבוכה שביניהן משמשת כמסך טבעי. אם השטח היה קטן יחסית, או כאשר קבוצה גדולה של נזירים התגוררה יחד, היה המרחק מצטמצם לכ־90 רגל, אך המרחק המקובל היה בדרך כלל כ־120 רגל. ככל שמספר הנזירים היה קטן יותר, כך גדל המרחק ביניהם – עד כדי כך שהיו קרובים דיים רק כדי לשמוע מרחוק שיעול או עיטוש. תושבי המקום סייעו לכל נזיר לפנות שביל מדיטציה בהליכה באורך של כ־60 רגל, שנמצא לצד מקום שינתו. שבילים אלה שימשו לתרגול מדיטציה בהליכה ביום ובלילה.
כאשר הגיעו נזירים המפחדים מרוחות או מנמרים להתאמן אצל אָצַ'רִייַה מַן, נהג להורות להם לשהות לבדם, הרחק משאר הנזירים – שיטת אימון נוקשה שנועדה להציף את הפחד כדי שהנזיר ילמד להתמודד עמו. היה עליו להישאר שם עד שהתרגל לסביבת הפרא ונעשה חסין כלפי הנמרים והרוחות שתודעתו יצרה כדי להטעותו. הציפייה הייתה כי בסופו של דבר ישיג תוצאות טובות כמו אחרים שהתאמנו בדרך זו, וכך לא יישא עמו עוד את נטל הפחד. אָצַ'רִייַה מַן סבר ששיטה זו מביאה לתוצאות טובות יותר מאשר להניח לנזיר להסתדר לבדו, תוך הסיכון הממשי שלעולם לא ימצא את האומץ להתמודד עם פחדיו.
כאשר הגיע נזיר דְהוּטַנְגַה למקום חדש, היה עליו תחילה לישון על הקרקע, לאסוף עלים מסוגים שונים, או במקומות מסוימים קש, כדי ליצור מצע שינה גס. אָצַ'רִייַה מַן אמר כי החודשים דצמבר וינואר היו קשים במיוחד בשל דפוסי מזג האוויר העונתיים, כאשר הקור המתקרב נפגש ומתערבב עם שאריות עונת הגשמים. כאשר ירד גשם בחודשי החורף, נזיר היה נרטב בהכרח. לעיתים ירד גשם ברציפות כל הלילה, והאוהל־מטרייה ששימש לו מחסה לא עמד בפני הגשם השוטף והרוחות החזקות. למרות זאת לא הייתה לו ברירה אלא לשבת רועד תחת מחסה מאולתר זה, לסבול את הקור והלחות מבלי שיוכל לזוז, שכן בחשכה לא ניתן היה לראות דבר. גשם בשעות היום היה מעט נסבל יותר: הנזיר אמנם נרטב, אך לפחות יכול היה לראות את סביבתו ולחפש דברים ביער שיסייעו לו להתגונן מפני פגעי מזג האוויר מבלי להרגיש עיוור לחלוטין. חפצים חיוניים כגון הגלימה החיצונית וגפרורים נאלץ לשמור בתוך קערת תרומות המזון שלו כשהמכסה סגור היטב. הוא קיפל את גלימתו העליונה לשניים ועטף בה את עצמו כדי להגן מפני הקור והלחות. כילת הבד שהשתלשלה מן המטרייה התלויה עד הקרקע יצרה מחסה דמוי אוהל שהיה חיוני לחסימת הגשם המונע ברוח. אחרת הכול היה נרטב, והוא היה נאלץ לסבול את אי־הנוחות של היעדר גלימה יבשה ללבוש בבוקר בעת יציאה לאיסוף תרומות המזון.
בחודשים פברואר, מרץ ואפריל השתנה מזג האוויר שוב והחל להתחמם. בדרך כלל עברו אז נזירי דְהוּטַנְגַה לאזורים הרריים, בחיפוש אחר מערות או מצוקים בולטים שישמשו להם מחסה מפני השמש והגשם. אילו היו מגיעים לאזורים הרריים אלה בדצמבר ובינואר, הייתה הקרקע עדיין ספוגה ממי הגשמים, והם היו נחשפים לסכנת הידבקות במלריה. קדחת המלריה לא הייתה קלה לריפוי. לעיתים עברו חודשים רבים עד שהתסמינים נעלמו. היא יכלה להפוך בקלות למצב כרוני, כשהחום חוזר במרווחים קבועים. סוג זה של מלריה כרונית נקרא בפי המקומיים "הקדחת שהחותנים מתעבים", שכן הלוקים בה מסוגלים לאכול היטב אך אינם יכולים לעבוד בשל התשישות הקשה. במקרים כאלה, לא רק החותנים אלא גם כל האחרים מאסו בהם. באותם ימים לא היו תרופות יעילות למלריה; לכן מי שחלה נאלץ להניח למחלה לעבור מעצמה. גם אני עצמי סבלתי לא פעם מקדחות מחשלות כאלה, ונאלצתי להניח להן לחלוף מעצמן, שכן לא היו לנו תרופות לטיפול במלריה. אָצַ'רִייַה מַן נהג לומר כי רוב נזירי הדְהוּטַנְגַה שהכיר באותה תקופה נדבקו במלריה, כולל הוא עצמו ורבים מתלמידיו. אחדים אף מתו ממנה. כאשר שומעים תיאורים אלה, אי־אפשר שלא לחוש חמלה עמוקה כלפיו וכלפי נזיריו: הוא כמעט מת בטרם השיג את ההבנה הדרושה כדי ללמד את דרך הדְהַמַּה את תלמידיו, כדי שגם הם יוכלו לתרגל בעקבותיו.