האם אנו יכולים לסמוך על זכרוננו

האם אנו יכולים לסמוך על זכרוננו?

תרגום תמליל פרק מן הפודקאסט  All in the Mind ברדיו אוסטרליה. שודר לראשונה ב12 באוקטובר 2024. הערות ותרגום לעברית : פניננדו בהיקהו (התרגום בעזרת גרוק AI.)

מנחת התוכנית, סנה קאדר (Sana Qadar): בתור הורה, צ'ארן רנגנת' (Charan Ranganath) תכנן לא מעט מסיבות יום הולדת. הוא לא זוכר את הפרטים של רובן, רק את הקווים הכלליים.

צ'ארן רנגנת': הולכים לגן החיות, או אולם התעמלות, או לבריכה, או מה שזה לא היה, ועורכים שם מסיבת יום הולדת.

סנה קאדר: אבל תיאור מדויק, צעד אחר צעד, של מה שקרה? זה לא מתועד. חוץ ממסיבה אחת, כשבתו הייתה בת 6 או 7 או 8. הוא לא זוכר את הגיל המדויק, אבל הוא כן זוכר איך זה התנהל. כי את המסיבה הזאת הוא החליט לתכנן בעצמו ולערוך בבית.

צ'ארן רנגנת': יצרתי פעילות שבה הם יצבעו חתולים קטנים מקרמיקה, ואחר כך ניקח אותם למקום שמטפל בקרמיקה כדי שיצבעו אותם. כך לילדים יש משהו לקחת הביתה. חשבתי שזה ייקח המון זמן, ואז נעשה עוגה ומתנות וזהו, נסיים.

סנה קאדר: אבל זה לא בדיוק מה שקרה.

צ'ארן רנגנת': בערך אחרי 5 עד 10 דקות הם כבר סיימו לצבוע את כל החתולים.

סנה קאדר: חמש עד עשר דקות מההתחלה – והכול היה גמור.

צ'ארן רנגנת': כן, בדיוק. לפחות ככה אני זוכר את זה עכשיו. זה היה קצר מאוד.

סנה קאדר: נבהלת? מה הרגשת?

צ'ארן רנגנת': בהחלט התחלתי להיכנס לפאניקה, כן. ככה זה כשיש לך חבורה של ילדים שיושבים בבית שלך ואין להם מה לעשות.

סנה קאדר: לצ'ארן היו עוד שעתיים למלא, ולמזלו לפחות הייתה לו פיניאטה (piñata)1. אבל גם זה הפך לאסון.

צ'ארן רנגנת': זו הייתה פיניאטה של בוב ספוג. והדבר הזה היה בלתי ניתן להריסה. בסוף הוצאתי מקל גולף מהמוסך והתחלתי להלום בו. בסופו של דבר הסוכריות התחילו להתפזר בכל מקום והילדים התנפלו עליהן כמו משוגעים.

סנה קאדר: הילדים המשועממים והמתוסכלים האלה?

צ'ארן רנגנת': בדיוק.

סנה קאדר: אבל לצ'ארן עדיין היה זמן למלא. אז הוא מאלתר ומחליט – למה שלא נשחק משיכת חבל?

צ'ארן רנגנת': מצאתי חבל ישן במוסך. הם שיחקו משיכת חבל, הילדים התלוננו על צריבות מהחבל, ואז התגלגלו על הדשא והתלכלכו בבוץ. זה פשוט התדרדר לאנרכיה מוחלטת. לפחות ככה אני זוכר את זה.

סנה קאדר: ניסית אי פעם לערוך שוב מסיבת "עשה זאת בעצמך"?

צ'ארן רנגנת': לא, לעולם לא.

סנה קאדר: כאן "All in the Mind". אני סנה קאדר. צ'ארן רנגנת', מלבד היותו מתכנן מסיבות קצת חסר כישרון, הוא גם פרופסור לפסיכולוגיה ומדעי המוח באוניברסיטת קליפורניה בדייוויס. הוא גם מחבר הספר "למה אנחנו זוכרים" – המדע של הזיכרון ואיך הוא מעצב אותנו.

והעובדה שהוא זוכר את הפרטים של המסיבה ההיא במיוחד – אומרת המון על איך הזיכרון עובד.

צ'ארן רנגנת': קראתי לספר "למה אנחנו זוכרים" כי כולם שואלים אותי – למה אני כל כך שכחן? ובאמת, כשמסתכלים על כמה אנחנו שוכחים, נראה ששכחה היא הכלל וזיכרון הוא היוצא מן הכלל. זה מוביל לשאלה: בסדר, אבל למה בכלל קיים זיכרון? אם הוא לא אמור להיות ארכיון של כל מה שחווינו, אז מה הוא כן?

סנה קאדר: היום – תשובות לשאלה הזאת. בנוסף: למה אנחנו זוכרים דווקא את מה שאנחנו זוכרים, למה הזיכרון שלנו לפעמים כל כך לא אמין, ומתי כדאי שנבטח בזיכרון שלנו – ומתי לא.

לכל אדם יש בעצם שתי גרסאות של עצמו: ה"עצמי הזוכר" וה"עצמי החווה". אם אתם מכירים את עבודתו של חתן פרס נובל דניאל כהנמן, אבי הכלכלה ההתנהגותית, כנראה שמעתם על הרעיון הזה. זה שלו. וכפי שצ'ארן מסביר, החלוקה הזאת משפיעה מאוד על איך אנחנו מקבלים החלטות, איך אנחנו פועלים ואיך אנחנו מתקדמים בעולם.

צ'ארן רנגנת': כן. אני חושב שההנחה של כולנו היא שהזיכרון שלנו אמור לשקף את כל מה שאנחנו חווים. אבל זה לא באמת נכון. כשאנחנו זוכרים אירועים, זה רק פרוסה דקה מאוד ממה שחווינו בפועל. למעשה, רוב המחקרים מראים שהרוב המכריע של מה שאתה חווה ביום נתון – נעלם תוך 24 שעות.

אז אני לא חושב שזה שנוי במחלוקת כשאני אומר לאנשים: בסדר, זיכרון עומד להיות חלק חשוב באיך שאתם מקבלים החלטות. אבל הזיכרונות שלנו מאוד חלקיים. והם לא רק סלקטיביים – הם לפעמים מוטים, הם לפעמים גמישים ומשתנים, ואפשר להמשיך ככה. אבל בעיקרון, ה"עצמי" הזה שיש לנו – הרישום של החוויות מהעבר – הוא לא אותו דבר כמו החוויות עצמן.

החוויה עצמה היא מה שקורה כאן ועכשיו. אבל ה"עצמי הזוכר" הוא מה שתוכלו לקחת איתכם בהמשך.

ומסתבר שכשאנשים מקבלים החלטות על מה שהם רוצים לעשות – זה מונע בעיקר מה"עצמי הזוכר". זה הגיוני?

סנה קאדר: כן. אז הגרסה המעוותת והחלקית שנותרת לך בראש – שיכולה להיות שונה מאוד ממה שחווית בפועל – היא זו שמשפיעה על קבלת ההחלטות שלך בהווה. נכון?

צ'ארן רנגנת': נכון. בדיוק.

סנה קאדר: הנה דוגמה קונקרטית יותר למה שהוא מתכוון:

צ'ארן רנגנת': ה"עצמי הזוכר" נותן לכם הרבה יותר גמישות בחשיבה על מי אתם בהווה. אבל הוא גם יכול להגביל אתכם. למשל, מישהו יכול להאמין שהוא פשוט מאוד מביך בחברה. אבל אם יצליח לזכור רגע אחד שבו הייתה לו אינטראקציה חברתית והוא הצליח בה בגדול – ראיון עבודה שבו פגע בול בכל התווים הנכונים וקיבל את העבודה, או פעם שהופיע בהצגה והצליח להגיד את כל השורות כמו שצריך – פתאום הוא מבין: 'רגע, זה לא מי שאני. העצמי שלי גדול יותר מהאמונה הזאת שיש לי'.

חלק מהתחושה של "מי אנחנו" מגיעה מהידע או מהאמונות שלנו. אבל יש לנו גם רגעים בחיים – שאנחנו קוראים להם זיכרון אפיזודי – אירועים ספציפיים שאפשר להיזכר בהם כדי לשנות את התמונה העצמית.

ואני טוען שה"עצמי החווה", במידה שהוא קיים, אין בו בעצם "עצמי" בכלל. זה פשוט להיות מכוון לעולם סביבך.

תסתכלו למשל על מדיטציה – משהו שאני באמת מנסה לעשות. אחד הדברים שקורים זה מאבק מתמיד בין ה"עצמי החווה" לבין ה"עצמי הזוכר". אני מנסה להקשיב למה שקורה סביבי, או להתמקד בנשימה, או במה שקורה ברגע הנוכחי – ופתאום אני תופס את עצמי חושב על העבר או על העתיד.

אם אתם לא מאמינים בהבדל בין שני העצמיים האלה – פשוט נסו למדוט. זה יזעזע אתכם.

סנה קאדר: זה גורם לי להרגיש שאני הולכת בעולם בעיקר כמו מעטפת שחווה את העולם דרך החושים ומתקשרת איתו, אבל בראש שלי זה בעיקר העבר או העתיד – אלא אם כן אני ממש משתדלת להיות נוכחת.

צ'ארן רנגנת': כן, בדיוק. ולפעמים זה יכול להיות יפהפה. למשל, כשנכנסים למצב זרימה (flow). אצלי מוזיקה עושה את זה – כשאני מנגן, לפעמים אני פשוט נעלם. אני פשוט שם, עושה.

סנה קאדר: בסדר, אני רוצה לדבר על למה אנחנו זוכרים דווקא את מה שאנחנו זוכרים. אנחנו שוכחים הרבה יותר ממה שאנחנו זוכרים. אפשר להסביר למה? למה אנחנו לא יכולים לשמור יותר בראש?

צ'ארן רנגנת': המצב הרגיל הוא שאנחנו נשכח. זה מוביל לשאלה: אז למה בכלל קיים זיכרון? אם הוא לא אמור להיות כמו דיסק קשיח קטן ששומר כל רגע, אז מה הוא כן?

אני טוען – ורוב מדעני הזיכרון יסכימו איתי – שהזיכרון הוא משאב שאנחנו משתמשים בו כדי להבין מה קורה עכשיו ולחזות מה עלול לקרות בעתיד.

ולכן הוא צריך להיות סלקטיבי. לא כל חוויה הינה שוות ערך.

דמיינו שאתם אורזים למסע. יש אנשים שאורזים יותר מדי, ויש שאורזים פחות מדי, אבל אתם לא לוקחים איתכם כל דבר שיש בבית. לפעמים לוקחים משהו שלא משתמשים בו, ולפעמים שוכחים משהו חשוב. אבל בממוצע – אנחנו די טובים בלקחת מה שאנחנו באמת צריכים.

אני חושב שהמוח עושה בדיוק את אותו דבר עם זיכרונות.

סנה קאדר: במקרה הזה, מה גורם לך לזכור אירוע מסוים יותר מאחר? למה צ'ארן זוכר את הפרטים של המסיבה ההיא שהוא ערך לבתו, אבל כל יתר המסיבות מטושטשות?

גורם אחד שאפשר לנחש באופן אינטואיטיבי הוא עוצמת הרגש. כמה רגשנית ואינטנסיבית הייתה החוויה, משפיע על הסיכוי שנזכור אותה. הנה ההסבר ברמת תאי המוח:

צ'ארן רנגנת': דבר אחד שאנחנו יודעים הוא שהזיכרון מונע על ידי משמעות (significance). כדי ליצור זיכרון סביר של אירוע, צריכות להיות שינויים בחוזק הקשרים בין הנוירונים – התאים במוח שפעילים בזמן שאנחנו חווים משהו.

אחד הגורמים שמקדמים את השינויים האלה הוא שחרור של כימיקלים שנקראים מאפננים עצביים (neuromodulators).

למשל, דופמין, סרוטונין, נוראדרנלין או קורטיזול. אלה כימיקלים שמשתחררים במוח במצבים בעלי משמעות ביולוגית – רגעים שבהם אנחנו מפחדים, לחוצים, כועסים, חשים תשוקה, אהבה, או פשוט שמים לב למשהו כי אנחנו חושבים שהוא חשוב.

כל התחושות האלה – "וואו, אני מופתע" או "אני ממש מפחד עכשיו" – קשורות לשחרור של הכימיקלים האלה. והכימיקלים האלה גם מקדמים פלסטיות2 (plasticity) במוח, כלומר הם מגדילים את הסיכוי שנזכור את הדבר.

וזה נותן לנו תמונה של אילו אירועים סביר יותר שנזכור.

סנה קאדר: זה כל כך מעניין, כי אני לא יודעת איך אצלך, אבל הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי קשורים לכאב. אני זוכרת איך שרפתי את היד כשהייתי בערך בת שלוש, או כשנכנסה לי זכוכית לכף הרגל בגיל דומה. אלה הזיכרונות שהם כמו ההבזקים הראשונים של הקיום שלי.

צ'ארן רנגנת': כן, כן. כאב בהחלט משהו שאנשים נוטים לזכור גם שנים אחר כך. אבל בהרבה מקרים, כשאנשים נזכרים בכאב כזה שנים רבות אחרי – הם לא חווים אותו מחדש. אני מניח שלא הרגשת את הכאב כשסיפרת את זה.

סנה קאדר: לא, אני פשוט רואה את עצמי יושבת שם וצורחת. מה שלא הגיוני, כי ככה לא חוויתי את זה.

צ'ארן רנגנת': נכון. ויש כאן עוד משהו: ייתכן שאת זוכרת את החוויה הזאת, אבל גם ייתכן שהזיכרון נבנה בחלקו אחרי האירוע – דרך סיפורים שאנשים סיפרו לך, תמונות שראית או שילוב של סיפורים ושל הזיכרון האישי שלך. כשמדובר במשהו שקרה כל כך מזמן, כמו בגיל שלוש, סביר שחלק מהזיכרון התגבש מאוחר יותר דרך סיפורים ודמיון.

סנה קאדר: זה מעבר טוב לשיחה על שבירות הזיכרון ועל כמה הוא יכול להיות לא אמין לפעמים. זה מוזר בעיניי, במיוחד העובדה שאתה משנה זיכרון בכל פעם שאתה נזכר בו. זה גורם לי לתהות – מה הטעם בזיכרון אם עצם הפעולה שהוא נועד לה – לזכור – משבשת אותו?

צ'ארן רנגנת': התשובה הישירה ביותר היא: למה בכלל קיים זיכרון? הזיכרון נועד לעזור לנו להבין את ההווה ולהתכונן לעתיד. העולם משתנה כל הזמן, ואנחנו מקבלים מידע חדש כל הזמן. לכן לא כדאי שניתקע בתמונה סטטית וקפואה של העבר.

למשל, דמייני שאת אשת-מערות והולכת שוב ושוב לאותו עץ כדי לקטוף פירות. אבל יום אחד הפירות נגמרים. את רוצה שתוכלי לעדכן את הזיכרון ולא להמשיך לזכור את העץ בתור "עץ עם פירות" לנצח.

דוגמה קרובה יותר לאנשים רבים: נניח שאת יוצאת עם מישהו, ואז מגלה שהוא בגד בך. כנראה שתרצי לשנות את הדרך שבה את זוכרת את האירועים שהובילו לפרידה, כי יש לך עכשיו מידע חדש.

העולם משתנה, ולכן גם התמונה שלנו מהעבר צריכה להתעדכן בהתאם למה שאנחנו יודעים היום.

סנה קאדר: חלק גדול ממה שאנחנו מבינים היום על כמה הזיכרון חלקי ומשתנה מגיע מהעבודה של הפסיכולוגית האמריקאית אליזבת' לופטוס (Elizabeth Loftus). היא התעניינה בעדויות עדים ושאלה האם הזיכרונות של אנשים יכולים להיות מוטים כבר מהאופן שבו שואלים אותם עליהם.

בשנות ה-70 היא פיתחה סדרה של ניסויים שבדקו כמה קל להשפיע על זיכרונות ואפילו להשתיל זיכרונות שלא קרו.

היה קצת ויכוח סביבה בשנים האחרונות בגלל עדויות מומחה שנתנה במשפטים מסוימים (כולל של הארווי ויינשטיין)3, אבל עבודתה הייתה מהפכנית בהבנה שלנו איך זיכרון עובד.

צ'ארן רנגנת': אליזבת' לופטוס הייתה חוקרת חדשנית באופן שלא ייאמן. מה שהיא חקרה היה בעצם הדרך שבה הזיכרונות שלנו משתנים עם הזמן – מה שמכנים נִילוֹשוּת הזיכרון (malleability)4.

היא התחילה בניסויים פשוטים יחסית: היא הייתה מראה לאנשים סרטון של תאונת דרכים, ואחרי יום או משהו כזה שואלת: "באיזה מהירות נסע המכונית כשהיא פגעה במכונית השנייה?" או "כשהיא התנגשה בה?"

סנה קאדר: אליזבת' גילתה שהמילה שבה השתמשה – "פגעה", "התנגשה" או "פגעה קלות" – השפיעה על המהירות שאנשים זכרו. היא יכלה להטות את התשובות שלהם לכיוון כזה או אחר.

צ'ארן רנגנת': אם אמרו "פגעה" – אנשים זכרו תאונה איטית. אם אמרו "התנגשה" – הם זכרו מהירות גבוהה יותר.

אחר כך היא הלכה צעד קדימה ושאלה: האם אפשר לתת לאנשים מידע שגוי על החוויה שלהם, והם יכללו אותו בזיכרון?

היא הראתה לאנשים סרטון שבו מכונית עוברת ליד תמרור עצור, ואחר כך שָׁאֲלָה שְׁאֵלָה שכללה את המילים "תמרור זכות קדימה". למרות שלא היה שום תמרור כזה בסרטון – חלק גדול מהאנשים זכרו אחר כך שהיה תמרור זכות קדימה.

הרבה אנשים קוראים לזה "זיכרון כוזב", אבל זה לא בדיוק כוזב. הם כן זכרו את הסרטון שראו – רק שהם שילבו את שני הדברים יחד והכניסו את תמרור זכות הקדימה לתוך הזיכרון של הסרטון.

סנה קאדר: בהמשך, אליזבת' לופטוס תהתה אם אפשר ללכת אפילו צעד קדימה – ולגרום למישהו לזכור משהו שלא קרה בכלל. יחד עם סטודנטית לתואר ראשון, היא תכננה את הניסוי המפורסם שלה: "הילד האבוד בקניון".

הניסוי כלל כמה שלבים חכמים. קודם כל, החוקרים דיברו עם קרוב משפחה קרוב של המשתתף כדי לאסוף סיפורים אמיתיים מילדותו. אחר כך נתנו למשתתפים לקרוא ארבעה סיפורים – שלושה אמיתיים ואחד מזויף. הסיפור המזויף תיאר איך הם אבדו בקניון בגיל חמש, בכו והיו מפוחדים, עד שמישהו מצא אותם והחזיר אותם למשפחה.

המשתתפים לא ידעו שיש סיפור כוזב בין הארבעה. הם חשבו שכל הסיפורים מגיעים מקרוב משפחה מהימן.

במהלך כמה שבועות ביקשו מהם לכתוב כל מה שהם זוכרים מהסיפור על הקניון. בהתחלה הם לא זכרו כמעט כלום. אבל ככל שהראיונות חזרו על עצמם, משהו התחיל להשתנות.

צ'ארן רנגנת': אפשר להגיד להם: "ההורים שלך סיפרו לי שאבדת בקניון. אתה בטוח שלא?" אז אתם מתחילים לפקפק בעצמכם, ואז מתחילים לדמיין איך זה יכול היה לקרות. זה נשמע סביר שיכולתם ללכת לאיבוד. ואז אתם מתחילים לחשוב על פרטים אפשריים.

סנה קאדר: אליזבת' גילתה שבערך רבע מהאנשים – לא כולם, אבל קבוצה משמעותית – התחילו להאמין בזיכרון הקניון ולזכור פרטים שהומצאו.

המחקר המקורי כלל רק 24 משתתפים, והיו עליו כמה ביקורות במהלך השנים (למשל, האם הוא אומר יותר על יחסי כוח בין הורים לילדים מאשר על הזיכרון עצמו). אבל התוצאות האלה חזרו פעמים רבות במחקרים נוספים.

צ'ארן רנגנת': היא הראתה שאנשים יכולים ליצור זיכרונות חדשים לגמרי לאירועים שלא חוו מעולם – על ידי חיבור של חלקים מאירועים שכן חוו.

סנה קאדר: ההיבט הזה של הזיכרון מפחיד הרבה אנשים, גם אותי. עד כמה צריך להיות מודאגים? האם זה נפוץ שאנשים מקבלים זיכרונות כוזבים מושתלים – בין אם בכוונה ובין אם סתם במהלך החיים?

צ'ארן רנגנת': זה נדיר. אנחנו לא יודעים בדיוק באיזה אחוז זה קורה. ברוב המקרים אנחנו די מדויקים, ולא זוכרים דברים שלא קרו.

יש אנשים עם נזק מוחי שגורם להם לייצר זיכרונות לאירועים שלא התרחשו – זה נקרא בִּדּוּי (confabulation).

ויש גם מקרים כמו טיפול ב"זיכרונות מודחקים", שבו מטפל אומר למטופל "בטח עברת התעללות ויש לך זיכרון מודחק". הם דוחפים את האדם לנסות להיזכר שוב ושוב. מסתבר שחלק מהטיפולים האלה דומים מאוד לשיטה שלופטוס השתמשה בה כדי להשתיל זיכרונות.

סנה קאדר: וואו.

צ'ארן רנגנת': זה די מפחיד. כיום זה כבר לא זרם פופולרי בפסיכולוגיה קלינית, ורוב המטפלים זהירים מאוד שלא להשתיל זיכרונות.

סנה קאדר: טיפול בזיכרונות מודחקים היה פופולרי מאוד בשנות ה-90, אבל כפי שפרופ' צ'ארן רנגנת' רומז – הוא נחשב כיום בעיקר לבלתי אמין.

זה תחום עדין, כי יש אנשים שממשיכים להאמין שזיכרונות מודחקים יכולים להתקיים, לאור מה שאנחנו יודעים היום על איך טראומה ושיכחה דיסוציאטיבית (dissociative amnesia) פועלות.

בכל מקרה, העובדה שהזיכרון שביר וגמיש יש לה השלכות משפטיות. שאלתי את צ'ארן איך ההבנה המתפתחת שלנו על הזיכרון משנה את היחס לעדויות עדים.

צ'ארן רנגנת': זה מעניין מאוד, כי אני חושב שהמערכת המשפטית בהחלט מתקדמת בהבנה של כמה עדויות ראייה יכולות להיות מושחתות. אבל עדיין יש פערים לשני הכיוונים.

יש עדיין אנשים שמניחים שעדות ראייה היא 100% מדויקת, ושאפשר לסמוך על מישהו שזוכר משהו בביטחון – שהוא זוכר בדיוק כמו שזה קרה.

סנה קאדר: נכון, המיתוס הזה עדיין קיים.

צ'ארן רנגנת': המיתוס הזה בהחלט עדיין קיים. השאלה היא עד כמה הוא נפוץ – את זה אני לא יכול לומר בוודאות. אבל יש גם אנשים שמאמינים שלעולם אי אפשר לסמוך על שום עדות ראייה.

צ'ארן רנגנת': וגם זה לא נתמך מדעית.

והצד השני: נניח שאני זוכר משהו אבל לא בטוח לגמרי, ואומר "כן, אני זוכר במעורפל שהאדם הזה לבש מעיל ירוק". בפעם הבאה השוטר אומר: "בפעם הקודמת סיפרת לי שראית אדם עם מעיל ירוק, זה עדיין מה שאתה זוכר?" ואני עונה "כן". ככל ששואלים אותי יותר ויותר, אני נהיה יותר ויותר בטוח.

אחת הנקודות שלדעתי עדיין לא חלחלה מספיק לציבור היא שכשמנסים להעריך עדות ראייה, חייבים לדעת את ההקשר שבו העדות התפתחה. האם זה היה משהו שהעד היה 100% בטוח בו כשסיפר לשוטרים בפעם הראשונה? או שזו הייתה גרסה שהתפתחה עם הזמן והתמצקה ככל שהשאלות חזרו על עצמן?

במקרה הראשון – העדות די מהימנה. במקרה השני – היא הרבה יותר חשודה.

סנה קאדר: נכון. אז האם בכלל כדאי להיזהר מזיכרונות שהתפתחו והשתנו עם הזמן? זה המצב שבו הם הכי פחות מדויקים?

צ'ארן רנגנת': כן, הייתי אומר שכן. הם פחות סבירים שיהיו מדויקים. זה לא אומר שהם בהכרח שגויים, אבל זה אומר שאתה לא יכול להיות בטוח. כדאי להישאר יותר אגנוסטי.

סנה קאדר: האם יש לך עוד עצות איך אנשים יכולים להעריך את הדיוק של הזיכרונות שלהם?

צ'ארן רנגנת': באופן כללי, כשאנחנו זוכרים אירוע בצורה מדויקת – הפרטים הם הקובעים. במיוחד בפעם הראשונה שאנחנו נזכרים. אם הזיכרון פשוט צץ לכם בראש ויש בו מראות, צלילים או תחושות עשירות – זו אינדיקציה טובה שהוא אמיתי.

לעומת זאת, כשאנחנו מעוותים מידע, זה קורה יותר עם הדברים שאנחנו חושבים עליהם, או עם פרטים צפויים ומובנים מאליהם שאנחנו ממלאים בעצמנו. שם אנחנו נוטים יותר לטעות.

לכן, אם אתם רוצים לזכור בצורה מדויקת – הפרטים עושים את כל ההבדל.

סנה קאדר: מעבר לשבירות של הזיכרונות האישיים שלנו, צ'ארן סבור שיש בעיה גדולה יותר שצריכה להדאיג אותנו.

צ'ארן רנגנת': ככל שאנחנו מתחברים יותר ויותר דרך האינטרנט, אנחנו מחליפים מידע. וכך אנחנו מוקפים כל הזמן בהזדמנויות להזדהם במידע שגוי. המידע השגוי הזה יכול להיכנס בדרכים שונות. למשל, אתה זוכר ויכוח שראית, ואז קורא בפייסבוק מידע שגוי עליו – ומשלב אותו בזיכרון של מה שקרה באמת.

אלה טעויות זיכרון יומיומיות שיכולות להיות בעלות השלכות גדולות עלינו ועל החברה לאורך זמן. וגם אם אחר כך מגלים "זה היה שגוי, זה היה מידע כוזב" – קשה מאוד להתגבר על הזיכרון שכבר נוצר.

סנה קאדר: דיברנו על הנושא הזה של מידע שגוי ואיך הוא משפיע על הזיכרון בפרק אחר של "הכול בראש" לא מזמן. הוא נקרא "מפחיד יותר מרובוטים קטלניים: למה המוח שלכם לא מוכן ל-AI". אם הנושא מעניין אתכם – כדאי לשמוע.

עכשיו אני רוצה לנסות לסיים את הפרק הזה בנימה יותר חיובית, כי העובדה שהזיכרונות שלנו יכולים להשתנות ולהתפתח יש לה גם יתרונות משמעותיים – במיוחד במקרה של זיכרונות טראומטיים.

צ'ארן רנגנת': כן, בהחלט. ואפשר לחשוב על זה גם במונחים של טראומות יומיומיות וגם של טראומות ברמה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD).

עבדתי בעבר במרפאה שבה טיפלנו באנשים עם PTSD. אחד הדברים שראיתי מקרוב היה כמה טיפול קבוצתי חזק.

אנשים היו מגיעים ואומרים: "קרה לי דבר נורא, אני מרגיש אשמה נוראית כי החבר שלי נהרג בווייטנאם וזה היה באשמתי". הם היו חוזרים על הטראומה שוב ושוב בראש, וחושבים שזה ייחודי רק להם.

ואז הם מספרים את הסיפור, ואחרים בקבוצה אומרים: "כן, קרה לי משהו דומה, אבל הנה מה שלמדתי מזה". הם משתפים את הפרספקטיבה שלהם.

בסוף הפגישה, הזיכרון של כל אדם הפך לחלק מסיפור גדול יותר – הם שילבו את התמיכה, האמפתיה וההבנה מהחברים לקבוצה. זה אפשר לאנשים לשנות את הדרך שבה הם רואים את העבר שלהם ולשקף על הזיכרונות שלהם בצורה אחרת.

סנה קאדר: איך הלימוד של הזיכרון והדברים שלמדת בתחום הזה השפיעו על הדרך שאתה חי את חייך?

צ'ארן רנגנת': זה עדיין משפיע עליי. הדבר החשוב ביותר הוא שאני מקבל החלטות היום תוך התחשבות ב"עצמי הזוכר". אני שואל את עצמי: בסדר, המוח שלי אומר לי "תבזבז את הזמן הזה ברשתות חברתיות" – אבל האם בעוד שנה אסתכל אחורה על זה בחיבה?

סנה קאדר: כנראה שלא. בכלל, האם תזכור את הזמן הזה? סביר שזה יהפוך למטושטש.

צ'ארן רנגנת': בדיוק, זה יהיה מטושטש.

סנה קאדר: אז מה כדאי לעשות ברגע שאתה ממש רוצה לשמור – כמו כשאתה עם הילד שלך והוא עושה משהו ממש חמוד, או שאתה במקום מדהים ואתה חושב "אני רוצה לשמור את זה בראש לנצח"? מה אפשר לעשות כדי שהזיכרון הזה יישאר?

צ'ארן רנגנת': קודם כל – תהיה שם. תן לעצמי החווה יותר מקום, והתמקד במה שמיוחד ברגע הזה. אם הילד שלך לובש סוודר חמוד – התמקד לרגע בסוודר. התמקד במקום שבו אתה נמצא, בתחושות שלך, במוזיקה שמתנגנת ברקע.

ככל שתשים לב ליותר פרטים כאלה, כך הזיכרון יהיה יותר עשיר וייחודי.

והחלק השני: אל תנסה רק לצלם ולתעד הכול. זה דווקא מזיק לזיכרון. מחקרים מראים שאם אתה מתעד הכול בצורה אוטומטית, הזיכרון שלך בסוף יהיה דל יותר מאשר אם היית באמת נוכח ומשתתף באירוע בלי לתעד.

אבל אפשר להשתמש במצלמה בצורה חכמה – כדי להתמקד בפרטים שאתה רוצה לזכור. הרגע שבו הילד צוחק, או הרגע שבו המלצר מגיע ואתה רעב – תצלם תמונות ספונטאניות. אחר כך תחזור לכמות הקטנה של תמונות וסרטונים שצילמת, ותשתמש בהם כרמזים כדי להיזכר בכל השאר.

סנה קאדר: נכון. כלומר – אל תתעד בצורה אוטומטית ומכנית, תהיה מכוון.

צ'ארן רנגנת': תהיה מכוון, תהיה סלקטיבי, ואז תחזור אליהם. כן5.

סנה קאדר: אז לסיום, אם היית צריך לסכם במילה אחת או משפט למה אנחנו זוכרים – שזה גם שם הספר – מה היית אומר?

צ'ארן רנגנת': הייתי אומר שאנחנו זוכרים כדי להבין את ההווה ולנווט בעתיד לא ודאי.

סנה קאדר: זה היה צ'ארן רנגנת', פרופסור לפסיכולוגיה ומדעי המוח באוניברסיטת קליפורניה בדייוויס. הוא גם מחבר הספר "למה אנחנו זוכרים – המדע של הזיכרון ואיך הוא מעצב אותנו".

זהו להשבוע ב"All in the Mind". תודה למפיקה רוז קר ולמפיק הבכיר ג'יימס בולן. מהנדס הסאונד הפעם היה סיימון בראנת'ווייט. אני סנה קאדר.