מנין באים הרגשות

מנין באים הרגשות

שנקר: זוהי התוכנית "המוח הנסתר" (The hidden brain), אני שנקר ודנטם (Shankar Vedantam).

בנובלה הנפלאה של אנתוני דור (Anthony Doerr), "כל האור הבלתי נראה" (All the Light We Cannot See), שדרן רדיו מציג שאלה לקהל ילדים: 'המוח נעול בחשכה גמורה', הוא אומר, 'הוא צף בנוזל צלול בתוך הגולגולת, אף פעם לא נמצא באור. ועדיין, העולם שהוא בונה בתודעה מלא אור. הוא מלא על גדותיו בצבע ותנועה. אז איך, ילדים, המוח החי בלי ניצוץ של אור, בונה בשבילנו עולם מלא אור?'

זה לא רק אודות האור, כמובן: העולם בתוך ראשנו מלא קול, תנועה ותחושה. דמיינו לרגע שהמוח הוא אישיות הנעולה בתוך ראשכם. איך אישיות זו יוצרת עולם כה עשיר, כה מגוון וכה יפהפה, כאשר היא לכודה באופן קבוע בכלוב הגולגולת שלכם? לרובנו יש תשובה מן המוכן: 'למוח יש הרבה שליחים המביאים אליו מידע. אותות זורמים פנימה מעינינו, מאזנינו ומעורנו. המוח מכניס פנימה את כל האותות, וכמו עורך סרטים החותך סרט, מרכיב את תפיסתנו אודות העולם'.

אך בשנים האחרונות, מדענים אחדים הגיעו לאמונה שלא זה מה שקורה. האור שאנו רואים והקול שאנו שומעים אינם מורכבים באמת מאותות מן העולם החיצון. במקום זאת – הם בעיקר יצירות של תודעתנו עצמה.

כאשר שמעתי לראשונה רעיון זה, הוא נראה לי לא כל כך הגיוני, אבל אז נתקלתי בכמה ניסויים מעניינים. למשל: האם אתם יכולים לפענח מה אני אומר כאן? (קולות מעורבלים).

נשמע כמו ג'יבריש, נכון? הנה מה שאמרתי: "הנובלה 'כל האור הבלתי נראה' זכתה בפרס פוליצר ב-2015". עכשיו – הבה אשמיע לכם אותו קטע שהשמעתי קודם: (קולות מעורבלים אבל ניתנים להבנה) אם אתם יכולים כעת להבין את המילים, זה לא בגלל שהמוח שלכם פיענח את הקולות. אתם יכולים לעשות זאת עכשיו כי המוח שלכם ידע את הצפוי לבוא. הוא חזה מה הוא עתיד לשמוע, כפי שנגלה היום. המוח עושה זאת בכל תחום. מה ששמעתם, כן, אבל גם מה שאתם ממששים, מה שאתם מריחים. השבוע ב"המוח הנסתר" סיפורה של מדענית שבילתה שנים במחקר איך המוח מרכיב מציאות, והשלכות מפתיעות על רעיונותינו באשר לחיינו הרגשיים.

<פרסומת>

שנקר: ליסה פלדמן-ברט (Lisa Feldman Barret) גדלה בטורונטו, קנדה. זה היה בשנות הששים המאוחרות. אביה לא היה בתמונה, ואמה גידלה אותה. ליסה בת החמש הייתה מבלה כל סופשבוע עם סביה מצד אמה. אמה נישאה מחדש. ליסה זוכרת בצורה חיה שמשהו קרה עם אביה החורג ביום החתונה.

ליסה: אני זוכרת שהוריו היו שם ואני זוכרת שהוריו אמרו לי, אז אני חושבת שפגשתי אותם פעם או פעמיים. באמת לא ממש הכרתי אותם בכלל. ואני זוכרת את אימו, סבתא חורגת שלי, אומרת לי 'נו, תלכי לסבים שלך ותברכי אותם על החתונה' והיא אומרת את זה לילדה בת חמש. מה ילדה בת חמש יודעת? ואני זוכרת שאמרתי לה, "למה אני צריכה לעשות את זה? אני לא צריכה לברך את 'זיידה' ", כך נהגנו לקרוא לו, זו המילה ביידיש ל'סבא'. אתה יודע, רק סוג של, כאילו, 'מה? אל תגידי לי מה לעשות.'

שנקר: סבתה החורגת של ליסה התרגזה. היא סטרה על פניה של ליסה. עם הזמן, ליסה קיבלה מסרים נוספים שהיא האחראית למה שאחרים מרגישים. תקרית אחרת התרחשה כמה שנים אחרי החתונה.

ליסה: היה זה בשבת בבוקר. הייתי כנראה בת שבע. הסתכלתי בסרטים מצוירים, מה שנהגתי לעשות בשבתות עם אחותי. כנראה סיימתי לאכול איזה דגני בוקר מתוקים, אבל לא אהבתי את החלב המתוק שנשאר. אז לקחתי את הקערית לכיור והלכתי לחדרי לעשות מה שעשיתי. ואמא התרגזה מאוד שהשארתי את הקערית בכיור במקום לשטוף אותה, שהשארתי אותה בשבילה. ואבי החורג נהיה נסער מאוד מזה שהרגזתי את אמא שלי. זה היה דפוס שהיה, אתה יודע, קבוע בבית שלי, שאני הייתי אחראית לרגשות של אמא שלי ושאני הרגזתי אותה. והוא בעצם קרקע אותי לחודש. סבתא שלי עמדה לקחת אותי לקרקס באותו אחר צהרים, אז הייתי מקורקעת, אז לא יכולתי ללכת לקרקס, שציפיתי לו באמת הרבה זמן. ואז הוא הכה אותי בחגורה, באבזם של החגורה –

שנקר: אוי, אלוהים,

ליסה: מה שהשאיר חבורות. זה היה משהו שהוא לא עשה כל הזמן, אבל לפעמים עשה. וזה השאיר חבורות, אתה יודע, וסימנים על, על העור שלי, שלקח להם הרבה זמן להחלים.

שנקר: וזה בגלל שהשארת קערית חלב בכיור.

ליסה: כי זה הרגיז את, כי אמא שלי התעצבנה.

שנקר: אני מתכוון, בוודאי פרצת בבכי בו במקום.

ליסה: בוודאי. אבל אתה יודע מה? את גם לומדת לשלוט בדמעות כי הדמעות שלך יכולות לגרום לאחרים להרגיש אשם על ההתנהגות הרעה שלהם עצמם. ובמקרה כזה את נחשבת אחראית לרגשות שלהם, אז את משלמת את המחיר.

שנקר: אמרת כמה פעמים שאביך החורג ראה אותך אחראית לרגשות של אימך, ואת אמרת הרגע שאביך החורג היה יכול לראות אותך אחראית לרגשות שלו. דברי רגע על הרעיון הזה: איך הוא העלה את הרעיון הזה שאת היית אחראית על איך שהם הרגישו?

ליסה: טוב, הוא היה אומר את זה. הוא היה אומר: 'גרמת לאימך להרגיש מבוכה. גרמת לאמא שלך, הבכת את אמא שלך. הממ. הרגזת את אמא שלך. העצבת את אמא שלך.' לדוגמה, כשהייתי בת 12, אתה יודע, חייתי באזור יהודי. המשפחה שלי יהודית. לכולם היה בר מצווה ובת מצווה. לי באופן אישי לא היה, כי לא הלכתי לשעורי העברית. אנחנו לא יכולנו להרשות זאת לעצמנו, אבל כולם הלכו לבר מצוות ולבת מצוות. וזה לא היה מטורף כמו שזה עכשיו, כשאנשים מוציאים, אתה יודע, איזה מאה אלף דולר או כאלה על המסיבות העצומות האלה. אבל, אתה יודע, עדיין זאת הייתה מסיבה שאת הולכת אליה ומתנה שאת צריכה לתת. והיית צריכה ללבוש שמלה והיית צריכה נעלים. ולא היו לי שמלות ולא היו לי נעלים. היה לי זוג נעלים אחד, והן לא היו נעלי מסיבה. ואני זוכרת שכתבתי פתק קטן לאמא שלי על חתיכת נייר ואני כאילו קישטתי אותו עם, אתה יודע, כי אני, אני כאילו יודעת לצייר. אז קישטתי את זה עם כל מיני פרחים ובלונים וכאילו דברים של מסיבה. ואמרתי, אני יכולה לקבל זוג נעלי מסיבה? החלקתי את זה מתחת לדלת כשהיא הייתה בחדר האמבטיה. אני, אני בכנות לא חושבת שאמא שלי הייתה אומרת לאבי החורג 'היא גרמה לי להרגיש ככה'. אני חושבת שהיא הייתה אומרת, כנראה, אני מנחשת, אבל לפי איך שאני מכירה את אמא שלי הייתי מצפה שהיא תגיד 'אני מרגישה רע שאין לנו כסף לקנות לה זוג נעלים'.

שנקר: הממ.

ליסה: וכך למרות, בוא נגיד שאני לא הלכתי לבר מצווה או לבת מצווה במשך חודש בערך, מה שעשה אותי מאוד לא פופולרית כי אני כבר אישרתי שאני הולכת למסיבות האלה. הממ. ואז ברגע האחרון כזה הייתי חייבת לבטל בגלל שקורקעתי.

שנקר: חכי, את, אז אביך החורג קרקע אותך כי שלחת את הפתק הזה לאמא שלך?

ליסה: כן, כאילו, אני החלקתי אותו מתחת לדלת: 'בבקשה, אני יכול לקבל זוג נעלי מסיבה?' כן. התגובה, אתה יודע, כנראה הגיע יום אחר כך. והיא הייתה מהירה וחזקה.

שנקר: כמו שאתם יכולים להבין, לליסה היו יחסים מתוחים עם אביה החורג. היא גם הייתה קצת יוצאת דופן במשפחתה. היא הייתה הראשונה ללכת לקולג' ואז לתואר שני. אבל סיפורנו היום איננו אודות יחסי הורה/ילד, או אפילו אודות פרטי הילדות של ליסה. הסיבה שסיפורים אלו רלוונטיים לפרק שלנו היום היא בגלל שהם מהווים איור לרעיון שהנו נפוץ בכל חיינו. וודאי היו פעמים בחייכם כאשר מישהו אמר לכם שגרמתם להם להרגיש עצב או כעס או שמחה, שאתם הייתם הגורם לרגשותיהם, שאתם הייתם אחראים על איך שהם הרגישו.

בוודאי הרגשתם כך לגבי אחרים. מישהו חותך אתכם בכביש ואתם אומרים שהנהג האחר מעצבן אתכם. חבר מביא לכם אוכל כאשר אתם חולים ואתם אומרים שהחבר שלכם ניחם אתכם. אנו אומרים שקבוצת ספורט מנצחת העלתה את מצב רוחנו וקבוצת ספורט מפסידה הורידה אותו. בהחלט נראה כאילו מוחנו מקבל איתותים מן העולם החיצוני ומרכיב את עולמנו הפנימי, שרגשותינו נגרמים על ידי דברים שקורים לנו. אבל כאשר ליסה המשיכה והייתה לפסיכולוגית ולנוירולוגית, היא גילתה שרגשותינו אינם, למעשה, תגובות לעולם. הן למעשה תחזיות אודות העולם. היא החלה לשאול את עצמה שאלה: מה קורה אם אנו משנים תחזיות אלה?

<פרסומת>

שנקר: כאן "המוח הנסתר", אני שנקר ודנטם. כאשר תלמידי תיכון מתחילים ללמוד לנהל ניסויים, מוריהם אומרים להם, בדרך כלל, להתחיל על ידי שחזור ניסויים מפורסמים מן העבר. הפיזיקאי אייזיק ניוטון, לדוגמה, גילה לפני זמן רב שעצמים כבדים יותר אינם נופלים מהר יותר מעצמים קלים. כל העצמים על כדור הארץ חווים את כוח הכבידה, וכוח כבידה זה הנו קבוע ללא קשר אם העצם כבד או קל. כאשר אני הייתי בתיכון, אני זוכר מורים מראים לנו איך לשחזר את ניסויו של ניוטון, תוך שימוש בשני כדורים שונים במשקלם המתגלגלים במורד מסילה משופעת.

כאשר ליסה פלדמן-ברט החלה לעבוד על הדוקטורט שלה, היא החליטה לשחזר כמה ניסויים מפורסמים. היא תכננה להיות קלינאית ולעזור לאנשים הסובלים מחרדה ודיכאון, אך היא גם נהנתה לערוך מחקר.

ליסה: התאוריה שעבדתי עליה הייתה משהו שנקרא "תאוריית פערי העצמי" (Self Discrepancy Theory). היו כמה, היה מערך של כמה ניסויים פשוטים שפורסמו, בהם אנשים פשוט נתבקשו להכין רשימת מאפיינים או תכונות של מי שהם חושבים שהם. אתה יודע, 'אני אדם נחמד', 'אני אדם ישר', 'אני אדם מורכב', אני מה-שלא-יהיה; ואז את התווים של האני האידאלי שלהם. ואז את יכולה לחשב את הדמיון או השונות, ואז את גם יכולה לשאול אנשים איך הם מרגישים.

שנקר: הרעיון היה שאם היו אי-התאמות בין איך שאנשים תיארו את עצמם לבין איך שהם היו רוצים להיות, זה יעשה את האנשים עצובים. כחלק מן הניסוי, היה על ליסה לשאול אנשים כיצד הם מרגישים, ולהבחין בזהירות בין עצב לבין רגשות כגון חרדה.

ליסה: זה מה שעשיתי בשני המחקרים הראשונים כאשר שאלתי אנשים בדרכים שונות, או כשניסיתי למדוד רגשות בצורות שונות, אבל אף פעם, אף פעם לא הייתי מסוגלת לשחזר את, את הניסויים האלה.

שנקר: נראה היה שקשה למתנדבים של ליסה לסווג בדייקנות איך הרגישו כסטודנטים לתואר שני. ליסה הסיקה שהיא לא ניהלה את הניסויים כראוי. היא ניסתה שוב ושוב ושוב.

ליסה: טוב, חשבתי, טוב, בוודאי אני עושה משהו לא נכון. אולי אני, אני לא דוגמת כראוי, או אולי אני דוגמת אנשים בזמן הלא נכון של הסמסטר.

שנקר: אחרי שנכשלה בפעם השמינית, ליסה אמרה: 'אוקיי, ברור שאני מחמיצה פה משהו. מה אני לא מבינה?'

ליסה: חזרתי והתבוננתי בשמונת הניסויים שנכשלו והבנתי, אוה, למעשה הסיבה שהם נכשלו הייתה שכאשר אנשים מדווחים איך הם מרגישים, 'כמה עצב אתה מרגיש?' 'כמה חסר-תקווה אתה מרגיש?' 'כמה מדוכא אתה?' את בעצם נותנת להם מערכת של מילים ואת מבקשת אותם לתאר את רגשותיהם. 'כמה, כמה מפוחד אתה מרגיש?' וכן הלאה. ומה שהבחנתי בו היה שכאשר אנשים דיווחו שהם הרגישו עצב עמוק הם דיווחו גם שהם מרגישים חרדה עמוקה. כאשר אנשים דיווחו שהם מרגישים רוגע הם גם דיווחו שהם מרגישים שמחה. אז מה שקרה פה, בשמונת המחקרים, הוא שאנשים דיווחו שהם מרגישים גם עצב וגם חרדה, או שהם אינם מרגישים אף אחד מן הרגשות הללו, שהם מרגישים רוגע ושמחה. למעשה אנשים השתמשו בעצב וחרדה כמילים נרדפות ל'אני מרגיש חרא'. וזה קרה לאורך שמונה מחקרים שונים. אז חשבתי, טוב, זו בעייה. הבעייה היא שאנשים אינם מדווחים בדייקנות איך הם מרגישים.

שנקר: זו הסיבה שתוצאות המחקרים היו משובשות. אם אנשים דיווחו שהם מרגישים עצב כשהם הרגישו חרדה, או להיפך, החוקרים לא היו יכולים לדעת איך אי-התאמות בין העצמי האידאלי של אנשים ובין העצמי בפועל שלהם מייצר עצבות.

ליסה: אם אני רוצה למדוד רגשות, אני צריכה למצוא דרך למדוד איך אנו מרגישים בפועל. אז אוכל לבחון באמת את ההשערה של, של "תאוריית פערי העצמי". ואולי אוכל גם להבין מדוע יש לאנשים קושי להפריד בין חרדה לבין, לבין עצבות. כי כל אחד יודע שחרדה ודיכאון, עצבות ופחד, שהם, שהם קטיגוריות נפרדות של רגשות. והסתקרנתי ונפלתי שבי בבעיה החדשה הזו שבה נתקלתי.

שנקר: בשנתה השלישית לתואר השני, ליסה התנסתה במשהו בחייה האישיים שתאם את ניסיונם של המתנדבים שלה.

ליסה: היה מישהו באוניברסיטה ש, אתה יודע, התמיד להזמין אותי לקפה או לארוחת ערב. אני פשוט לא מצאתי את האדם הזה מעניין מאוד, אני משערת. ואני לא הייתי ממש כל-כך מעוניינת. ואני פשוט התעלמתי מ, מההתחלות שלו, אפשר לומר, העניין שלו. אבל הוא התמיד, אתה יודע, וכך בסוף חשבתי, בסדר, טוב, אני הולכת לצאת אתו לקפה. רק נשתה קפה ואז, אתה יודע, אני אגיד לו שאני לא רוצה להתחיל מערכת יחסים. אז יצאנו לקפה, ונכנסו ל, אתה יודע, למקום כזה קרוב לאוניברסיטה שכל תלמידי תואר שני נהגו ללכת לשם. ואנחנו יושבים שם ושותים קפה במסעדה הים-תיכונית הנפלאה הזו. ואני מתחילה להרגיש שהלחיים שלי מתלהטות ככה, כאילו אני מסמיקה, ואני, אני מרגישה קצת חמה. והלב שלי פעם קצת יותר חזק מהרגיל, והיה לי קצת קשה להתרכז וחשבתי, 'אני כאילו נמשכת לבחור הזה? טעיתי כל הזמן הזה? אולי הוא יותר מעניין ממה שחשבתי. אני כן, אני משערת שהוא לא נראה רע כל כך. ואני משערת שהוא כנראה יותר מעניין ממה, ממה שחשבתי קודם. ו-וואו, אולי טעיתי.' ואתה יודע, אז בסוף השיחה, אנחנו שמה איזה שעתיים. ואתה יודע, הוא שואל אותי כזה, 'אנחנו יכולים, אנחנו יכולים להיפגש שוב? אנחנו יכולים להיפגש לארוחת ערב?' אתה יודע, בטח. בוא ניפגש. ואז אני מתחילה ללכת חזרה למקום שבו אני גרה ואני חושבת לעצמי, אוקיי, אולי יש כאן משהו. ואתה יודע, את לא צריכה להאמין לרושם ראשון. אני מחטטת למצוא את המפתחות כמו שאני תמיד עושה. אני פותחת את הדלת ואז גל של בחילה קשה מתחיל לעלות. אני זורקת את הדברים על הרצפה, טורקת את הדלת, רצה לשירותים, ובוא נגיד רק שביליתי זמן מה, אתה יודע איך קוראים לזה, 'כורעת לפני אלוהי החרסינה'. ואז הייתי במיטה שבוע עם שפעת.

שנקר: מה שליסה חשבה שהיה משיכה רומנטית, לא היה למעשה משיכה רומנטית. היא רק חלתה. איך יכול מישהו לבלבל בין שני דברים כה שונים אלה? או בכלל? זו הייתה צורה קיצונית של מה שהמתנדבים של ליסה עשו בשמונת הניסויים שלה. הם בלבלו חרדה ודיכאון, או רוגע ושמחה. היא בלבלה בין סימנים של זיהום ויראלי ומשיכה רומנטית. אבל ליסה לא הצליחה למצוא את ההשלכות של מה שהתרחש. היא הייתה בטוחה עדיין שאנשים הרגישו שמחים או עצובים, או חרדים או כועסים. רק שהייתה להם בעיה לבטא מה שהרגישו. תפקידה כמדענית היה למצוא דרך אובייקטיבית לזהות רגשות. זה לקח לליסה הרבה זמן, והרבה אחרי שסיימה את התואר, להבין שהנתונים שלה סיפרו לה סיפור אחר כבר הרבה זמן.

ליסה: לקח לי כנראה באופן שיטתי בערך 10 שנים, אולי יותר, להגיע למסקנה שאין סַמָּנִים, סַמָּנִים אובייקטיביים לרגש. מילה רגשית כמו 'כעס' אינה דבר. כעס איננו דבר. זהו למעשה קטגוריה של רגעים משתנים מאוד. לפעמים כשאת כועסת, את צועקת. לפעמים כשאת כועסת, את צוחקת. לפעמים כשאת כועסת, את בוכה. לפעמים כשאת כועסת את יושבת בשקט ומתכננת את מפלתו של האויב שלך. אתה יודע, לפעמים את זועפת, במחצית הפעמים בהם אנשים זועפים, הם לא כועסים. זה משמעותי כמו מקריות, אבל זה גם אומר ש50% מהזמן, אם את מניחה שמישהו זועף הוא כועס, את תטעי. כעס או עצב או פחד, מה שלא יהיה, כאשר אנו מתכוונים לרגש, אנו באמת מתכוונים למצב מתוך קטגוריה. זה הדבר הראשון שצריך להבין. אז כאשר את רואה מישהו והוא זועף, זה יכול להיות שהאדם הזה כועס; זה יכול להיות שמישהו סיפר לו זה עתה בדיחה ממש גרועה. זה יכול להיות שהוא מתרכז ממש חזק. זה יכול להיות שהוא חווה, אתה יודע, התקף גזים, כל אחד מהדברים האלו וגם מצבים אחרים היו יכולים לייצר את, את הזעף על הפנים שלו. ואת צריכה לנחש על בסיס התנסויות, על, אתה יודע, מה משמעות הזעף הזה, בהקשר הזה.

שנקר: ליסה ערכה ניסוי שהראה שיכולתנו לקרוא רגשות תלויה ברובה בהקשר. ממש כפי שהמשפט המעורבל בתחילת הפרק. זה נהיה משמעותי ברגע שידענו מה נאמר. במחקר, ליסה ועמיתיה הביאו שחקן שיגלם את הרגש בתסריטים שונים. בתסריט אחד התבקשו אנשים לדמיין שעמית לעבודה תפס אותם בגניבה ועומד לספר למנהל, השחקן ניסה להציג את הבעת הפנים של מי שנלכד במצב קשה זה. ליסה אז הכניסה מתנדבים והראתה להם את תמונת השחקן. היא ביקשה את המתנדבים לנחש מהו הרגש שהשחקן הציג. לקבוצת מתנדבים אחרת היא סיפקה את התסריט שהשחקן ניסה להציג, וביקשה שהמתנדבים ינחשו את הרגשות של אנשים שנתפסו בתסריט כזה. קבוצה שלישית של מתנדבים קבלה גם את התסריט וגם את תמונות השחקן.

ליסה: אנו משווים אנשים שמדרגים את הפנים בלבד לאנשים שדרגו את הפנים בהקשר ולאנשים שדרגו את ההקשר לבדו. אז אנו יכולים לשאול: מה מניע את תפיסת האנשים? האם זו ההבעה על הפנים? האם זה ההקשר, או האם זה איזו, אתה יודע, האם זו איזו קומבינציה? והתשובה היא: זה בעיקר ההקשר. ההקשר תמיד גובר על תנועות הפנים הממשיות. כאשר את שואלת את השאלה על איך מי שתופס חווה הבעת פנים של אדם, אין משמעות מובנית בפנים. הסימנים בפנים אינם משמעותיים באופן מובנה כרגש. ההקשר יוצר, באופן בסיסי, את המשמעות של מה התנועות האלה מביעות.

שנקר: ליסה חוותה רגע-הארה. אם ההקשר הוא מה שעוזר לנו לקרוא את רגשותיהם של אחרים, האם ייתכן שההקשר גם מעצב את האופן שבו אנו קוראים את רגשותינו שלנו? היא חשבה שוב על המקרה של הפגישה הגרועה שלה. כאשר היא חשבה על זה שוב, היא הבינה שהפרשנות של הרגש שלה הייתה תלויה לגמרי בהקשר.

ליסה: הדרך המדויקת יותר שבה הייתי מתארת מה שקרה הוא שהמוח שלי פירש את הסימנים הפיזיים שבאו מן הגוף כמשיכה. אתה יודע, המוח שלך לכוד בקופסה אפלה ודוממת שנקראת הגולגולת שלך, והוא מקבל סימנים מהגוף שלך. יש לך משטחים תחושתיים על פני כל הגוף, ברשתית בכל עין, השבלול שבכל אוזן, העור שלך. יש לך משטחים תחושתיים בתוך גופך לגלוקוזה, לטמפרטורה. המוח שלך מקבל אותות מהמשטחים התחושתיים של גופך שמודיעים למוח על שינויים בגוף ובעולם. אבל המוח לא יודע את הגורמים. הוא יודע רק את, את האותות עצמם, שהן התוצאות. וזו היא מה שהפילוסופים מכנים 'בעיית היפוך' (an Inverse Problem). אז המוח שלך צריך לפתור בהתמדה בעיית היפוך. הוא צריך לנחש את המשמעות של ה, את הגורמים לאותם אותות. ואפילו כשהמוח שלך מנחש באופן שגוי, הניחושים האלה הופכים, למעשה, לחוויה שלך. אז מה שהמוח שלי עשה ב, במשך אותו קפה, היה לקחת את האותות התחושתיים שנגרמו על ידי, אתה יודע, גורם-מחלה בגופי, אם לומר זאת ביולוגית.

אבל המוח שלי לא ידע שזהו גורם מחלה. הוא רק ידע את התוצאות של גורם-המחלה, שהוא, שהיו אותם אותות. אז אני חושבת שבאותו רגע הרגשתי באופן אותנטי משיכה רומנטית. זה רק שהגורם הביולוגי היה אחר ממה שהיה בפעמים אחרות. כך הייתי מבינה עכשיו מה שהתרחש.

שנקר: הממ. כשהלכת לאותה פגישה עם עמיתך לתואר שני, היו לך התנסויות קודמות באיך שזה, את יודעת, לשתות קפה עם מישהו שאת נמשכת אליו. את כאילו ידעת מה יכולה להיות המשמעות כשהפנים שלך מתלהטות וידעת מה יכול להיות משמעות פרפור בלב. ובאופנים מסוימים, כשאת יושבת שם ושותה קפה עם אותו אדם, המוח שלך, באופנים מסוימים אומר: 'איפה הדברים האלה קרו לי קודם? מה ההקשר ההגיוני כאן?' והמוח שלך מנסה להבין מה האותות האלה שמגיעים בעצם אומרים לך.

ליסה: כן, בדיוק. זה בדיוק נכון. ואתה יודע, כל ניחוש, כל תחזית אינה מקבלת אותו משקל, נכון? יש הסתברות קודמת, יש סיכוי מוגבר שתוכן תחזיתי אחד, שסיפור אחד, עומד להיות יותר סביר מאחר. ואז המוח שלך שוקל את אלו.

שנקר: כן. ואם לא היית הולכת לפגישה באותו יום, הפנים שלך סתם היו מרגישות מלוהטות והלב שלך היה מרגיש כאילו הוא מפרפר, והיית מרגישה קצת אי נוחות והיית במקרה במעבדה שלך, לא היית מגיעה למסקנה, אוה, אני נמשכת למישהו. סביר שהיית מגיעה למסקנה 'משהו לא תקין, אני חושבת שאני מרגישה חולה.'

ליסה: בדיוק, בדיוק. זה בדיוק נכון. אם הייתי יוצאת לריצה והייתי מרגישה חום, הייתי מפרשת את זה כ, אתה יודע, עייפות, ושאני צריכה, אתה יודע, צריכה כוס מים או מופין1 שוקולד, אני לא יודעת. אבל, אתה יודע, אבל היו עוד סיפורים שמוחי היה יכול לספר. ואני רק אומר שבשבילי, מה שהראיות מציעות הוא זה: שרגשות אינן נבנות לתוך המוח. הן נבנות על ידי המוח, באותו רגע, לפי הצורך. והייחוד או הגרגריות (granularity, רמת דיוק התיאור) שבה רגש נבנה תלויה באלו התנסויות קודמות מוחך מביא בחשבון כדי לחזות ולהבין את אותות החישה הנכנסים, מן הגוף ומן העולם.

שנקר: רגשותינו מתבררים כתחזיות אודות העולם, לא כתגובות לו. הן דרכים שבהן המוח שלנו מכין אותנו לפעולה. כאשר אתה שומע צעדים מתקרבים במהירות מאחוריך בסמטה חשוכה, המוח שלך מכין תחזית שאולי תצטרך לברוח משם, ואתה חש פחד. כאשר ילדך מתכרבל לידך על הספה, המוח שלך חוזה שהוא יחוש חום ואהבה ואתה שולח יד לתת לילדך חיבוק. רוב הזמן, כמובן, רגשותינו אינן מורגשות כמו תחזיות, אך יש זמנים שבהם אנו ממש יכולים לראות את מנגנון התחזית בפעולה.

ליסה: אז, נניח שאתה שומע פיצוץ גדול, מה יכול הפיצוץ הגדול הזה להיות?

שנקר: זה יכול להיות זיקוק, זה יכול להיות מפלט של מכונית, זו יכולה להיות יריית רובה, זה יכול להיות כל אחד מדברים שונים.

ליסה: בדיוק. ומה אתה עושה כשזה זיקוק, לעומת מפלט מכונית? מפלט מכונית לעומת יריית רובה? אתה עושה דברים שונים לגמרי, נכון? אז כאשר מוחך שואל את השאלה, זו השאלה 'מה אני צריך לעשות עכשיו כדי להישאר בחיים?' זו השאלה שהמוח תמיד שואל, מה עלי לעשות? אבל הדבר המעניין פה הוא שבדרך כלל מוחות אינם מגיבים לעולם. המוח אינו שומע צליל ושואל 'מה זה?'. מה שהמוח עושה, זה לחזות, הוא חוזה כל הזמן אלו פעולות תידרשנה ברגע הבא ואלו אותות חושיים יגיעו ברגע הבא. ואז הוא משווה את התחזיות האלה עם המידע החושי הנכנס. אז האותות החושיים מהגוף, אתה יודע, מהעיניים שלך ומהאוזניים שלך ומהעור שלך והאף שלך ומכל המשטחים בתוך גופך אינם גרוי, הם אותות שאו מאשרים תחזיות או משנים אותן.

את יודעת, הייתי באורלנדו, פלורידה, לפני זמן מה וישבתי בחדר המלון שלי בערב, ושמעתי כמה פיצוצים, את יודעת, רמים, קולות רמים. ולרגע הייתי כזה, מה הקולות האלה? מה הם יכולים להיות? ואז נזכרתי, כמובן, שהייתי בנופש בדיסני וורלד. הייתי שם כדי לתת הרצאה, ואמרתי, זה דיסני וורלד. אז זה ערב, וכל יום בסוף היום, דיסני וורלד חוגג את סוף היום בהצגת זיקוקים. אז רצתי לחלון פתחתי את הווילונות לרווחה, והצלחתי לראות את הזיקוקים לזמן מה. אבל התהליך שבו שמעתי את הפיצוצים, אתה מנסה לפענח מה זה הדבר שאתה מנסה להבין: אני לוקח בחשבון שאני באורלנדו, אני בדיסני וורלד. זה משנה את המשמעות של מה שאני שומע.

והמוח שלי בעיקרו של דבר עשה תחזית שאומרת : 'הפיצוצים האלה הם כנראה לא מישהו שפותח באש לעברך. הפיצוצים האלה הם זיקוקים ועליך לרוץ לחלון לתפוס מבט עליהם.

ליסה: בדיוק. ולמעשה, אם אתה קורא דוחות של אנשים שהיו באמת בסיטואציות שבהן יש יריות-רובה, בהתחלה הם לא יודעים מה מתרחש. הם לא בהכרח יכולים לומר שמה שהם שומעים הוא רובה וכשהם מבינים שזה רובה, הם לא בהכרח יכולים לומר אם זה ידיד או אויב. זו אינה סיטואציה שאנו נמצאים בה לעיתים תכופות, כי רוב הזמן אנחנו לא יושבים ותוהים, מה זה הבזק האור הזה? מה הוא השינוי הכימי? מה זה? אתה יודע, רוב הזמן המוחות שלנו חוזים די טוב. אבל ישנם אותם רגעים בהם, אתה יודע, המוח נהיה מודע לכך שעליו לנחש.

שנקר: רוב הזמן התחזיות שלנו לא מרגישות כמו תחזיות. כאשר אני מושיט יד אל הספל שעל השולחן לפני, זה מרגיש כאילו אני מביט בספל ומכוון את אצבעותיי לתפוס בידית. אבל מה שבאמת קורה הוא שהושטתי את היד לספל של כל כך הרבה מאות פעמים שהמוח שלי יכול לחזות בדיוק את הגודל, המשקל והמיקום של הספל. אני יכול לחזות איך ארים את הספל לשפתי ואיך עתיד להיות טעם התה. זה עדיין משתמש באותות ויזואליים מעיני, אותות מוחשיים מאצבעותיי, ואותות טעם מן הלשון, אבל רק כדי לכוונן בדיוק את תחזיותיי. אם שכחתי להוסיף סוכר לתה, פקעיות הטעם ידווחו למוחי שתחזית הטעם של התה שגויה. זה יגרום לי להוסיף קצת סוכר.

למה לעשות את כל התחזיות האלה במקום לצייר תמונת עולם מכל האותות המגיעים למוח? בגלל שרוב מה שאנו עושים כרוך רוב הזמן בדברים שעשינו קודם, ליסה אומרת שיהיה זה לא יעיל מבחינת חילוף החומרים לעבד הכול כאילו זה קורה בפעם הראשונה.

ליסה: הדרך היעילה ביותר להפעיל מערכת היא לחזות את מצב המערכת ולתקן בעת הצורך. היא לא לחכות ולהגיב לדברים. תגובה היא, מבחינת חילוף החומרים, פעולה יקרה יותר מאשר תחזית, ומהווה לחץ ברירתי כבד על המינים אבל גם על אינדיבידואל, כמו על יכולתו של אינדיבידואל, לדוגמה, להישאר בריא ולהיות מסוגל להתרבות, להעביר את הגנים שלו לדור הבא, זה כושר מטבולי, זו יעילות מטבולית.

זה, אתה יודע, בפסיכולוגיה אנחנו לא חווים כל חיבוק שאנו נותנים, כל, כל רגש שאנו חווים, כל מחשבה שיש לנו, כל עלבון שאנו סופגים, אנו לא חווים דברים אלה במונחים מטבוליים. אנו חווים אותם במונחים פסיכולוגיים, אבל תמיד יש מחיר מטבולי בגלל שתמיד ישנם איתותים חשמליים וכימיים המתרחשים מתחת למכסה המנוע. ומתברר שהמחיר המטבולי של איתותים מהווה שיקול כבד, כבד, שכל מערכת אורגנית צריכה להתמודד אתו.

שנקר: כשאני בחדר מלון ואני שומע פיצוץ חזק, מוחי שואל את עצמו במהירות מספר שאלות. 'האם פיצוצים אלו מתרחשים באזור מלחמה או באתר נופש?' שנית, הוא שואל, 'איפה שמעתי או ראיתי את זה קודם?' שלישית, ואולי הכי חשוב, הוא שואל 'מה אני צריך לעשות?'

ליסה: אז באופן בסיסי המוח יוצר אותות-תחזית, שבעיקרו של דבר, בעיקרו של דבר הם מתחילים לא כחוויה שלך את העולם, אלא כפעולות שלך בעולם. כך כל אות-תחזית מתחיל כתכנית לוויסות הגוף. ואז האותות, אתה יודע, נכנסים, שאו שמאשרים את תחזיות הללו או משנים אותם, אם, אם יש משהו לא-צפוי. ובפסיכולוגיה יש לנו שם מגונדר בשביל זה: אנו קוראים לזה למידה. (שנקר צוחק) זה מה שלמידה הינה.

והמטרה, מנקודת המבט של התחזית, המטרה היא לחזות טוב יותר וביתר יעילות בפעם הבאה, נכון? כי בשורה התחתונה לא חשוב איזו מין מטרות אנחנו, אנחנו כאילו חושבים עליהן, שהמוח מייצר אותן לעצמו, שהינן פסיכולוגיות. המטרה המטבולית היא, היא יעלות מטבולית

שנקר: ליסה ערכה ניסויים מדעיים רבים כדי לאתר את העדפתו של המוח לתחזית. אך לפני שנים רבות, הייתה לה הזדמנות לראות זאת בחייה האישיים, כאשר היא הכינה לבתה מסיבת יום הולדת לא שגרתית.

ליסה: כשבתי הייתה בת 12, הכנו לה מסיבת גועל. היו לנו מספר פעילויות שהיו עושות את הילדים נגעלים בדרך כיפית ומהנה. אתה יודע, אני, אני הכנתי פיצה ושמתי צבע מאכל ירוק בגבינת הפרמזן, ואני, אני גרמתי לזה להראות מטושטש כמו עובש. ואני הכנתי ג'לי-קיא. אז לקחתי ג'לי בצבע אפרסק ושמתי בתוכו חתיכות קטנות של ירקות, ואני למעשה, אני, הקיבה שלי מתהפכת רק מלדבר על זה. ולקחנו מיץ ענבים לבנים ושמנו אותו בכוסיות של שתן.

שנקר: אוה, אלוהים.

ליסה: והמטרה כאן הייתה שהילדים יחזו, אם תרצה, דברים מגעילים, שהנם מאוד דוחים, אבל שיהיה להם מאוד כיפי לעשות זאת. וזה מה שהם עשו. אני מתכוונת, אם, הם צרחו, ב, בהנאה. זה היה, היה כיף לראות. קודם כל, זה מדגים שאותות-תחזיות הן לא הדברים המופשטים האלה. הם המוח המשתנה, המבזיק את הנוירונים שלו עצמו כדי להתחיל להרכיב חוויה לפני שהמידע נכנס מן הסביבה.

אני מתכוונת, אני חייבת לומר לך שידעתי מה שאני עושה וכשמזגתי את מיץ הענבים לכוסיות שתן, אני אומרת לך שזה הריח כמו שתן. כאילו היה, היה ניחוח כזה של שתן שאני, שיכולתי להריח. ובאופן בסיסי המוח מכין תחזיות. ותחזיות אלה הן אותות ממשיים שיוצרים חוויה חושית.

שנקר: כאשר נחזור, איך מחקרה של ליסה יכול לעזור לכולנו לחזור ולקחת שליטה על רגשותינו. אתם מאזינים ל"המוח הנסתר", כאן שנקר ודנטם.

<מוזיקה>

שנקר: אתם מאזינים ל"המוח הנסתר", כאן שנקר ודנטם. הפסיכולוגית והנוירולוגית ליסה פלדמן-ברט היא מחברת הספר "איך רגשות נוצרים, החיים הנסתרים של המוח" (How Emotions are Made: The Secret Life of the Brain). בספר, היא מבססת את הטענה שרגשות מיוצרים על ידי המוח כאשר הוא יושב בכלוב הגולגולת ומנסה לנחש את משמעות האותות החשמליים השוטפים פנימה מן העיניים, האוזניים, והעור.

אך אם רגשות הם תחזיות המתוכננות להנחות את התנהגותנו, ליסה אומרת שאנו יכולים להפעיל יותר שליטה על התחזיות האלה מאשר אנו מבינים. כאשר בתה של ליסה הייתה פעוטה, היא הייתה נכנסת להתקפי זעם. ליסה החליטה לעזור לבתה לראות שמצבי רוח רעים הם באמת תחזיות, ושהיא יכולה לבחור להכין תחזיות אחרות. כאשר זה הגיע למלחמה בהתקפי זעם, זה כלל עריכת תחזית חדשה על הפיה הנרגנת.

ליסה: רציתי לתת לה אפשרויות אחרות לחוות את מצב הרוח הזה. אז המצאתי פיה נרגנת או זועפת. זה, זה אמר שהפיה הנרגנת באה לבקר. ואז בכל פעם שהיא הייתה מרגישה את הפיה הנרגנת מתכוננת לבקר, נתנו לה כיסא מיוחד, כסא אלמו (Elmo), כיסא שהיה כמו, היה כמו דמות אלמו הקטן מ"רחוב סומסום", והיא יכלה ללכת ולשבת בכיסא כשהפיה הנרגנת הייתה, הייתה בביקור, וכאילו להכניע את הפיה הנרגנת ממנה, מהחיים שלה, לאותו יום.

ובמשך הזמן מה שקרה הוא שהיא ממש הייתה מצעידה את עצמה לכיסא כאשר היא הרגישה שהיא עומדת לאבד שליטה וקבל התקף זעם. והיא הייתה יושבת בכיסא והיא הייתה, אתה יודע, היא הייתה יכולה להסתכל בספר או שהיא הייתה יכולה לשחק איזה חיות פלסטיק, שהיא הייתה יכולה, אבל בעיקרון היא הייתה מלמדת את עצמה איך לווסת את ההתנהגות של עצמה. וכך הסיפורים האלה נטוו יחד ל, אתה יודע, לתת לה אפשרויות, אפשרויות אחרות מאשר רק לייצר רגשות, רגשות שליליים מן התחושות שהיא הייתה חווה.

שנקר: אבל יש בזה לקח גדול יותר לכולנו, לא רק לבני שנתיים, והוא שכאשר אנו חווים רגשות, רגשות אלו, בדרכים מסוימות, כפי שאת מראה, הן תחזיות אודות איך הוא העולם, מה עלינו להרגיש, איך עלינו להגיב. אבל אלו הן תחזיות.

ובאותה דרך עצמה בדיוק שבה לימדת את בתך ליצור בדרכים מסוימות מציאות חברתית שונה, לנו יש שליטה מסוימת על רגשותינו בדרכים שרבים מאתנו לא מבינים.

ליסה: בדיוק. ואתה יודע, לאף אחד מאתנו אין שליטה במידה שהוא היה רוצה. ולהשיג שליטה זה קצת יותר קשה ממה שמישהו היה רוצה. אבל אם בת שלוש יכולה לעשות זאת, אז כולם יכולים לעשות זאת. והנקודה כאן היא שאנו יצרנו בשבילה הקשר לחווט את מוחה, במובן מסוים. אז בהתחלה היא הייתה יושבת בכיסא אחרי שהיה לה התקף-זעם, ואז היא הייתה יושבת בכיסא, אתה יודע, מיד לפני שהיה לה התקף זעם. ואז היא הייתה יכולה ללכת לשבת בכיסא, אפילו, אתה יודע, אפילו בסיטואציה שהייתה קדימון 10 או 15 דקות להתקף-זעם. היא הייתה מסוגלת לתרגל את המיומנות. וזה היה קשה בהתחלה, אבל ממש כמו בנהיגה, זה קשה בהתחלה, זה לוקח הרבה אנרגיה, זו השקעה בלהיות טוב יותר בעתיד.

שנקר: זו תובנה חשובה נוספת שאת מעלה כאן, ליסה, והיא, שכאשר אנו חווים רגשות, אם אנו מתחילים לראות אותם כתחזיות אודות העולם, אחד הדברים שאנו יכולים לעשות הוא, במקום פשוט ללכת בעקבות רגשותינו, להיות למעשה סקרנים אודותיהם. אנו אומרים: 'מה גורם לי להרגיש בדרך זו? מה הם הגורמים שעשויים לכוון את זה?' אז במילים אחרות, את יושבת מול מישהו בבית קפה ופנייך מרגישות לוהטות. במקום לומר אוטומטית: 'אני נמשכת לאדם הזה', את יכולה לומר 'מה היו יכולות להיות הסיבות השונות שפני מתלהטות?'

ליסה: בדיוק. וסקרנות היא באמת, אני חושבת, מוערכת-בחסר בתרבות שלנו, במיוחד ברגע מסוים זה בזמן אז משהו שעובד כאשר את באמת, בעיצומו של רגע קשה, את יכולה להסתקרן במקום להיות בטוחה שאת, שאת יודעת מהי, מה הסיבה למערך תחושות. אז, ודוגמה מושלמת לזה הייתה כשבתי הייתה בת 15, היא נבחנה לחגורה השחורה שלה בקרטה. היא הייתה בקושי מטר וחצי, והיא עמדה להיאבק, כלומר להילחם עם הבנים המתבגרים הענקיים האלה בגובה מטר שמונים, במטרה לקבל את החגורה השחורה שלה.

והסנסאי (Sensei) שלה, שיש לו דרגה עשירית בחגורה שחורה, הבחור הזה יכול לשבור לוח רק בלהסתכל עליו, אתה יודע, צועד אליה מעדנות, והוא משלב זרועות והוא אומר 'תני לפרפרים שלך לטוס במבנה'. וחשבתי, זה מבריק, כי הוא לא אומר 'תירגעי' כי היא צריכה את הלחץ כדי לתפקד, כדי לעמוד במבחן. אבל הוא נותן לה משמעות אחרת לזה ולכן היה לה מערך אחר של פעולות שהיו זמינות לה.

שנקר: הממ. נקודה שאת מעלה בספר היא שאחד הדברים שהמוח עושה הוא להעריך בזהירות רבה בכמה אנרגיה הוא משתמש ולערוך תחזיות אודות מה מתקרב וכמה, כמה יש לו מבחינת אנרגיה שמורה. מהן ההשלכות כאן עבור אנשים רגילים, ליסה, עם הרעיון הזה, במיוחד כשזה מגיע לדברים כמו אוכל ואימונים ושינה, את יודעת, כאשר אנו חושבים על שלומנו וטובתנו. מה המדע שלך אומר על, על הדברים האלה שכל אחד נאבק אתם?

ליסה: האבולוציה אומרת לנו בצורה ברורה מאוד שתפקידו החשוב ביותר של המוח הוא לתאם ולמשטר את הגוף בצורה היעילה ביותר מטבולית. ואתה מבטא זה יפה מאוד, שהמוח מנסה תמיד לחזות מה יהיו צרכי האנרגיה שלו ברגע הבא. כי זו היא הדרך היעילה ביותר לנהל גוף. מוחות ממשטרים את הגוף, את צרכי האנרגיה של הגוף, על ידי צפיית הצרכים הללו וניסיון לקדם את פני הצרכים הללו לפני שהם עולים. המטאפורה שבה אני משתמשת לעתים קרובות להסדרת המוח את הגוף היא שהמוח מנהל תקציב בשביל הגוף2.

אז המונח הטכני להסדרה התחזיתית של הגוף הוא "יציבות דינמית"3 (Allostasis), אבל המטאפורה היא תקצוב הגוף. זה לא תקצוב כספי, זה תקצוב גלוקוז ומלח וחמצן וכן הלאה. דיכאון הוא כמו פשיטת רגל של תקציב הגוף. זה, זה בעצם המוח שלך מנסה להוריד את העלויות שלו, וכשהוא עושה זאת הוא יוצר עייפות, שתוביל אותך לנוע פחות. אז זו הורדה של עלויות. המוח כאילו נלכד בתוך התחזיות שלו. הוא לא הולך לעדכן, הוא לא הולך ללמוד מטעויות בחיזוי בגלל של למידה היא, היא יקרה מטבולית.

אז אפילו אם ישנם דברים נעימים, כמו דברים בעולם שיכלו להביא אותך לחוש הנאה, לא תשימי לב אליהם ולא תלמדי אודותם. לא תנצלי אותם בגלל שזה פשוט כל כך יקר. אז בעצם המוח לכוד בתחזיות האלה שיובילו אותו ליותר חוסר נעימות או להמשך מצב הרוח הלא נעים. אז כאשר את מרגישה בלחץ, זה בגלל שהמוח שלך חזה שהוצאה מטבולית גדולה צפויה להיות נחוצה ברגע הבא.

אז כמו כאשר מישהו מותח עליך ביקורת או מישהו מתנכל לך או כשיש לך עימות עם אנשים, וכן הלאה, ואז אם את מוסיפה לזה שאולי לא ישנת מספיק או לא אכלת בריא או לא התעמלת על בסיס קבוע, מה שקורה הוא שהמוח נהיה פחות ופחות ופחות מסוגל למשטר את הגוף ביעילות. ושאת זה את תחווי כמצב רוח שלילי. תחווי את זה כעייפות או כלחץ.

ובאופן טיפוסי יש לנו הסברים פסיכולוגיים: אתה יודע, כאשר, כאשר את מרגישה רע את מביטה בעולם לפענח מה רע בעולם. ואם את לא יכולה לפענח מה רע בעולם, את מניחה שמשהו לא-תקין אצלך. אבל למעשה זה יכול להיות שיש, שיש תשובה מטבולית למצב הרוח השלילי.

שנקר: האם את מרגישה שהשתמשת ברעיונות האלה? אני מתכוון, הרעיונות שיש לך אודות המוח כמכונת תחזיות? האם את מרגישה שאת משתמשת ברעיונות אלו בעצמך, ליסה? בחיים שלך? האם את מרגישה כאילו את עוצרת את עצמך לפעמים כשקפצת למסקנה על משהו, וכאילו את אומרת, 'האם כך באמת הוא העולם, או זו רק תחזית שאני עושה?'

ליסה: כל יום כל הזמן? לא באתי לתובנות המדעיות האלה כדי להשתמש בהן בחיי שלי, אבל אני בהחלט עושה זאת4. וכאן, וכאן יש שתיים שאני מוצאת ממש מועילות. אחת היא מבעלי, למעשה והיא: 'דעותיהם של אנשים אחרים עליך הן פשוט פעילות חשמלית במוחם'

שנקר: אני אוהב את זה.

ליסה: כן, זה מאוד מועיל ב, בפגישות הפקולטה. השנייה היא, זה מפילוסופיה בודהיסטית, והיא: 'כעס הוא צורה של בורות'. זה, זה גורם לך להיות סקרנית אודות למה מישהו עושה משהו שאת אולי לא אוהבת ואולי תמצאי מאוד פוגע. אבל יש להם סיבה לעשות את זה. ואם את מנסה לקחת את נקודת המבט שלהם לרגע, את, את אולי עדיין לא תאהבי את זה, אבל לא תכעסי עוד. זה פשוט מסובב למטה את החוגה של עוצמת חוסר הנוחות, ב, בדרך שאני מוצאת מאוד יעילה.

<מוסיקה>

שנקר: ליסה פלדמן-ברט היא פסיכולוגית באוניברסיטת נורת'איסטרן (Northeastern). היא המחברת של "איך רגשות נוצרים, החיים הנסתרים של המוח" (How Emotions are Made: The Secret Life of the Brain) ו-"שבעה וחצי שיעורים אודות המוח" (Seven and a Half Lessons About the Brain). ליסה, תודה רבה לך על שהצטרפת אלי היום ב"המוח הנסתר".

ליסה: היה לי לעונג. תודה רבה לך.