שיחות ביכורים
אספתי כאן מן הארכיון כמה שיחות דהרמה קצרות שכתבתי לעצמי או רשמתי לאחר מעשה כשנתתי שיחה לקהל בשנים הראשונות לנזירותי בווט פה קנג'נבהיסק. באותן שנים התבקשתי לזה בהזדמנויות נדירות על ידי אג'אהן סודהירו, והוא היה מתרגם את דברי מאנגלית לתאילנדית. ההערות בשולי השיחות הן מימים אלו. אולי תמצאו בזה ענין.
לתת יד
אדם אחד הגיע הביתה וראה התקהלות אנשים בחצר השכן. כששאל מה קרה, אמרו לו שראובן, השכן שלו, נפל לבור צר ומנסים לחלץ אותו.
"מושיטים לו יד ואומרים: 'תן יד, ראובן', " אמר אחד האנשים שעמדו סביב הבור, "אבל הוא לא נותן יד ואי אפשר למשוך אותו החוצה".
"אה, אני מכיר את ראובן" אמר האיש, "הוא אף פעם לא ייתן שום דבר." והוא עצמו ניגש לבור, הושיט את ידו למטה ואמר: "קח את היד שלי, ראובן!" – ותיכף לקח ראובן את היד וחולץ מהבור....
הבדיחה הקטנה הזו היא גם משל שאפשר ללמוד ממנו כמה דברים.
ראשית - כאשר רוצים לעזור למישהו צריך להבין אותו, את הדרך שבה הוא יכול לקבל דברים ובעיקר את המעצורים והמכשולים הפנימיים שלו המונעים ממנו לפעול בדרך הנכונה. זה מה שמאפיין מורה טוב: היכולת להבין מה התלמיד לא מבין, מה הקושי שהתלמיד רואה ושמפריע לו להתקדם. הבודהה, שהיה המורה המושלם, ניחן לא רק בהבנה של הדהרמה, אלא גם בהבנה מושלמת של האוויג'ה – התעתוע המאפיין כל מי שאינו ער לחלוטין למציאות. זו הסיבה שהבודהה לימד את הדהרמה בצורות כה רבות (לפי המסורת: ב-84,000 דרכים שונות). הוא התאים את הדהרמה להבנתו ולעולם המושגים של השומע וכיוון הישר אל הנקודה שבה פעל התעתוע באותו רגע. התעתוע הזה שונה מאדם לאדם ומרגע לרגע, ועל כן טוב אם יידע המורה לקרוא את התלמיד שמולו ולהבין מה בדיוק עוצר בעדו. ברגע שהיבט מסוים של התעתוע נראה – סוג זה של תעתוע מאבד את כוחו לחסום את ההתקדמות בדרך. במשל שלעיל: אם היה ראובן מבין מעצמו שלתת אין פירושו לאבד אלא ליצור קשר טוב, היה מושיט את ידו והיה מחולץ מן הבור בהקדם, כי רק הראייה של הושטת היד כוויתור מצידו – היא שמנעה ממנו לפעול באופן הנכון.
ושנית – אנו יכולים ללמוד מן המשל הזה שמי שמבקש להיעזר צריך ללמוד לתת יד, וללמוד לתת באופן כללי. וזו אחת הסיבות בגללן היה הבודהה פותח את דבריו1 לאנשים שבאו אליו בלי ניסיון מוקדם בדהרמה בשיחה על דאנה (נתינה). כאשר אדם מתרגל לתת, לבו נפתח אל הזולת באופן כללי, הוא חש בטחון עצמי בדברו עם אחרים וקל לו יותר ליצור קשרים אישיים. פתיחות זו אינה חד-סיטרית מן הנותן למקבל אלא פועלת גם בכיוון ההפוך, ולפעמים, בקשר שנוצר בין הנותן למקבל, דווקא בעיקר בכיוון ההפוך. כך הם היחסים בין התלמיד למורה: הרוצה ללמוד חייב לתת יד כדי שהמורה יוכל לקחת את היד שלו ובעזרת הקשר שייווצר לחלץ את התלמיד מהנקודה שבה הוא נמצא כרגע ולהביא אותו למקום טוב יותר.
הנתינה שאדם מתרגל לתת לאנשים שהוא מחשיב כמורים, בעלי פוטנציאל ללמד אותו משהו, כמוה כמתן אשראי למורים והיא גוררת איתה הגברת האמון. בלי אמון כזה יהיה ליבו של התלמיד חסום בפני כל השפעה, וכל כוונתו להיעזר במורה כדי לקדם את עצמו תאבד את תקפה מראש. מתן אמון במורה איננו "אמונה". המורה אינו מקור-סמכות בלתי מעורער: מקור הסמכות בסופו של דבר הוא התלמיד עצמו. רק כאשר התלמיד רואה באופן בלתי-אמצעי שדברי המורה משקפים קצת יותר טוב את המציאות מאשר הוא עצמו ראה, וכאשר הוא חווה באופן בלתי-אמצעי שפעולות שהוא עושה בהתאם לדהרמה שלמד מביאות תוצאות קצת יותר רצויות מאופן הפעולה שלפיו פעל קודם לכן – רק אז יראה התלמיד את הדברים שלמד כ"השקפה נכונה". ואולם אם מלכתחילה יבוא התלמיד אל מורהו מתוך חשדנות ודחיית-סמכות, כמוהו כראובן במשל, המסרב לתת יד.
זה הוא קשר ישיר, הכרחי, בין התרגול של הנתינה לבין ההתקדמות בדרך, והוא נוסף על כל הטעמים והסיבות האחרים שבגללם נתינה חוזרת ונשנית, בלב נפתח-והולך היא מעלה חשובה כל כך להולך בדרכו של הבודהה. הדאנה שהתלמיד נותן למורה איננה שכר-הוראה אלא היא נתינת יד. היא אומרת: "אני רואה אותך, אני רוצה בקירבתך, יש לי אמון בדבריך ואני אקח אותם ברצינות, אנא תן לי משהו מניסיונך שאולי יוכל לקדם אותי.”
מקובל במקומותינו לתת דאנה למורה לאחר שיחת דהרמה, או בתום מפגש אישי עם המורה. על פי ההבנה המוצגת כאן - ראיית הדאנה למורה כמתן אשראי של אמון – תועלת רבה יותר תהיה לתלמיד אם ייתן את הדאנה בתחילת המפגש עם המורה, או לפני שיחת הדהרמה.
למה להשקיע מאמץ
שיחת דהרמה שניתנה ב-וַוט פָּה קנג'נביסק לילדי בי"ס שביקרו במקום ביוני 2011
שלום לכם. שמי פניננדו, ואני מישראל, ארץ שאין בה בודהיזם כפי שאתם מכירים בתאילנד. לפני שהגעתי לתאילנד לא ראיתי בודהה-רוּפַּה2. אין בודהה בישראל. גם לא ראיתי נזיר בודהיסטי – אין סנגהה בישראל. אבל הדהרמה נמצאת גם בישראל, כי הדהרמה היא טבע הדברים, והיא נמצאת בכל מקום.
ולכן, למרות שאני לא מכיר בתי ספר בתאילנד ואני לא יודע איך זה להיות תלמיד בבית הספר שלכם, יש דברים שאני יודע עליכם כי הם נכונים בכל מקום, הם המצב הטבעי של הדברים, הם הדהרמה.
אני יודע, למשל, שאם מישהו מכם משקיע מאמץ בלימודים הוא מצליח יותר מאשר אם הוא לא משקיע מאמץ. זה נכון בכל מקום. גם בישראל אם מישהו לא משקיע מאמץ הוא לא מצליח כל כך. גם אתם בוודאי יודעים את זה, אבל אולי לא חשבתם על זה מספיק ולכן לפעמים אתם בוחרים בדרך שנראית קלה ונוחה ומספיק טובה. ולכן אני רוצה להסביר למה בכלל צריך להשקיע מאמץ.
תארו לעצמכם ילד משחק בקוביות. הוא יושב הרבה זמן ובונה ארמון גדול, עם הרבה קומות ומגדלים ושערים והארמון מוצא חן בעיניו מאוד. הוא קם, כי הוא רוצה לקרוא לחבר שלו ולהראות לו את הארמון, אבל רגלו נתקלת בארמון ו... הכל נופל ומתרסק. זה כמובן מרגיז מאוד. ואז הוא חושב: אם בעטתי בארמון מימין לשמאל והוא נפל, אולי אם אבעט בערמת הקוביות משמאל לימין בדיוק באותו כוח – היא תחזור להיות ארמון?... הוא בועט בערמה וכמובן שאתם יודעים ששום דבר כזה לא קורה. ערמת קוביות לא הופכת לארמון אם בועטים בה.
תחשבו מה זה אומר. לסדר את הקוביות – לסדר כל דבר – נדרשת עבודה רבה יותר מאשר לפזר, להרוס, לקלקל. זה חוק טבע. זוהי הדהרמה. ואפשר להסתכל על זה גם מהכיוון ההפוך: אם יש לפנינו שתי דרכים – אחת דורשת עבודה רבה יותר והשנייה היא הדרך הקלה – כדאי לבדוק אם מדובר בבניה מול הריסה. אם החלטתם להכין עבודה יפה בשיעורי הבית, וחבר מציע לכם לראות משחק מעניין באותו זמן – ברור שלראות משחק קל יותר, נעים יותר, דורש פחות מאמץ מאשר להכין את שיעורי הבית בצורה הטובה שבה התכוונתם לעשות זאת. אבל מה תהיה התוצאה? אם תכינו את שיעורי הבית אתם בונים משהו: יש לכם עבודה טובה ביד, תקבלו ציון טוב יותר, תרכשו מיומנות בהכנת עבודות דומות ובפעם הבאה זה יהיה אפילו טוב יותר. אבל אם החלטתם לראות את המשחק המעניין - - - מה נשאר לכם מזה? קוביות מפוזרות...
לכן אני מציע לכל אחד מכם לחשוב על המאמץ שהוא עושה בבית-הספר כמו על בניית ארמון. נכון – זה לוקח הרבה זמן, לפעמים זה קשה וצריך להתאמץ. אבל אם אתם מבינים מה הקשר בין המאמץ ובין התוצאה, אתם מבינים את הדהרמה, ואתם תבחרו בדרך הנכונה.
אני מאחל לכם שתקבלו בכל יום את ההחלטות הטובות ביותר ותצליחו בכל מה שאתם עושים.
מה עושים עם כל הזכויות האלו
שיחת דהרמה שניתנה ב-וַוט פָּה קנג'נבהיסק בפברואר 2012
לקראת נסיעתו של טאן ברט3 לניוזילנד מחר, ולציון שנה לשהותי כאן בווט פה קנג'נבהיסק, אני רוצה לומר מספר מילים של הערכה על התמיכה שאתם נותנים לנו, הנזירים במקום הזה.
כאשר הנזירים מסיימים ישיבת מדיטציה הם חולקים את הזכויות שלהם עם מוריהם, עם הוריהם ועם שאר החיים בעולם. כאשר אני חושב על המורים ועל ההורים שלי אני יודע בדיוק במי מדובר, יש לי תמונה ברורה מול העיניים. אבל כשאני חושב על שאר החיים בעולם, אני לא מכיר אותם. באופן טבעי אני חושב קודם כל על האנשים שאני רואה כל יום מולי, כל אלו ששמים אורז בקערה שלי ובפרט אלו שבאים למנזר להגיש את האוכל במו ידיהם. איתכם, הבאים לכאן לעיתים קרובות, אני חולק מה שמכוון ל"כל החיים בעולם". זה אומר שבנוסף לזכות שיש לכם מפני שאתם נותנים אוכל לנזירים כל יום במשך שנים רבות, יש לכם זכות שהנזירים חולקים איתכם יום-יום. זה עושה אתכם מאוד מאוד עשירים בזכויות...
להיות עשיר בזכויות זה במידה מסוימת כמו להיות עשיר בכסף. אדם שיש לו כסף יכול לעשות דברים שאדם שאין לו כסף לא יכול לעשות. זה כל ההבדל. גם אדם שצבר זכות יכול לעשות דברים שאדם שלא צבר לא יכול לעשות. אבל בדרך כלל אנשים לא חושבים שהם צריכים לעשות משהו נוסף. הם "עשו כסף", או "עשו זכות", ומה עוד הם צריכים לעשות?
כשהייתי בעל-בית הייתי יועץ פיננסי לבעלי עסקים. הם היו בדרך כלל אנשים מצליחים במקצועם ועשו בו הרבה כסף, אבל הרבה פעמים הכסף היה פשוט מצטבר בחשבון הבנק ומונח שם. כיועץ הייתי מציע להם לא להסתפק בזה שהרוויחו את הכסף, אלא להשקיע אותו כך שיביא להם עוד כסף בלי שהם יצטרכו לעשות משהו נוסף בעניין. וזה בדיוק מה שאני מציע לכם לעשות בזכויות שצברתם על-ידי התמיכה בנזירים: להשקיע אותן כך שיביאו לכם עוד זכויות, בלי שתעשו משהו נוסף.
קודם אמרתי שלהיות בעל זכויות זה כמו להיות בעל כסף, אבל יש גם הבדל בין הדברים: הכסף נותן לאדם המחזיק אותו את הכוח לעשות דברים שמישהו אחר לא יכול לעשות, והזכויות נותנות לאדם המחזיק אותן יכולת לא לעשות דברים שמישהו אחר חייב לעשות. אדם רגיל, שאין לו זכויות, שלא נותן כל יום דאנה ושלא בא למנזר לעתים קרובות, לא יכול להתאפק והוא מרגיש שהוא חייב לעשות דברים שהוא יודע שהם לא טובים בשבילו. למשל אם מישהו שומע איזה סיפור מעניין על השכן הוא מרגיש שהוא חייב לספר אותו לכל מי שהוא פוגש. לא משנה אם זה אמת או שקר, לא חשוב אם זה פוגע בשכן, אם זה מועיל לשומע לדעת את זה או לא – הוא חייב לספר. זה סיפור מעניין מאוד! והוא מספר, ואחר כך מתברר שזה בכלל לא נכון, או שהשכן שומע שהוא מרכל עליו וכועס, או שהשומע לומד מהסיפור הזה שגם הוא יכול להתנהג כמו האיש הרע בסיפור – משהו טוב לא יוצא מזה.
אבל מי שצבר זכויות, שנותן דאנה כל יום, שבא למנזר לעתים קרובות – יש לו כוח שלאנשים אחרים אין. אם הוא רק ישים לב לכוח הזה וישתמש בו, הוא יידע שהוא לא חייב לספר את מה ששמע לאף אחד.
ואם מישהו שומע רכילות ולא מספר אותה הלאה – בלי לעשות שום דבר חוץ מלשתוק, הוא צובר עוד זכויות... ככה הוא משקיע את הזכויות שלו בחכמה והן מביאות לו עוד זכויות, עוד כוח לא לעשות דברים שאנשים אחרים חושבים שהם מוכרחים לעשות.
אני שוב מביע את הערכתי למה שאתם עושים בהתמדה כזו, ושמח בזכויות שצברתם עד כה. אני מאחל לכם שתדעו עכשיו איך להשתמש בזכויות האלו כך שיביאו לכם תועלת.
דע את מידתך בזמן האוכל
שיחת דהרמה שניתנה ב-וַוט פָּה אֶרַאוָון ב-מגהה פוג'ה 7.3.12
\שמי פניננדו, ורוב חיי, עד גיל 54, חייתי בישראל. אני בן 57 עכשיו. עד שהגעתי לתאילנד לפני כ-3 שנים ראיתי נזיר בודהיסטי רק בתמונות, ולא שמעתי את הדהרמה. בודהיזם היה בשבילי רק פילוסופיה. אני נזיר חדש – רק שנה אחת, ועל כן אני אוכל לומר רק דברים פשוטים, ואתכם הסליחה.
ב"אובדה פטימוקה" שקראנו היום4 הבודהה אומר במשפט אחד "דע את מידתך בזמן האוכל5". אוכל זה נושא פשוט – כל אחד יודע מה זה אוכל – אז אני אדבר על אוכל.
לאמיתו של דבר, אוכל הוא נושא מרכזי ומאוד מורכב בבודהיזם. אוכל זה מה שמגדיר דבר חי. "כל יצור חי תלוי במזון", אומר הבודהה ועד-כה אין הגדרה פילוסופית או ביולוגית טובה יותר לחיים. חיים זה מה שתלוי במזון. זה נושא עמוק שעובר לכל אורך הדהרמה. אבל אני נזיר חדש ואני אדבר רק על הצד היומיומי הפשוט.
גם בעולם היומיומי אוכל הוא נושא מרכזי. אחת התעשיות הגדולות, למשל, היא ספרי בישול. בכל בית יש ספר בישול. אפילו אם בבית יש רק ספר אחד – רוב הסיכויים שזה יהיה ספר בישול. אנשים מאוד עסוקים בשאלה מה הם יאכלו מחר, מה יאכלו בסוף השבוע, מה יאכלו בחג או בהזדמנות מיוחדת אחרת. ומידת האוכל זה הדבר שפותח כל מתכון בספר בישול. “כמות לארבעה סועדים", “שש מנות" וכן הלאה.
תעשיה גדולה אחרת, אולי גדולה יותר, היא הדיאטה. כל אחד עשה דיאטה או מכיר אנשים שעשו דיאטה פעם, ופעמיים, ושלוש. זה אף פעם לא מצליח ואנשים מתפלאים למה. גם בתעשיית הדיאטה מידת המזון היא הדבר הראשון שמדברים עליו: “היום הצלחתי לאכול רק חצי מהכמות הרגילה" “בשבוע שעבר אכלתי הרבה יותר מדי" וכו'.
אבל אם תשימו לב – ספרי הבישול מדברים על אוכל – ועל כמות האוכל – בעתיד. כמובן שאין בזה שום הגיון: הרי הכמות הרצויה במנה אחת תלויה בשאלה איזה מנות עוד נאכלות אתה באותה ארוחה, ותלויה בשאלה כמה פעילות גופנית האדם עושה ומתי אכל לאחרונה, ותלויה בשאלה כמה אנשים באמת יבואו לאכול. אם הכנו אוכל לארבעה אנשים ויבואו רק שניים, רוב הסיכויים הם שהשניים יאכלו את כל הכמות לארבעה. לעומת ספר הבישול, הדיאטה עוסקת באוכל, ובכמויות אוכל – בעבר. גם בזה אין שום היגיון, כי כבר למדנו מהניסיון שאנחנו לא לומדים מהניסיון, ושברגע הקובע, בזמן האוכל, אנחנו אוכלים בלי חשבון. בעולם היומיומי כמעט אף אחד לא שם לב לאוכל ולכמויות האוכל בזמן האוכל. וזו הדהרמה שהבודהה מלמד אותנו במשפט הזה: “דע את מידתך בזמן האוכל". לא לפני, לא אחרי, בזמן האוכל. מודעות עצמית ברגע המעשה: כמה אני אוכל. מה אני אוכל. עכשיו.
כשהייתי בעל-בית, גם אני לא שמתי לב לאוכל, אני יודע איך זה. בזמן האוכל הייתי קורא עיתון, או צופה בטלוויזיה, או מדבר עם חבר או בן-משפחה, או מדבר בטלפון. כמובן שלא היתה שם מודעות עצמית ברגע המעשה. ביום שבו טסתי לתאילנד, לפני הטיסה היה זמן לארוחת בוקר. זו היתה הארוחה האחרונה שהייתי יכול להכין לעצמי והחלטתי לאכול משהו מיוחד שלא הייתי אוכל לעתים קרובות. הכנתי לי צלחת קטנה עם האוכל וכוס קפה והתיישבתי לאכול. ואז צלצל הטלפון. דיברתי, ודיברתי ודיברתי, וכשהסתיימה השיחה חזרתי לצלחת ולקפה, והם לא היו שם. כלומר הצלחת והכוס היו, אבל הם היו ריקים. אף אחד לא היה בבית מלבדי. אני אכלתי את האוכל המיוחד בהזדמנות המיוחדת הזו תוך כדי שיחת הטלפון ואפילו לא ידעתי את זה... אי אפשר לומר שידעתי את מידתי בזמן האוכל.
אנחנו רואים כמה הדהרמה יכולה לעזור לנו בחיים היומיומיים: כאשר אנחנו לומדים ומתרגלים מודעות עצמית, ואנו מודעים לאכילה ברגע שאנו אוכלים, אנחנו לא נאכל ג'אנק-פוד אם יש לנו אוכל אמיתי ואנחנו לא נאכל יותר מדי ואנחנו גם נרגיש יותר את טעם האוכל.
אבל כפי שהבודהה לימד, קיימים ארבעה סוגי אוכל, שרק אחד מהם הוא האוכל המגיע לבטן. השאר הם מזון לשכל – מה שחמשת החושים מקבלים, רעיונות ומחשבות, רצונות העולים בנו. כפי שהמזון שאנו אוכלים הופך לחלק מגופנו, ולכן חשוב מה אנו אוכלים וכמה אנו אוכלים, כך מה שאנו קולטים בחושינו ורעיונות שאנו מקבלים מן העולם הופכים לחלק מדעתנו, הרגשתנו או רצוננו. וכאשר הבודהה מלמד אותנו "דע את מידתך בזמן האוכל", הוא מתכוון גם לאוכל מסוג זה, ועלינו לשים לב לכך.
כפי שאנשים אינם מודעים בדרך כלל למה שהם אוכלים בשעה שהם אוכלים, כך הם אינם מודעים למה שהם מביטים בו, למה שהם מאזינים לו למה שהם ממששים ומריחים וטועמים בזמן שזה קורה. זה מעסיק אותם לפני כן וגם אחרי כן, אבל באותו רגע הם לא מודעים. כתוצאה הם מקבלים לתוך עצמם בלי ביקורת מראות, קולות, רעיונות ורצונות מבחוץ, בדרך כלל ברמה של ג'אנק-פוד ובדרך כלל בכמויות גדולות מדי שמערפלות עוד יותר את המודעות ואת הביקורת, כפי שבטן מלאה מדי גורמת לנו להיות ישנוניים ובלתי ערניים.
תעשיית המדיה ותעשיית הפרסומת מייצרות כמויות עצומות של מראות וצלילים במטרה להשפיע על שכלנו. אם תשאל את רוב האנשים, הם יגידו שזה משפיע על אחרים, אבל הם אינם מודעים עד כמה זה משפיע עליהם עצמם. זה מפני שהם אינם מודעים ברגע המעשה כאשר הם מכניסים את המראות והצלילים האלה אל תוכם וזה הופך לחלק מהם.
כאשר הייתי בעל-בית, הדבר הראשון שהייתי עושה בבוקר היה להדליק את הטלוויזיה. גם כיום כשאני הולך לפינדאבאט, באפלולית בעלות השחר, אני רואה בחלונות הבתים את האור המרצד של מסכי טלוויזיה. הטלוויזיה והרדיו והפרסומות בכל מקום מציפים אותנו בחומרים שמשפיעים על מחשבותינו ועל מצב רוחנו, ואנו לא מודעים לכך. אנשים מחזיקים ביד שלט-רחוק, אבל אם הם אינם מודעים למה שהם צופים בו ואינם שואלים את עצמם למה זה טוב, אם הם באמת צריכים לראות ולשמוע את זה, הם ימשיכו לצפות ולא יכבו את זרם המראות והקולות.
אני לא אומר לכם להוציא את הטלוויזיה מהבית, אני אומר לכם שאתם יכולים להיות מודעים יותר למה שאתם קולטים דרך העיניים האוזניים ושאר החושים בזמן שזה קורה, ולהחליט באותו רגע אם אתם באמת צריכים את זה או לא. גם כשאתם רואים פרסומת ברחוב, אם אתם מודעים לה אתם יכולים לחשוב מיד: "אני לא מקבל את זה" וזה לא יהפוך לחלק מכם אם אינכם רוצים בכך.
אני מאחל לכם שתגבירו את המודעות שלכם למזון ברגע המעשה. כפי שהסברתי זה ישפר את מצב גופכם שלא יקבל אוכל שאינו צריך, וגם את מצב רוחכם וממחשבותיכם שלא יקבלו מבחוץ השפעות שליליות. אתם מקשיבים הערב6 לדהרמה ממורים הרבה יותר מנוסים ומלומדים ממני, ואני מאחל לכם שתהיו מודעים להשפעה שיש לדהרמה על חייכם, עד כמה היא עוזרת בחיי היום-יום, ושתמשיכו לבוא ולשמוע עוד.