חלק אחד-עשר של הספר
הנכבד אָצַ'רִייַה מַן בְּהוּרִידַטַּה טְהֶרַה
ביוגרפיה רוחנית
מאת אָצַ'רִייַה לוּנְג טַה מַהָה בּוּאַה
תרגום לעברית (בסיוע Chat-GPT) ע"י פניננדו בהיקהו
מתרגומו לאנגלית של אג'אהן דיק סִילַרַטַנוֹ, שיצא לאור בהוצאה עצמית,
הדפסה שלישית (2005)
ההערות תורגמו מן המהדורה האנגלית. במקומות ספורים נוספו הערות שסומנו [פ.ב.]
טיגריסים במסווה
אָצַ'רִייַה מַן אמר כי מלבד מעטים שביקרו בערים גדולות באזור, רוב בני שבטי ההרים בצ'יאנג מאי מעולם לא ראו נזירים. בראשית מסעותיו הלכו אָצַ'רִייַה מַן ונזיר נוסף להתגורר בהרים, במרחק של כשני קילומטרים וחצי מכפר של שבט הרים. הם חנו ביער ותפסו מחסה תחת העצים. בבוקר, כאשר הלכו לכפר לאיסוף מזון התרומה, שאלו אותם בני הכפר מדוע באו. אָצַ'רִייַה מַן השיב שבאו לאסוף תרומות מזון. בני הכפר התבלבלו ושאלו למה כוונתו. אָצַ'רִייַה מַן הסביר שבאו לקבל תרומת אורז. הם שאלו אם הוא רוצה אורז מבושל או אורז לא מבושל. כאשר השיב שרוצה אורז מבושל, הביאו מעט ושמו קצת בכל אחת מקערות מזון התרומה שלהם. שני הנזירים חזרו למחנה ואכלו את האורז הפשוט.
מאחר שלא היה להם אמון מלכתחילה, חשדו בני הכפר מאוד בנזירים. באותו ערב הקיש ראש הכפר ברעשן במבוק כדי לזמן את כולם לאספה. בהתייחסו לאָצַ'רִייַה מַן ולתלמידו, הכריז כי שני "טיגריסים במסווה" שוהים עתה ביער הסמוך. הוא אמר שעדיין לא קבע איזה סוג של טיגריסים הם, אך אין לבטוח בהם. הוא אסר על נשים וילדים להיכנס לאזור היער, והזהיר את הגברים כי אם ילכו לשם עליהם להיות חמושים ולנוע בקבוצות, שמא יותקפו בידי שני הטיגריסים.
במקרה, החל אָצַ'רִייַה מַן במדיטציית הערב שלו בדיוק בשעה שבה נמסרה ההודעה לקהילת הכפר. כך יצא שאָצַ'רִייַה מַן, שהיה מושא האזהרה, היה גם שותף לידיעה על כל המתרחש. הוא הצטער עמוקות על ההאשמות חסרות השחר; אך במקום לכעוס או להתייאש, חש רק חמלה ידידותית עמוקה כלפי בני הכפר. הוא חשש שמרביתם עלולים להאמין בתמימות לדברי הדיבה, ובכך לשאת בתוצאות מוסריות קשות עד יום מותם – ואז אף להיוולד מחדש כטיגריסים. למחרת בבוקר, מוקדם, סיפר לתלמידו על מה שראה.
"הלילה כינס ראש הכפר את כולם והכריז שאנו 'טיגריסים במסווה'. הוא האשים אותנו בכך שאנו טיגריסים המתחזים לנזירים כדי להטעותם ולגרום להם לבטוח בנו, כדי שנוכל לאחר מכן להשמיד אותם ואת רכושם. משום כך אין להם כל אמון בנו. אם נעזוב עכשיו בעוד מחשבות שליליות אלו עדיין שוכנות בלבם, ייתכן שכולם ייוולדו כטיגריסים לאחר מותם – קַמַּה חמורה מאוד. לכן, לטובתם, אני סבור שמוטל עלינו כנזירים להישאר כאן ולסבול את המצב זמן־מה. עלינו לשאת את הקשיים שיבואו עד שישנו את גישתם, ורק אז נעבור למקום אחר."
לא רק שבני הכפר לא בטחו בהם, אלא שקבוצות של שלושה או ארבעה גברים חמושים הגיעו לעיתים קרובות להשגיח עליהם. לעיתים עמדו והתבוננו מרחוק. בפעמים אחרות, כאשר ראו את אָצַ'רִייַה מַן מתרגל מדיטציה בהליכה, התקרבו ובהו בו מקצה נתיב ההליכה שלו, מן הצד, ואף עמדו ממש באמצע הנתיב. הם הביטו סביב, סקרו את האזור כולו במשך כעשר עד חמש־עשרה דקות, ואז הסתלקו. שגרת מעקב זו נמשכה יום אחר יום במשך שבועות רבים.
בני הכפר לא גילו כל דאגה לרווחתם האישית של שני "הטיגריסים" הללו. לא עניין אותם כלל אם יש להם די מזון ושאר צורכי קיום. תנאי המחיה של שני הטיגריסים היו קשים ביותר. המרב שקיבלו באיסוף מזון התרומה היה אורז פשוט. בימים מסוימים הספיק בקושי להשביעם; בימים אחרים לא הספיק כלל, אף ששתו עמו כמויות גדולות של מים.
מאחר שלא הייתה מערה או בליטת סלע שבה יכלו למצוא מחסה, הם חיו וישנו תחת העצים, כשהם נאלצים לשאת את היותם חשופים לשמש ולגשם. כאשר ירד גשם באזור ההוא, הוא נטה להימשך כל היום. לאחר שהגשם שכך והקרקע התייבשה במקצת, יצאו לחפש עלים יבשים ועשבים כדי לבנות לעצמם גג קש מאולתר, שסיפק להם הגנה מוגבלת מפני פגעי מזג האוויר. היה בו די כדי לאפשר להם לשרוד מיום ליום, אף כי תוך אי־נוחות רבה.
כאשר ירד גשם כבד, הסתתרו תחת מטריות האוהל שלהם, כשהיריעה משתלשלת סביבם ומגינה עליהם מפני הרוח הקרה1. לעיתים קרובות לווה הגשם ברוחות חזקות שנשבו מן ההרים, טלטלו את המטריות, הרטיבו את חפציהם והותירו את שני הנזירים ספוגים ורועדים מקור. כאשר הדבר אירע ביום, יכלו לפחות לראות את מעשיהם בזמן שאספו את חפציהם כדי למצוא מחסה. אך כאשר התרחש בלילה, המצב היה קשה ביותר. הם לא יכלו לראות דבר, בעוד הגשם ניתך והרוח הקרה פורצת בין העצים, שוברת ענפים ומפילה אותם סביבם. הם לא היו בטוחים כלל שיצליחו לשרוד את מתקפת הגשם, הרוח, הקור והפסולת המעופפת מכל עבר. במצבים קשים כאלה יכלו רק לשאת את הסבל כמיטב יכולתם. היה עליהם לעמוד בחום, בקור, ברעב, בצמא ובחוסר הוודאות של קיומם, בעוד הם ממתינים שהחשדנות של בני הכפר תפוג. אף שקיבלו רק אורז פשוט, אספקתם הייתה לכל היותר בלתי סדירה. מי שתייה היו קשים להשגה; לכן נאלצו לרדת אל תחתית ההר כדי למלא את קומקומיהם, ולשאת את המים חזרה מעלה לצורכי היום־יום. למרות קיום דל זה, לא גילו בני הכפר כל חמלה למצוקתם.
על אף הקשיים, חש אָצַ'רִייַה מַן חופשי מדאגות וממחויבויות, בעוד תרגול המדיטציה שלו מתקדם ללא הפרעה. הוא הפיק הנאה רבה מהאזנה לקריאותיהם של בעלי החיים הפראיים ביער שמסביב. כשהיה יושב במדיטציה תחת העצים בשעות הלילה המאוחרות, שמע תדיר את שאגותיהם של טיגריסים בקרבת מקום. באופן מפתיע, טיגריסים גדולים אלו כמעט שלא התקרבו לאזור שבו ישב. לעיתים נדירות טיגריס אכן התקרב אליו; אולי חשד שהוא טרף אפשרי, ולכן התגנב כדי להביט בו. אך ברגע שראה אותו זז, קפץ בבהלה ונמלט אל היער, ולא נראה עוד.
כמעט בכל אחר צהריים הגיעו שלושה או ארבעה גברים לבדוק אותם. הם עמדו סביב ולחשו ביניהם מבלי לומר מילה לאָצַ'רִייַה מַן, והוא מצדו התעלם מנוכחותם. כאשר הגיעו, מיקד אָצַ'רִייַה מַן את הצִ'יטַּה שלו במחשבותיהם. הם, כמובן, לא חשדו כלל שהוא יודע מה הם חושבים או על מה הם לוחשים. ספק אם העלו על דעתם שמישהו יכול להיות מודע למחשבותיהם, שבהן הרשו לעצמם להשתעשע ללא כל ריסון. אָצַ'רִייַה מַן הפנה את תשומת לבו לכל מי שבא. כמצופה מצוות סיור, גילה שהם מחפשים בעיקר למצוא בו פגם כלשהו. במקום לנקוט אמצעי זהירות מפני כך, הגיב אָצַ'רִייַה מַן בחמלה רבה. הוא ידע שרוב בני הכפר נתונים להשפעתו המשחיתה של מיעוט קטן.
אָצַ'רִייַה מַן נשאר במקום זה חודשים רבים, ואף על פי כן המשיכו בני הכפר לנסות ללכוד אותו במעשה חשוד. מטרתם היחידה הייתה למצוא אותו עושה דבר־מה שיאשש את חשדותיהם החמורים ביותר. אף שהיו מסורים לכך באמת ובתמים, לא ניסו לגרשו; הם רק התחלפו ביניהם בריגול אחריו. ודאי הופתעו מכך שלמרות חודשים רבים של מעקב רצוף, לא הצליחו לתפוס אותו בשום מעשה פסול.
ערב אחד, בעת שישב במדיטציה, נעשה אָצַ'רִייַה מַן מודע בכוחו התודעתי לכך שבני הכפר נאספו לאספה בעניינו. הוא שמע את ראש הכפר שואל את האחרים על תוצאות המעקב: מה הצליחו לברר עד כה? אלו שעקבו לפי תור אחר שני הנזירים השיבו כולם אותו דבר: לא נמצאה כל ראיה המאשרת את חשדותיהם. הם אף הביעו חשש כי גישתם החשדנית עלולה להזיק להם יותר מאשר להועיל.
"למה אתם אומרים זאת?" ביקש ראש הכפר לדעת.
הם השיבו: "ככל שאנו יכולים לראות, אין בהתנהגותם דבר המאשר את הנחותינו. בכל פעם שאנו באים לבדוק אותם, או שהם יושבים בשקט בעיניים עצומות, או שהם פוסעים בנחת הלוך ושוב, מבלי להביט סביב כדרך רוב האנשים. אנשים שהם טיגריסים במסווה, הממתינים לטרפם, לא היו מתנהגים כך. עד עכשיו היו צריכים להראות סימן כלשהו המפליל אותם, אך לא ראינו דבר. אם נמשיך לנהוג בהם כך, ייתכן שנישא בתוצאות. הדרך הנכונה היא לדבר עמם ולברר את מניעיהם. ייתכן שההנחה שמניעיהם אפלים תפגע בכולנו.
"קשה למצוא נזירים טובים. יש לנו די ניסיון כדי להבחין בין נזירים טובים לרעים. נזירים אלה ראויים לכבודנו. אל לנו להאשימם בפזיזות בבוגדנות. כדי לברר את כל העניין, נלך ונשוחח עמם. נשאל אותם מדוע הם יושבים בשקט בעיניים עצומות, ומדוע הם פוסעים הלוך ושוב – מה הם מחפשים?"
באספה הוחלט לשלוח נציג שישאל את הנזירים. בבוקר אמר אָצַ'רִייַה מַן לחברו:
"אנשי הכפר מתחילים לשנות את לבם. אמש קיימו אספה על המעקב אחרינו, והחליטו לשלוח מישהו לשאול אותנו על חשדותיהם."
כפי שחזה אָצַ'רִייַה מַן, הגיע באותו אחר צהריים נציג מן הכפר ושאל:
"מה אתם מחפשים כאשר אתם יושבים בעיניים עצומות, או פוסעים הלוך ושוב?"
השיב אָצַ'רִייַה מַן: "איבדתי את הבודהו שלי. אני מחפש את הבודהו בעת ישיבה ובהליכה."
"מהו אותו בודהו? האם נוכל לעזור לך למצוא אותו?"
"הבודהו הוא האוצר היקר ביותר בשלושת עולמות הקיום – אבן חן של ידיעה כוללת. אם תסייעו לי למצוא אותו, יהיה זה מצוין. אזי נראה כולנו את הבודהו במהירות ובקלות."
"האם הבודהו שלך אבד כבר זמן רב?"
"לא זמן רב. בעזרתכם נמצא אותו מהר יותר מאשר אילו חיפשתי לבדי."
"האם הבודהו הוא דבר גדול?"
"לא גדול ולא קטן, אלא בגודל המתאים לכולנו. כל מי שימצא את הבודהו יהפוך לאדם נַעֲלֶה, המסוגל לראות כל דבר שירצה."
"האם נוכל לראות את העולמות השמימיים ואת אזורי התופת?"
"כמובן. אחרת, כיצד נוכל לכנותו נַעֲלֶה?"
"ומה לגבי ילדינו המתים ובני זוגנו שמתו – האם נוכל לראותם?"
"ניתן לראות כל דבר שתרצו כאשר הבודהו יהיה שלכם."
"האם הוא זוהר מאוד?"
"הוא זוהר הרבה יותר ממאות ואף מאלפי שמשות. השמש אינה מסוגלת להאיר את העולמות השמימיים ואת אזורי התופת, אך הבודהו חודר לכל מקום ומאיר הכול."
"האם גם נשים וילדים יכולים לסייע בחיפוש?"
"כל אחד יכול לעזור – גברים, נשים, צעירים ומבוגרים, כולם יכולים להצטרף לחיפוש."
"האם הבּוּדְּהוֹ הַנַּעֲלֶה הזה יכול להגן עלינו מפני רוחות?"
"הבּוּדְּהוֹ נַעֲלֶה באין־ספור מובנים. הוא נַעֲלֶה בשלושת העולמות :קָאמַה-לוֹקַה, רוּפַּה-לוֹקַה, אַרוּפַּה-לוֹקַה. כל שלושתם חייבים לחלוק כבוד לבּוּדְּהוֹ. אין שום ישות, בשום מקום, הַנַּעֲלָה מן הבּוּדְּהוֹ. הרוחות יראות מאוד מן הבּוּדְּהוֹ – הן חייבות להשתחוות ולעבוד אותו. הרוחות חוששות גם מאנשים המחפשים את הבּוּדְּהוֹ, אף שטרם מצאו אותו."
"אבן החן הזו, הבּוּדְּהוֹ, מה צבעה?"
"זו אבן חן בהירה ונוצצת, רבת־גוונים לאין־ספור. הבּוּדְּהוֹ הוא נכס מיוחד של הבודהה – מצבור זוהר של ידיעה, ולא דבר חומרי. הבודהה הַנַּעֲלֶה הוריש לנו אותו לפני שנים רבות, אך מאז הוא אבד ואיננו יודעים עוד כיצד למצוא אותו. אך מיקומו אינו חשוב כל כך. אם אתה מנסה למצוא אותו, הדבר החשוב הוא לשבת וללכת תוך מחשבה 'בּוּדְּהוֹ, בּוּדְּהוֹ, בּוּדְּהוֹ' בלבך בלבד. שמור את תשומת לבך ממוקדת בתוך גופך, מבלי לתת לה לנדוד החוצה. קבע את מודעותך היטב על חזרת 'בּוּדְּהוֹ, בּוּדְּהוֹ'. אם תצליח לעשות זאת, ייתכן שאף תיתקל בבּוּדְּהוֹ לפניי."
"כמה זמן עלינו לשבת וללכת בחיפוש אחר הבּוּדְּהוֹ לפני שנמצא אותו?"
"בתחילה, שב או לך כ־15 עד 20 דקות בכל פעם. הבּוּדְּהוֹ אינו רוצה שתשקיע עדיין זמן רב מדי בחיפוש אחריו. הוא חושש שתתעייף וכך לא תוכל להמשיך לעקוב אחריו. אם תאבד עניין, לא תרצה עוד לחפש. ואז תחמיץ אותו לגמרי. די בכך כדי להתחיל. אם אפרט מעבר לכך, לא תזכור הכול, ובכך תסכן את סיכוייך לפגוש את הבּוּדְּהוֹ."
כשדברים אלה בזיכרונו, חזר בן הכפר לביתו. הוא לא נפרד מאָצַ'רִייַה מַן בדרך מיוחדת, שכן לא כך נהגו בני שבט ההרים. משהחליט שהגיע הזמן ללכת, פשוט קם והלך. מיד כשהגיע לכפר, התאספו כולם סביבו כדי לשמוע מה אירע. הוא הסביר מדוע אָצַ'רִייַה מַן יושב דומם בעיניים עצומות ומדוע הוא פוסע הלוך ושוב: הוא מחפש את אבן החן היקרה, הבּוּדְּהוֹ, ולא כפי שסברו – שהוא 'טיגריס בתחפושת'. לאחר מכן הסביר את ההוראות הקצרות שנתן אָצַ'רִייַה מַן למציאת הבּוּדְּהוֹ. משהבינו בני הכפר את השיטה, החלו כולם – מראש הכפר ועד הנשים והילדים הבוגרים – לתרגל, כשהם חוזרים בדעתם על המילה 'בּוּדְּהוֹ'.
כמה ימים לאחר מכן אירע דבר מופלא באמת. הדְהַמַּה של הבודהה הַנַּעֲלֶה עלתה בבירור בלבו של אחד מבני הכפר. בעודו חוזר בדעתו שוב ושוב על המילה 'בּוּדְּהוֹ', כפי שהציע אָצַ'רִייַה מַן, מצא אחד מאנשי הכפר את הדְהַמַּה: לבו הגיע למצב של שלווה ורגיעה. כמה ימים קודם לכן חלם האיש שאָצַ'רִייַה מַן מניח נר גדול מאוד, זוהר ובהיר, על ראשו. ברגע שהניח אָצַ'רִייַה מַן את הנר על ראשו, הואר כל גופו, מן הראש ומטה, באור בוהק. הוא חש שמחה עצומה כאשר הזוהר, שהתפשט סביבו, האיר גם את הסביבה. זמן קצר לאחר שהגיע למצב זה של שלווה, הלך לספר לאָצַ'רִייַה מַן על הישגו ועל החלום המופלא שקדם לו. אָצַ'רִייַה מַן נתן לו אז הנחיות נוספות כיצד להמשיך בתרגולו. כפי שהתברר, התקדמותו הייתה מהירה מאוד: עד מהרה היה מסוגל לדעת בתודעתו את מחשבותיהם של אחרים. הוא סיפר לאָצַ'רִייַה מַן על כך בפשטות גמורה ובכנות הישירה האופיינית לאנשי היער.
זמן־מה לאחר מכן, אמר האיש לאָצַ'רִייַה מַן כי בחן את הצִ'יטַּה של אָצַ'רִייַה מַן וראה בבירור את מאפייניה. מתוך שובבות שאל אָצַ'רִייַה מַן אם הוא רואה הרבה רע בצִ'יטַּה שלו. האיש השיב ללא היסוס: "לצִ'יטַּה שלך אין שום מוקד כלל – רק זוהר בלתי־נתפס מאיר בתוכה. עליונותך אינה משתווה לשום דבר בעולם. מעולם לא ראיתי דבר דומה. אתה נמצא כאן כבר כשנה – מדוע לא לימדת אותי זאת מן ההתחלה?"
"כיצד יכולתי ללמד אותך? מעולם לא באת לשאול אותי דבר."
"לא ידעתי שאתה מורה עליון. אילו ידעתי, בוודאי הייתי בא. עכשיו כולנו יודעים שאתה אדם פיקח מאוד. כשבאנו לשאול מדוע אתה יושב דומם בעיניים עצומות ומה אתה מחפש כאשר אתה פוסע הלוך ושוב, אמרת לנו שהבּוּדְּהוֹ שלך אבד וביקשת שנעזור לך למצוא אותו. כשביקשנו שתתאר אותו, אמרת שהבּוּדְּהוֹ הוא אבן חן בהירה ונוצצת, אך למעשה הבּוּדְּהוֹ האמיתי הוא לבך. הבּוּדְּהוֹ האבוד היה רק תחבולה חכמה כדי לשכנע אותנו למדוט על 'בּוּדְּהוֹ', כדי שלבנו ייעשה בהיר כשלך. עכשיו אנו מבינים שאתה אדם בעל תבונה עליונה, שכל רצונו היה שנגלה את הבּוּדְּהוֹ העליון בלבנו שלנו, ובכך נבטיח את רווחתנו ואושרנו לטווח הארוך."
הידיעה על כך שהאיש הגיע אל הדְהַמַּה התפשטה במהירות בקהילה, והגבירה עוד יותר את עניינם של כולם במדיטציית 'בּוּדְּהוֹ', עד שאפילו ילדים קטנים החלו לתרגל אותה. אמונם באָצַ'רִייַה מַן התחזק, והערצתם להוראתו הלכה וגברה בהתמדה. איש לא הזכיר עוד 'טיגריסים בתחפושת'.
מאותו זמן ואילך, האיש שלמד למדוט נשא מדי יום את קערת מזון התרומה של אָצַ'רִייַה מַן אל מקום הסתגרותו ביער לאחר איסוף מזון התרומה. לאחר שאָצַ'רִייַה מַן סיים לאכול, היה מבקש עצה בנוגע לתרגולו. בימים שבהם היו לו עיסוקים אחרים, ביקש ממישהו להודיע לאָצַ'רִייַה מַן שלא יוכל לשאת את קערת מזון התרומה. אף שרבים מן הגברים והנשים בכפר למדו למדוט, האיש הראשון הזה היה המתקדם ביותר. כאשר אנשים באים על סיפוקם, כל השאר מסתדר מעצמו.
למשל, קודם לכן לא גילו אנשים אלה כל עניין באופן שבו אָצַ'רִייַה מַן אכל או ישן, ואף לא בשאלה אם הוא חי או מת. אך לאחר שהתעוררו בהם אמון וכבוד, הדברים שהיו קודם נדירים נעשו עד מהרה בשפע. מבלי שנתבקשו, התאחדו בני הכפר כדי להכין לו שביל הליכה. הם גם בנו לו בקתה ומרפסת שעליה יוכל לשבת ולאכול. כאשר באו לעזור, עטפו את שבחיהם בנימת גערה.
"ראה את שביל המדיטציה בהליכה הזה – כולו מכוסה בצמחייה. צריך להיות חזיר־בר כדי לחדור לסבך כזה. ובכל זאת אתה מתעקש ללכת שם. אתה באמת אדם מוזר. כששואלים אותך למה נועד השביל, אתה אומר שזה מקום לחפש בו את הבּוּדְּהוֹ – הבּוּדְּהוֹ שלי אבד. וכששואלים למה אתה יושב בעיניים עצומות, שוב אתה אומר שאתה מחפש את הבּוּדְּהוֹ. הנה אתה מורה עליון, ובכל זאת אינך מספר לאיש על כך. אתה האדם המוזר ביותר שפגשנו אי־פעם, אבל אנחנו אוהבים אותך כפי שאתה. מיטתך היא שכבה של עלים מפוזרים על הקרקע, שמדיפים ריח עובש. איך יכולת לשאת זאת כל החודשים האלה? זה נראה כמו מאורת חזיר. כעת, כשאנו רואים זאת, אנו חשים צער רב עליך עד שאנו כמעט בוכים. היינו טיפשים מאוד, כולנו. לא הבנו איזה אדם נפלא אתה. גרוע מכך, אחדים מאיתנו האשימו אותך במניעים זדוניים ושכנעו את האחרים לא לאהוב אותך ולא לבטוח בך. כעת סוף סוף כל הכפר בוטח בך ומכבד אותך."
אָצַ'רִייַה מַן אמר שכאשר בני שבטי ההרים החליטו לבטוח במישהו ולכבדו, אמונתם הייתה מכל הלב וללא כל הסתייגות. נאמנותם הייתה בלתי־מותנית – הם היו מקריבים את חייהם אילו נדרש הדבר. הם לקחו ללב את אשר לימדו אותם ופעלו בהתאם. ככל שנעשו בקיאים יותר בשיטה ומיומנים יותר בתרגולם, לימד אותם אָצַ'רִייַה מַן להגדיל בהדרגה את משך הזמן שהקדישו למדיטציית בּוּדְּהוֹ.
אָצַ'רִייַה מַן שהה עם אותם אנשים למעלה משנה – מפברואר של שנה אחת ועד אפריל של השנה שלאחריה – עד שלבסוף עזב. אולם בשל חמלתו הרבה כלפיהם, הפרידה מהם הייתה קשה מאוד עבורו. הם מצדם התקשו מאוד לראותו הולך. הם הבטיחו לו שאם יישאר עמם עד מותו, כל הקהילה תדאג לשריפת גופתו. אותם אנשים היו מוכנים לתת בו אמון מלא מתוך תחושת אהבה ומסירות עמוקה. ללא ספק, הם ראו בעצמם את התוצאות הטובות של הוראתו. ולזכותם ייאמר, שהיו פיקחים דיים לראות גם את פגמיהם שלהם. משהכירו אותו כנזיר בעל מוסריות אמיתית וראוי להערכה רבה, הבינו את טעותם וביקשו את סליחתו. הוא סלח להם, ולאחר מכן אמר לתלמידו כי תיקונם הושלם. משמעות הדבר הייתה ששניהם חופשיים כעת ללכת למקום אחר.
אך הפרידה מהם לא הייתה עניין פשוט. אָצַ'רִייַה מַן אמר כי היה זה מחזה נוגע ללב עד כדי כך שאין לתארו, לראות את חיבתם ומסירותם העמוקה כאשר התחננו שיישאר. משהבינו שהוא עומד לעזוב, יצא כל הכפר לקראתו, בוכה ומתחנן אליו, עד שכל היער הופרע מן המהומה. הדבר נשמע כאילו הם מתאבלים על מת. בעודו מסביר את סיבותיו לעזיבה, ניסה להרגיעם והבטיח להם שאין מקום למצוקה כזו. הוא ייעץ לריסון עצמי, שהוא דרכה של הדְהַמַּה.
כאשר נרגעו ונראו כמי שהשלימו עם עזיבתו, החל לצאת ממקום פרישתו ביער. ואז אירע דבר בלתי צפוי לחלוטין. כל בני הכפר, כולל הילדים, רצו אחריו. כשהם מקיפים אותו על השביל, החלו לחטוף ממנו את חפציו. אחדים אחזו במטרייתו, בקערתו ובקומקום המים שלו, ואחרים נאחזו בגלימותיו או נתלו על זרועותיו ורגליו בניסיון למשוך אותו חזרה – ממש כילדים. הם היו נחושים שלא להניח לו ללכת.
אָצַ'רִייַה מַן נאלץ שוב להסביר את סיבותיו לעזיבה ולנחם אותם עד שנרגעו. לבסוף הסכימו. אך מיד כששב ללכת, פרצה שוב הבכייה והם מיהרו לגרור אותו חזרה. שעות אחדות חלפו עד שלבסוף הצליח להתרחק. בינתיים הופרע כל היער מן המראות הרועשים וההיסטריים, שהיו מכמירי לב לצפייה. הכינוי הראשוני 'טיגריסים בתחפושת' לא אמר להם עוד דבר. במקומו עלו יראת כבוד עמוקה והתקשרות לאדם בעל מוסריות עליונה. בסופו של דבר לא יכלו בני שבטי ההרים הללו לרסן את רגשותיהם. כשהם מתקבצים סביבו, בוכים ומתחננים, התמזגו קולותיהם הרבים לשיא אחד: "חזור לבקר אותנו במהרה. אנא אל תיעדר זמן רב – אנו כבר מתגעגעים אליך עד כדי כאב לב."
לאחר שהגיע אל האזור כשהוא מוקף בחשדנות ובחוסר שביעות רצון, עזב אָצַ'רִייַה מַן בתוך סצנות רגשיות של חיבה והתקשרות. הוא הצליח להפוך דבר בלתי נאה לדבר יפה, ובכך להעצים מאוד את ערכו – כראוי למי שהוסמך כתלמידו של הבודהה. תלמידי הבודהה לעולם אינם נוטרים טינה ואינם מחפשים להאשים אחרים. אם מישהו אינו מחבב אותם, הם ישתדלו לסייע לו מתוך חמלה אוהבת. הם לעולם אינם נעלבים מהתנהגותם של אחרים ואינם מטפחים רגשות איבה העלולים להוביל להאשמות הדדיות. תודעה המלאה עד גדותיה בחמלה אוהבת מעוררת אמון גם בקרב אלו הבוערים בקִילֶסוֹת, בכך שהיא מעניקה להם מקלט שליו ואמין. תודעה שכזו, השופעת חסד אוהב, נושאת תכונות מוסריות שאין להן אח ורע בעולם.
מאוחר יותר, כאשר האזנו לאָצַ'רִייַה מַן מספר סיפור זה, לא יכולנו שלא להזדהות עם בני שבטי ההרים. בדמיוננו עלתה תמונה ברורה של אותן סצנות כאוטיות ביער – כאילו אנו צופים בסרט. יכולנו לדמיין את אמונם העז של בני הכפר, המוכנים להקריב כל דבר למען אדם בעל מוסריות עליונה. כל שביקשו היה הזדמנות להתענג על הילה של ידידותיות, וכך להמשיך ליהנות מחיי שגשוג. לכן בכו והתחננו אליו, נאחזים בזרועותיו וברגליו ומושכים בגלימותיו ובחפציו, עד ששב אל משטח האכילה הקטן עם גג הקש, שהיה מקור לסיפוק רב עבורם. אף שהיה זה מעמד מרגש ביותר, הגיע זמנו להמשיך בדרכו. איש אינו יכול להכחיש את טבעו הארעי של העולם. עקרון השינוי המתמיד מניע הכול – ואין דבר היכול לעוצרו. משום כך, כאשר הגיע הזמן המתאים, נאלץ אָצַ'רִייַה מַן לעזוב, אף שהבין היטב את מצבם של בני הכפר נותני האמון, שהיו קשורים אליו רגשית כל כך.
אף שבני שבטי ההרים כינו פעם את אָצַ'רִייַה מַן 'טיגריס בתחפושת', ידוע היטב כי למעשה היה 'טהור', אשר התקיים כ'שדה זכות שאין למעלה ממנו בעולם'2. אָצַ'רִייַה מַן עזב את קהילת ההר ההיא כדי ללכת בעקבות נטייתו הטבעית – להיטיב במידה המרבית עם המספר הרב ביותר של אנשים.
הבודהיזם הוא מורשת יקרת ערך לאין שיעור, אשר הייתה מאז ומתמיד חלק בלתי נפרד מעצם קיומנו. אך ייתכן שגם הוא עלול ליפול קורבן להאשמות ערמומיות בדבר היותו 'טיגריס בתחפושת', בדומה למה שקרה לאָצַ'רִייַה מַן. הוא עלול להינזק קשות בידי אנשים שעמדותיהם עוינות את עקרונות הבודהיזם ואת מסורותיו. למעשה, תהליך זה כבר החל, ולכן אל לנו להיות שאננים. אם לא נמלא את חובותינו, אנו עלולים לאבד מורשת זו, ולאחר מכן נוכל רק להתחרט על כך.
אָצַ'רִייַה מַן הלך בדרכו של סוּגַטוֹ3. כאשר חי בעומק היערות וההרים, היה מסייע ללא הרף לבני שבטי ההרים, או לחלופין לדֶוות, בְּרַהְמוֹת, רוחות, נָאגוֹת וגַרוּדוֹת. הוא סייע לעולם תמיד מתוך חמלה, בדרך זו או אחרת. בחברה האנושית לימד נזירים, מתלמדים, נזירות ויושבי-בית מכל שכבות החיים, ללא יוצא מן הכלל. אנשים מכל מקום חיפשו אותו כדי לשמוע את הדרכותיו. כולם הפיקו תועלת עצומה מתורתו, שנמסרה תמיד באופן יסודי, קוהרנטי ובהיר, שקשה היה לאחרים להשתוות אליו.
כאשר חי בהרי צ'יאנג מאי, זכו בני שבטי ההרים לשמחה רבה בהאזינם לדרשות הדְהַמַּה שלו בשעות אחר הצהריים המאוחרות. מאוחר יותר בלילה, לימד דְהַמַּה לדֶווֹת מרמות קיום שונות, ותמיד השיב לשאלותיהם הרבות. הוראת דֶווֹת הייתה אחריות כבדה, שכן היה קשה למצוא נזיר אחר בעל אותן יכולות חושי-על שיוכל למלא את מקומו. הוראת בני אדם הייתה אחריות שניתן היה להטיל גם על אחרים – לפחות המאזינים היו מבינים די הצורך כדי להפיק תועלת, אם היו מתאמצים. יחסו של אָצַ'רִייַה מַן אל הדֶווֹת מכל העולמות היה בעל חשיבות עליונה עבורו. משום כך משובצת הביוגרפיה שלו בסיפורים עליהם, בזמנים ובמקומות שונים, עד לסופה ממש.
לא לפני זמן רב הלכתי לחלוק כבוד למורה וִיפַּסַּנָה קַמַּטְהָאנַה מן המעלה הגבוהה ביותר, נזיר ותיק בעל אופי עדין וטוב לב במיוחד, הזוכה להערכה רבה בקרב נזירים ויושבי-בית בכל רחבי תאילנד4. כאשר הגעתי, הוא דן בדְהַמַּה עם כמה מתלמידיו הקרובים, ולכן ניצלתי את ההזדמנות להצטרף אליהם. התחלנו לדון בהיבטים מעשיים שונים של הדְהַמַּה, ולבסוף הגענו לנושא אָצַ'רִייַה מַן, שהיה מורו. בעבר חי תחת הדרכתו של אָצַ'רִייַה מַן בהרים הנידחים של צ'יאנג מאי, והתאמן עמו במקום הסתגרות ביער שהיה מרוחק כמה ימי הליכה מן היישוב הקרוב ביותר. קשה למצוא מילים לתאר את הסיפורים הרבים והמדהימים שסיפר לי באותו יום. אספר כאן את אלה שנראים לי מתאימים, ועל האחרים אדלג, מן הסיבות שהסברתי קודם.
מורה זה אמר כי מלבד טהרת לבו שאין עליה ספק, החזיק אָצַ'רִייַה מַן גם ביכולות ייחודיות רבות שעוררו יראה בקרב תלמידיו והבטיחו את ערנותם בכל עת. הוא אמר שאינו יכול לזכור את כל הסיפורים המוזרים והבלתי־שגרתיים ששמע מאָצַ'רִייַה מַן; לכן ביקשתי ממנו שיספר לי את מה שהוא כן זוכר. דבריו ישמשו זיכרון חי – מקור השראה לדורות הבאים. וכך אמר:
"אָצַ'רִייַה מַן ידע כל מה שחשבתי – מה עוד יש לי לומר? הרגשתי כאילו אני קשור ברצועה מתוחה יום ולילה, עד כדי כך הקפדתי להשגיח על התודעה שלי. למרות כל מאמציי, הוא עדיין הצליח לתפוס את מחשבותיי הסוררות ולחשוף אותן בפומבי כך שכולם שמעו. למעשה המדיטציה שלי הייתה טובה למדי בזמן ששהיתי עמו, אך לא תמיד הצלחתי למנוע ממחשבות תועות לעלות. אסור לנו להמעיט ביכולתה של התודעה לחשוב ללא הרף, יום ולילה – ללא הפסקה. כמה מאיתנו יכולים להשיג את מחשבותינו די זמן כדי לרסן אותן ביעילות? לכן הייתי דרוך כל הזמן, שכן הוא היה טוב ממני בלתפוס את מחשבותיי! לפעמים העלה מחשבות שכבר שכחתי שהיו לי. לפתע נאלצתי להיזכר במחשבות שכבר חלפו מזמן."
שאלתי את המורה אם אָצַ'רִייַה מַן אי פעם נזף בו. הוא אמר:
"לעיתים כן; אך לעיתים קרובות יותר היה קורא את מחשבותיי ואז משתמש בהן כאמצעי ללמד אותי דְהַמַּה. לפעמים נזירים אחרים גם הקשיבו, וזה היה מביך מאוד עבורי. למרבה המזל, כאשר נזירים אחרים ישבו והקשיבו, אָצַ'רִייַה מַן מעולם לא חשף את שמו של מי שחטא – הוא רק דיבר על ערכן היחסי של המחשבות הנדונות."
רציתי לדעת מדוע לדעתו אָצַ'רִייַה מַן נזף בו לפעמים. הוא אמר:
"האם אתה מכיר את המילה פּוּטְהוּגַּ'נַה?5 פירושה תודעה דחוסה יותר מֵהַר-אבנים, המתפרצת ללא שליטה. היא אינה בוחנת אם מחשבות הן טובות או רעות, נכונות או שגויות – וזו סיבה מספקת לנזיפה."
שאלתי אותו אם הרגיש פחד כאשר אָצַ'רִייַה מַן נזף בו.
"מדוע לא אפחד? ייתכן שגופי לא רעד, אך התודעה שלי בהחלט רעדה. לפעמים כמעט שכחתי לנשום. אין לי ספק שאָצַ'רִייַה מַן אכן ידע את תודעותיהם של אחרים – חוויתי זאת בעצמי. הוא יכול היה ממש לאסוף את כל מחשבותיי ואז לעמת אותי איתן מאוחר יותר. למשל, מפעם לפעם חשבתי, בטיפשות מסוימת, לעזוב וללכת לדרכי. אם מחשבה כזו עלתה בלילה, למחרת בבוקר, מיד כשפגשתי אותו, אָצַ'רִייַה מַן החל מיד להטיף לי: 'לאן בדיוק אתה חושב שאתה הולך? הרבה יותר טוב כאן מאשר בכל מקום אחר. מוטב שתישאר כאן איתי…' וכן הלאה. הוא מעולם לא נתן למחשבות כאלה לחמוק מבלי להבחין בהן. 'כאן נעים יותר. להישאר כאן ולהאזין לדְהַמַּה עדיף מללכת לדרכך.' הוא מעולם לא הסכים שאעזוב. אני מאמין שחשש שהתרגול שלי יידרדר, ולכן ניסה להשאיר אותי תחת הדרכתו כל הזמן."
"הדבר שהפחיד אותי בו היה זה: ביום או בלילה, בכל פעם שכיוונתי את תשומת הלב של הצִ'יטַּה שלי אליו, ראיתי אותו מביט בי בחזרה. היה נדמה שהוא לעולם אינו נח! היו לילות שלא העזתי לשכב, משום שיכולתי לדמיין אותו יושב ממש מולי, בוחן אותי בכל רגע. בכל פעם שכיוונתי את הצִ'יטַּה שלי כלפי אובייקטים חיצוניים, מצאתי אותו שם מביט בי. בשל כך, תשומת הלב שלי הייתה דרוכה כל הזמן."
"כתלמידיו, היינו חייבים להיות בתשומת לב. כאשר הלכנו בעקבותיו לאיסוף מזון התרומה, הקפדנו לשלוט במחשבותינו, לרסן את תודעותינו מלהתפזר מעבר לגבולות גופנו. אילו היינו רשלנים, יכולנו לצפות לשמוע על כך – לעיתים מיד. לכן הפעלנו תשומת לב על מחשבותינו בכל עת. ואף על פי כן, בדרך כלל הצליח למצוא משהו להוכיח אותנו עליו, ותמיד מסיבה טובה. כמעט תמיד היה לפחות נזיר אחד בינינו שנתן לאָצַ'רִייַה מַן סיבה לדבר. במפגש הערב היה לעיתים מדבר בנימת נזיפה על עניין מוזר למדי, שנראה חסר היגיון. מיד לאחר סיום המפגש, היו הנזירים שואלים בשקט זה את זה כדי לברר מחשבותיו של מי הוא מגנה באותו יום. לבסוף היה אחד הנזירים מודה כי, מוזר ככל שיישמע, אכן חשב מחשבות כאלה. החיים עם אָצַ'רִייַה מַן היו חוויה נפלאה, שכן הפחד מפניו עודד בכל אחד מאיתנו גישה של תשומת לב מתמדת."
מורה זה סיפר לי שכאשר הגיע לראשונה לצ'יאנג מאי, הלך להתגורר באחד המנזרים המקומיים. פחות משעה לאחר שהגיע, ראה מכונית נכנסת לשטח המנזר ונעצרת ממש מול הבקתה שאליה זה עתה עבר.
"כאשר הצצתי לראות מי הגיע, היה זה אָצַ'רִייַה מַן! מיהרתי לרדת לקבל את פניו ושאלתי בכבוד מדוע הגיע. הוא השיב מיד שבא לקחת אותי. אמר שידע כבר בלילה הקודם שאגיע. שאלתי אם מישהו הודיע לו שאני עומד להגיע לצ'יאנג מאי. הוא השיב שאין זה משנה כיצד נודע לו הדבר – הוא ידע על כך ורצה להיות כאן, ולכן פשוט הגיע בעצמו. כששמעתי זאת נעשיתי מודאג. וככל שהרהרתי במשמעות הדבר, כך גברה דאגתי. מאוחר יותר, כאשר חייתי עמו, כל חששותיי אושרו.
"אם תודעותינו היו נקיות מדעות יהירות כאשר האזנו לדרשת הדְהַמַּה שלו, היינו שוקעים בהאזנה נעימה ומרוכזת. כל דרשתו הייתה דְהַמַּה – פשוטה וטהורה; והיא ריתקה את מלוא תשומת לבנו יותר מכל דבר אחר ששמענו אי־פעם. לעומת זאת, אם נזיר הקשיב בחצי־לב, כשהוא נתון תחת משקלן של מחשבות ארציות, היינו חשים עד מהרה אש בדבריו, והנזיר הפוגע היה מיד חש בחומה. כאשר נשא דרשה, אָצַ'רִייַה מַן לא התחשב בשאלה של מי הקִילֶסוֹת שעלולות להיפגע מדבריו – הדְהַמַּה שלו פרצה קדימה כדי להתעמת עם הקִילֶסוֹת בדיוק בנקודה שבה היו פעילות ביותר.
"לעיתים היה אף מציין נזיר בשמו ומתעמת עמו ישירות: 'מדוע מדטת כך אמש? זו אינה הדרך הנכונה למדוט – עליך לעשות זאת כך.' או: 'מדוע חשבת כך הבוקר? אם ברצונך להימנע מהרס על ידי מחשבות מזיקות כאלה, אל תחשוב כך שוב. מדוע אינך חושב ופועל בדרכים שלימד אותנו הבודהה הַנַּעֲלֶה? מה קורה לך? אנו כאן כדי לאמן את עצמנו בדרך הדְהַמַּה, כדי להיפטר מגישות שגויות ומחשיבה מוטעית. איננו כאן כדי להתמסר למחשבותינו ולשרוף את עצמנו בהן כפי שעשית.' אלה שקיבלו את האמת בלב שלם חיו עמו בשלווה, והוא כמעט שלא אמר להם דבר. אך כל התחמקות עוררה בו דאגה עמוקה, כאילו המחשבות הפוגעות הן אש השורפת אותו, ואז היה מעיר לפתע הערה מפתיעה בנושא. אולם אם הנזיר הבין את טעותו ושינה את גישתו, לא נאמר דבר נוסף והעניין הסתיים שם."
כוח קסם רב
ערב אחד החלו קבוצת בני שבטי ההרים מכפר סמוך למקום מגוריו של אָצַ'רִייַה מַן לתהות בינם לבין עצמם אם יש בידו נוסחאות קסם להדוף ולגרש רוחות. הם החליטו ללכת למחרת ולשאול אם יש משהו שיוכל לתת להם. מוקדם למחרת בבוקר סיפר אָצַ'רִייַה מַן לנזירים ששהו עמו:
"אמש, בשבתי במדיטציה, שמעתי קבוצת בני שבטי ההרים בכפר תוהים אם לנו, הנזירים, יש נוסחת קסם כלשהי להדוף ולגרש רוחות. הם מתכוונים להגיע לכאן היום ולשאול אותנו על כך. אם יבואו, תנו להם את הנוסחה 'בּוּדְּהוֹ, דְהַמּוֹ, סַנְגְהוֹ' לתרגול. זו נוסחה מצוינת נגד רוחות, שכן הדברים היחידים שרוחות פוחדות מהם בעולם הזה הם הבודהה, הדְהַמַּה והסַנְגְהַה. אף רוח לא תעז לעמוד מולם."
ואכן, באותו בוקר, כפי שחזה אָצַ'רִייַה מַן, הגיעו בני שבטי ההרים לבקש נוסחת קסם נגד רוחות. אָצַ'רִייַה מַן נתן להם את הנוסחה 'בּוּדְּהוֹ, דְהַמּוֹ, סַנְגְהוֹ', וכן את השיטה להשתמש בה. הוא הבטיח להם שהרוחות פוחדות מאוד מן הנוסחה הזו, ואמר להם לחזור בדעתם על 'בּוּדְּהוֹ', 'דְהַמּוֹ' או 'סַנְגְהוֹ', לפי העדפתם.
כשדבריו של אָצַ'רִייַה מַן טריים בזיכרונם, החלו במה שחשבו לטקס להדיפת רוחות, מבלי לדעת שלמעשה נתן להם נושא למדיטציה. באמצעות שיטה זו הגיעו בתוך זמן קצר לסַמָאדְהִי. למחרת בבוקר מיהרו לפגוש את אָצַ'רִייַה מַן וסיפרו לו מה אירע. הוא אישר שהם מתרגלים את הנוסחה כראוי, ובשל כך הרוחות שבאזור נבהלו והיו עתידות להימלט. כעת, כשהם מוגנים בכוחה של הדְהַמַּה, אינם צריכים עוד לחשוש מרוחות. למעשה, הרוחות כבר החלו לפחד אפילו מאותם אנשים בכפר שעדיין לא ידעו למדוט.
בהיותם אנשים טובים וישרים מטבעם, היה קל ללמד את בני שבטי ההרים. כאשר הורה להם אָצַ'רִייַה מַן למדוט מדי יום, הם אימצו את התרגול בכנות כה רבה, שבתוך זמן קצר השיגו אחדים מהם תוצאות יוצאות דופן. לבותיהם הוארו באור בהיר, והם יכלו לדעת את תודעותיהם של אחרים, כולל אלה של הנזירים במנזר, ממש כמו האיש בסיפור הקודם על 'טיגריסים בתחפושת'.
בעת ביקוריהם במנזר סיפרו לאָצַ'רִייַה מַן על תרגולם במדיטציה ותיארו את יכולות התפיסה יוצאות הדופן שלהם. אחדים מן הנזירים השתוממו ואף חששו שאנשים אלה מסוגלים לקרוא את מחשבותיהם. אף שהיו מטבעם ביישנים, רצו בכל זאת לברר מה יודעים האנשים. הם לא הצליחו לעמוד בפיתוי ושאלו על מחשבותיהם שלהם. בני שבטי ההרים אמרו להם את האמת. הנזירים, שעדיין לא השתכנעו, אתגרו אותם. מבלי להירתע מהפגנת בורותם שלהם, חקרו את בני שבטי ההרים בפרטי־פרטים כדי לבדוק אם אכן הם מסוגלים לקרוא מחשבות. היה זה כאילו האמינו שתודעותיהם חתומות היטב במאות שכבות בלתי חדירות. בני שבטי ההרים השיבו בכנות האופיינית לאנשי היער, שאינם כבולים לכללי נימוס חברתיים – תשובות שהותירו את הנזירים בתחושת פגיעוּת רבה. מאז נותרו מודאגים שמא יש לאנשים הללו גישה לכל אשר הם חושבים.
אותם בני שבטי ההרים עצמם סיפרו באגביות לאָצַ'רִייַה מַן כי הם יודעים על מצבה של הצִ'יטַּה שלו, לאחר שבדקו אותה תחילה, עוד לפני שבדקו את זו של הנזירים האחרים.
"כיצד היא הצִ'יטַּה שלי – האם היא פוחדת מרוחות?"
"הצִ'יטַּה שלך נקייה לחלוטין מכל זכר למציאות המוסכמת. כל שנותר הוא נִבָּאנַה בתוך גוף אנושי. הצִ'יטַּה שלך נַעֲלָה לחלוטין – היא אינה פוחדת משום דבר."
לאחר מכן חדלו בני הכפר מלהזכיר עוד רוחות. אלה שהיו מיומנים במדיטציה סיפרו לאחרים, ואלה החלו בהדרגה לפתח אמון באָצַ'רִייַה מַן ובסָאסַנַה של הבודהה, וכך איבדו עניין בענייני הרוחות. בכל בוקר התאספו במרכז הכפר כדי להציע מזון לנזירים. לאחר שהניחו מעט מזון בקערתו של כל נזיר, קיבלו ברכה מאָצַ'רִייַה מַן. הוא לימד אותם להביע את הערכתם בקריאה משותפת "סָאדְהוּ" בקול רם, כדי לאפשר לדֶווֹת לשמוח במנחותיהם ולקבל אף הן חלק מן הזכות. מדי יום נענו בני הכפר בנאמנות וקראו בקול רם "סָאדְהוּ". אָצַ'רִייַה מַן הורה להם לקרוא "סָאדְהוּ", שכן ידע מן הדֶווֹת, שבאו לשמוע את דרשות הדְהַמַּה שלו מדי לילה, שקול זה מגיע אליהם בעולמות שבהם הם חיים. כאשר שמעו קול זה, ידעו שאָצַ'רִייַה מַן מתגורר באזור.
הדֶווֹת שבאו לבקר את אָצַ'רִייַה מַן לוו תמיד במנהיג שהיה אחראי על הקבוצה. קבוצות אלה ייצגו עולמות קיום רבים ושונים. חלקם היו דֶווֹת ארציים, מקרוב ומרחוק. רבים מהם באו מן העולמות השמימיים השונים הנזכרים בכתבים הבודהיסטיים. כאשר קבוצה של דֶווֹת התכוונה לבקר את אָצַ'רִייַה מַן, הוא ידע תמיד מראש את זמן הגעתם. אם ידע, למשל, שקבוצה עומדת להגיע בשתיים או בשלוש לפנות בוקר, היה נח מעט לפני כן וקם להיכנס לסַמָאדְהִי רק כאשר התקרב הזמן לקבל את פניהם. לעומת זאת, אם היו עתידים להגיע סמוך לחצות, היה נכנס תחילה לסַמָאדְהִי וממתין להן שם. הדבר נעשה בשני שלבים: תחילה תירגל מדיטציה רגילה עד שהגיע למצב עמוק של רגיעה, שבו נח זמן־מה. לאחר מכן, כאשר התקרב הזמן, יצא למדרגת המדיטציה המתאימה בדיוק לקבלת אורחיו. שם ידע באופן אינטואיטיבי אם הגיעו כבר או שעדיין הם בדרכם. לאחר שהכיר בהגעתם, דן עמם במה שנראה מתאים לנסיבותיהם המיוחדות. אילו נשאר במצב עמוק של סַמָאדְהִי, לא היו אורחיו יכולים לגשת אליו. לעומת זאת, בתודעה ערה רגילה, היה צורך באדם מיומן ביותר כדי להיות מסוגל להכיר ביצורים מעולמות אחרים וליצור עמם קשר. וגם אילו היה מסוגל לכך, היה קל יותר לעשות זאת במדרגת הסַמָאדְהִי המתאימה. משום כך, אוּפַּצָ'ארַה סַמָאדְהִי – שער הגישה – היא מדרגה המתאימה כמעט לכל מצב.
אָצַ'רִייַה מַן נעשה מומחה בעניינים אלה כבר בשהותו במערת סריקה שנים רבות קודם לכן. באותה עת היה נזיר מוסמך במשך עשרים ושתיים שנים. עד למותו, לאחר שישים שנות נזירות, נעשה אמן אמיתי בתחומים אלה. לכל אדם בעולם יש אותו פוטנציאל לתפוס תופעות כאלה כפי שהיה לאָצַ'רִייַה מַן – עליהם רק לפתחו. אולם מעטים מאוד מסוגלים לפתח את מיומנויותיו יוצאות הדופן. אף על פי כן, גם אם אינם מגיעים לשליטתו המלאה, אם יפתחו אנשים מידה מסוימת של מיומנות, יהיה בכך די כדי לחזות בדברים כאלה. אך בהיעדר יכולת לראותם, נוטים אנשים להאמין שתופעות כאלה אינן קיימות כלל בעולם הסובב אותם.
קשה לשכנע אנשים שחסרה להם הבנה מספקת בדְהַמַּה, הבנה המעניקה לתודעתם יסוד רוחני מוצק. אם תודעותינו מפתחות את עקרונות הדְהַמַּה – עקרונות המאשרים את טבעה האמיתי של כל תופעה – ורוכשות את המיומנות הדרושה, אזי שום הכחשה לא תוכל לשלול את מה שאנו רואים בבירור בעצמנו. גם אם כל בני האדם בעולם יתעקשו להכחיש את קיומם של דברים כאלה, לא תהיה זו אלא הכחשה ריקה. טבעו האמיתי של מה שאנו תופסים אינו משתנה – דבר אינו יכול לשנותו. האמת אינה תלויה באמונות או בדעות מכל סוג שהוא. היא אמת בהתאם לעקרונות טבע בלתי־משתנים.
אָצַ'רִייַה מַן נדד למרחקים רבים ברחבי רוב האזורים ההרריים והמרוחקים של מחוז צ'יאנג מאי, ושהה שם יותר מבכל מחוז אחר. הוא נשאר בצ'יאנג מאי זמן רב יותר מאשר בכל מקום אחר, בעיקר מפני שהייתה מתאימה למדיטציה. היא סייעה למיני תובנות רבים שהיו מאפיין ייחודי של תרגולו. הוא אמר שישנן סיבות רבות לשהייתו הממושכת שם. ראשית, הסביבה התאימה למדיטציה. שנית, ריחם על בני שבטי ההרים שנזקקו לעזרתו, והתקשה לנטוש אותם. אף שהאזור היה דל־אוכלוסין, חיו בו אנשים יוצאי דופן רבים. הם נזקקו להדרכה ולעידוד נכונים כדי להבטיח את התקדמותם היציבה ולמנוע אכזבה וחזרה להרגליהם הישנים. נוסף על כך היו כל הדֶווֹת שאותם היה נחוש לסייע.
קבוצות של דֶווֹת ונָאגוֹת נהגו לבוא לשאול שאלות ולהאזין לדרשותיו לפחות פעמיים בחודש. הוא אמר שבלילות היה עסוק תמיד בקבלת אורחים מכל העולמות השמימיים והארציים. לפני שדיברו עם אָצַ'רִייַה מַן, היה מנהיג כל קבוצה מודיע על מספרם המשוער של הדֶווֹת הנוכחים באותה הזדמנות: למשל, עשרת אלפים או מאה אלף דֶווֹת שמימיים נמצאים כאן היום, או אלף עד עשרת אלפים דֶווֹת ארציים, או חמש מאות עד אלף נָאגוֹת.
כמעט מדי יום, כאשר תירגל מדיטציה בהליכה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, היה אָצַ'רִייַה מַן מקבל הודעה על שעת הגעתה של קבוצה זו או אחרת מן העולמות השונים הללו. לעיתים קיבל את המידע מאוחר יותר, במהלך מדיטציה בישיבה. היו לילות שבהם הודיעו כמה קבוצות שונות על כוונתן להגיע, והוא נאלץ לקבוע זמני ביקור נפרדים לכל קבוצה כדי שלא יחפפו זו לזו. הוא לא הזמין אותן להגיע בו־זמנית, משום שרמת ההתפתחות הרוחנית שונה בין העולמות, והוראת הדְהַמַּה שלו הייתה צריכה להשתנות בהתאם כדי להתאים לכל קבוצה. קבוצה אחת העדיפה לשמוע היבט מסוים של הדְהַמַּה, בעוד קבוצה אחרת העדיפה דבר אחר, ולכן קבע אָצַ'רִייַה מַן ביקורים נפרדים כדי להבטיח שדרשתו תתאים לכל הנוכחים. הדבר נעשה הן לנוחותו והן לנוחות אורחיו. חובות כאלה היו חלק מרכזי מן הסיבה לשהייתו הארוכה בצ'יאנג מאי. למעשה, מספר הדֶווֹת מכל הסוגים שבאו לבקרו שם עלה בהרבה על מספר בני האדם, הנָאגוֹת, הגַרוּדוֹת ושאר הרוחות גם יחד. למעשה, מעטים מאוד מסוגלים לתקשר באופן טלפתי עם דֶווֹת – יכולת הנדרשת כדי ללמד אותם.
דֶווֹת התלוננו לעיתים קרובות בפני אָצַ'רִייַה מַן כי בני האדם, שאינם מודעים לקיומם של דֶווֹת, אינם מבינים דבר עליהם ואינם מתעניינים לדעת כי קיום דֶווֹת הוא צורת קיום נוספת של יצורים בעלי תודעה, הכפופה לעקרונות הקַמַּה. קיום דֶווֹת אינו נוגע לרוב בני האדם, שאינם מכירים בכך שלדֶווֹת יש תקוות ושאיפות, ממש כמו לכל האחרים. לעיתים נדירות בלבד פגשו דֶווֹת אדם בעל מעלות עליונות כאָצַ'רִייַה מַן – אדם שניחן בתובנה אינטואיטיבית להבין כי בעלי חיים, בני אדם, דֶווֹת וכל צורות הקיום האחרות הן ממשיות ללא ספק, ויש לכבדן ככאלה. הם לא יכלו שלא לחוש שמחה עצומה כאשר פגשו בו. הם נהנו מאוד לבוא לחלוק לו כבוד, לשאול שאלות ולהאזין להוראתו. הם ביקשו לספוג את הדְהַמַּה העדינה שלו כדי להזין את לבותיהם, וכך להגדיל את אושרם ואת רווחתם ולשמר את כל קיומם. משום כך, דֶווֹת בכל מקום רוחשים כבוד עמוק לכל מי שניחן במעלות מוסריות נעלות במיוחד.
בהסבירו כי דֶווֹת חשובים לא פחות מכל היצורים החיים האחרים, הבין אָצַ'רִייַה מַן את כוונותיהם והזדהה עם שאיפותיהם הראויות. הוא אמר כי הדֶווֹת שבאו אליו כדי להיטיב את עצמם עלו במספרם בהרבה על בני האדם שבאו לבקרו. עם זאת, הם נותרים בגדר תעלומה עבור אנשים החסרים את יכולות חושי-העל הנדרשות. אף שעל פני השטח נראה הדבר כבעיה שאין לה פתרון עבור החברה האנושית, אין הוא חייב להיות מכשול שאין להתגבר עליו עבור אדם המבקש לדעת ולהבין דברים אלה באמת. עבור מי שמיומן בדרכי הצִ'יטַּה, תקשורת חושי-על היא טבעית ממש כמו כל היבט אחר של החוויה האנושית. ודאי שאָצַ'רִייַה מַן ראה בכך דבר שבשגרה, דבר שאפשר לו לפעול ביעילות עם דֶווֹת לאורך כל חייו. בכל מקום שבו חי, שמר תמיד על קשר עם דֶווֹת שנזקקו לעזרתו. הדבר היה נכון במיוחד במחוז צ'יאנג מאי, משום שיצורים כאלה העדיפו ליצור עמו קשר כאשר חי במקומות מרוחקים ומבודדים, הרחק מצפיפות אנושית. היערות וההרים של צ'יאנג מאי התאימו לכך במיוחד. שם היו לו מעט חובות חברתיות, ולכן יכול היה להקדיש זמן רב יותר לאורחיו מקרב הדֶווֹת.
אירוע מוזר התרחש כאשר חי בקרב בני המוסאור עמוק בהרים סמוך לכפר איקאו. קבוצה של דֶווֹת מגרמניה באה לבקרו. הם ביקשו לשמוע דרשה שתעניק להם 'נוסחת ניצחון'. כאשר כיוון את הצִ'יטַּה שלו לבקשתן, עלה פסוק דְהַמַּה מתאים: "אַקּוֹדְהֶנַה גִ'ינֶה קוֹדְהַם". פירושו: לגבור על כעס באמצעות אי־כעס6. אָצַ'רִייַה מַן הרחיב בנושא זה בפני הדֶווֹת שנאספו.
"גברו על כעס באמצעות אי־כעס, זכרו זאת. עבור כל מי שמבקש להשיג ניצחון, זו הדְהַמַּה החשובה ביותר לתרגול. התבוננו בכך היטב – זהו המקור המרכזי לשלום ולאושר בעולם. אהבה וידידותיות – אלה הן הרתעה יעילה כנגד רוע כמו כעס. בכך שהן מסייעות להפחית את כוחו ההרסני של הכעס, הן מטפחות שלום ושגשוג בכל מקום. משום כך גישה של ידידותיות היא תנאי מוקדם להרמוניה חברתית – דבר שעל כולנו לשאוף לפתח. בעולם שחסרה בו נוסחת ניצחון זו, תתעורר לכל הפחות אי־שביעות רצון ואי־שקט. בקצה הקיצוני, העולם יישאב למאבקים קטלניים. כעס וטינה לעולם אינם יכולים להביס את אויבינו, שכן הם עצמם רעות הפוגעות בנו ובכל הסובבים אותנו ללא הבחנה. ככל שמשתמשים יותר בכעס, כך העולם שבו אנו חיים נעשה ים של להבות, הבוער ללא שליטה לעבר השמדה מוחלטת.
"כעס הוא למעשה סוג של אש הטבועה בטבעו של העולם הזה. אף שאין לו תכונות חומריות, הוא מצליח לחולל הרס רב בדרכו. לכן כל מי שחפץ בעולם יציב והגיוני – מקום הראוי לחיות בו – צריך להכיר בנזק החמור שיכולות לגרום אש הכעס והטינה, ולהימנע מלהשתמש בהן. הצתת אש כזו גורמת סבל לעצמך ולאחרים גם יחד. רגשות של חיבה וידידותיות בין כל היצורים החיים משמרים את העולם באיזונו הראוי. כוחות מדכאים של כעס חסר רסן וגאווה אנוכית אינם צריכים להיות מורשים להשתולל, וליצור מחזור אינסופי של הרס.
"בתבונתו החדה הבין הבודהה הַנַּעֲלֶה את הנזק הבלתי ניתן לערעור שגורם הכעס. הוא ראה את ערכה של ידידותיות ככוח עדין היכול לאחד באופן טבעי את כל היצורים החיים בתחושת הרמוניה ורצון טוב הדדי, שכן כולם חולקים שאיפה משותפת לאושר ודחייה משותפת של סבל. משום כך לימד שאהבה וידידותיות הן אמצעים רבי עוצמה לשמירה על שלום וביטחון בעולם. כל עוד מצויה ידידותיות בלבם של יצורים חיים, יש סיכוי רב ששאיפתם לאושר תתגשם. אך אם יתרחקו לבותיהם ממחשבות של ידידותיות, אזי גם אם יהיו בידיהם כל הנוחות החומריות, חייהם יישארו חסרי שלווה ואושר אמיתיים. אנשים כעוסים ושונאים נתקלים בדרך כלל בצרות בלבד, וחשים טינה וכעס בכל מקום שאליו ילכו.
"כאשר אנו יודעים בוודאות כי הדְהַמַּה היא דבר מועיל באמת עבורנו, אנו רואים בבירור שתודעה מלאה באכזריות דומה לאש בוערת ההורסת בהדרגה כל דבר בדרכה. עלינו לשאוף בדחיפות להתגבר על סכנות אלה ככל יכולתנו. ייתכן שלא תזדמן לכם שוב הזדמנות טובה כל כך; לכן נצלו אותה כעת והימנעו מחרטה בעתיד. העולם נמצא במצב מתמיד של שינוי, והעולם המשתנה הזה מצוי ממש כאן, בגופנו ובתודעותינו."
זו הייתה תמציתה של 'נוסחת הניצחון' שנתן אָצַ'רִייַה מַן לדֶווֹת מגרמניה. מיד לאחר שסיים לדבר, קראו יחד "סָאדְהוּ" בקול רעם שהדהד בכל מערכות העולמות. אָצַ'רִייַה מַן שאל כיצד ידעו היכן הוא שוהה, שכן במונחים אנושיים הם חיים רחוק כל כך. הם השיבו כי הם יודעים תמיד בדיוק היכן הוא נמצא. מעבר לכך, דֶווֹת מתאילנד מבקרים דרך קבע אצל דֶווֹת מגרמניה. למעשה, דֶווֹת אינם רואים את המרחק בין מדינות כמו תאילנד וגרמניה כגדול במיוחד, כפי שבני אדם רואים אותו. הם תופסים זאת פשוט כאזור שבו הם יכולים לנוע הלוך ושוב בקלות ובטבעיות. בעוד בני אדם נעים ברגל או בכלי רכב, דֶווֹת נעים באמצעות כוח על־טבעי, המקביל להעברת התודעה אל יעד מסוים – והם מגיעים לשם מיד. לכן דֶווֹת יכולים לנוע בקלות רבה יותר מבני אדם.
אָצַ'רִייַה מַן אמר כי הדֶווֹת מגרמניה נהגו לבוא דרך קבע להאזין לדרשות הדְהַמַּה שלו, בדומה לדֶווֹת ארציים שהגיעו מכל רחבי תאילנד. הן דֶווֹת שמימיים והן דֶווֹת ארציים נטו להביע את כבודם כלפיו באופן דומה. אם אָצַ'רִייַה מַן התגורר עם קבוצת נזירים, דֶווֹת שבאו לבקרו מעולם לא עברו דרך האזור שבו התגוררו הנזירים. נוסף על כך, הם נטו להגיע בשעות מאוחרות מאוד בלילה, כאשר כל הנזירים ישנו. עם הגעתן, הן הקיפו את אָצַ'רִייַה מַן שלוש פעמים בכיוון השעון, באופן רגוע ומיושב. כאשר עזבו – שוב בהקפה שלוש פעמים בכיוון השעון – נסוגו תחילה למרחק מכובד. כאשר הגיעו לקצה אזור מגוריו, פשוט ריחפו באוויר כפתיתי כותנה. כל סוגי הדֶווֹת נהגו להביע כך את כבודם כלפיו.
אָצַ'רִייַה מַן מצא שהרי צ'יאנג מאי הם סביבה אידיאלית למדיטציה. לבו חופשי ותודעתו בלתי־כבולה, והוא חי שם חיים של נינוחות שלמה, שוכן ברוממות בדְהַמַּה – הדְהַמַּה הייתה מקור הנחמה המתמיד בחייו. ללא הפרעות שיגזלו את זמנו, היה חופשי לתרגל מדיטציה בכל עת שחפץ. הוא חי שם חיים בריאים ומספקים מאוד. אשר לחובות ההוראה שלו, הדֶווֹת, שבאו רק בלילה, היו יצורים עדינים מטבעם, ולכן כמעט שלא היוו מעמסה. לעיתים, בשעות אחר הצהריים או בראשית הערב, נתן עצות מועילות לקהילת יושבי-הבית המקומית. הנזירים שחיו תחת הדרכתו התכנסו לקבלת הוראה בערב, בסביבות השעה שבע. רוב תלמידיו כבר הגיעו לרמה מסוימת של מיומנות בתרגול הסַמָאדְהִי ובשלבים השונים של החכמה. מתוך מחויבות מלאה לתרגול, הקשיבו להוראתו ושאפו להשיג מַגַּה, פַּלַה ונִבָּאנַה.
כאשר לימד אָצַ'רִייַה מַן קבוצה של נזירים, שרמות ההתפתחות התודעתית שלהם היו שונות זו מזו, נהג לבנות את דרשותיו כך שיכללו את כל דרגות התרגול, מן הסַמָאדְהִי הבסיסי דרך רמות החכמה הגבוהות יותר ועד לרמה העדינה ביותר – מימוש הנִבָּאנַה. נזירים מיומנים במדיטציה היו נשאבים כל כך בשלבי הדרשה העוקבים, עד שאיבדו כל תחושת זמן ומקום. לנזירים מתרגלים ניתנה בדרך כלל שיחה שנמשכה לפחות שעתיים. אך הנזירים התעניינו פחות במשך הזמן ויותר בזרימתה של דרשת הדְהַמַּה, שכן יכלו להעמיק בהדרגה את הבנתם בכל שלב עוקב. משום כך, ההאזנה לדְהַמַּה באופן קשוב ומעמיק היא כשלעצמה תרגול מדיטציה בעל ערך, שאינו נופל בחשיבותו משיטות אחרות. מצדו, המורה נחוש שתלמידיו יבינו את אמיתות הדברים שהוא מלמד – בכל שלב ושלב. הוא מצביע על סוגי המחשבות המזיקות באמת, וכן על אלו המועילות באמת, כדי שתלמידיו יבינו אילו מחשבות פגומות ויש לנטוש אותן, ואילו הן בעלות ערך ויש לפתחן עוד. יותר מבכל זמן אחר, מי שמרכזים את תשומת לבם הבלתי־מחולקת בצִ'יטַּה – מוקד הדְהַמַּה – יכולים לצפות להשיג מידה של רוגע בסַמָאדְהִי, או לקבל שיטות שונות לחקירה באמצעות חכמה, תוך כדי שהם מאזינים למורה הדן בנושאים אלה. כך יכול המתרגל החרוץ להתקדם צעד אחר צעד בעודו מאזין להנחיות מורהו. תובנה אחת בדְהַמַּה היום, ותובנה אחרת מחר – כך מחזקים התלמידים את תשומת הלב והחכמה שלהם בכל פעם שהם מאזינים. מאחר שהמורה הגשים את אמת הדְהַמַּה בתוכו, הוא יכול להצביע ישירות על אותה אמת הקיימת גם בתלמידיו. בהאזינם להסבריו המפורטים, הם יכולים לפתח בהדרגה את מיומנויותיהם בכל היבטי הסַמָאדְהִי והחכמה, וכך לעבור בהצלחה כל שלב בתרגול המדיטציה עד שהם מגיעים אל הדְהַמַּה הגבוהה ביותר.
נזירי דְהוּטַנְגַה ראו מאז ומתמיד בהאזנה לדְהַמַּה חלק חיוני מתרגולם, והם מבקשים לשמר זאת כל עוד יש מורה מיומן שניתן להקשיב לו. משום כך, נזירי דְהוּטַנְגַה מסורים באמת מחפשים מורה שיוכל להדריך אותם בתרגול המדיטציה. הם מוקירים ומכבדים מורה שבו הם חשים שיוכלו לתת אמון מלא. את עצותיו הם מקבלים בלב שלם, מהרהרים בהן לעומק ומיישמים אותן במסירות. הם נוהגים להתייעץ עמו דרך קבע, מבקשים הדרכה נקודתית בכל שאלה או ספק המתעוררים בתרגולם, ולאחר מכן מכוונים את תרגולם בהתאם להמלצותיו. משום כך העדיפו נזירי דְהוּטַנְגַה מאז ומתמיד להתכנס סביב מורי מדיטציה מן השורה הראשונה, כגון אָצַ'רִייַה מַן ואָצַ'רִייַה סָאו. לשני המורים הגדולים הללו היו מספרים גדולים במיוחד של תלמידים מקרב נזירי הדְהוּטַנְגַה בצפון־מזרח תאילנד.
עם זאת, במקרה של אָצַ'רִייַה מַן, לאחר שעבר לצ'יאנג מאי, גמר אומר להימנע מחברת נזירים אחרים ולתרגל במכוון לבדו, ללא העומס הנוסף של האחריות הכרוכה בהוראה. בתחילה ביקש להאיץ את התקדמותו אל היעד העליון. לאחר מכן מצא כי הדבר מאפשר לו לחיות בנוחות. למרות זאת, נאלץ לקבל על עצמו חובות מסוימים של הוראה הן לנזירים והן ליושבי הבית, וידוע כי היו לו תלמידים רבים בכל רחבי תאילנד. בתקופה שקדמה לפרישתו להתבודד כדי לעשות את המאמץ המכריע באזורי הפרא של צ'יאנג מאי, הזכיר לעיתים קרובות כי מבחינה רוחנית עדיין לא היה חזק דיו – לא בתרגולו האישי ולא ביכולתו להדריך אחרים. לכן החליט לפרוש ולהתמסר לתרגול במלוא החריצות, עד שלא יישארו בלבו ספקות מכל סוג שהוא. מאז ואילך לא הזכיר עוד דבר על מחסור בכוח מספיק.