לסובייקט הטהור אין שֵׁם

לסובייקט הטהור אין שֵׁם1

פרק מן הספר "אל תקח את חייך באופן אישי" מאת אג'אהן סומדהו2

תרגום והערות (אם לא נכתב אחרת) פניננדו בהיקהו

אנחנו עכשיו, כך נראה, בעידן המידע. יש עכשיו כמות עצומה של מידע זמין, כל מה שכל אחד היה יכול לרצות לדעת על העולם: מדע, אומנות והכל. כל זה זוכה לשבחים ולעידוד ונגיש בקלות. אולם בשבילי תמצית החינוך נמצאת לא ברכישת ידע אלא בהבנה, במילים אחרות 'הבנה נכונה', אשר בשבילה אינכם צריכים מידע רב. כל הגישה הבודהיסטית היא של מודעוּת, של שימוש במודעוּת כבסיס להבנה, והבנת תודעת-עצמך שבה אפשר להבחין ישירות. אני יכול לרכוש כל מיני סוגי רעיונות ותיאוריות, לקרוא סיפורי מקרים של אנשים שעברו תרפיות או חוו חוויות דתיות, אבל לא חשוב כמה טוב או אמיתי משהו מזה עשוי להיות, זהו עדיין רק ידע נרכש. זו אינה הבנה.

ארבע האמיתות הנעלות נותנות את הַפָּרָדִיגְמָה3 להבנה זו, שאין משמעותה הגבלת הידע לארבע האמיתות הנעלות. אמיתות אלו רק נותנות לך את נקודת המבט שממנה תראה ותכיל מידע אחר, שבה תהיה לך התבונה לראות מה שראוי ללמוד, מה שראוי לשמור, ומה הנו סתם חסר ערך. ישנו משהו שאנו יודעים, משהו שאנו חשים בתוכנו, שאנו צריכים להבין, אך איננו יכולים, אם אנו תמיד נכנסים לדבר אחר4.

לאמיתו של דבר, אני מצאתי את ניסיוני הראשון להביט פנימה מבעית. חיי היו רק בעניין רכישת דברים מן החוץ, אבל חבר על אוניה שבה שרתתי5 התחיל לנסות לגרום לי להביט פנימה – ואני נטרפתי! זה הפחיד אותי עד מוות. אבל זה היה גם רגע של התעוררות. אחרי זה התחלתי להתעניין בפסיכולוגיה, מדיטציה וכל דבר שהיה בכיוון התבוננות פנימית.

אני חושב שלמעשה אנשים רבים מפחדים מכל דבר שמתמקד בהם עצמם. אתם יכולים לדבר על האמת הראשונה של הסבל (dukkha), למשל, ואנשים רק יפטרו את זה – 'טוב, ברור, כולם סובלים!' זוהי דרך לנפנף את זה הצידה, לא? כמובן שזה ייגע בכמה אנשים בגלל שהם 'בשלים ומוכנים', אפשר לומר, בזמן שאחרים כנראה לא.

החלק המפחיד במדיטציה הוא כשהאגו מאוים. בהתחלה יכולה להיות התעניינות רבה ב'פתרון הבעיות שלי כדי להגיע ל-nibbāna (נירוואנה), להיות חופשי מסבל וחופשי מכל הבעיות של החיים שלי', אבל גיליתי שככל שהדברים האלו התחילו להתברר, היה די הרבה מעצמי, מהאגו שלי, שבאמת חיבבתי. והמחשבה לא להיות שום דבר, של הכחדה, של חדילת האגו, האגו שמבוסס על להיות משהו, על חיזוק-עצמו, הייתה מאיימת מאוד. לאנשים יכולות להיות תגובות רגשיות חזקות כשהמדיטציה שלהם מגיעה לכיוון חדילת האגו. פניקה וחרדה נעשות לעיתים קרובות חזקות מאוד בזמנים אלו. אדם יכול להרגיש כאילו הוא הולך למות – זה המסר שאתם מקבלים מההתניות של התודעה. רגשית זה מרגיש כמו 'אני מת! אתה הורג אותי!' בערך בשנה השלישית להיותי נזיר בתאילנד, התחלתי לקבל את הקול הפנימי הזה שחזר שוב ושוב: 'אני רוצה לחיות! אני רוצה לחיות! אני לא רוצה למות!' זו הייתה כאילו אובססיה של התודעה: 'חיי הנזירות האלה הורגים אותי! אני מת!' זה היה קול מאוד דחוף ועוצמתי, וגם מאוד משכנע. אחרי שהאקזוטיקה והחידוש בחיים במנזר-יער בצפון מזרח תאילנד התחילו להתפוגג, זה נהיה די מבאס, באמת. הנה אתה, חי בסביבה המאוד פשוטה ועושה אותם דברים מדי יום, והחברים שלך כותבים ומספרים על כל הדברים המלהיבים שקורים שם בבית – וזה מעלה את הספק.

כאן, באנגליה, ניסיתי לפענח מה עובד ומה לא עובד לאלו שמתחייבים התחייבות חזקה לחיי הנזירות. לקחת נדרים אלו זוהי התחייבות די חזקה, ועדיין בשביל אנשים אחדים זה לא עובד בכלל. עכשיו פיתחתי מין גישה מתנשאת6 לכניסות וליציאות מן הסנגהה – זה רוצה להיות מוסמך לנזירות, זה רוצה לעזוב את הנזירות, וכן הלאה. כאשר הגעתי לראשונה לאנגליה היה לי אמון עמוק בתרגול המדיטציה ובחיי הנזירות. חשבתי שזה מה שכל אחד צריך – רק להיכנס לגלימה, לחיות לפי משמעת הוינאיה ולתרגל מדיטציה. לכן, בהתחלה, הסמכתי לנזירות כמעט כל אחד. אבל זה התברר כצפייה די נאיבית. זה לא ממש עבד והכניס לתודעה ספקות – 'למה זה לא עובד? אולי בגלל שכמה מתאימים וכמה לא. וטוב, "יש רק מעטים עם מעט אבק בעיניהם".

הנקודה היא, רובנו כאן במערב הגענו לבודהיזם כבוגרים, כך שכבר יש לנו התניות חברתיות ותרבותיות. בתחילה אולי יש לנו רק עניין אינטלקטואלי בבודהיזם, או שאנו מוקסמים ממנו. אולי אפילו יש בנו מספיק אמון כדי לבוא ל-לסטר סמר סקול7 או כדי ללכת לריטריט. ההתניה הבסיסית שלי, בהיותי מרקע יודאו-נוצרי ובחינוכי במשפחה לבנה, נוצרית, מן המעמד הבינוני האמריקאי, משמעותה הייתה שקל היה לי לפרש את הבודהיזם מעמדה תודעתית נוצרית. זה כל מה שהיה לי מבחינת רעיונות. אז מבלי להתכוון לזה, פרשתי את ניסיוני באמצעות דרך המחשבה הזו. לא החשבתי את עצמי נוצרי באותה נקודה, אבל תבנית המחשבה, ההנחות שעשיתי, לא היו כולן מוּדעוֹת ולכן השפיעו על איך שפירשתי או התייחסתי לבודהיזם. התרגול במדינה כמו תאילנד, שהיא מאוד בודהיסטית, היווה מראה טובה לזה.

גם היה קל לאנשים כמוני להבין באופן שגוי את התאילנדים. למערביים יש מין התנשאות תרבותית שיכולה להביט בהם ולומר 'טוב, הם מאמינים בכל הדברים האלה, והם כאלה טיפוסים של אמונה', בעוד שאנו נחשיב את עצמנו יותר ביקורתיים – טיפוסים של תבונה יותר מאשר של אמונה – ובקלות להבין באופן שגוי את האנשים שאנו חיים אתם במנזר תאילנדי. אז התחלתי לראות שדפוסי המחשבה שלי לא היו באמת אמינים, ושהרגלי הרגשיים היו מבוססים על אותם דפוסי מחשבה, מבוססים על סוג של עצמי, על אגו. כך שיכולתי בקלות להיות מעורער רגשית כשמישהו אמר משהו שפגע באגו שלי. יכולתי גם להיות מאוים על ידי גישות ורעיונות אחרים, ולהיות נסער כשאנשים מתחו ביקורת על לומ-פו צ'ה. והדרך בה נהגתי עם משמעת הוינאיה שלי גרמה לי להרגיש אשם באופן שלא ייאמן. ניסיתי בכל הכוח לחיות לפי הסטנדרטים הגבוהים ביותר, אבל לא יכולתי להתמיד בזה, אז הייתי מוצף ברגש אשמה וחרדה בקשר לעצמי. רואים את זה כל הזמן בין נזירים ונזירות מערביים – הבעיה הזו של אשמה נוראה. עם הנזירים התאילנדים, ואני חושב עם הטיבטים, זו איננה בעיה מיוחדת. יש להם רגש בושה, אבל הבסיס התרבותי שלהם הינו מתואם עם תרגול המדיטציה שלהם. התאילנדים בדרך-כלל מחבבים את עצמם; הם לא תקועים בחסרונות שלהם. הם מקבלים את מגבלותיהם כיצורי אנוש בהומור טוב ויכולים לצחוק על עצמם ועל האנושיות שלהם עם כל מה שזה אומר – גם הצד הטוב וגם הצד החלש. אז ישנה שם בתאילנד מין קבלה ארצית של החיים.

אז8, כשאג'אהן צ'ה לימד, זה היה ממקום של הבנה והרבה אמון, בעוד שרוב המערביים היו נופלים לספקות, בגלל שאנחנו באנו מרעיונות ופרשנות אידאליסטית של הבודהיזם. אז כך היינו במנזר תאילנדי, מלאי אידאליזם על איך שנזירים צריכים להיות. אז היית רואה אותם, והם לא התאימו לצורות האידאליות שהיו לך בראש, אז היית מאוד ביקורתי כלפיהם. הייתי נכנס לתקופות שבהן ביקרתי את אג'אהן צ'ה אחרי שראיתי דברים שגרמו לי לחשוב, 'אם הוא היה באמת ארהנט הוא לא היה עושה את זה!' הנקודה היא, ארהנט אידאלי הוא דבר אחד, אבל המציאות של ישות עֵרָה מבוססת על דברים כפי שהם באמת, ולא על רעיונות כפי שהם צריכים להיות. אז הייתי מאותגר על ידי מציאות ההוויה. בגלל שבמערב לעיתים קרובות אנו מאמצים את הבודהיזם על מישור אידאלי, אנו נהיים אלטרואיסטים ורואים את עצמנו בהשוואה לאידאלים שיש לנו על איך בודהיסט צריך להיות. ואז מה אנחנו עושים? אנחנו מרגישים אשמה, אולי, או ייאוש, בגלל שכמובן אנו לא מספיק טובים. אנחנו לא יכולים לחיות בהתאם לאידאלים שלנו. ואותם אנשים שכן מנסים לחיות לפי האידאלים הגבוהים שלהם יכולים להיות בלתי נסבלים. אתם פוגשים כמה נזירים שמנסים להתנהג כמו בודהות כל הזמן, ומאוד קשה לחיות איתם!

כאשר הבודהה לימד, הוא התבונן בדרך שזה נעשה. זו הייתה שאלה של התבוננות באנושיות. ובטקסטים הבודהיסטיים יש רשימות של תכונות שכולנו, כישויות אנושיות, חולקים – כמו עשרים ושתיים היכולות (indriya) שב-אבהידהמה, למשל9. אבל אלו אינן רק רעיונות מופשטים; הן מצביעות על המציאות של רגשותינו, גופינו הפיזיים והתנסות חושינו. ועם זאת אנו מתעלמים מסוג זה של הדברים לטובת הריכוז – עין הריכוז, ההשתקעות המדיטטיבית (jhāna), המצבים הגבוהים, נירוואנה – וכל היתר מושתק, מתעלמים ממנו, או סתם לא שמים לב אליו. אז, בגלל שמערביים הם בדרך כלל מלומדים היטב, לעיתים קרובות הם מבינים היטב ובקלות את התיאוריה – כך לפחות אני רואה את זה; בזה אני מהרהר בימים אלו – אבל אין להם שום אמון בתובנה ישירה. יכול להיות שתהיה להם תובנה ישירה, אבל עדיין מבנה-האגו שלהם מבוסס על ספקות עצמיים. אז או שהם מפריזים בתובנתם הישירה, ואומרים 'אני מואר!' וחושבים שזהו מין מצב קבוע של האגו, אגו מואר, או שהם חושבים 'אוה, זה סתם אחד הדברים המוזרים האלה שקורים!'. או, אם האגו נעלם לפתע כי הם במצב מאוד שליו והם חווים ריקות, הם חושבים שזו היא תוצאה של התנאים האלה, הנסיבות האלה. זו הדרך בה עובד מבנה-האגו.

האגו שלי גורם לי תמיד להיות בספק. יש לי מין קול פנימי שהנו ביקורתי מאוד. אבל הגיע זמן, שהתחלתי לראות שהייתי צריך לקבל על זה איזו פרספקטיבה, כי רק לפתח יחס של אנטי-אגו – לנסות לדכא את האגו – לא עזר. בסופו של דבר נוכחתי שזה היה שוב רק האגו עצמו, שרק פיתחתי תפיסת אגו חדשה וניסיתי לאכוף אותה על המציאות. אבל מבנים כמו עשרת הכבלים (saṁyojana) יכולים להיות יעילים מאוד בהרהורים שלך. שלושת הראשונים הם: מחשבות שיוצרות ספק, האמונה באישיות, והמבנים המוסכמים שאנו נצמדים אליהם10. ברגע שאנו רואים את שלושת הכבלים הללו, זוהי הכניסה לזרם (sotāpanna), שפירושה שאנו רואים את הנתיב בבירור; אנו רואים את נתיב התרגול. אז, מה שמעוור אותנו מלראות את הנתיב הם שלושת הכבלים – תהליך המחשבה, האגו, ההיצמדות למוסכמות או ההזדהות עם הצורה המוסכמת.

אז, במדיטציית תובנה, אנו משתמשים באי-הקביעות, אי-הסיפוק וה-לא אני כדרך לא לתת חשיבות לאיכות החוויה. ואולם, הרבה אנשים שמתרגלים זאת, נראה שהם לוקחים את המילים ומשליכים אותן על החוויה. הם לוקחים את המילים 'כל הדברים אינם קבועים' ואז קושרים את עצמם לרעיון הזה במקום לסמוך על עצמם שיהיו במודעות מלאה לאי-הקביעות כשהיא מתרחשת. 'לא אני' מסתיים אצלם בתחושת אשמה על כל צורך או חשק שהם חווים, בגלל שאצל רוב האנשים הכל מאוד קשור לאותה תחושת אני. הרעב של הגוף יכול להיתפס כאיזו חמדנות אישית, והאנרגיות11 המיניות גם הן יכולות להיתפס באופן מאוד אישי, כמו גם פחד וכל אותם סוגי רגשות ראשוניים ואינסטינקטיביים. ככלל, בחיים המודרניים דברים אלו מתפרשים באופן מאוד אישי.

אתמול דיברתי על התחושה של להיות מזוהה כאינדיבידואל, של היות כל דבר ייחודי 'שלי' כאישיות וכיצור אינדיבידואלי. בתאילנד התרבות אינה כה אינדיבידואליסטית; יש בה יותר מן הלכידות החברתית. זהויות בתאילנד הן על תחום רחב יותר, כך שהמשותף האנושי מקובל יותר. נראה שהם אינם חשים אשמה שהם רעבים או שיש להם תשוקות מיניות וכן הלאה. בשבילם זה רק חלק מלהיות אדם – 'כל אחד הוא כזה!' מצד שני, כאשר מישהו מפתח תחושה חזקה של אינדיבידואליות, שמתי לב, הכל נהיה מאוד אישי. 'אני היחיד שסובל מכל זה. זו הבעיה שלי בלבד. משהו לא בסדר איתי. כל אחד אחר נראה בסדר; אני האדם החריג כאן; אני מוזר. משהו איתי לא בסדר.' אני לא חושב שזה יהיה במידה כזו המקרה עם אנשים תאילנדים. לומ-פו צ'ה היה טוב מאוד בלצחוק על חולשות אנוש – לא בצורה משפילה, לא בדרך סנובית ופטרונית של 'אנחנו הנזירים הננו מעל לזה' – אלא במין דרך אמפטית כאומר 'אנחנו בני האדם הננו כאלה. לכולנו יש האנרגיות והרגשות והאינסטינקטים האלה. להיות אנושי זה כך.' הוא הצביע על כל הדברים הברורים מאליהם שכולנו חווים.

התחלתי לראות שהדבר החשוב, למעשה, היה להפסיק לחשוב. אבל זה, גיליתי, היה אתגר אמיתי בשבילי. כל העולם שלי נוצר באמצעות מחשבה. חשבתי כל הזמן. למעשה זה היה נראה כאילו אינני יכול להפסיק לחשוב. רציתי לפענח הכל, לדעת על הכל, שהכל יהיה מנותח יפה – כשכל השאלות נענות וכל הבעיות פתורות – וחשתי מאוד עצבני עם תחושת מעורפלוּת או כל אי-ודאות או ספק. הכתובים מדברים על טיפוס החמדן, טיפוס השונא, טיפוס הספקן, וטיפוס הבוּר12. יכולתי לראות ש-'ובכן, אני בוודאי חמדן למדי, ובוודאי יש בי מספיק שנאה וכעס, אבל ספק הוא האובססיה של תודעתי.' אני ספקן ואין שום דבר שביכולתי לעשות בעניין זה. ניסיתי להאמין בנצרות על ידי כוח הרצון לעשות זאת, אבל לא יכולתי.

בזֶן הם משתמשים בשיטת ה-קוֹאַן כדי להביך את המחשבה כך שהיא תעצור באמצע מעופה, כביכול. התחלתי לקרוא ספרים על פיתוח ספק והתחלתי לקבל רגעים בהם למעשה הכרתי באי-מחשבה כבמציאות; הם היו כמו פערים בין המחשבות. אז, טבע המחשבה הוא כזה שמחשבה אחת מתחברת לאחרת. חשיבה אודות חשיבה פירושה שאתה עדיין חושב. וחשיבה על אי חשיבה היא עדיין חשיבה; זה מלכוד 22, אז אתה לא יכול לנצח ברמה הזאת. כל התוכניות שאתה עושה כדי להפסיק לחשוב – והידיעה שאתה אמור להפסיק לחשוב – הם עדיין מחשבה!

אז זו שאלה של הכרה יותר מאשר של מחשבה, להגיע לנקודה שבה התודעה שלך הולכת לעבר ההשקטה; ולעשות את לרגע של מודעוּת כך שזה לא יהיה רק הבזק שחולף בלי ששמים אליו לב. היו לי אותם ספרים של צ'ארלס לוק (charles luk) על ה-hua-tau13 - על שאלת שאלות כמו "מי אני?" – והתחלתי לפתח את זה. אז התחלתי להבחין היכן התודעה החושבת עוצרת. כשאתה שואל את עצמך שאלה, יש מרווח לפני שהתודעה מתחילה לענות עליה. הנקודה היא להבחין באופן מודע במרווחים אלו בין המחשבות – לפני שהן מתחברות, לפני שתהליך המחשבה מתחיל שוב.

מצאתי שמאוד מועיל לפתח את זה, והייתה לי הצלחה מסוימת בהבחנה איך המחשבה עולה וחדלה בתודעה. לפני כן החשבתי את התודעה ואת המחשבה לאותו דבר. נראה היה שהם קשורים יחד כה חזק שאין כל הפרדה. אבל בהבחנה זו במרווחים בין המחשבות הבנתי שאני מודע ועם-זאת לא הייתה כל מחשבה. מכאן התחלתי לשים לב לצליל הקוסמי – צליל הרקע – ולהבחין יותר ויותר במצב הוויה מאוד טבעי. אז הייתה לי פרספקטיבה של האגו שלי והייתי מסוגל לראות איך יצרתי את עצמי באמצעות מחשבות, איך זיהיתי את הגוף ואת ההרגלים הרגשיים כ'עצמי'.

במשך השנים פיתחתי דרך זו של רק לראות מהו האגו. כאשר אני נהייה 'אג'אהן סומדהו' ופועל מהאגו, אני מעצים משהו שבמציאות איננו חי; אלו הם רק תפיסות והרגלים שרכשתי. זו הסיבה, אני חושב, שככל שאתה מזדקן האגו נהיה משעמם. נמאס לך מעצמך. חייתי עם האגו זמן כה רב – והוא רק אומר אותם דברים כל הזמן. אני רואה כמה מהר אני מטולטל ברמת האגו, איך אני יכול ממש להתרגז אם מישהו מעליב אותי, מאיים עלי או מבקר משהו שהנו מאוד קדוש לי, משהו שהשקעתי הרבה עניין בו. אני יכול להרגיש מטולטל ונסער מכל מיני סוגי דברים. אנשים יכולים לומר: 'אתה לא חייב להיות נזיר, אתה יודע. זו הדרך המיושנת', ואני יכול להגיב לזה. תערובת של חשיבה ורגש יכולה להתפתח סביב תחושת העצמי. ובחיי נזירוּת כשאתה חי עם אחרים כל הזמן, אתה מוצא רגשות ילדותיים מאוד עולים – אפילו כאשר אתה ראש קהילה!

ישנה, עם זאת, הפרספקטיבה של הריקות שאינה תלויה בעצימת העיניים ובהסתגרות בפני העולם. זהו מצב טבעי שיש לכולנו ברגע זה, אך אולי לא זהינו ואיננו מכירים. ברגע שהזיהוי מתרחש, זוהי עבורי הדרך. והשאר הוא, כמו שאומרים, 'הקארמה מבשילה'14.

יש לכם בחייכם ניסיונות שהנם מפתיעים לפעמים. אחרי הרבה שנים אתם כועסים מאוד על משהו שחשבתם שכבר איננו בעיה בשבילכם. אבל במקום לקחת את זה אישית, אתם יודעים עכשיו טוב מזה; אתם רק מכירים בכך שהתנאים לרגש הזה הם 'כאלו'. זה עושה זאת מודע; אתם מאפשרים לתודעה לשקף את ההרגלים הקארמתיים וההתניות שיש לכם בחייכם היומיומיים. וברגע שאתם מאפשרים למשהו להיות מודע, אתם יכולים לאפשר לו להיות מה שהוא. אין בזה כל התנגדות, שיפוטיות או ביקורתיות. אינכם עושים שום שיפוט ערכי אודות הדבר אלא רק מכירים: 'ככה זה'. אז רגשות ילדותיים יכולים לעלות, תחושות פגיעוּת ורצון לזעוף לזמן מה – 'אני לא הולך לדבר אתו..!' עבורי זה ילדותי, ועדיין אני יכול לפעמים להרגיש כך. אבל במקום אפילו לשפוט את זה כילדותי, זה עניין של להכיר את זה כשאתה חש בזה, כך שאתה מכיר את זה. ברגע שאתה אומר 'זה ילדותי' אתה עושה מין שיפוט ערכי של הדבר: 'זה ילדותי, ואילו אתה אדם מבוגר!' יש משהו מביך בכך. אבל אם אתה רק מכיר בזה כפי שזה, אז זה מודע ואתה תראה את זה משתנה. למעשה אינך יכול להתמיד בכך. זה לא יחזיק זמן רב לפני שזה יתחיל לנשור. את זה אני רואה כדרך שלא ליצור קארמה עם הקארמה הקיימת העולה.

אז, אתה מתחיל ליהנות לא להיות אף אחד, לא להיות חייב להיות משהו ורק לסמוך על מצב הערנות הזה. אין עוד לאגו אחיזה חזקה בניסיון החיים שלך. האגו עדיין פועל אך הוא נראה כפי שהוא, וזה בסדר גמור. זה לא שאתה צריך שלא יהיה לך אגו, אבל האגו מוכר; הוא מזוהה והוא מובן. המציאות מן המודעות הזאת איננה אגו, איננה השקפת עצמיות – אחד מן הכבלים – אלא סובייקטיביות טהורה15, מודעות ברורה וטהורה.

אז, אחד מן הכבלים האחרונים הוא היוהרה (māna). זה אינו השקפת עצמיות (sakkāyadiṭṭhi), אלא תחושה דקה של 'אני הוא' שמתחזקת את עצמה. אז, אחרי זה, ישנו הארהנט16 - זה שהשתחרר באמצעות התבונה, החופש מן הכבלים, האחדות, אי-הנפרדות, אי-הדואליות. שלושת הכבלים הראשונים, (השקפת עצמיות, ספקנות והיצמדות למוסכמות) נוצרים מן הבּוּרוּת17, כך שהם כמו ההתייחסויות וההתניה התרבותית שלנו. אלה אינן אנרגיות טבעיות, אלא תוצרים שאנו רוכשים. כך שתהליך החשיבה, העולם הקונבנציונלי שממנו אנו יוצרים השערות, ותחושת האני המזוהה עם חמשת המצרפים18 - את אלו אנו יוצרים באמצעות אמונה ובּוּרוּת. אנו יוצרים את עצמנו עם שלושת הכבלים האלו, וכובלים את עצמנו בדרך זו. ברגע שפילחנו אותם במבטנו, מה שנותר הם האינסטינקטים הבסיסיים הראשוניים – חשק, חמדנות וכעס – אך הם כבר אינם מתפרשים במונחים של אמונת האישיות בתפיסות אגוצנטריות. זו היא חווייתו של החוזר-פעם (sakadāgāmin), והיא הכרת האנרגיות הטבעיות שיש לנו כבני אדם, אנרגיות הפועלות באמצעות צורות אלו כרגשות אנושיים בסיסיים. כעס וחמדנות, תשוקה מינית ופחד הינם בסיסיים לעולם היונקים. לראות אותם במונחים של מה שהינם במקום לשפוט אותם מאיזה סוג של עמדה מוסרית או אנוכית, זה להתחיל לבטוח במודעוּת. אתה למעשה מכיר בתשוקה מינית ובכעס ובפחד; אתה יודע אותם אבל אינך שופט אותם.

לנזיר פרוש, יש צורך להכיר אנרגיה מינית. אולם ההתייחסות לאנרגיה זו איננה כזו של זהות, אלא של הכרה, הבנה. חיים במסגרת המוסכמות של נזיר בודהיסטי קובעת כיצד יפעל או לא יפעל, אז למרות שהוא חווה את אותן אנרגיות טבעיות, בגלל ההיכרות וההבנה הן פשוט עולות ושוקעות. אינני מזדהה איתן, אלא אני יודע אותן. העובדה שהחוזר-פעם (sakadāgāmin) יכול עדיין לחוות כעס ותשוקה וכן הלאה, מאתגרת לעיתים קרובות את האידאלים של אנשים19.

בתאילנד חושבים שאפילו להיות לנכנס-לזרם (sotāpanna) זה נדיר, אבל ארהנט נדיר כל כך, ו-nibbāna כל כך גבוהה בבודהיזם הטהרוודה – הוא מועלה לרמה כל כך גבוהה – שזה באמת בלתי אפשרי לאיש מאיתנו. כך היא המחשבה. המחשבה היא לינארית ויכולה ללכת רק מטוב לטוב יותר, הכי טוב, רע, גרוע והגרוע ביותר. ו-nibbāna יכולה להתאים רק לטוב ביותר. ובכן, משמעות הדבר שהיא באמת גבוהה. ואולם כאשר אתם הוגים בתורותיו של הבודהה אתם רואים שהוא אינו מצביע על גובה או עידון, אלא למציאות של כאן ועכשיו, שאיננה גבוהה, שאיננה הישג שמגיעים אליו באמצעות עידון כלשהוא, באמצעות שליטה בסביבה שלכם. מצב תודעתי גבוה יכול להיראות כמו nibbāna, אבל תנסו לפעול מזה כשאתם נוסעים ללונדון ברכבת התחתית! אתם מרגישים רק 'העולם הזה מכוער וגס מדי בשבילי; אני לא יכול לשאת את זה עוד!' ואתם נהיים מישהו שחייב לשלוט בדברים; אתם נהיים חולי-שליטה, כי במטרה להגיע לרמה הגבוהה ההיא אתם צריכים לשלוט בסביבה שלכם. אבל nibbāna אינה גבוהה. במקומה אתם יכולים להשתמש במילה 'טרנסצנדנטיות' אבל גם זה נשמע גבוה, כך שהחיים היומיומיים נהיים לא רלוונטיים ופחותים, ואתם נכנסים לרצון לחיות רק במצב תודעתי מעודן מפני שהגס קשה מנשוא.

אנו יכולים להיאחז ברגיעה, ברמות גבוהות של התנסויות תודעה, אבל אם אנו מתבוננים מנקודת הריקות – אנו מתחילים לראות מבעד לזה. אנו רואים את ההיאחזות במצבים מעודנים של התודעה ולחוויה כלשהי. אחרי התבוננות סובייקטיביות טהורה זו, התחלתי להכיר בזה שהמציאות האקזיסטנציאלית של להיות, היא שאני במקום הזה, 'אני', לפני שאני נהייתי משהו, לפני שנהייתי אג'אהן סומדהו, לפני שנהייתי נזיר בודהיסטי או אמריקאי. לפני שנהייתי משהו קיימת התחושה 'זה הוא הסובייקט כאן, ואתם האובייקטים שלי במציאות הנוכחית הזו. כך אני יכול ליצור את עצמי כ'אג'אהן סומדהו' ולהיות ל'מורה' וכן הלאה.

אז, למשך זמן-מה התמרמרתי על זה, כי כשאתה נהיה 'מורה' אתה לא יכול ללמוד מאף אחד. אתה תמיד צריך להיות המורה וכל הקשרים שלך הם סביב להיות כזה. במנזר כולם מביטים עליך כ'המורה', אז בסופו של דבר אתה מרגיש בודד, כי חלק ממך רוצה רק להיות יצור-אנוש רגיל ולא להיות תמיד להיות במצב שבו הקארמה מתרחשת20. מן ה'אני' (וכל מה שאני מוסיף לזה) אני הופך את עצמי למישהו: 'אני אמריקאי. אני נזיר טהרוואדה בודהיסטי. אני תלמידו של לומ-פו צ'ה. אני אדם עם איכויות מוגבלות.' אני נהיה אותו דבר שאני יוצר. אבל אם אני פועל רק מתוך זה, מבלי לפקפק בזה, כך אני רואה את החיים. אני נהיה מודע-לעצמי, ביישן, או בעל איזה מאפיין אישיות שבמקרה אני אוחז בו. אבל אם אני בוטח בסובייקטיביות טהורה, אז האגו עדיין יכול לפעול, אבל אני לא נאחז בו עוד, כך שאני יכול להיתפס באופן אישי ולא רק לשבת כאן בלתי-מסוגל להתייחס. האישיות, אם כך, היא כלי להשתמש בו ואין לי את ההרגשה שישנו אני אמיתי בפעולה. כאן אני רואה את הבודהיזם מצטיין בתורתו.

אני גודלתי כאנגליקני-מסורתי21 בסיאטל, במדינת וושינגטון. אז, בילדותי היינו יצורים נדירים באמת בסיאטל, וושינגטון, ומאוד אליטיסטים. החשבנו את עצמנו טובים מכל אחד אחר, בפרט טובים יותר מן האנגליקנים-הלא מסורתיים22, שלא לדבר על האחרים. אפשר להיכנס לאיזו אקסקלוסיביות כדרך לחוות את החיים – 'זה טוב יותר מאשר ההוא, ומה שיש לי הוא הטוב ביותר, איכשהו.' כנער סבלתי מאוד כי באופן בסיסי מאוד לא אהבתי את סוג ההתייחסות הזה; זה לא היה מאוד נחמד. להרגיש תמיד 'אני טוב מאחרים' לא משך אותי כעמדה שבאמת רציתי לקחת בחיים.

כשנסעתי לתאילנד הייתי אמור להיות מוסמך לנזירות ב-דהמהיוטי ניקאיה,23 שהיא הפלג של המלך. כל האנשים העשירים והאריסטוקרטים משתייכים אליו, כך שזה קסם לצד האנגליקני-שמרני שבי. והייתי אמור ללכת למורה הזה, אג'אהן מהה-בוא (Ajahn Maha-Boowa), שבאותו זמן (זה היה ב-1966) גם היה הטוב ביותר – 'מכל שאר תאילנד אתה יכול להתעלם. הבחור הזה יש לו את זה. אין טעם שתבזבז את זמנך על מישהו אחר.' בכל-מקרה, הצד האנגליקני-שמרני שבי חשב 'יש לי את הטוב ביותר, וזה הפלג של המלך, וזה המורה הטוב ביותר, וכל האנשים הנחשבים שייכים לזה.' לפלג השני, המהה-ניקאיה – שהיא אוסף של כל השאר – התייחסתי בזלזול כ'ההמונים' שלא שווה להתעסק איתם. אז התחלתי להרהר בזה, ומשהו בתוכי לא רצה להיות מעורב שוב בסוג הסיטואציה הזה. נראה היה כאילו ההיסטוריה חוזרת על עצמה. אז הוסמכתי לנזירות ב-מהה ניקאיה – ואי אפשר להרגיש עליון אם אתה במהה ניקאיה!

יותר מאוחר הלכתי לשהות במנזר של אג'אהן צ'ה, וסיטואציה דומה עלתה. גם זו הייתה קבוצת-עילית. למעשה לומ-פו צ'ה היה נחשב אפילו טוב יותר מן ה-דהמהיוט! ויכולתי לראות את אותו דבר קורה שוב – 'אנחנו קפדנים מאוד ומאוד טהורים והמורה שלנו הוא הטוב ביותר!' באותו זמן התחלתי לראות כמה במהירות נטיתי להיכנס לזה, ואיזו נטייה קארמתית טבעית הייתה לי להיכנס לקבוצות העילית הללו. בגלל היותי מודע עכשיו לנטייה הזו, אינני חייב עוד לפעול לפיה. אבל איך אדם משתמש בטוב ביותר? לומ-פו צ'ה היה מורה מבריק וחיי המנזר שלו היו טובים ללא פגם, אבל איך אתה משתמש בזה מבלי להזדהות עם זה באופן אגוצנטרי? טוב, זה בא עם הסובייקט הטהור. או שהאגו יאמר, 'אני רק רוצה להיות נזיר פשוט ורגיל ולא להיות אחד הטיפוסים המנופחים האלה' – ואני יכול להיכנס לסוג של אנרכיזם צדקני בגלל שיש לי גם צד אנרכיסטי – או שאני יכול להיכנס לעמדה המתנשאת ולחשוב שאני חייב רק להישאר עם הכי טובים ולהיות נזיר ללא פגם לפי טוהר המסורת שלנו. אבל מודעוּת כוללת את שני הקצוות הללו ואינך נאחז באף אחד מהם.

כאשר אני מדבר על לבטוח במודעוּת, אני לא מתכוון לבטוח ברגשותיך או בנטיותיך; אני מתכוון לבטוח בתשומת לב פשוטה וערה שאין לה שום איכות שאתה יכול להצביע עליה. אתה צריך להיות תשומת הלב. זה משהו שאתה מכיר. וזה לא קשה. זו לא שאלה של להיכנס לאיזה מצב עליון של ריכוז. זה כל כך רגיל, למעשה, עד שאינך מבחין בזה. אדם יכול בקלות להיכנס לניסיונות להשיג מצב מרוכז, אבל זה לא זה. העידוד העיקרי שלי עכשיו הוא לאנשים שיבטחו בעצמם יותר, כי אחת הבעיות הגדולות שהיו לי בעבר – ואני יכול לראות זאת באחרים סביבי – היא היכולת לבטוח במודעוּת זו. האגו תמיד יאמר, 'אולי אתה טועה! אולי אתה מנפח את עצמך!' וירצה אישור מבחוץ.

במשך שנים רציתי שלומ-פו צ'ה יאמר לי מה אני, כי חששתי להעריך את עצמי ביתר. בטחתי בו יותר משבטחתי בעצמי. רציתי מורה גדול שיאמר לי מי אני והיכן אני נמצא. הדרך שלו לטפל בזה הייתה לגרום לי להתבונן במה שאני עושה, ואת זה מצאתי למועיל מאוד. בסופו של דבר, התחלתי לראות שהוא מביא אותי לבטוח במודעוּת של הרגע ולא להיות לכוד בלרצות תשובות ממנו, לרצות אישור, לרצות אימות, לרצות הוכחה, תעודה, דיפלומה עם חותמת אדומה עליה שמצהירה שאני נכנס-לזרם מוסמך!

הסובייקט הטהור אין לו שם; אינני יכול לטעון שזהו הישג אישי, והוא אינו נותן שיפוטים או ביקורות. ועדיין, הוא מבחין. זה אינו כמו אפלה חסרת הכרה, אלא הכרה טהורה עם מודעוּת שבה התבונה עולה. אז יש בזה יכולת אבחנה שהיא באותו זמן חסרת פעולה ביקורתית. זה יודע את הדרך שבה הם הדברים וזה יודע את המותנה והבלתי מותנה. הם יחד. אחד אינו מועדף על האחר. בדרך זו, השלמות היא מציאות – ההשתנות של ממלכת הדברים המותנים, הדרך שהדברים הינם – כולם שייכים. הם אינם נראים כמפריעים או נשפטים בהתאם לאידאלים, אלא הינם מה שהינם. ה-buddho, או 'זה היודע', הבודהה, הוא היכולת שיש לנו לדעת את המציאות במצב זה בהווה. אבל ברגע שהנך חורץ משפט, אתה שוב בחזרה אל תוך האגו – 'אני מחבב את זה יותר מאשר את ההוא.'

לבטוח במודעוּת הטהורה זה להניח לעולם. בתחילה זה יכול להיות מפחיד מפני שהעולם הוא מה שהנך רגיל אליו, אפילו אם איננו מושלם. אבל יותר ויותר, ככל שאתה ממשיך לבטוח במודעוּת, היא מקבלת עמדה חזקה יותר, ואז כוחה של הקארמה שלך נראה במונחים של מה שהיא. היא תהיה מוכרת ומובנת מבלי להוות הפרעה.

איך זה מרגיש לכם? במקום ללמד אתכם, מה שאני עושה הוא לעודד אתכם. אני יכול להיות חבר במקום להיות מורה. אינכם צריכים לראות אותי תמיד כמורה שלכם ואת עצמכם כתלמיד. במציאות החיים, שיחות אלו הינן מתאימות לעיתים – ואני די מוכן להיות 'אג'אהן סומדהו' בזמן הנכון – אבל היאחזות האני בתפיסה היא 'אני מורה', שבדרך כלל אמורה להיות תפיסה חיובית. ואולם האגו עלול לחבב את זה! היבט אחר של להיות 'המורה' היא שאתה יכול להרגיש בודד, או אתה לא יכול ללמד עוד כי אתה תמיד מלמד. אבל במציאות החיים, כמו באמראווטי24, היא שאתם לומדים זה מזה כל הזמן. הנזירות, הנזירים וכולם, משפיעים ומושפעים בהתמדה זה מזה. רק אדם זוטר יכול ללמד אותי על ההיאחזות שלי בלהיות בכיר, שהיא דבר שחשוב לדעת. כאשר אתה בכיר אתה יכול לחשוב, 'אני מלמד אותך, אבל אתה לא יכול ללמד אותי!' וזה יכול להפוך להתנשאות. לפעמים אנשים יכולים להיות כנועים תמידית; הם יכולים להתייחס אליך רק כאל מורה. זה יכול לעבוד בהתחלה, אולי, כאשר סוג זה של יחסים הנו חשוב, אבל אם אתה מחזיק אותם שם בסופו של דבר מתרעמים ועוזבים; הם לא יישארו. אף אחד אינו רוצה להיות תלמיד קבוע25. אם נסמוך, כמובן, יותר על האינטואיציה שלנו, יחסינו – במקום להיות הרגליים – יהיו טבעיים. תכופות אנו מרגישים מחויבים לשחק תפקידים אלו עם אנשים, אבל ככל שאנו בוטחים יותר במודעוּתינו איננו חייבים לשחק את המשחק, בין אם הם עושים זאת או לא.