זיכרון, שכחה וזיכרון-כוזב אצל עדים
תרגום תמליל פרק מן הפודקאסט All in the Mind ברדיו אוסטרליה. שודר לראשונה ב22 במאי 2024. הערות ותרגום לעברית : פניננדו בהיקהו (התרגום בעזרת גרוק AI.)
מנחת התוכנית, סנה קדאר: (Sana Qadar) אתם עומדים בתחנת אוטובוס. זמן קצר אחרי שאתם מגיעים, מורידים שם ילדה קטנה. כמה דקות לאחר מכן, אישה מבוגרת יותר מתקרבת, נותנת לילדה שוקולד, והן הולכות להן יד ביד. האם הרגע הייתם עדים לפשע?
התשובה המטרידה היא: ייתכן שלא תוכלו לדעת.
ד"ר היילי קאלן (Dr. Hayley Cullen): כשאנחנו מדברים על חטיפה, אני חושבת שאנחנו גורמים לקהל לדמיין תרחיש מסוים. כששומעים את המילה "חטיפה", רוב האנשים מדמיינים זר שמתקרב לילד, הילד בועט וצועק, והחוטף גורר אותו לרכב ונוסע. אבל התמונה המנטלית הזאת עלולה להיות שונה מאוד ממה שבאמת קורה בחטיפות.
סנה קדאר: ואם באותו רגע לא זיהית שום דבר חשוד, כמה מהפרטים תוכלי לזכור ימים, חודשים, ואפילו שנים אחר כך?
פרופ'-חבר סלין ואן גולדה (Associate Professor Celine van Golde): הזיכרון מתפורר מהר מאוד. כבר בתוך השעה הראשונה אחרי שאנחנו חווים משהו, אנחנו שוכחים כ-60% מהפרטים שראינו.
סנה קדאר: כאן ב־All in the Mind מתחנת הרדיו ABC Radio National , אני סנה קדאר, וזה פרק שלישי בסדרה המיוחדת שלנו, Forensic. אנחנו בוחנים את הכלים הפסיכולוגיים שמשמשים לפענוח פשעים: מה עובד, מה לא, והדרכים המפתיעות שבהן הדברים יכולים להשתבש.
היום: זיכרון של עדי ראייה1.
אתנו כאן גם המפיק הבכיר של התוכנית, ג'יימס בולן (James Bullen) . שלום, ג'יימס.
ג'יימס בולן: שלום, סנה.
סנה קדאר: עד כמה נפוץ השימוש בזיכרון של עדי ראייה בתיקים?
ג'יימס בולן: באוסטרליה משתמשים בזה לעיתים קרובות מאוד. זה סוג עדות שמשכנע מאוד את בתי המשפט, המושבעים ומערכת המשפט. אם יש עדות ראייה, סביר מאוד שיעלו אותה בבית המשפט והיא תשמש בתיק.
דיברתי עם ד"ר סלין ואן גולדה, שהייתה איתנו גם בפרק הקודם בנושא הודאות שווא. היא פרופסור-חבר באוניברסיטת סידני.
פרופ' סלין ואן גולדה: סוגים אחרים של ראיות, כמו נוזלי גוף, יכולים להעיד שמישהו היה במקום, אבל לא בהכרח שהוא ביצע את הפשע. עד ראייה עושה בדיוק את זה. בנוסף, יש הרבה פשעים כמו אלימות במשפחה, שבהם לעיתים קרובות הראיה היחידה היא הזיכרון של הקורבן או של העד. לכן, עוד לפני שהתיק מגיע לבית המשפט, יש ערך רב מאוד בזיכרון של עדי ראייה.
סנה קדאר: וכמה משקל נותנים לעדות כזאת?
ג'יימס בולן: סלין אומרת שנותנים לה משקל עצום בבתי המשפט.
פרופ' סלין ואן גולדה: כשיש אדם יושב שם, עם דמעות בעיניים, ואומר: "ראיתי את זה במו עיניי, אני 100% בטוח שזה האדם שרצח את השני" – זה משפיע מאוד רגשית על המושבעים ועל השופטים2. מחקרים על מושבעים מראים שזו אחת מהראיות החזקות ביותר שאפשר להציג במשפט.
ג'יימס בולן: אז נשמע שהמשקל של זיכרונם של עדי ראייה גבוה מאוד. אבל סלין ואן גולדה גם הזכירה שיש כאן מגבלות. מה זה אומר? על זה נדבר בהמשך.
פרופ' סלין ואן גולדה: יש גורמים רבים שמשפיעים על מידת הדיוק שבה אנחנו זוכרים פשע. למשל, הגיל שלנו משחק תפקיד. ילד יזכור אירוע בצורה שונה לחלוטין מאשר מבוגר. גם רמת הקשב שלנו ורמת הלחץ שאנחנו חווים באותו רגע משפיעים. אלה גורמים שמשפיעים על הזיכרון כבר בשלב הקידוד (encoding) – השלב שבו אנחנו קולטים את המידע.
ג'יימס בולן: קידוד הוא השלב הראשון בתהליך הזיכרון. השלבים הם: קידוד <-- אחסון< -- שליפה3. אבל בואו נתמקד בשלב השני – האחסון.
פרופ' סלין ואן גולדה: זה השלב שבו אנחנו מעבירים את מה שאנחנו רואים לתוך הזיכרון, כדי שנוכל לאחסן אותו ולשלוף אותו מאוחר יותר. האופן שבו אנחנו מאחסנים את הזיכרון משפיע על מה ועל איך שנזכור. זה קשור, למשל, לאופן שבו אנחנו "מתייגים" זיכרונות. הידע הקיים שלנו עוזר לנו לארגן את כל המידע שנכנס ולשמור אותו בצורה קוהרנטית.
ג'יימס בולן: מה זה בדיוק אומר "לתייג" זיכרון?
פרופ' סלין ואן גולדה: אם נסתכל על המוח, הוא בעצם רשת עצבית ענקית. אנחנו מקבלים חתיכות מידע קטנות ומנסים לאחסן אותן בתוך הרשת הזאת. למשל, אם אני רואה תאונת דרכים, יש לי חתיכת מידע על מכונית, זכוכית שבורה, קורבנות, אולי מכונית שנייה שפגעה בעץ. כל החתיכות האלה נכנסות לרשת. ואז אני נותנת לזה "תג" – "תאונת הדרכים שראיתי".
כי אני יודעת מהי תאונת דרכים (גם אם לא חוויתי אחת בעצמי, אלא ראיתי בטלוויזיה או קראתי), אני יכולה לתייג את זה ככה. כשאני רוצה לשלוף את המידע אחר כך, אני פשוט חושבת על התג "תאונת דרכים", והפרטים עולים.
ג'יימס בולן: ברוב המקרים אלו יהיו הפרטים שחווינו באירוע המסוים. אבל התגים יכולים לחפוף.
פרופ' סלין ואן גולדה: מה שיכול לקרות הוא שתאונות דרכים אחרות שראיתי בסדרות טלוויזיה עלולות גם הן "להידלק" כשאני מנסה להיזכר בתאונה האמיתית שראיתי. ואז אני עלולה לזכור פרטים שלא באמת ראיתי באירוע, אלא במקום אחר.
אצל ילדים קטנים זה עוד יותר קשה, כי הם אולי אפילו לא שמעו קודם על תאונות דרכים. הם רואים מכוניות מתנגשות, זכוכית שבורה, אנשים פצועים – וקשה להם לארגן את זה תחת תג אחד. לכן הם לעיתים קרובות זקוקים לעזרה כשהם מנסים להיזכר מאוחר יותר.
ג'יימס בולן: אצל מבוגרים, אומרת סלין, זה קל יותר לארגן כי עם הזמן למדנו איך למיין ולאחסן מידע. אבל גם אנחנו עושים טעויות.
פרופ' סלין ואן גולדה: אנחנו עלולים למלא חורים בזיכרון בפרטים מאירועים קודמים או ממקורות אחרים. כשזה קורה, קוראים לזה טעות בזיהוי מקור (source monitoring mistake). אנחנו מתבלבלים בין המקורות של המידע. אני מנסה להיזכר בתאונה הספציפית שראיתי, אבל יש חורים, אז אני ממלאת אותם מתאונת דרכים שראיתי בפרק של סדרה.
ג'יימס בולן: סלין אומרת שטעויות כאלה של זיהוי מקור קורות הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.
פרופ'-חבר סלין ואן גולדה: הזיכרון מתפורר מהר מאוד. כבר בתוך השעה הראשונה אחרי שאנחנו חווים משהו, אנחנו שוכחים כ-60% מהפרטים שראינו. אבל זו לא שכחה אקראית. אנחנו נוטים לזכור את הפרטים המרכזיים – אלה ששמנו אליהם לב, שהתמקדנו בהם.
עם הזמן (ימים וחודשים), אנחנו נשארים עם בערך 30% מהפרטים של האירוע שחווינו. וזה הגיוני – כשאתה יוצא לרחוב, אתה לא מצפה לראות פשע או תאונה. אתה לא מרוכז מההתחלה ועד הסוף. לפתע משהו תופס את תשומת הלב שלך, אתה רואה, ואז זה נגמר. זה שונה מלימוד למבחן, שבו אתה מתמקד רק בזכירה.
באירועים כאלה קורים כל כך הרבה דברים בו זמנית, ולכן גם אם ראינו הכול – אנחנו שוכחים הרבה פרטים.
ג'יימס בולן: מה שקורה אחר כך הוא שאנחנו זוכרים רק 30%, אבל יש לחץ לזכור יותר – כי המשטרה שואלת שאלות, חברים עשויים לשאול, בני משפחה עשויים לשאול. אנחנו רוצים לתת תשובות.
החורים הטבעיים בזיכרון שלנו יכולים בקלות יחסית להתמלא במידע ממקורות אחרים. זו יכולה להיות שאלה מנחה של שוטר: "מה המכונית הכחולה עשתה? האם היא נהגה בצורה פרועה לפני שהתנגשה?" – השאלה הזאת כבר מניחה שהמכונית הייתה כחולה, גם אם אני לא אמרתי את זה קודם. ואז אני עלול לקלוט את המידע הזה ולהוסיף אותו לזיכרון שלי.
זה יכול להיות גם עד אחר שמתרגש ואומר: "וואו, ראית איך הוא החטיף להוא?" – גם אם אני לא זוכר את זה, פתאום זה נכנס גם לזיכרון שלי.
ג'יימס בולן: זה קשור גם למה ששמענו בפרק הקודם על חקירות – איך שינויים קטנים בניסוח השאלות יכולים לשנות את מה שאדם זוכר. אבל האחוז שסלין הזכירה – רק 30% זיכרון מדויק של אירוע – זה המם אותי.
פרופ'-חבר סלין ואן גולדה: אנחנו כן זוכרים פרטים נכונים, כי אחרת לא היינו יכולים לתפקד והחיים שלנו היו שקר. אבל יש הרבה פרטים סביבתיים שאנחנו עלולים לטעות בהם.
בחיי יום-יום זה לא בהכרח משנה, אבל כשמדובר בפשע – זה הופך להיות קריטי. ההבדל בין פרטים שבאמת חווינו לבין כאלה ששחזרנו או מילאנו יכול להיות ההבדל בין הרשעה צודקת לבין הרשעת שווא. זה יכול להוביל לעיוות הצדק.
במערכת משפטית, האופן שבו הזיכרון עובד יכול להזיק מאוד למערכת הצדק ולשלמות מערכת הצדק.4
סנה קדאר: אתם מאזינים ל־All In The Mind מתחנת ABC Radio National, אני סנה קדאר. היום השדרן ג'יימס בולן שואל: עד כמה אמינה עדות של עדי ראייה?
ג'יימס בולן: בסדר, סנה, אני רוצה להראות לך עכשיו סרטון. אולי ראית אותו בעבר, אבל בואי נסתכל. אני מעביר לך את הטלפון. זה מבחן מודעוּת.
סנה קדאר: בסדר. אני לא בטוחה שראיתי את זה קודם. אוקיי, אני רואה דף שחור עם הכיתוב "מבחן מודעוּת". עכשיו יש שורה של בחורים עם כדורי כדורסל, הם לבושים בבגדי ספורט. כמה מסירות הם... אופס, פספסתי את השאלה כי הייתי עסוקה בלהסביר מה אני רואה.
(צוחקת) וואו, יש פה הרבה מסירות... 13!
ג'יימס בולן: ...רגע, ראית את הדוב שהולך הליכת ירח?
סנה קדאר: לא?! הייתי עסוקה בלחץ מהשאלה. אוי אלוהים, באמת היה דוב שהולך הליכת ירח?! (צוחקת) עכשיו אני רואה אותו. זה כל כך מצחיק.
ג'יימס בולן: זה תופס את כולם.
סנה קדאר: הוא ממש באמצע המסגרת! זה מצחיק כי כולם לבושים בגוונים אפורים-שחורים-חומים, והדוב פשוט מתמזג ברקע אם אתה לא יודע שהוא שם. אני מרגישה טיפשה עכשיו... אבל בסוף כתוב "שימו לב לרוכבי אופניים". זה PSA (פרסום לשירות הציבור) מצוין.
ג'יימס בולן: זה PSA טוב. אבל אל תרגישי טיפשה – זה תופס את כולם. גם אותי זה תפס בפעם הראשונה.
זו דוגמה מצוינת לתופעה שנקראת עיוורון אי-קשב [3](Inattentional Blindness). כשאנחנו עסוקים במשימה מורכבת, אנחנו עלולים לפספס דברים שממש מול העיניים שלנו. זו תופעה מוזרה עם השלכות רציניות מאוד על עדויות של עדי ראייה.
סנה קדאר: למי שמאזין בבית – נשאיר קישור לסרטון5 בתיאור הפרק.
ד"ר היילי קאלן: עיוורון אי-קשב נשמע כמו מושג מסובך, אבל זה פשוט למדי: זה בעצם "להסתכל בלי לראות".
ג'יימס בולן: זוהי ד"ר היילי קאלן, מרצה בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת מק-קורי (Macquarie).
ד"ר היילי קאלן: כשאתה מתמקד במשהו ספציפי, אתה עלול לא לשים לב לדברים ברורים וחשובים אחרים בסביבה. עד ראייה שמתמקד בנהיגה, או בשמירה על הילדים שלו בפארק, עלול פשוט לא להבחין בפשע שמתרחש ממש מולו.
ג'יימס בולן: זה נשמע לא אינטואיטיבי. קשה להאמין. איך מישהו יכול לפספס משהו שקורה ממש מולו? אבל היילי אומרת שזה בהחלט קורה.
ד"ר היילי קאלן: הייתה מקרה בבוסטון של שוטר בשם קני קונלי. הוא הוזעק לזירת פשע בפארק בלילה. הוא מגיע, רואה את החשוד, ורודף אחריו ברגל.
ג'יימס בולן: מה שקני ושאר השוטרים בפארק לא יודעים הוא שיש שם גם שוטר סמוי, לא במדים. השוטרים האחרים טועים וחושבים שהשוטר הסמוי הוא הפושע...
ד"ר היילי קאלן: הוא הותקף באכזריות. זה קרה במרחק של מטרים ספורים מקני קונלי, בזמן שהוא רץ ליד, והוא טען שלא הבחין בפשע הזה בכלל – כי הוא היה כל כך ממוקד במרדף אחרי מי שהוא חשב שהוא החשוד, עד שלא ראה מה קורה ממש לידו.
ג'יימס בולן: קני קונלי פשוט מפספס אירוע אלים שמתרחש במרחק מטרים ספורים ממנו.
ד"ר היילי קאלן: הרבה אנשים פקפקו בסיפור שלו, אבל חוקרים בארצות הברית בהובלת כריס צ'בריס עשו מחקר שבו הם ניסו לשחזר את התנאים של המקרה. הם לקחו משתתפים לפארק, נתנו להם משימת ספירה פשוטה – הם רצו בשביל וספרו כמה פעמים מישהו לפניהם נגע בראשו. בו זמנית הם שחזרו את ההתקפה בצד השביל, בדיוק כמו במקרה של קונלי.
התוצאה הייתה שכ-50% מהמשתתפים לא הבחינו בהתקפה בכלל. כלומר, כששחזרו את הנסיבות – הטענה של קונלי נשמעה סבירה מאוד.
מחקרים נוספים מאז הראו שאם אנשים עסוקים במשימה (ספירה, מעקב אחר משהו), הם עלולים לפספס גניבה, התקפה פיזית או פשע אחר.
ג'יימס בולן: מה גורם לאחד להבחין ולשני לא? זה עניין של מזל, או שיש משהו אישי?
ד"ר היילי קאלן: קשה מאוד למצוא מנבאים טובים שיגידו מראש מי יבחין בפשע ומי לא. נראה שהגורמים הם בעיקר הקשריים (contextual):
עד כמה האדם שקוע במשימה שלו
כמה קשה המשימה
כי תשומת הלב שלנו היא משאב מוגבל
ככל שהמשימה קשה יותר, כך גדל הסיכוי שנפספס משהו לא צפוי. גם שיכרות (רמות גבוהות של אלכוהול) יכולה להפחית את הסיכוי להבחין בפשע. אבל בעיקר מדובר בגורמים סביבתיים.
ג'יימס בולן: היילי קאלן אומרת שההכרה בקיום התופעה המוזרה הזאת חשובה, כי היא משפיעה על האופן שבו רואים עדי ראייה בבית המשפט. יש לנו נטייה חזקה להאמין שאם פשע קורה ממש מול מישהו – הוא חייב להבחין בו. כשהוא לא מבחין, אנחנו לא סומכים עליו.
ד"ר היילי קאלן: המחקר שלנו (ושל אחרים) מראה שאם אדם כזה בכל זאת נותן עדות, לעיתים קרובות לא מאמינים לו. האינטואיציה שלנו חזקה מדי – "אם זה היה מסוכן ולא צפוי, בטח היית רואה".
במקרה של קני קונלי, כשהוא טען בבית המשפט שלא ראה את ההתקפה – הוא הורשע בשיבוש הליכי משפט ובשקר תחת שבועה, בין השאר כי אנשים פשוט לא האמינו לו. הוא ישב כמעט שלוש שנים בכלא עד שזוכה. כל זה רק בגלל הטענה שלא ראה את הפשע.
ג'יימס בולן: זה נשמע מוזר לחלוטין, אבל היילי אומרת שעיוורון אי-קשב הוא דבר נורמלי ובריא6.
סנה קדאר: זו בעצם תכונה מאוד מועילה של מערכת הראייה שלנו – היכולת להתמקד במשימה מסוימת ולהתעלם מהסחות דעת. ברוב המקרים זה מועיל: אתה עושה שיעורי בית ולא שומע שקוראים לך, או מישהו מנופף לך מול הפנים. אבל כשהדבר שאנחנו מפספסים הוא בעל השלכות חמורות – כמו פשע, או סכנה בנהיגה – אז זה יכול להיות בעל השלכות קשות.
ג'יימס בולן: בנוסף לעיוורון אי-קשב, יש גורם נוסף שיכול לגרום לעד ראייה לא להבין מה קורה: פשע דו-משמעי (Ambiguous Crime).
דוגמה לכך, שעליה כתבה היילי, היא פרשת שריל גרימר.
ד"ר היילי קאלן: סיפורה של שריל גרימר הוא עצוב מאוד. זה היה בשנות ה-70. שריל גרימר, ילדה קטנה, נעלמה מחוף פיירי-מאדו בוולונגונג ביום קיץ רגיל. עד היום, כ-50 שנה אחר כך, היא לא נמצאה.
התיק היה קר שנים רבות, עד שב- BBC עשו פודקאסט על ההיעלמות שלה. בעקבות הפודקאסט, כמה אנשים שהיו באותו יום בחוף התייצבו וסיפרו מה שהם זוכרים.
אחד העדים סיפר שהוא זוכר שראה את שריל עם גבר צעיר, אבל הוא לא חשב שזה חשוד – כי היא צעקה, "כמו שילדים צועקים". רק אחרי ששמע את הפודקאסט הוא התחיל לחשוב שזו אולי הייתה עדות חשובה.
כלומר: באותו רגע הוא לא פירש את האירוע כפשע. רק 50 שנה אחר כך הוא משנה את הפרשנות שלו.
השאלה היא – כשזיכרון מתפורר כל כך מהר, עד כמה אנחנו יכולים לסמוך על עדות כזאת, שניתנת 50 שנה אחרי האירוע, אחרי שהאדם שינה את הפרשנות של מה שראה? יש מעט מאוד מחקר על איך זה משפיע על איכות העדות.
ג'יימס בולן: דיברת על זה קצת בהתחלה, אבל בואי נעמיק – מה זה אומר "פשע דו-משמעי" בהקשר של חטיפה?
ד"ר היילי קאלן: כשהתחלתי את המחקר שלי על זיכרון עדי ראייה, נאלצתי ליצור את המונח הזה בעצמי. "פשע דו-משמעי" מתאר מצב שבו האירוע לא נראה כמו פשע בעיני הצופה.
לכל אירוע יש לנו סכמה – תמונה מנטלית של איך הוא אמור להתרחש. כשאנחנו הולכים לקולנוע, אנחנו יודעים מהלך האירוע: קונים פופקורן, יושבים, רואים פרסומות, הסרט מתחיל וכו'. גם לפשעים יש סכמות כאלה.
כששומעים "חטיפה", רוב האנשים מדמיינים זר שתופס ילד, הילד בועט וצועק, נגרר לרכב – וזהו. אבל במציאות, חטיפות לעיתים קרובות נראות אחרת לגמרי. לפעמים הילד הולך מרצונו עם הזר, בלי התנגדות גלויה.
במקרה כזה, מי שרואה את האירוע עלול בכלל לא להבין שזה פשע. הוא חושב שזה אירוע יומיומי רגיל. והפרשנות הראשונית הזאת משפיעה מאוד על איך האירוע ייזכר אחר כך.
ג'יימס בולן: עשית ניסויים שבדקו איך עדי ראייה מגיבים לחטיפות. מה עשית ומה גילית?
ד"ר היילי קאלן: זה היה בתחילת הדרך, כשהייתי סטודנטית לתואר שני. המחקר הראשון שלי בפסיכולוגיה. הוא הושפע מאוד ממקרה ויליאם טיירל – ילד שנעלם כשהיה בתחפושת ספיידרמן. הוא היה אמור לבלוט מאוד, ובכל זאת אף אחד לא סיפק מידע משמעותי. אולי כי החטיפה (אם זו הייתה חטיפה) נראתה כמו אירוע רגיל.
בניסוי שלנו, המשתתפים לא ידעו מה מטרת המחקר. הם צפו בסרטון של תחנת אוטובוס: ילדה קטנה מגיעה ברכב, יושבת, ואז אישה מבוגרת מתקרבת אליה ומשוחחת איתה. שינינו את הסיום בשלוש גרסאות:
ג'יימס בולן: בגרסה אחת – הסצנה פשוט מסתיימת בזמן שהן מדברות. אין שום פשע.
ד"ר היילי קאלן: בגרסה שנייה – האישה מציעה לילדה שוקולד, והן הולכות יד ביד. זו חטיפה דו-משמעית. אין מאבק, אין צעקות, והצופה עלול בכלל לא לפרש את זה כפשע.
ג'יימס בולן: ובגרסה השלישית – פשע ברור וחד-משמעי.
ד"ר היילי קאלן: האישה קמה, תופסת את הילדה ביד וגוררת אותה, והילדה צועקת לעזרה. (למשתתפים היו אוזניות, הם חשבו שהם מקשיבים למוזיקה.) בגרסה הזאת הם גם שמעו את הצעקות.
שאלנו אותם בסוף: "הבחנתם במשהו מוזר בסרטון?"
התוצאה המפתיעה הייתה שכמחצית מהמשתתפים שראו את הגרסה הברורה (עם הצעקות והגרירה) לא פרשו את זה כפשע. הם אמרו שלא ראו שום דבר חשוד.
הסיבה: הם קיבלו משימת הסחת דעת – הם היו צריכים לספור כמה אוטובוסים עברו בתחנה.
המסקנה: גם כשמשהו נראה ברור, אם האדם מוסח או ממוקד במשימה יומיומית – הוא עלול לא לפרש את האירוע כפשע.
ג'יימס בולן: היילי אומרת שהממצאים האלה עלולים לשנות את האופן שבו עורכים מחקרים על עדי ראייה בעתיד.
ד"ר היילי קאלן: הרבה חוקרים (כולל חוקרי עדי ראייה) הניחו הנחה בסיסית – שאנשים שמים לב לפשעים. לכן הם פשוט מראים למשתתפים סרטון פשע ושואלים מה הם זוכרים. אבל המחקר שלי מראה שאנחנו עלולים להעריך יתר על המידה את מה שאנשים זוכרים, כי לפעמים הם בכלל לא מבינים שמה שהם רואים הוא פשע.
ג'יימס בולן: כמו שאמרנו בתחילת הפרק – ההימור כאן גבוה מאוד. עדות של עדי ראייה היא ראיה חזקה מאוד במערכת המשפט, והיא יכולה להכריע הרשעות.
ד"ר היילי קאלן: ככל שנבין טוב יותר את זיכרון העדים, כך נוכל להפחית הרשעות שווא. זה מועיל לכולם:
לעדים שמרגישים אשמה על טעות בזיהוי.
לחפים שֶׁנִּצָּלִים מהרשעה שגויה.
ולחברה כולה – כי כשאדם חף מפשע מורשע, הפושע האמיתי ממשיך לבצע פשעים ומסכן את כולם.
מצד שני, יש פשעים (כמו אלימות במשפחה) שבהם עדות הזיכרון היא לעיתים הראיה היחידה. לכן חשוב להבין את הזיכרון גם כדי להבטיח הרשעות צודקות לאלה שזקוקים לצדק.
אני מסתכלת על שני הצדדים: למנוע הרשעות שווא ולוודא שפושעים אמיתיים יורשעו. אם נצליח בשני הדברים – נקבל מערכת משפט טובה בהרבה7.
סנה קדאר: זו הייתה ד"ר היילי קאלן, מרצה בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת מקורי.
שמעתם גם את ד"ר סלין ואן גולדה, פרופסור-חבר לפסיכולוגיה משפטית באוניברסיטת סידני.
תודה למפיקה רוז קר, ולמפיק הבכיר והכתב של הפרק הזה, ג'יימס בולן.
אם יש לכם שאלות על פסיכולוגיה משפטית שתרצו שנענה עליהן – על זיכרון, פרופיילינג פלילי, גילוי שקרים, או משהו שראיתם בטלוויזיה ותהיתם אם זה באמת עובד – שלחו לנו מייל.
אשמח מאוד לדעת מה דעתכם על הסדרה.
אתם יכולים לפנות אליי לכתובת: allinthemind@abc.net.au
אני סנה קדאר. תודה שהאזנתם. נתראה בפעם הבאה.