הפנייה פנימה

הַפְּנִיָּה פְּנִימָה

חלקו השני של הספר "הפתיל – שיחות דהרמה קצרות"1

מאת אג'אהן קאליאנו2

תרגום והערות – פניננדו בהיקהו

הטייס האוטומטי

"הלב תמיד יחפש את ההרגשה הנעימה ביותר."

פעם, אחד האנגאריקה3 במנזר, המועמדים לנזירות, משהו קצת עבר עליו. הוא שאל אותי בהבעה נואשת: "כל הדברים האלה שעולים לי, מאיפה כל זה בא?" זו שאלה טובה, לא?

מה שכל הדברים האלה מייצגים זה את הטייס האוטומטי שלנו, וכשהדברים האלו עולים זהו הטייס האוטומטי שֶׁמְּכֻוָּן להימשך או להירתע. והוא כאילו מכריח את התודעה שלנו לחפש תחושה נעימה ולנסות להימנע מתחושה לא נעימה. יכולים להיות לזה הרבה עוצמה וכוח אם הלכנו אחרי משיכה ורתיעה במשך כל חיינו.

למעשה, זה יכול להיות כל מה שיש לנו, הליכה אוטומטית, או בחלק גדול מהחיים שלנו, ריצה אוטומטית. נמשכים לדברים שאנחנו אוהבים ונרתעים מהדברים שאנחנו לא. אז בתרבות שמקדמת זאת כדרך פעולה (תרבות מודרנית, חומרית) אנחנו כבר מתחילים ללכת נגד הזרם רק בזאת שהתחלנו לשבת במדיטציה ולא ללכת בעקבות החשקים שלנו. אנחנו יושבים בשקט וכבר זה סוג של עימות שמרגיז את הטייס האוטומטי הזה, אלא אם כן נוכל לראות זאת כך.

אם אנחנו רואים את כל זה כפי שהוא, זה לא צריך להרגיז אותנו כל כך. אנחנו יכולים לראות איך "אה, כן, הכוחות האלה בתודעתי, הקולות בתודעתי, הרגשות והתחושות, זה מה שהם. הם מנסים לעזור לי למצוא הרגשה נעימה ולהימנע מרגשות לא נעימים."

בעזרת תשומת לב נוכל אז לכוונן מחדש את הטייס הזה לעבר מטרותינו הרוחניות שגם הן יהיו הימנעות מתחושה לא נעימה והליכה לעבר תחושה נעימה, אבל בדרך אחרת. זה לא שאנחנו צריכים להרוס את המערכת, המערכת לגמרי בסדר, אלא למצוא בה תחושות נעימות חדשות ותחושות נחמדות יותר. מערכת זו תוכל לאחר מכן לכוונן את עצמה לאלה.

ובמשך התקופה הארוכה של התרגול אנחנו יכולים להתרחק אוטומטית ממצבים שיכניסו אותנו לצרות מבחינת ה-4 sīla שלנו למשל. כשכללי התרגול שלנו מתבססים היטב אנחנו מתרחקים אוטומטית ממצבים כאלה, אנחנו לא נענים להזמנה ללכת לפאב או מה שזה לא יהיה.

אנחנו יודעים שזה מכניס אותנו לצרות. אנחנו פשוט עושים את זה אוטומטית. בדיוק באותן דרכים שבהן נהגנו להתחיל אוטומטית ללכת לפאב, אנחנו יכולים להתרחק ממנו אוטומטית. אבל זה לוקח זמן, לא? אנו מבססים דפוסים ותגובות חדשות בתודעתנו.

יש כאן שני כוחות, האחד הוא ההנאה מחיים רוחניים, והשני הוא לראות בצורה אחרת את הדברים שפעם היינו משתוקקים אליהם. אז אנחנו גם יכולים לומר שכל הדברים האלה עולים בגלל שאנחנו לא רואים בצורה חכמה. אם נראה בצורה חכמה אז הדברים האלה לא יעלו.

אולם גם לראייה הברורה הזו צריכה להיות מוטיבציה. ללב שלנו צריכות להיות ראיות שזה עומד לקחת אותנו למקום נעים. הלב תמיד יחפש את ההרגשה הנעימה ביותר. ככה זה. אבל תחושת הרגעת התשוקה כבר היא הינה תחושה נעימה.

אז משם כל הדברים מגיעים, אם רציתם לדעת.

אותה מערכת, מאסטר אחר

"הדרך בה אנו רואים דברים היא שיוצרת את המחשבות והרגשות שלנו."

כאשר אנו מתרגלים מדיטציה ומתחילים להסתכל על עולם המחשבה והרגש הפנימי שלנו, אז לפעמים זה יכול להוביל אותנו לנקוט עמדה בעד או נגד חשיבה. אנחנו יכולים לחשוב שחשיבה היא דבר טוב, דבר שימושי ואנחנו יכולים לנקוט עמדה בעדה, או שאנחנו יכולים לחשוב שמטרת התרגול היא לא לחשוב ואנחנו יכולים לנקוט עמדה נגדה, או שאנו פשוט לא רוצים לחשוב.

ויכול להיות אותו דפוס עם הרגשות שלנו. אנחנו יכולים לראות אותם כמקור לחוכמה או כמקור לסבל – אז אנחנו יכולים לרצות להשתפר בקשר איתם, או להתרחק מהם.

ואנו גם רואים את הדינמיקה של התודעה שלנו ביחס לדברים האלה – מחשבה ורגש. לפעמים זה יכול להשתנות, לפעמים אנחנו בעד מחשבה או נגד מחשבה, לפעמים אנחנו בעד רגש או נגד רגש, תלוי איך הדברים האלה הולכים. אם זה ככה אז זה יכול להיות קצת מבלבל. אנו מקשיבים למורים שגם הם יכולים להישמע כאילו הם בעד מחשבה או נגד מחשבה; או בעד רגש או נגד רגש.

תורתו של הבודהה בנושא זה היא שמחשבה ורגש שניהם מערכות בלבד; גם ששניהם באמת תגובות ותגובות לדברים. בגלל זה מערכות אלו יכולות להיות מונעות על ידי חמדנות, שנאה ואשליה. או על ידי אי-חמדנות, אי-שנאה ואי-אשליה – אז עדיין יכולה להיות מחשבה ועדיין יכול להיות רגש למרות שאלו יהיו שונים מאוד מהמחשבה והרגש שאיתם התחלנו. בעלי אופי שונה אפילו. אבל עדיין זו אותה מערכת, תחת מאסטר אחר, כביכול.

יכולים להיות זמנים שבהם יש חוכמה בתודעתנו, שבהם יהיה לנו רגש חכם, ותקופות שבהן אין לנו חוכמה בתודעתנו, כשיש לנו רגש לא חכם; אותו דבר עם המחשבה. כשיש חוכמה בתודעתנו, אז יהיו לנו מחשבות חכמות. כשאין חוכמה בתודעתנו אז יהיו לנו מחשבות לא חכמות כתוצאה מכך. כל אלו הן תוצאות של התהליך התפיסתי, שהוא הדבר שאנו נוטים לא לראות, הדבר שאנו עיוורים אליו, הדבר שבא לפני כל דבר אחר5.

הדרך בה אנו רואים דברים היא שיוצרת את המחשבות והרגשות שלנו. וזה נכון מרגע לרגע. אם נוכל ליצור קשר עם התהליך התפיסתי הזה, ידיעתה של התודעה, ולהיות מודעים לאופן שבו אנו רואים דברים, אז כל זה מתבהר. לראות איך "אה, כן אנחנו רואים בצורה מסוימת היום". ואנחנו יכולים לראות בצורה מסוימת כי יש לנו מחשבות ורגשות מסוימים, אז זה יכול ללכת גם לכיוון השני.

זה הכל סיבה ותוצאה, זה ספין שאנחנו מוצאים את עצמנו בו. זה סוג של שרשרת, שרשרת של saṁsāra6 אם כל זה קשור לחמדנות, שנאה ואשליה. אבל בדיוק באותו אופן זו שרשרת ההארה, אם היא לא נתפסת בחמדנות, בשנאה ובאשליה.

אז אנחנו לא מצפים שהמאסטרים הגדולים לא יחשבו או שלא יהיו להם מחשבות. התודעה שלהם תהיה באפן טבעי ריקה יותר מטייס אוטומטי כזה, אבל הם עדיין מסוגלים לחשוב ועדיין יש להם רגשות. אמנם מסיבות שונות. יש להם מערכת רגשות שונה לפי מערכת הערכים השונה שלהם, הערכים הרוחניים שלהם.

וגם עבור המתרגל הרוחני, אז עם הזמן, אנו מבינים שיש משהו גדול יותר משניהם – המיכל7. גדול יותר גם מהמחשבה וגם מהרגש, הוא מכיל גם מחשבה וגם רגש. משהו גדול יותר ומשהו יציב יותר. אנחנו מתחילים לראות את הדברים האלה כדברים שעולים ונפסקים במסגרת הרחבה יותר.

אם נוכל להתחיל ליצור קשר עם המסגרת הזו זה המקום שבו אנו רואים את החמדנות או היעדר חמדנות. אנחנו יכולים לראות כאן בתודעה, ב-citta8. אנחנו יכולים לעשות את זה, אנחנו יכולים לדעת בבהירות רבה בעצמנו, אם יש חמדנות בתודעה או אם אין, אם יש תבונה בתודעה או אם אין – לפי מצב התודעה.

המצבים המועילים, אלו חסרי החמדנות, השנאה והאשליה הם בעלי אופי שונה מאוד מאלה שכוללים את התכונות הללו. אנחנו צריכים לראות את זה בעצמנו, אבל באופן כללי, המצבים הכרוכים בחמדנות, שנאה ואשליה הם אלו שהינם מצבי היאחזות. ואילו אלו שלא הם מצבי פתיחה – פתיחה מול סגירה. תודעה שנסגרת, מתמקדת, נאחזת ונלחמת, אפלה ומסתורית. כל אלה הם סוג המילים שאנו עשויים למצוא כדי לתאר את מצבי התודעה המזיקים שלנו. סוג של כוחות אפלים, מפחידים, שבהם אנחנו לא לגמרי בטוחים מה זה עושה או לאן זה הולך או מה קורה. כמו המושגים הישנים של הלא מודע.

מצבי תודעה מועילים שונים לגמרי. הם נוטים להיות מאוד ברורים, מאוד פתוחים, משויכים לתשומת הלב ורגועים ביחד. אם התודעה לא נמצאת ברגע הנוכחי, התודעה לא רגועה, אז הכוחות המזיקים האלה מתגנבים לתודעה שלנו. הם מקריים. הם נכנסים לתודעה שלנו מבלי שנרגיש, לעתים קרובות מאוד.

אז זה יכול להיות די חשוב שננסה להימנע מנקיטת עמדה – לחשוב שכל הרגשות רעים או שכל הרגשות טובים; או שכל המחשבות רעות או שכל המחשבות טובות. זה להיות קצת פשטני לגבי זה. או לנסות להיפטר ממשהו שאנחנו לא אוהבים – תחושה או מחשבה לא נעימות. כל הדברים האלה שהיינו אומרים, כל הזבל הזה שעולה. אנשים מדברים ככה בצורה מאוד שיפוטית. אין להם כל כך הרבה חמלה כלפי עצמם, בעצם ברמה מסוימת, לא? או הרבה סבלנות לדברים האלה.

ההיפך יהיה להאדיר את הדברים האלה ולראות כל רגש כחכם בסופו של דבר. זה סוג של השקפה נחמדה וחיובית יותר, אבל עובדה היא שהתודעה שלנו במצב טוב לפעמים ואז לא במצב טוב כל כך בזמנים אחרים. אם נחיה במיומנות, אם נשמור על כללי התרגול, אם נתרגל מדיטציה אז התודעה שלנו תהפוך בריאה יותר ויותר. זו האמונה שיכולה להיות לנו כמתרגלים.

זה הדבר שצריך לצפות בו. לא כמשהו נכון או לא נכון אלא כדי לשאול אם הוא מועיל או מזיק האם זה מוביל אותנו לכיוון של אושר, או לאומללות וסבל9.

כְּאֵב

"התודעה יכולה להישאר יציבה."

חשבתי להציע כמה הרהורים על דרכים לתרגל עם כאב. כאב פיזי לא מזיק הוא משהו שאנו לומדים להתמודד אתו בתרגול המדיטציה שלנו, דרך הישיבה. אם נאמן את עצמנו לשבת ממושכות יותר ויותר, ניתקל באי נוחות פיזית כלשהי. זה לא מזיק לנו. אני חושב שרוב האנשים יכולים להבדיל בין מה הם כאבים נורמליים של ישיבה ממושכת לבין סוג הכאבים החדים המעידים על בעיות בברכיים או בגב10.

זה בהחלט חלק מהתרגול ללמוד לסבול את הכאב הלא מזיק הזה, ולמעשה לחזק את הגוף. זה דבר מאוד שימושי לעשות כי אם אנחנו יכולים ללמוד לסבול אי נוחות אנחנו צוברים כוח בתודעתנו. אנחנו לומדים לא להירתע מדברים שהם שימושיים ומועילים אבל אולי לא נוחים.

אנחנו מגלים שאנחנו צריכים פחות נוחות בחיים, וזה יכול להיות מאוד משחרר. כמה מהחיים שלנו בילינו במרדף אחר נוחות ובפחד מכאב? עם זאת, אם נשב ונרגיש את הכאב הזה, נוכל לגלות שהוא לא באמת כל כך נורא כפי שהיה נראה.

זה נכון במיוחד אם אנחנו יכולים לחלק את תחושת הגוף, התודעה והכאב כדברים נפרדים באמצעות תשומת הלב והמודעות שלנו לגוף.

נגיד שיש לנו כאב בברך בזמן שאנחנו יושבים. אנחנו לא רוצים לשבת עם יותר מדי כאבים בברכיים אבל בהתחלה זה די נורמלי שיש קצת כאב. אז נוכל להיות מודעים לברך, לברך הפיזית, לקשיות של עצמות הברך. הרגישו שזה בדרך כלשהי מתחת לכאב. הכאב כאילו מרחף ורוטט מעל לזה.

אנו הופכים מודעים לשני הדברים הללו, אנו נוכחים בזה שהם אינם זהים. ואז התודעה מתחילה להפריד את ההיבטים האלה של הדברים. וכשהכאב הפיזי מתבהר, אנחנו יכולים גם לראות בבירור איך אם אנחנו מתחילים להיות נסערים או מוטרדים בגלל הכאב הזה, איך זה גם שונה11. התודעה או הרגשות שונים מאותו כאב פיזי. כל הדברים האלה נחווים כנפרדים. קצת כמו שמן ומים בבקבוק – הם לא מתערבבים, הם נפרדים.

לפעמים הכאב פוחת כתוצאה מכך, לפעמים לא. אבל תהיה הרבה יותר סובלנות לזה, יהיה הרבה פחות סבל. שימו לב שכאב וסבל הם לא אותו דבר. יכול להיות הרבה כאב ומעט סבל, או שיכול להיות מעט כאב והרבה סבל. שני הדברים האלה אינם זהים, הם לא בהכרח מתואמים זה עם זה אצל אנשים שונים או בסוגים שונים של בעיות. אם אנחנו יודעים מה הבעיה, שזה לא פוגע בנו וכדומה, אז יש מעט מצוקה בעניין זה. אחרי הכל, כאב הוא תמרור אזהרה, הוא קורא לנו, אנחנו צריכים להקשיב ולבדוק אם זה פוגע בנו או לא. אבל אם אנחנו בטוחים שברגע שנקום ונלך הכאב יעבור, אז אנחנו לא פוגעים בעצמנו, אנחנו יכולים פשוט ללמוד לשאת זאת.

אנחנו יכולים לאמן את התודעה לא לעשות מהומה על דברים שהם בסדר. אם נלמד לשאת אי נוחות בדרך זו נוכל בעצם ללמוד לשאת כל מיני אי נוחות. כדי לשאת כאב פיזי כזה אנחנו יכולים גם לשאת מצבי תודעה כואבים באותו אופן. האם אנו מוסיפים להם, בדרך שבה אנו עלולים להוסיף לכאב הפיזי? האם אנחנו עושים מזה יותר ממה שזה, או עושים מזה פחות, מנסים להקל על זה בצורה מועילה או שאנחנו מוסיפים לזה בדרך כלשהי? אנחנו לא באמת צריכים לעשות זאת. אנחנו יכולים לשפוט את עצמנו על כך, אבל אם אנחנו רק רואים בבירור מה אנחנו עושים לעתים קרובות זה מספיק כדי להפסיק לעשות את זה.

כשאנחנו מתחילים לתרגל, חוויית העצמי שלנו היא די מבולבלת – רגשות ומחשבות, פיזי ומנטלי, הכל רק דבר אחד, חוויה אחת – "איך אני מרגיש". הכל מתערבב עם כל השאר. אין לנו הבחנה בין כאב פיזי לכאב תודעתי, כאב רגשי והגוף עצמו. לעתים קרובות הגוף עבורנו הוא רק צרור של רגשות, אנחנו לא ממש חשים את הגוף עצמו – את המשקל שלו, או את היציבה שלו, או את התנועה שלו.

אנחנו נוטים לאבד פרספקטיבה, אנחנו מתרכזים בכאב, נאחזים בו. אנחנו יכולים להחמיר את זה ככה, ואז, על ידי הידוק סביבו, לעתים קרובות זה לא מועיל להתמקד בו. אם במקום זאת נוכל לפתוח את התודעה סביב כאב, אז לעתים קרובות זהו הצעד הראשון, להרגיע סביבו ולפתוח את התודעה סביבו.

אני עצמי מישהו שחווה די הרבה כאבים, היו לי הרבה בעיות גב ופציעות במהלך השנים. מעבודות בנייה ועבודה פיזית מאוד כבדה – אז אני מדבר על זה מתוך קצת ניסיון, לא רק מתוך רעיונות.

זה עבד בשבילי וכשהתודעה הופכת יציבה מאוד באמצעות מדיטציה אז זה יכול להועיל גם כשאנחנו בכאב פיזי – התודעה יכולה להישאר יציבה.

אִי שֶׁקֶט

"חוסר השקט הוא דבר שטחי, ולעיתים מתחת יש חרדה בסיסית."

הדבר הראשון שיש לציין כאן הוא כיצד הבודהה מקשר אי שקט וחרדה יחד – מכשול יחיד. ולעתים קרובות מאוד זה חוסר השקט שנבחין בו, שהמוח נסער ואינו יכול להתיישב. במיוחד אם אנחנו מודטים. "הו, כן, התודעה לא שלווה במיוחד".

עם זאת לפעמים אנחנו יכולים לפספס את החרדה. זה לעתים קרובות קצת יותר עמוק. חוסר השקט הוא דבר שטחי ולעיתים מתחת יש חרדה בסיסית. אנחנו איכשהו מבולבלים לגבי מצב. זה יכול לעורר אותנו להיות חסרי מנוחה ובסופו של דבר אנחנו נכנסים לפעילות. לפעמים זה לא ממש קשור למקור החרדה. לעתים קרובות אנו מעסיקים את עצמנו באמצעות חרדה, אך איננו מעסיקים את עצמנו בעשיית מה שאנו צריכים לעשות כדי להקל על החרדה הזו.

במדיטציה פורמלית, תרגול ריכוז מועיל עם זה מאוד. רק לשבת קצת, להיות בשקט, או לשכב. מדיטציה בשכיבה יכולה להיות טובה כשאנחנו חסרי מנוחה. רק להיות בשקט, ולהביט ולנסות לראות מתחת לחוסר השקט הזה. זה אותו דבר כמו עם כעס. שאם אנחנו מרגישים כועסים, אז אנחנו פשוט דוממים ומביטים לראות מה באמת יש מתחת לזה. זה אותו דבר עם חוסר שקט – לעתים קרובות יש חרדה או חוסר נוחות מסיבה כלשהי. אנחנו לא מסוגלים להתפשר עם משהו או איפשהו, משום מה.

קחו דוגמה נזירית: אם נזיר חסר מנוחה, אז אולי הוא צריך ללמוד את הכללים, התקנות והדרכים שבהן הדברים פועלים במקום שבו הוא נמצא כדי להרגיש יותר מסודר עם המקום. או ללכת למקום אחר. לעתים קרובות צריך לקבל החלטה. אולי החלטה מביכה, החלטה לא קלה, אבל צריך לקבל אותה.

לעתים קרובות כאשר אנו חסרי מנוחה אנו מתרחקים ממשהו שקשה לנו או לא נעים לנו. במקום לדחוף נגדו או לפעול נגדו, בכעס או בחוסר רצון, אז אנחנו נוטים להמשיך ולנסות להתרחק ממנו, במקום לבחון באמת. אז להיות בשקט ולבחון, ללכת מתחת לפני השטח, זה לרוב מה שנדרש. גלו מה קורה.

או לפעמים אנחנו יכולים פשוט להיכנס לסחרור, ורק לעצור זה מספיק.

פעילות גופנית יכולה להיות גם היא דבר שימושי, להפחית חלק מהאנרגיה הפיזית שלנו. אם זה נעשה בגישה חיובית, לא לנסות להיפטר מחוסר השקט אלא להשתמש באנרגיה שלו. לא לראות את חוסר השקט בצורה שלילית, אלא רק כאנרגיה פיזית. מה שזה מצריך זה לראות את הגוף והתודעה קצת יותר בנפרד אחד מהשני. זה כמו טריק, זה כמו לעבוד בעקיפין על הקושי. אם אנו חסרי מנוחה מנטלית ונסערים – אז אנחנו פשוט מעייפים את הגוף. כדי לעזור לנו לעצור, להאט.

אז אלו הן כמה הצעות לעבודה עם חוסר שקט והחרדה הנלווית אליו.