על משיחים ודברים אחרים
פרק מן הספר "גלגל האמת", כרך 5 של האנתולוגיה מאת אג'אהן סומדהו1
תרגום והערות (אם לא נכתב אחרת) פניננדו בהיקהו
[דברים אלו הוקלטו במהלך הפסקת תה של הסנגהה עם אג'אהן סומדהו באמרוואטי
(Amaravati Buddhist Monastery). דבריו היו תשובה לשאלה בנושא הכמיהה הרוחנית האנושית המתבטאת כתקווה למשיח שיבוא.2]
זה מאוד אטרקטיבי לחשוב על משיח שבא ומציל אותנו, כי יש תחושה איכשהו שזה הדבר היחיד שיכול לעבוד עכשיו. אפשר להיות די מדוכא עם כל כך הרבה דברים שמשתבשים בעולם, עם כל כך הרבה בעיות – אתם מכירים את התחושה הזו: 'הלוואי שיבוא המשיח ויסדר את הבלגן שעשינו.' אבל אנחנו יכולים להיווכח שעלינו לסדר בעצמנו את הבלגן שעשינו. לרצות שמישהו אחר יבוא ויעשה את זה בשבילנו נראה כמו סימן של חוסר בגרות. אני זוכר שכילד עשיתי בלגן ואז קיוויתי שההורים שלי יבואו ויסדרו את זה ויחזירו הכל למקום. התקווה לביאת המשיח היא חלק מדרך המחשבה הזאת.
זה לא שאני נגד הרעיון; זה יהיה מאוד נחמד שמשיח יבוא, אני בעד זה. אבל אני לא דורש את זה או אפילו מצפה לזה, כי אני מבין שחשוב יותר ללמוד איך להיות המשיח של עצמך במקום לצפות לכוח חיצוני כלשהו שיבוא להציל אותך או את העולם.
ישנן דרכים שונות להסתכל על המצב הנוכחי שלנו. ישנה דרך ה'קודר ואבוד': 'הכל חסר תקווה! זיהמנו את כדור הארץ ועשינו בלגן; אין מה לעשות, זה מאוחר מדי'; וישנה גישת הניו-אייג' מלאת התקווה: 'הכל משתנה; התודעה משתנה; בני אדם נהיים מודעים לטוטאליות ולאחדות של כל היצורים התבוניים.3' סוג זה של חשיבה הוא מאוד חיובי ומעורר השראה לתודעה. זה נותן כיוון של תקווה ואופטימיות לחייו של האדם – אנחנו לא תקועים כאן במערכת אוניברסלית קרה שהרסנו, בזיהום ואומללות עד שכל העסק יקרוס. בוודאי להיות חיובי ואופטימי לגבי דברים עושה את החיים נעימים יותר, אבל הדרך לצאת מהסבל – אשר בעיני היא שלמות קיומנו כבני אדם אינדיבידואלים – היא באמצעות ההיווכחות באמת. במקום לבחור בגישה אחת ולדחות את השנייה, שני הצדדים נראים כפי שהם4; האדם מתעלה מעבר להם וכבר אינו מזדהה עוד עם התחום המותנה5 או מצפה ממנו למשהו. בתודעה שאינה נאחזת יש הבנה בלתי ניתנת לתיאור של האמת, מעבר למילים; זה משהו שאתה יכול רק להיווכח בו בעצמך.
קיימת הדעה שעברנו כבר את תור הזהב, כשהכל היה מושלם. בכל זאת קיימת שאיפה כזו של הלב האנושי שיחידים, שקהילות ושמדינות יחזרו איכשהו לגן העדן המושלם הזה על כדור הארץ, שבו הכל הוגן וצודק, יפה ואמיתי ומושלם עבורנו. ובעוד אנחנו יכולים להצביע על הבלגן שאנו, בני האדם, עשינו, עלינו להכיר בכך שגם אמא טבע טובה בלעשות בלגן בכדור הארץ הזה.
הרהורים על הדהרמה מאפשרים לנו לראות שאפילו כדור הארץ עצמו הוא ארעי: הוריקנים, הרי געש וכל ההיסטוריה הגיאולוגית של כדור הארץ הם, במונחים אנושיים, די מחרידים. אז זו פשוט הדרך שבה דברים נעים ומשתנים בטבע. יש תעלומה6 בכל זה: מערכת פלנטרית הקיימת ביקום. הסקרנות שלנו לוקחת אותנו למחוזות הרחוקים ביותר של מערכת השמש, אבל עם כל פקחותנו כל מה שאנו יכולים לומר הוא שזה מסתורי ונפלא.
כל מה שאנחנו באמת יכולים לעשות כבני אדם, הוא לפתוח את עצמנו בפליאה לתעלומה הזו, כי אנחנו לא יכולים לפתור את זה עם המוחות הפעוטים שיש לנו. כיוון שאנחנו לא יכולים לפתור את התעלומה, הדבר היחיד לעשות הוא לדחות אותה ולהתעסק בדברים טריוויאליים ומטופשים, או לפתוח את עצמנו במודע אל התעלומה. לזה7 כוונתנו ב'היווכחות הבלתי ניתנת לתיאור של האמת'.
זוהי פתיחת תודעתו של האינדיבידואל לתעלומה. אין דרישה לתשובה כל שהיא. רק לפתוח את התודעה בפתיחות גמורה ובקבלה – זה מה שאנחנו יכולים להיווכח בו בתוך הגוף האנושי.
כשאתם מתאחדים עם התעלומה אין סבל, אבל כל עוד אתם מפחדים ממנה או מבקשים לפתור אותה בעזרת התפיסות הפעוטות של המוח, אתם רק תסיימו בספק וייאוש, בפחד ובחרדה. אבל, אנחנו יכולים להרהר בקיום שלנו.
אנו יכולים להרהר בתעלומת החיים והיקום. על מה כל זה בכלל? אפשר לפטור את זה כ'מהומה רבה על לא דבר' או שאפשר ממש לחקור ולהיפתח לזה. אז יש היווכחות בשלווה אמיתית שלעולם לא תוכלו לקבל כשאתם מנסים למצוא שלווה בדבר כלשהו או באדם כלשהו או במקום כלשהו. אתם יכולים לנסות לחפש מקום שליו, ואולי תמצאו את שנגרי-לה8 שלכם ותחיו באושר ועושר... אבל סביר יותר שתגלו את חיל האוויר האמריקאי מתאמן במטוסים מנמיכי-טוס מעל שנגרי-לה או שהאנשים בתוך שנגרי-לה כל כך רמי-מחשבה שהם אף פעם לא מנקים את השירותים! יש תמיד נחש בגינה, או תולעת בתפוח; תמיד יהיה משהו לא שליו בתחום המותנה.9
זה אותו דבר עם הרעיון למצוא את הנסיך על הסוס הלבן או את סינדרלה: "ברגע שאפגוש את האדם הנכון, אחיה באושר ועושר."
גם זו אשליה. אז בלי לאן ללכת, בלי אף אחד שיציל אתכם וישלים אתכם ובלי שום דבר שאתם יכולים לעשות בקשר לזה, אתם יכולים בסופו של דבר ליצור עולם משלכם – חיים בסוג של מצב נפשי מעורער.
באמצעות שום תחום אובייקטיבי, שום מחשבה, תפיסה או באמצעות התחום החומרי, לא תמצאו את הדרך לצאת מהסבל, אלא בהתעלות10 מעליו. התעלות אין פירושה בריחה מן הסבל או דחייתו, אלא מעבר לאותו מרכז דומם של הוויה שבו קיימת פרספקטיבה וקליטה לתחום המותנה. אין עוד כל הזדהות עם התחום המותנה האובייקטיבי.
אני מתמרמר על העוולות והטיפשות של העולם. יש כל כך הרבה מה להתמרמר עליו, כל כך הרבה דברים לא בסדר, שגיאות איומות. הם לא צריכים להיות כאלה, ואנשים לא צריכים לעשות דברים זוועתיים כאלה – זו התמרמרות צודקת. אפשר באמת להיתפס בהתמרמרות. אבל אם אתם מתבוננים בחוויה של התמרמרות צודקת אתם מוצאים סבל גדול בליבכם. כי למרות שאתם צודקים אינכם חכמים. אתם יוצרים סבל מאיך שהדברים הינם: זה נכון, דברים לא צריכים להיות כך – אבל הם כאלה!11
או שההפך יכול לקרות. אתם חושבים: 'זה לא משנה,' ואתם עוצמים עיניים, סותמים אוזניים ומנסים לא לראות או לשמוע משהו שאינו בסדר. זו דרך אחת לטפל בבעיה, אבל היא נוטה להיות דבר מאוד לא מספק ואומלל שעושים בלית-ברירה.
יש ביטוי שאג'אהן בּוּדּהַדַסַה12 השתמש בו: 'ככה זה' או, "העולם הוא ככה." זה לא ניפנוף חסר אכפתיות או חוסר התחשבות במה שאינו הוגן – זה סוג של קבלה13. 'העולם הוא כזה. זה תמיד היה ככה.' תמיד היו חמדנות, שנאה ואשליה, קנאה, זוועות, אימה. האגדות היווניות מלאות קניבליזם ואונס, אלים עושים דברים איומים, אבל זה הונצח במיתולוגיה היוונית. הארכיטיפים של האנושות מתועדים באגדות ובמיתוסים, אסייתיים כמו גם אירופאים. אז אנחנו מבינים שככה זה: בני אדם יכולים להיות כאלה. אנחנו יכולים להיות נקמנים וקנאים. אנחנו יכולים להיות אנוכיים מאוד, ואנחנו יכולים להיות כעוסים ורצחניים; אנחנו יכולים להיות טיפשים ואדישים, מלאי ספק ודאגות. אנחנו יכולים לעשות את כל הדברים האלה – או שאנחנו יכולים להתעלות מעל לכל.
נהגתי לשאול את עצמי, 'מה התועלת לבקש ממישהו אחר להתעלות על כל זה אם אני לא?’ יכולתי לראות את זה שלהתמרמר בצדק על מצב העולם היא דרך לומר: 'אני רוצה שלא תהיו ככה. אני לא רוצה שתהיו כמו שאתם. אתם צריך לא לכעוס ואתם צריכים לא לקנא', ואז הייתי מסתכל על עצמי: אני דורש מכם לא להיות כאלו; זה ממש ילדותי: 'בבקשה תהיו משהו שאני רוצה. אל תאמרו דברים שמרגיזים אותי.' ואז ישנה התובנה שמה שמישהו אחר עושה או לא עושה הוא לא ענייני. כל מה שאני יכול לעשות הוא לנוע לכיוון של התעלות בחיי שלי. 'ככה זה' זו לא אדישות פסימית, זו התבוננות מיומנת. העולם הוא כזה ובני אדם הם כאלה – זה לא לשפוט את האנושות כרעה, אלא להכיר בבני אדם כמי שעושים את הדברים האלה – הם תמיד עשו. לצפות שכולם ישנו את התנהגותם רק יעשה אותך אומלל, כי זה מעבר למה שאתה יכול לעשות בחיים האלה. איך אני מתאמן עם זה משמעו לראות על מה יש לי שליטה – עם מה אני מסוגל לעבוד. זה אומר להיות מודע ולדעת מה אתה יכול לעשות כיצור חי אינדיבידואלי, בגוף זה עם מאפייניו ואיכויותיו. זה לא אומר לחשוב: 'אם הייתי חזק יותר, או אינטליגנטי יותר, או בריא יותר או נראה טוב יותר, או כך, או אחרת, אז הייתי יכול לעשות משהו.'
תבונה, במובן הבודהיסטי, היא היכולת לראות איך לעבוד ולהשתמש במה שיש לך, כמו שזה, גם אם מה שיש לך לא טוב במיוחד. אוּלַי אתה נכה או בעל מחלה כלשהי, או שאתה זקן, או שהיו לך חיים אומללים – אבל זה לא אומר שאתה לא יכול להגיע להארה, שאתה לא מסוגל להתעורר לאמת. בעזרת התבונה אנו לומדים כיצד להשתמש במה שיש לנו. אם אתה מישהו שחושב: 'כדי שאעשה את זה, צריך שיהיה לי הציוד הטוב ביותר', אז לעולם לא תגיע לשום מקום, בזמן שהאדם הנבון יכול להשתמש אפילו בציוד נחות למדי ולקבל תוצאה טובה מאוד.14
בקהילה כמו אמרוואטי, 'לקבל את זה כמו שהוא' פירושו שאתה מתחיל להסתכל ולחקור ואולי לראות דרכים לשפר, לעשות אותה למקום טוב יותר. ואם אין שום דבר שאתה יכול לעשות15, אתה פשוט ממתין בסבלנות עד שיגיע הזמן הנכון לשיפור. לקבל אנשים אחרים בחייך לא אומר שאתה אוהב בהם הכל, אבל אתה מקבל את כולם כמי שהם. אז אתה יכול לראות שהרבה מהעצבנות שלך היא הבעיה שלך; זה לא שיש משהו לא בסדר במיוחד עם האנשים – אולי אתה מישהו שמתעצבן בקלות מדברים מסוימים. או אם רק יש להם הרגלים רעים אתה יכול, באמצעות הקבלה והסבלנות שלך, למצוא פתח לשיפורים והכוונות שיכולים להינתן בצורה מתאימה.
באמירה 'ככה זה', התודעה מקבלת ומאפשרת לדברים להיות כפי שהם. עם הקבלה הזו אתם יכולים להבין16, ובאמצעות ההבנה אתם יכולים להנחות דברים בצורה טובה יותר. יש חוכמה הפועלת על ידי הפתיחות הזו17.