חציית השיטפונות

חציית השיטפונות

פרק מתוך הספר "פארמי"1 מאת אג'אהן סוצ'יטו2

תרגום והערות – פניננדו בהיקהו

דרך לדבר על הִתְעַלּוּת3, שחרור או איך שאתם חושבים על דרך רוחנית, היא להשתמש במטאפורה של 'לחצות את השיטפונות'. ההתעניינות בשינוי עמוק מופעלת על ידי תחושת ההיסחפות אחרי האירועים; על ידי תחושת ההצפה על ידי, ואפילו היקברות תחת, גל של דאגות, חובות ולחצים. אלו הם 'השיטפונות'. ולחצות אותם פירושו לעבור את כל זה כדי למצוא קרקע יציבה. זה דורש קצת עבודה, קצת מיומנות, אבל אנחנו יכולים לעשות את זה. ספר זה מציע כמה קווים מנחים ונושאים לתרגול שיכולים להתאים אותנו למשימה.

אז: שיטפונות. הניסיון שלנו הוא מפגש ומיזוג של זרמים חיצוניים ופנימיים של אירועים. המודעוּת למשהו שם בחוץ מעוררת רגע של הכרה לגבי מה הדבר – קטע מוזיקלי, חבר ותיק, טעם מוכר – יחד עם דרגות של עניין, הנאה או אזעקה שעשויות לפעול כטריגרים נוספים לפעולה: להתקרב, להתחיל לדבר או לחפש מידע נוסף על הדבר הזה בזיכרון. חוויה פנימית זו בדרך כלל תופסת את תשומת הלב שלנו, לפעמים עד כדי גודש כאשר תודענו מוסיפה כמות גוברת של פעילות פנימית לזרימה מתמשכת של נתונים חיצוניים. לתודעה יש פוטנציאל יצירתי, אבל זו לא תמיד חוויה משמחת. לפעמים הפעילות הפנימית של ניתוח, ספקולציות, זיכרון, חקירה, הצלבה, קבלת החלטות והערכה עצמית יכולה להסתכם בעוצמה בפרופורציות מוחצות. ואז החוויה של עומס מתפתחת לחוויה של תשישות, או של לחץ בחיינו שמפחיתה את השלווה והשמחה ויכולה להטות את התודעה, או לשכחה הזמנית שמציעים שתייה, סמים ובידור, או צורך בטיפול כדי למצוא כמה דרכים לנהל את השגרה היומית. זהו אובדן האיזון שאנו יכולים לחוות בצדק כהצפה. זה לא העולם כשלעצמו, וגם לא שאנחנו לא מאוזנים באופן כרוני; רק שהיחס הנכון לא נוצר.

מצד שני, אולי חווינו חוויה של שקט מוּדע, שבה הדאגות של היום וכל אותן פעילויות פנימיות רגילות נעצרו או פחתו. אולי זה היה בנוכחות פלא טבע, או אולי זה היה במקדש, או תחת שמי לילה, שם הרגשנו לרגע מורמים ביראה4. לכמה רגעים או דקות אולי התחושה הרגילה שלנו לגבי מי אנחנו, תחושה המבוססת על התנועה והדאגות של כל אותה פעילות מנטלית, שככה והוחלפה בתחושה של רוחב או עומק רב יותר, או של הרגשת אחדות עם היקום. בחוויה כזו, העולם סביבנו משתנה למקום של יופי או נוכחות רוחנית. אולי מסגרנו את החוויה בשפה של דת מסוימת, או פרשנו אותה כהתגלות אלוהית. זה יכול היה להפעיל מגוון שלם של פעילויות נוספות כאלה. או שיכולנו לשער שישנם מצבי תודעה אחרים מזה שקראנו לו רגיל, ושהעצמי הנורמלי שאנו חווים כמי שנמצא בעולם אינו זהות קבועה או אולטימטיבית. לרגע, מבלי ליצור או לפסול דבר, חווינו שינוי, הן בעצמיותנו והן בעולם הסובב אותנו.

כעת, אם נמצא שיטה לחוות תזוזות כאלה ולעצור על בסיס קבוע, נוכל לבחון את תחושת העצירה הזו ולדעת שהיא אינה ניהיליסטית כלל – זו לא שכחה, ​​אלא דממה תוססת. זה כאילו התודעה היתה מקומטת ומקופלת לתוך עצמה, ועכשיו היא נפרשה. חוסר שקט ומתח בסיסיים שכמעט ולא שמנו לב אליהם כי זה היה כל כך נורמלי, פסקו – ויחד איתם התחושה הרגילה שלנו, לגבי מה אנחנו והעולם, השתנתה לטובה. ה'התגלות' הזו של מובן רחב ועמוק יותר היא מה שאנו מכנים 'הִתְעַלּוּת'. אנו משתנים, ועולמנו לכאורה משתנה. במונחים של המטאפורה הקודמת, מדובר ביציאה מהשיטפונות.

דהמה5: דרך, יותר מאשר טכניקה

המתודולוגיות לְהִתְעַלּוּת מגוונות: מדיטציה, תפילה, התמסרות, יוגה, צום, אפילו סמים משני-תודעה. בטווח הארוך, אלו שיהיו שימושיים ביותר יהיו אלו שניתן לשלב בחיי היומיום במינימום תלות בנסיבות חיצוניות או אידיאולוגיה פנימית. אז השיטה תהיה ישימה על מגוון רחב של אנשים והיא לא תהפוך למקור לפעילות תודעתית מלחיצה יותר. כזה הוא המערך הרוחני שהבודהה כינה 'דהמה', ושהוא תיאר כ-"נגישה ישירות; לא קשורה לאירועים וזמנים מיוחדים; מעודדת עניין ופתיחות [ולא אמונה]; מקדמת ומעמיקה; מתממשת ישירות בחווית האדם באמצעות חוכמה [ולא בהשראת 'אחר']". הדהמה תומכת ונתמכת על ידי תרגולים כמו חשיבה רפלקטיבית זהירה, טיפוח של אדיבות וחמלה כלפי עצמי ואחרים, הרגעת התודעה במדיטציה וקבלת הבנה טרנסצנדנטית של התופעות המרכיבות ומעוררות את הפעילויות המנטליות שלנו. כל הפרקטיקות הללו אמורות להתבצע לאור הדהמה – כלומר על ידי התבוננות ישירה בתוצאות ומבלי להיצמד לדעות דוגמטיות לגבי אף אחת מהן.

החזון של הדהמה הוא שאם התודעה נרפאת, מתחזקת ורגועה; אם איננו נסחפים עוד על ידי הרעיונות, הספקות, התוכניות, החרטות, הטינה והפחדים שלנו (אם להזכיר רק כמה) – אז באפשרותנו לחצות את השיטפונות, ואם להשתמש במטאפורה בודהיסטית, לעמוד על 'החוף האחר'. לא משנה מה האנלוגיה, הִתְעַלּוּת כזו פירושה שאנחנו לא מייצרים לחץ וגם לא לכודים בהשלכות מלחיצות. בהתאם לכך, הסיכום הרגיל ביותר של הדהמה של בודהה הוא, שהוא מציג ארבע אמיתות נעלות הנוגעות לסבל וללחץ – או דוקּהַה6 (למילה יש מגוון משמעויות, החל מייסורים ועד לחוסר סיפוק). אמיתות אלו מציגות את הלחץ והסבל הללו כקשורים באופן בלתי נמנע למצב האנושי, אך עם זאת כמשהו שיש לו סיבה; וכי ניתן לבטל את הסיבה; ולבסוף, שיש נתיב של תרגול שיוביל להעלמת הלחץ הזה.

כמו כל התפתחות, ביטול הלחץ דורש טיפול. אז על מנת להקל על כך, הוראת הבודהה מעודדת חיזוק מתמשך, ריפוי וזיכוך של הפעילות התודעתית. לשם כך הוא הציג נושאים והנחיות, לרוב באשכולות (כגון 'חמשת היכולות'7 או 'שבעת מרכיבי ההתעוררות8'). השיא של אלה הוא בתרגולי דהמה מדיטטיביים, כאלה התלויים בהקשר רגוע ומבודד כדי לתמוך בבחינה מדוקדקת של התודעה. אם זה היה התרחיש היחיד ליישור הרוחני של הדהמה, זה היה מגביל את ההזדמנויות שבהן ניתן היה לתרגל דהמה כזו, ומצמצם את המשמעות של הדהמה למערכת של טכניקות מדיטציה. אולם כאשר אנו שוקלים כיצד הגדיר הבודהה את הדהמה, וכיצד הוא ניסח את השחרור באופן די רחב במונחים של הכרת נתיב יציאה מסבל ולחץ ובנייתו, אז עלינו להשתמש גם במיקוד רחב יותר כבסיס לטווח ארוך יותר לדהמה, אחד שיתאים להקשרים ולאנרגיות של חיינו הפעילים.

בהתאם לכך, מערכת הוראות הנקראת 'פארמי' (pāramī) או 'פארמיטה' (pāramita) הפכה לבעלת חשיבות עליונה בתועלתן וביישום חיי היומיום שלהן. המונחים "פארמי" ו"פארמיטה" נושאים משמעויות כמו "הרחבות" או "שלמויות9", ומתייחסים לטיפוח כוונות ופעולות מועילות במשך היום.

שלמויות יומיומיות

נראה שהסיבה לכך שהסט הזה הורכב, שנים אחדות לאחר פטירתו של הבודהה, הייתה שבודהיסטים העלו השערות מדוע קם האדם האחד הזה בעולם שהתעלה על כל האחרים בעומק ובטווח חוכמתו. רבים מתלמידיו פיתחו תכונות שהבודהה ביטא, וגם חצו אל החוף האחר, אך אף אחד לא התקרב לבודהה במונחים של עומק, טווח ורבגוניות בהצגת הדהמה. ובניגוד לתלמידיו, הוא הבין את הדרך ללא מורה. אז אנשים חשבו שהאדם הייחודי הזה בוודאי ירש מלאי עצום של כוחות ומעלות בתהליך של תקופות חיים רבות. סיפורים ואגדות נוצרו כדי לתאר תהליך זה שבו הבודהה לעתיד ('בודהיסטה' או 'בודהיסטווה'10) פיתח את הפארמי כבסיס להארה (או התעוררות) העתידית שלו. אסכולות שונות של בודהיסטים בחרו איכויות שונות להיות פארמי, אבל באסכולה הנקראת 'טהרוודה' (Theravada) עשר נבחרו כך. הטהרוודה משתמשת בשפת הפאלי, ומתייחסת אליהם כאל פארמי, בעוד אסכולות אחרות משתמשים בשפת הסנסקריט הקלאסית, ומכאן 'פארמיטה'. עשרת הפארמי הם:

נדיבות11 – Dāna

מוסר – Sīla

פרישות – Nekkhamma

תבונה – Paññā

מרץ – Viriya

סבלנות – Khanti

אמת – Sacca

החלטיות – Adhitthāna

התחשבות12 – Mettā

שוויון נפש – Upekkhā

פארמי אלה יוצרים קבוצה של נושאים המשמשים במסורת הטהרוודה עד היום. הם מספקים תבנית עבור האנרגיות והפעילויות של התודעה שאינה תוספת לכל שאר הדברים שעלינו לעשות, אלא מקיפה את הדיבור והעבודה שלנו, את היחסים והאינטראקציות שלנו עם אחרים, את זמני ההתבוננות הפנימית שלנו, ההחלטה שלנו – יצירה וגיבוש כיווני החיים שלנו. אנו מְתַרְגְּלִים מוסר, סבלנות וכל אחד מן השאר, בזמן שאנו עוסקים בעבודה, או מטפלים בילדים, או תקועים בפקק. כשזה קורה, למה לא? כשאתה בפקק, אתם יכולים להיות עצבנים, לדאוג – או שאתם יכולים להתאמן בסבלנות. אז מה יוציא אותכם מהלחץ עכשיו? אתם מבינים את התמונה. הפארמי לוקחים תרגול רוחני לאזורים בחיינו שבהם אנו מתבלבלים, נתונים ללחץ חברתי ולעיתים קרובות מושפעים מאוד ממתח או מהנחות יוצרות מתח. כשהן נותנות דרכים חלופיות לכוון את התודעה בזרם האירועים היומיומיים, ה"שלמויות" יכולות לשבש פעילויות פנימיות חסימתיות ולהשאיר את התודעה צלולה. טיפוח פארמי אומר שאתם יכולים לנווט את חייכם אל מחוץ לשיטפונות.

ארבעת השיטפונות

המונח 'שיטפונות' מדבר בעד עצמו: ההרגשה ההמומה והסוחפת שמגיעה כשאנחנו צוללים ללחץ ולסבל. בטקסטים הבודהיסטים, המילה משמשת לעתים במובן הרחב של התודעה המוכרעת בצער, קינה וייאוש בְּדוּקְּהַה מלאה, או לַדוּקְּהַה הקיומית של היסחפותנו בשיטפון ההזדקנות, המחלה והמוות. מדי פעם מתייחסים השיטפונות לחמישה מכשולים מרכזיים שסותמים את התודעה: תשוקת-חושים, רצון רע, קהות ועייפות, דאגה חסרת-מנוח וספק. מודטים בפרט יודעים כיצד כל אחד מחמשת אלה יכול להכשיל את התודעה מלממש את הבהירות והשלווה שאליהם הם מכוונים.

עם זאת, בשימוש הספציפי ביותר שלהם, השיטפונות (ogha) מתייחסים לארבעה זרמים, הנקראים גם 'שטפים'13 (āsavā), העוברים מתחת לזרם המבעבע של הפעילות המנטלית. שם הם נשארים בלתי נראים אך עדיין מכוונים את זרימת הנחל הזה. נשמע מפחיד? ובכן, אם אתם יושבים בשקט בשקט זמן מה, ללא התעסקות מיוחדת, תבחינו שהתודעה מתחילה לנדוד... לזה ולהוא... לעבר דברים שאתם מתכננים או צריכים לעשות, לזיכרונות של מה שעשיתם, טוב או רע, או נעשה לכם... לרעיונות של דברים שהייתם רוצים לקבל. לפעמים אתם עלולים למצוא את עצמכם חיים מחדש חלק מההיסטוריה שלכם, או צופים-מראש בסצנה שתצטרכו להתמודד איתה. ויחד עם זה באים שיפוטים, דעות על מה שהייתם צריכים לעשות, או על האדם האחר. לכל זה יש מציאות מסוימת, אם כי מבוססת על כמה תצפיות דלות. אולם זהו זרם הפעילות המנטלית הסופג את תשומת הלב שלנו ומיידע את פעולותינו – והוא מתעורר בלתי-קרוא, ונראה בלתי ניתן לעצירה. יש לנו מעט שליטה עליו, אם בכלל, והזרם כל כך רגיל עד שקשה לדמיין איך היינו מרגישים את עצמנו בלעדיו. למעשה, המסקנה היחידה שהזרם הפנימי הזה מציג, כשהוא לוקח אותנו אל עבר ועתיד, רצונות ובעיות, היא ההשלכה שהשיטוט הבלתי נשלט הזה הלאה (saṁsāra) הוא מה שאנחנו.

אבל אנחנו יכולים ללמוד את זה; וזה מצביע על כך שמידה של יציאה מהסמסארה אפשרית. ובהמשך לכך, אנו יכולים לשים לב לארבעת הזרמים (שיטפונות) שהבודהה הצביע עליהם. זה ייתן לנו נקודת תצפית ממנה נוכל לקפוץ פנימה או להישאר מחוץ לזרם הפעילות המנטלית. ארבעת השיטפונות הם: שיטפון החושניות, שיטפון ההתהוות, שיטפון ההשקפות ושיטפון הבורוּת14.

שיטפונות החושניות וההתהוות

השיטפון הראשון שיש לשים לב אליו הוא הזרם המלווה את החושים ברשמים רגשיים של מידת הרצייה או העניין בהם. זהו שיטפון החושניות (kāmogha), זרם שתחת קסמו אובייקטי-החושים נראים כמציעים מראות, צלילים, טעמים, ניחוחות ונגיעות נעימים. עם קצת ניסיון ותשומת לב שקולה, אנו יכולים לציין לעצמנו שאף אחד מאלה – ברגע שנראה, נשמע וכו' – לא ממש גורם לסוג התחושה שהזרם מבטיח, בשום אופן מלבד החולף ביותר. אולם בגלים השקטים או הפועמים של השיטפון הזה, אובייקטי-החושים נראים כמי שאין לעמוד בפניהם, מקסימים ומפיקים סיפוק אמיתי. ובכל זאת, האמת הגלויה של חיינו היא שאיננו מסופקים או אפילו מרוצים לאורך זמן משום מגע חושי. זה קורה כל היום, ועם מזל זה בעיקר בסדר. לפעמים זה נעים לזמן קצר ולפעמים זה לא נעים; אבל הנעים, ברגע שהתבסס, הופך להיות נורמלי... ואז משעמם, ואז התשוקה למקורות עונג חדשים-יותר נכנסת לפעולה. עם זאת, אנחנו לא באמת יכולים לקבל שום דבר מזה כי זה זורם בתודעתנו כמו מים דרך האגרופים שלנו. קלט חושי, עם האושר וחוסר הנחת שבו, עובר. זהו זה. זה כל מה שיש. למה לעשות מזה יותר ממה שהוא? היינו מבינים את זה בגיל שלוש לולא הכוח ההיפנוטי של שיטפון החושניות. אבל בטראנס הזה אנחנו מניחים שאין לנו אלטרנטיבות.

שנית, יש את השיטפון שנקרא 'התהוות' (bhāvogha). זהו השיטפון הנושא זמן וזהות. כשמסתכלים ישירות על החוויה, ברור שכל מה שאנו או שיש לנו, קורה עכשיו. הזיכרונות שלנו קורים עכשיו, והתוצאות של מה שהיינו מעורבים בו קורות עכשיו. התרחישים החזויים שלנו לעתיד קורים עכשיו, והפעולות שלנו, שהשלכותיהן עשויות להתרחש בעתיד, קורות עכשיו. יתר על כן, המודעוּת שלנו למצב העניינים הזה, הרגשות לגבי והתגובות לכל זה – מתרחשים עכשיו. ועדיין, יש זרם בתודעה שיוצר זהות מורגשת שהייתה, הוֹוָה ותהיה. על פני השטח של זרם זה מתגלגלות דאגות וציפיות לגבי מה שאהיה, נוסטלגיה וחרטה על מה שהייתי. עלולה להיווצר התנשאות: 'לאחר שהייתי כך, בוודאי מגיע לי להיות כזה'; או הצורה השלילית שלו: 'מעולם לא הייתי כך, אז אני לעולם לא אהיה אחד כזה.' יש הרבה דרמה וסבל ולחץ בשיטפון זה, עד שאנו שוכחים לשאול: 'מי זה הטיפוס הזה?' מכיוון שיש לי רק תמונות של מה שהייתי, וסיפורים על מה שאני יכול להיות או אהיה, האם יכול להיות ברור לי מי אני עכשיו? כשאנו אכן מטילים ספק ונותנים את מלוא תשומת הלב להווה – במוקד שאמור לתת לנו את הרושם הברור והיציב ביותר של מי שאנחנו – אנחנו מגלים שהתמונות מתפרקות כמו השתקפויות בזרם שנעצנו בו אצבע. וכשהתמונות הללו מתפרקות, כל הכובד, הצורך הנואש או החרדה המביכה, שוקעים לפתע ללא עקבות. יש גישושים, טשטוש של תשומת הלב, שינוי של אנרגיה, ואנחנו נשארים מגששים באדוות. קסם שיטפון ההתהוות לא עובד בהווה. זו הסיבה שאנחנו לומדים את זה – כי דרך חקירה אנחנו יוצאים מזה.

אבל, כמו עם שיטפון החושניות, קשה מאוד להתרחק ממנו. כוחם של שיטפונות אלו מבוסס על העובדה שלרמת התודעה והעולם הרגילים ישנם אובייקטים חושיים קונקרטיים, יש זמן וזהות והם חשובים. ואכן כך הם. עם זאת ניתן להפריד בין מראות, צלילים והיתר, לבין הקסם של הרצייה האולטימטיבית בהם, כדי לתפוס אותם בבירור כפי שהם. לשם כך עלינו לטפל בעולם החושים באמצעות התבונה והאמת. עלינו לשים לב שהוא15 שטף, ושהרגשות ומצבי התודעה שהשטף מעורר משתנים גם הם. ואז חלום החושניות לא מתעורר; אתה יכול להיות בעולם החושים, אבל לא חלק ממנו – וזה עוזר לך להתמודד אתו במיומנות. אז אנחנו חוקרים את עולם החושים כדי לחלץ אותו משיטפון ההיקסמות שלנו; ותוך כדי כך, אנו מפתחים פארמי כגון תבונה, אמת, מוסר ופרישות.

אותו דבר נכון לגבי שיטפון ההתהוות. לפעולות שלנו יש השפעות. אם אתם מתנהגים ברשעות ומירמה, אתם הופכים לרמאים מרושעים. פעלו בחמלה ותהפכו בעלי לב גדול. אז אנחנו כנראה 'נהיים' לתוצאות הפעולות הקודמות שלנו; יש לנו מורשת ופוטנציאל לעתיד. אבל כאשר אנו לומדים את ההתהוות מקרוב יותר, אנו יכולים לשים לב שמה שהתהווה – כלומר, מצב התודעה של ההווה – הוא בדיוק זה. זה מצב תודעתי טוב או רע, אבל זה איננו זהות. אם זו הייתה זהות, הייתם במצב הזה מלידה ועד מוות; לא היתה כל אפשרות לשינוי, להתפתחות או לדעיכה. עם זאת, אנשים טובים וחכמים אכן מאבדים את העשתונות שלהם לפעמים, ולאנשים אכזריים אולי יש מקום רך לכלב שלהם, או יכולת לשנות את דרכם ולתקן. עכשיו אנחנו יכולים לסגת מהזרם הזה של מי שאנחנו נראים ומהשקפת העולם שהוא מקרין. ואנחנו יכולים לומר, 'לא! היצמדות לזה מחוללת סבל. או שזה מושך אותי למטה, או שזה עושה אותי נוקשה או רשלני.' על ידי הרהור לאן לוקח אותנו השיטפון, ומי אנחנו נראים בו, נוכל לצאת ממנו לזמן מספיק כדי לבחור כיוון חלופי. היכולת לעשות זאת תלויה שוב בזרם הבסיסי של פארמי.

בקצרה, אי אפשר לדלג על התהוות, אבל אפשר להרהר בה, לטפל בה ולכוון אותה. כאשר הוא מכוון נכון, זרם הסיבתיות הזה יכול לקחת את התודעה למיצוי הפארמי במיומנות המדיטטיבית של התודעה המוארת. כאן לאגדת16 הבודהה העולה בעולם מתוך הטיפוח הארוך של עשרת השלמויות יש חותם של אמת שניתן לאמת. עצם המילה 'בודהה' פירושה 'חוכמה בלתי מוגבלת'17, וזה נובע מהטיפוח המתמשך של הנטיות, הגישות והכוונות המרכיבות את הפארמי. אלו נושאים את פירותיהם העשירים ביותר במדיטציה, אך נטועים בחוכמת חיי היומיום המוציאה את התודעה מהשיטפונות.

שיטפונות ההשקפות והבורוּת

יש עוד שני שיטפונות: של השקפות (dittogha) ושל בּוּרוּת (āvijjogha). 'השקפות' מתייחס לאינסטינקט שיש לנו להחזיק באמונות, דעות ודוגמות כדי לקבל עמדה. הן יכולות להיות כל דבר מ'בודהיזם הוא הדת הטובה ביותר' ועד 'המפלגה הליברלית הוגנת וצודקת ומחפשת את רווחת האומה' ועד 'נשים הן נהגות חסרות תקווה' ועד 'האומה שלנו היא מקור האמת וההרמוניה בעולם אכזרי.' או שהשקפה יכולה להיות הרבה יותר אישית, 'אני שור, וזה אומר שאני אסתדר עם בני מזל עקרב'. הכללות גסות כאלה מהוות בסיס להחלטות, לנאמנויות ולתפיסת העולם שלנו. וכך, לאורך ההיסטוריה, חברות אימצו דעות כמו, 'יש מכשפות שמתחברות לשטן ומביאות שידפון על היבולים ומגפה על העיר' או שהם אימצו את הדעה שיהודים הם זיהום וצריך למגר אותם; או שקומוניסטים מסתננים לחיים הציבוריים בארה"ב ועומדים להשתלט. ודעות אלו, המבוססות על תפיסת הטוהר, הצדק ואפילו הרצון האלוהי, הצדיקו שחיטה ואכזריות, שנאה ואובדן חירות. אנו אכן יכולים להזדעזע מאירועים כאלה, לעתים קרובות במידה שבה טבען הקיצוני של השקפות אלו מעוור אותנו לעובדה שכולנו רגישים לשיטפון הדעות. 'ג'וזף הוא אידיוט שאסור לאפשר לו אף פעם לנהוג במכונית.' 'מתחילים לתת לילדים האלה מה שהם רוצים ואתם נכנסים לצרות'. וכו'. אפילו 'אני לא מחזיק בשום דעה, פוליטית או דתית כי כל זה הבל ורעות רוח' – היא רק עוד השקפה18.

יש כמה מאפיינים בולטים לשיטפון ההשקפות. האחת היא שזה מכניס חיים למופשט, מסכם אנשים לקבוצות, ויוצר 'משהו' שאנחנו יכולים להתייצב מולו. מנקודת מבט זו התודעה יכולה ליצור חלוקות מסודרות: בין המפלגה שלי לבין האחרות. שיטפון ההשקפות מבודד, אם כך; ובאופן מובהק יותר, הוא משרטט גבול מפריד שמעבר לו משא ומתן, אמפתיה, ולעתים אפילו סטנדרטים מוסריים, אינם עוברים. אז לאחר שהחלטתי שאתה אידיוט שאסור לתת לו לנהוג, אני לא מתכוון לדון איתך למה אני חושב ככה (אם כי אני יכול לצעוק את זה בפרצוף שלך), ואם אני חושב שאתה אכן לא מיומן מלידה, אני כנראה לא מתכוון להציע לך הדרכה. ובמקרים של מי שהשקפותיהם תויגו כ'מרושעות', 'ראויות לגינוי' או 'חסרות חשיבות', לא רק שעלולים לא להתקיים משא ומתן ובדיקת עובדות, אלא גם פעולות עלולות להתבצע ללא נקיפת מצפון, למרות שהן מביאות מוות, השמצה ועונש. באירופה של המאה השש עשרה נחשבו בעלי חיים כמי שלא חשו עונג או כאב, והשלכת חתולים למדורות כדי לראות את התפתלויותיהם הייתה מקור בידור. וְכֵן הָלְאָה. עם אימוץ השקפות, האמפתיה והמוסר נמצאים בסכנה.

מאפיין נוסף של שיטפון ההשקפות הוא שהוא נותן לאדם עמדה שהנשגבוּת שלה לפעמים עולה על התבונה ועל יצר החיים עצמו. במאה העשרים, הכת הנוצרית 'שער גן העדן' האמינה כל כך בלהט שספינת חלל שמימית עקבה אחרי השביט הייל-בופ כשהוא חלף על פני כדור הארץ, עד שהם התאבדו כדי לעלות על הסיפון. לפני כן, אימהות באיראן שלחו בשמחה את בניהן לצעוד על פני שדות מוקשים כקדושים אנושיים במלחמתה של המדינה נגד עיראק, מתענגות מן ההשקפה שילדיהן בדרך לגן עדן19. שוב דוגמאות קיצוניות; אבל שימו לב מתי אתם מקבלים את התחושה הזו של עמידה על האמונות שלכם, איך האנרגיה זורמת, או שוטפת, דרך הלב שלכם ועד לראש שלכם, שם היא מכבה דרכים חלופיות לראות דברים. חכו לוויכוח הביתי הבא ותראו עד כמה נתקפים וצודקים ותקיפים אתם הופכים להיות. שיטפון ההשקפות מנפח את האגו ותומך בשיטפון הזהות של ההתהוות.

את השיטפון הזה קשה לבלום, כי השקפות הן אמות המידה שיש לנו למציאות שלנו ולמעשינו. כולנו משתמשים בהפשטה כדי להגדיר דברים בהתאם לנקודות מבט מסוימות. יש מידה של שימושיות בדיבור על בלגים, או בימאי קולנוע, או קרטוזיאנים20, אבל בדבקות העיוורת במושגים האלה כהגדרות אולטימטיביות של אדם, נוצר השיטפון. אם דבקים בזה באופן עיוור, אפילו הדעה ש'כל ההשקפות הן בעיות' יוצרת בעיות, שכן היא מגנה כל אמירה יחסית כפסולה – ואז מה בכלל ניתן לומר על משהו? לא, הדבקות בכל השקפה, לא ההשקפה עצמה היא עיקר הבעיה. שיטפון ההשקפות הוא השיכרון והדבקות האלו, פעולה תודעתית מתמשכת שמנתקת את המאמינים בהשקפה מ'השאר העושים צרות'.

התרופה המומלצת אם כן היא לציין השקפה כנקודת מוצא ממנה ניתן לחקור או להיכנס לדו-שיח עם אחרים. בכך אנו מכירים בכך שיש לנו פרספקטיבה אישית ולא יכולים להימנע מכך. זו כבר פריצת דרך, כי הטעות שתומכת בשיטפון היא שכל אינדיבידואל יכול להיות בעל השקפה מקיפה – בעוד שעצם החזקת השקפה מעמידה את הצופה מיד במצב של בידוד מבדיקה. הכרה בסובייקטיביות עשויה להוביל להכרה שהעמדה 'שלי' אינה באמת שלי, אלא כזו שמותנית במידע שקיבלתי או בחוויה שחוויתי, ולכן היא מסוגלת להיבדק ולהתמתן. אז: 'אני חושב שאתה נהג נורא כי ראיתי אותך נוהג לאחור לתוך עמוד השער, ושמעתי שאתה אף פעם לא מאותת כשאתה פונה, וסוזן אמרה שהיא הייתה מבועתת מהמהירות שלך כשהסעת אותה לעיר.' אם אני מתאמן באמירת אמת, אז לפחות אודה שרוב המידע שלי הוא יד שנייה, ושכעסתי על הצורך לתקן את עמוד השער. ואם גם אני נוטה לשוויון נפש, אהיה מוכן גם לכך שההיגיון שלי ייבחן ואף יופרך. אז יכול להיות שהאמת החלקית בהשקפה זו (אחרי הכל, אכן פגעת בעמוד השער) תעודד את שנינו לבדוק כיצד כולנו עלולים לעשות דברים כאלה – ולבחון הדדית כישורי נהיגה וסטנדרטים. כך אנו מתגברים על תחושת הפילוג, ואדיבות מסוימת מתבססת.

שיטפונות אלה של חושניות, התהוות והשקפות נישאים בשטף היסודי ביותר, זה של בורוּת. בורוּת היא הכוח שמערער את החקירה הישירה של הניסיון שלנו. בהשפעתה, אם נבחין בבעיות שהשיטפונות הללו מחוללים, אנו עלולים לייחס אותן לפגמים בתרבות או בדת או בטבע האנושי, או שננופף אצבע נוזפת או נמשוך בכתפינו בהשלמה. במילים אחרות אנו עשויים לאמץ השקפות פסימיות – אבל האסטרטגיה הזו לא בולמת את השיטפונות.

מכאן שהגישה שהבודהה עודד הייתה לראות את השיטפונות הללו כפי שהם, כתופעות, מבלי לייחס להם את העצמי, האחרים, התרבות או הדת. אבל הוא לא דגל בקבלה פסיבית שלהם. במקום זאת הוא הציג את התבנית של ארבע האמיתות הנאצלות, שאותן נוכל ליישם על הניסיון שלנו בצורה של שאלות. כלומר, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו: 'האם סבל ולחץ לעצמי או אחרים קשורים בחוויה הזו?', 'איזה מרכיב/ים תודעתי/ים גרמו לזה?' 'האם יש שינוי פנימי, שינוי פסיכולוגי מיידי, שיעצור את הסיבה הזו?' איזה תהליך ייתן לי את מה שנדרש כדי להביא ולקיים את השינוי הזה בפרספקטיבה?' השימוש בארבע האמיתות הנאצלות הוא אפוא הדרך לצאת מבורוּת, הדרך להתעלוּת. אבל כדי להמשיך להשתמש באמצעי כזה, אנחנו צריכים להמשיך להפנות את כוונות התודעה לכיוון זה; זו הסיבה שאנו מפתחים את הפארמי – הם בונים מקדש שמנקודת התצפית שלו נוכל לחקור את השיטפונות.

שלבים ופרי של הפארמי

הפארמי הם אם-כך נטיות ופוטנציאלים שאנו מפתחים לכדי כוונות ברורות. ההתפתחות שלהם מגיעה בשלושה שלבים – הפתיחה, ההתכנסות וההבאה לשלמות. בפתיחה, מעלים את הנושא לתודעה. כבר זה הנו שימושי; זה אומר שפארמי מובנה כמסגרת התייחסות, כאשר ערכים אחרים כגון כיף, נוחות, סגנון, ביצועים ארציים והצלחה יכולים להשתלט על התודעה. שלב ה'התכנסות' הוא כאשר אתה מיישם את השלמות מול התנגדות. משהו בך לא רוצה להפריע, אנשים אחרים לא רואים את הנקודה, זה לא נוח וכו' וכו'. השלב השלישי, של ההבאה לשלמות, הוא כשאתה יודע שהמלאות שלך בשלמות הזו תעביר אותך דרך כל מכשול – אתה יכול לוותר על החיים שלך בשביל זה. אתה מבין: 'למה לא? החיים הולכים להסתיים בכל מקרה – למה לא לבסס את התודעה בעמדת כוח כל עוד יש זמן?'

אז כשאנחנו מבססים את דעתנו על אחד מהפארמי האלה, אנחנו יכולים לשים בצד את הנטיות בקשר ל'מי צודק ולמי מגיע מה', ואנחנו יכולים להתמקד בכוונה של התודעה שלנו21. כאשר אנו מתבהרים מבחינה זו, אז עלינו לעמוד בהתנגדות הנובעת מיציאה נגד זרם השיטפון. זהו שלב ההתכנסות, בו קיימת פעמים רבות סערה רגשית ואנרגטית בתודעה שבה הספק וחוסר האיזון באים לידי ביטוי. כאן צריך להשתמש בנחישות, בסבלנות, בחוכמה, בטוב לב, או בדוגמאות של חברים נבונים כדי להיות יציבים. זה השלב שבו מתבססות השלמויות כדי לבוא במקום חוסר סבלנות, חוסר סובלנות וזיהומים אחרים שמצמצמים את הפוטנציאל שלנו. כאשר אנו מחפשים את האיזון הזה בתוך התזזיוּת של נפשנו ועולמנו, אנו ממשיכים לבדוק את הזרם בהתאם לקו החקירה של הבודהה עצמו: 'האם התנהגות זו22 גורמת לי ו/או לאחרים נזק, סבל, חוסר כבוד לטווח ארוך? האם זה מוביל לרווחתי, לרווחת אחרים ולשלום?'

כתוצאה מהעבודה הזו, הנטיות והכוונות שלנו מתבססות על הטוב ועל השלם, ואנו מסוגלים לסקור את השבור, המוכתם או הפגוע. אפשר לומר שבנגיעה באמת, התודעה שלך מסוגלת לחזור לריפוי. כך נוצר ה"בודהיסטווה"23 – זוהי תודעה שנמצאת במגע עם האמת אך אינה נטמעת בה במלואה, שחרגה מנקודת המבט, היכולת או ההשקפה הקודמים שלך, ונפתחה למקום של חוכמה וחמלה. במקום להפנות את המעשים שלך לאיזה דימוי עצמי של 'מה מגיע לי' ו'האם באמת כדאי לי?' ו'זה מה שאני תמיד עושה וכל מה שאני מסוגל לו', יש מַעֲבָר לתגובה שמתייחסת לפרמטר רחב יותר מזה של העצמי השגרתי. מתעוררת הכוונה הגדולה: לרווחתי, לרווחת הזולת ולהוביל לשלום. ואז הלולאה המעוותת במעגל האינטליגנציה, לולאת השקפת העצמיות, משתחרת. התודעה פורשׂת קמט עמוק; ובאותה פרישׂה, שום דבר לא אובד מלבד נטייה לסבל מיותר. זה לא ש'אני מושלם', אלא שנקבע איזון מושלם. זה השלב השלישי של הפארמי, ההבאה לשלמות. זהו שינוי של החיים.