עליה על סיפון המסע לשחרור
פרק שני מתוך הספר "פארמי"1 מאת אג'אהן סוצ'יטו2
תרגום והערות – פניננדו בהיקהו
הפארמי נדיבות, מוסר ופרישוּת
למרות שמשנתו המלאה הראשונה של הבודהה הייתה על ארבע האמיתות הנעלות, הדרשה ההיא ניתנה לאנשים שכבר יצאו לחיי פרישוּת והיו מחוייבים במשך שנים רבות לדרך רוחנית. הוא לא תמיד לימד בצורה כזו. באופן כללי, הבודהה לימד אנשים בהתאם לאורח חייהם ולהבנתם, ולעתים קרובות התחיל בהצבעה על שלוש נטיות תודעה רבות עוצמה וּמִתְּעָלוֹת: נדיבות (dāna); תכונה-טובה, מוסר או רגישות אתית (sīla); ופרישוּת, היכולת להרפות מהמשיכה לעבר אובייקט חושי (nekkhamma). כאשר אדם יצר קשר עם הנטיות הללו בתוך עצמו והרגיש בטוח בתקפותן, הבודהה היה מסביר את המשמעות של ארבע האמיתות הנאצלות – הניתוח שלו מדוע אנו חווים מתח, כאב פנימי או חוסר שביעות רצון (dukkha) וכיצד אנחנו יכולים להשתחרר מזה3. את ביסוס הנדיבות, המוסר והפרישוּת באמצעות בחינה לעומק הדבר יש להבין אם כן כבסיס הכרחי לתורות על השחרור המלא.
הכנת התודעה לשחרור
נאמר על הבודהה שהוא יכול 'לאמן את אלה הרוצים להיות מאומנים'. אפילו בודהה לא יכול ללמד מישהו שאינו מעוניין, מוכן ומסוגל. במילים אחרות, אם התודעה לא מוכנה, היא לא יכולה לקלוט את תורתו של הבודהה (Dhamma). מה שעושה אותה מוכנה איננו עניין של אמונה, אלא היכולת לגשת ולהרגיש את התוקף של הנדיבות, המידות הטובות והפרישוּת. אז אולי לרובנו אין את הנטיות האלה כל הזמן בראש רשימת המטלות של תודעתנו החושבת, אבל כשמצביעים עליהן – כשמישהו שואל, 'האם נדיבות היא דבר טוב?' – כנראה היינו אומרים כן. מוסר, המשמעות של 'נהג כלפי אחרים כפי שהיית רוצה שינהגו כלפיך', היא גם משהו שכנראה היינו מאשרים, אם כי אנו עשויים לא להסכים על הפרטים.
הנטייה של הפרישוּת, של הפשטוּת, מתחילה להיות הגיונית כאשר אנו שוקלים מדוע, למרות תוקף הנדיבות והמוסר, אנשים לא תמיד חולקים, אלא נוטים להילחם, לגנוב ולהתעלל זה בזה. סיבה רבת עוצמה לכל זה היא משיכה של החושים למען שיהיה יותר לעצמי, מה שמוביל לקמצנות ומניפולטיביות, קנאה ותוקפנות, אנוכיות ותאוות בצע. מכאן ערך הפרישוּת. עם זאת, נטייתו של אדם לפשט את רצונותיו כדי שיתאימו לצרכיו תלויה לעתים קרובות במחשבה זהירה ובהתבוננות פנימית.
בכל המקרים, גם מלבד הטוב שהשלמויות הללו מביאות לידי ביטוי, טיפוחן דורש התבוננות ואבחנה. אלו הן יכולות התבונה. וכשאנחנו משתמשים ביכולות אלה כדי לשים בצד רווחים שטחיים או קצרי טווח ולפתח תוצאות עמוקות וארוכות טווח, אנחנו יוצאים לדרך לשחרור.
הנטייה לחיים המבוססים על עומק ולא על פעילות שטחית של אירועים היא סיבה בסיסית להתפתחות של פָּארַמִי, פוטנציאלים שאנו יכולים לגבש לכדי כוונות מנחות. פוטנציאלים כמו נדיבות, מידות טובות ופרישוּת הן יכולות תומכות מאוד. הן מבהירות לנו את הערכים והאינטליגנציה שלנו, וככל שאנו מפתחים אותן, הן הופכות למעין מקדש, מקלט שבתוכו אנו יכולים לעמוד, להתבונן מסביב ולגבש דרך לתרגול. והבודהה תיאר פעם את דרכו של תרגול זה כ"לרווחתי, לרווחת אחרים ומובילה ל-Nibbāna (שלום)4" (M.19). מה שלא נעשה, לא משנה מהן הדעות או המטרות שאנו מחזיקים, אם נבחן אותן לאור הקריטריונים הללו, הפעולות שלנו יפיקו פָּארַמִי ויפיצו אותם לברכה עבור אחרים.
מחוץ למקדש התרגול הזה5, אנחנו לא רואים איפה אנחנו נתפסים; או שאנחנו רואים את זה אבל חושבים שאין לנו ברירה אלא להיתפס למצבי הרוח והדחפים שלנו. הנחה כזו שוללת מאיתנו כבוד והערכה עצמית. לכן, כאשר איננו מכירים במקדש הפנימי שלנו ומבקרים בו לעתים קרובות, אנו מאבדים את האמון בעצמנו ומחלישים את הפוטנציאל שלנו לשחרור מוחלט של תודעתנו מסבל ולחץ.
תשומת לב נבונה
לפעמים הביקור הפנימי הזה6 נעזר בסיטואציה כמו מקום קדוש כך שהפעילות התודעתית/רגשית נרגעת ומתבהרת ואנו מרגישים מיושבים. במקומות כאלה, כשהתודעה מתנקה אנו יכולים להרגיש קריאה ממעמקיה, משהו כמו דחף לאמיתי ולטוב. אנו עשויים לחוש שהחוויה הזו טרנסצנדנטלית או טרנספרסונלית7 – משהו שלוקח אותנו למקום בעצמנו שמרגיש משמעותי יותר. אז תובנות נוטות להופיע במובן ההוליסטי של 'לרווחתי, לרווחת אחרים ומובילים לשלום'. ערכים של שיתוף ואי-פוגענות ופשטות אינם זרים ללבנו, אך הבאתם לחזית תלויה בהצבת התודעה בסביבה המאפשרת לתחום העניין שלה להתרחב.
הסיבה לכך היא שהתודעה מקבלת על עצמה את המאפיינים והדאגות של מה שהיא קשורה אליו, או של המקום בו אנו מניחים אותה. בכל זמן נתון אתם מַפְנִים את תשומת הלב שלכם למסגרת התייחסות מסוימת: אם אתם יוצאים בערב, תשומת הלב שלכם תתבסס על הכוונה להיראות מבריקים או לבושים היטב, ועם כוונה זו תהיו מודעים לבגדים וטיפוח וגינונים חברתיים; ואילו כשאתם עוסקים בגינון, תחפשו עשבים שוטים וזחלים ולא תרגישו מודאגים אם הבגדים שלכם לא יהיו בצבעים תואמים או שהשיער שלכם לא מסודר. ואם אתם מודטים תתיחסו לאלמנטים של שלווה או חרדה או בהירות בתודעה, ומה שאתם לובשים לא יהיה רלוונטי. המטרה או הכוונה שלכם קובעות תחום של תשומת לב, וזה משפיע על מה שאתם חווים. ומצד שני, מה שאתם מתייחסים אליו משפיע על אופי הכוונות שלכם. כאשר אתם נכנסים למקום קדוש או למקדש, למשל, תשומת לבכם ניתנת למרחב המסוים הזה, ואז מקבלת כל מה שנמצא בתוך החלל הזה. אלמנטים בתוך מרחבים כאלה מעוררים רשמים מרוממים, רפלקטיביים או מפוכחים כך שהתודעה מביאה לחזית את הפוטנציאל הטרנסצנדנטי שלה. אז סביר יותר שתחשבו ותפעלו במונחים של הפוטנציאל הזה – שלא נובע מן הסמלים, המוזיקה או הנופים, אלא מן הערכים שהתודעה מביאה כשהיא רגועה ונפתחת על ידם. יש הבדל יסודי בין אפקט האינדוקטרינציה של שטיפת מוח לבין זימון הפוטנציאל שלכם שהעמקת התודעה יכולה להביא!
לרוב תחומי הקשב ממוקמים בחיי היומיום, והם גורמים לנו לקלוט מסרים מבלבלים או משלים. בסדרת ההרפתקאות בטלוויזיה, האלימות מרגשת והרואית; ואז בחדשות זה לא חוקי ומקור לדאגה. בפרסומות, לצרוך ולהשיג יותר זה כיף והדרך האמיתית לאושר; בתוכנית האקולוגיה, המקור העיקרי להתחממות כדור הארץ ולזיהום הוא צרכנות חסרת מעצורים ובזבוז משאבים. הכל מאוד מבלבל. אבל מכשיר הטלוויזיה והמחשב הם המקדשים הפופולריים ביותר בימינו: כשהתודעה שלך בתוכם, זה מבלבל – אבל שום דבר לא נדרש ממך, ואתה לא נושא באחריות. תשומת הלב שלך מושעית מהדאגות שלך – מה שמרגיש כמו הקלה – אבל התודעה נמצא בעמדה פסיבית שלא קוראת לשום דבר ממעמקיה. הקשב נמצא בטראנס.
לעומת זאת, בתרגול הדהמה, מה שאנו עושים הוא להתייחס באופן יותר ישיר לבני אדם אמיתיים. במנזר בודהיסטי, למשל, אנו מתאספים יחד כאספה כפולה של תלמידי הבודהה: הנזירים והנזירות שיצאו לחיי פרישוּת, כמו גם הגברים והנשים שחיים במרחב הציבורי. כשאנשים כאלה מתכנסים, אז יש תחושה של הזדהות ושיתוף, גם ובמיוחד אם ההתכנסות היא לא אישית – עם מעט שיחה ושתיקה. אירועים כאלה יכולים לגעת במעמקים שלנו ולהוציא לאור נטיות טרנספרסונלית. לדוגמה, אנו מעודדים להכיר במה שמאחד אותנו. אנו מסתכלים דרך נסיבות חיי היומיום לעבר משהו אל-זמני יותר, ומזהים את המשותף לנו.
גורם משותף כזה הוא תחושת השאיפה, הרצון לעשות או להיות טוב יותר, למצוא שלווה או משמעות או אושר. ואז, בגלל שאנחנו רואים את זה אצל אנשים אחרים, או שאנו מתכווננים לגורם המאחד הזה, אנחנו יוצאים מחוסר האמון, ההשוואות, הביקורות, הפחדים והקנאה. וזה עוזר לנו באופן אישי לראות את עצמנו באור חדש. כך הנוכחות של אחרים במצב טרנספרסונלי של תשומת לב עוזרת לכל אחד מאיתנו לראות את עצמו בצורה מלאה יותר. זו אחת הסיבות לטפח פָּארַמִי: נטיות כמו סבלנות וכנות כלפי עצמנו וכלפי אחרים מוציאות אותנו ממערבולת הבידוד, המודעות העצמית והסבל של כל זה. בהשקפה זו בלבד אנו יכולים להבין אמיתות פשוטות כמו שכולם סובלים, רוצים להיות מאושרים ועושים טעויות – שמה שבאמת עוזר הוא להיות בקשר ולפעול בהתאם לעקרונות משותפים.
השקפה נכונה באמצעות נדיבות
דבר אחד ששלושת השלמויות הראשונות מצביעות עליו הוא שכדי לבטל את הלחץ שהתודעה שלנו יוצרת צריך לעבור דרך מצב יותר חסר אנוכיות, פחות אגוצנטרי. בנדיבות ובמוסר אנו לוקחים את רווחתם של אנשים אחרים לתשומת ליבנו; אנו נוטים לאמפתיה, אדיבות וחמלה. ובכל זאת זה לא פוגע ברווחתנו שלנו: לחיות בלב טוב ומצפוני זה טוב, ופירושו שאנחנו מתיידדים טוב. אז זה לרווחתנו ולרווחתם של אחרים; זה לא התרכזות בעצמנו או התעלמות מעצמנו; וזה מוביל להרגעת אכזריות, חמדנות וחשדנות, הפחתה נטו של הסבל.
השלמות הראשונה, הנדיבות, נגישה מאוד. רובנו קיבלנו מתנות, אז אנחנו יודעים כמה זה מרומם לקבל את אדיבותם של אנשים אחרים. זה נוגע בנו. ואז כשאנחנו גומלים, אנחנו מרגישים טוב לתת משהו למישהו – ולרגע המסוים הזה נוצר קשר מיטיב. זוהי גישה פשוטה ויסודית למערכת יחסים. בתור בודהיסט, אחד הדברים העיקריים שאדם עושה בעת ביקור אצל המורה, למשל, הוא להגיש תקרובת. זה יכול להיות נר, קטורת או פרחים בלבד – אבל עושים זאת כמחווה של חיבור, של להיות בקשר בצורה מיטיבה. כנראה שיש לנו כבר תחושה לדרך ההתייחסות הזו אבל עושים את זה רק מדי פעם, בימי הולדת או בחג המולד. אולם העידוד של הבודהה הוא לפתח זאת על בסיס יומיומי. היא מוציאה את התודעה מבידודה ומבססת רצון טוב.
עם נדיבות, מה שניתן אינו הדבר המשמעותי, אלא מעשה הנתינה הוא בעל הערך. פעולה זו פותחת את הלב בצורה מיטיבה, ומשפיעה על אדם אחר בהתאם. זו תנועה אל המציאות של עולם משותף. יתר על כן, כאשר אדם מטפח dāna, חשוב לא לחשוב שרק דברים חומריים הם ההתחלה והסוף של כל זה. במקום זאת, מתן מחווה ידידותית או יד תומכת, מתן שירות או מתן תשומת לב הן תקרובות שבמצבים מסוימים עשויות להיות חשובות יותר מאשר מתן דברים חומריים.
אחד היתרונות לטווח ארוך הוא שבאמצעות נדיבות, אנו מתחילים לבסס תחושה מאושרת יותר סביב מערכת יחסים. מערכת יחסים היא דבר בסיסי: יש לנו אמהות, אבות, ילדים, חברים. אנחנו נולדים לתוך חוויות של מערכת יחסים, אבל לעתים קרובות מערכות היחסים שלנו מוכתמות בפחדים, האשמות וסלידות, ואנחנו מדמיינים שנרגיש נוח יותר לבדנו. כמובן שהבודהה עצמו עודד התבודדות, אבל זה היה בחברה הודית שבה כולם קשורים כל כך חזק דרך הכפר, החמולה, המשפחה והקאסטה שמישהו עלול לאבד את תחושת היותו אינדיבידואל8. אולם במערב, זה בדיוק ההפך. התחושה שלך למה אתה שייך מסתיימת בקצה העור שלך, וזו אחת הסיבות לכך שאנשים במדינות 'המפותחות' מרגישים כל כך מנוכרים וחרדים. פיתחנו ראייה עצמית: 'אתה לבד, תתחרה ותשמור את זה לעצמך.' אבל איבדנו הרבה מהתחושה של להיות חלק ממשהו משמעותי וקדוש.
כתוצאה מכך, מה שהבודהה כינה השקפה נכונה – שהיא הבסיס לנתיב אל מעבר לסבל ולחץ – נותנת ערך למערכות יחסים. היא כוללת הכרה והכרת תודה לאמא ואבא ולאנשים תומכים אחרים, כמו גם את התחושה שיש יצורים חכמים מהם אנו יכולים ללמוד. ובהתאם לכך אנו לומדים להתייחס לעצמנו בצורה נבונה ואדיבה, להכיר בטוב שנולדנו לתוכו, בטוב שעשינו ובטעויות שעלינו ללמוד מהן. השקפה נכונה מזכירה לנו שאנחנו לא רק נקודה מבודדת שרלוונטית רק לרגע. אנו נמצאים בתחום של מודעות להווה, שסופגת ונושאת את ההשלכות של מה שעשינו בחיינו או שקרה לנו. בדרך כלשהי, ספגנו ועדיין הננו מחוברים לכל האירועים, כל המעשים וכל הנסיבות בחיינו. לכן, את כל זאת יש לטהר.
עם זאת, זה לא שאתם צריכים לעבור כל אירוע ולשפוט מי צדק ולמי לסלוח. במקום זאת, אתם חשים בתוצאות הכוללות שנשארות איתכם: חרטה, ספק, דאגה, סלידה וכן הלאה. אתם חוקרים, נפתחים ומרפאים את התוצאות הללו. זהו אחד התהליכים של טיפוח תודעה או מדיטציה – ניקוי וריפוי של תוצאות העבר רק באמצעות שמירה על מודעות לכאב בצורה רחבה, אוהדת ולא נמהרת. עם מיקוד כזה, אנחנו אפילו לא מנסים לתקן או להבין את העבר; אנחנו מנסים להיות עם איך שזה נראה עכשיו עם הכוונה היחידה והטובה הזו. ואז גם כשאדם לבדו, הוא שומר על תחום המודעות המסוים הזה, שהוא מרומם ומכוון לטוהר הכוונה. זוהי מודעות טרנספרסונלית שבה התודעה משאירה את הצללים והנטלים שלה מאחור. כל השלמויות מובילות לכך.
בסוג הזה של מודעות חווית מערכת היחסים שלכם ברורה. אין בליבכם חוסר תחושה או התגוננות, ואינכם מנסים למצוא מקום נפרד ביקום שבו אתם יכולים להסתתר, ולא צריכים להיות אף אחד9. עם מודעות טרנספרסונלית, גם כשאתם לבד, אתם יכולים עדיין להיות במקדש המשותף של פָּארַמִי. אתם לא נפרדים מהפעולות הטובות שעשיתם ואתם בעצם לא נפרדים מאמא, אבא או מהתחושה שהנכם מקובלים ובבית בעולם. אף על פי שאתם אף פעם לא באמת 'נשארים בשלום ובשלווה' כל עוד יש לכם מצבי תודעה ועמדות לא פתורות, אתם אף פעם לא מתערבבים איתם ומוכרעים על-ידם אם יש לכם את השלמות הטרנספרסונלית הזו.
חיבור דרך נדיבות
הכוונה לפתח dāna היא כוונה חיונית הנוגדת את הגישה של 'תשיג את זה לעצמך', או התלונה 'יש לה יותר ממני, זה לא הוגן' של העולם החומרני התחרותי. מודל זה, שעודד באמצעות הקפיטליזם המערבי, מעולם לא היה הדרך היחידה שבה פועלות חברות. למעשה, קראתי לפני זמן מה על מודל חברתי שנמצא בשימוש באיים מסוימים בארכיפלג האינדונזי, שם המטרה היא להשיג כמה שיותר חוב. מה שקורה הוא זה: אתם נכנסים לקאנו שלכם עם החזיר שלכם, ואתם חותרים לאי אחר שבו אתם נותנים למישהו את החזיר שלכם, והם נותנים לכם קוקוס. אז הם חייבים לכם כי החזיר שלכם היה שווה יותר מהקוקוס שלהם. עכשיו יש להם קשר איתכם כי הם חייבים לכם. ואז הם לוקחים את החזיר שלהם ומחליפים אותו באננס של מישהו אחר, כך שהאדם הזה חייב להם עכשיו. בדרך זו, הם יוצרים בהדרגה רשת שלמה של תחושת חיבור, של שייכות, וחייבים משהו לכל אחד אחר. תנועה זו של אנרגיה המופעלת בין אנשים, ולעתים קרובות בין אדם לאדמה, היא מה שמהווה תחושה איתנה של 'להיות' בעולם, במקום לנסות למצוא מקום לעצמו בעולם (מה שתמיד מוביל ללחץ).
במערכת של האי, אדם חשוב באמת הוא זה שחובותיו כל כך עצומים עד שאין שום סיכוי שיוכל לשלם אותם. הם חייבים לכפר שלם או לאי שלם, ואי אפשר לשלם הכל. אדם כזה נחשב כמי שיצר כל כך הרבה קשרים שהם זכו להצלחה. עכשיו בחברה קפיטליסטית רגילה, הרבה אנשים, ובאמת רוב המדינות, גם הם בחובות, אבל יש פחד ובושה סביב זה. הסיבה לכך היא שאין תחושה של אינטראקציה ישירה ומתוך זה שייכות. כסף הוא מקור לכוח על אחרים, ולא אות של שייכות. הנושה, לעתים קרובות מוסד מרוחק, יכול לתבוע בחזרה את הבית שלכם, מה שלעולם לא יקרה במודל השבטי שתיארתי זה עתה. כשיש תחושת חיבור, זה תומך ברגישות אתית. לא הייתי רוצה למנוע ממך מחסה; זה יהיה רע בשבילך, זה יהיה בושה בשבילי, וזה יהרוס את הידידות שלנו. מי רוצה לחיות ככה?
תחושה זו של פיתוח התקשרות באמצעות ערך מובילה לפתיחות של הלב. ואז הדברים לא צריכים להיות הוגנים ושווים כי אנחנו תומכים ומשתפים אחד את השני. זה משהו ששמתי לב אליו עם תרומות. אני, כחי על תרומות, לא שווה במונחים חומריים לאחרים. למה שיתנו לי משהו כשלא עבדתי ולכן 'הרווחתי?' ומי אני חושב שאני בכלל, שאצפה שאחרים יאכילו אותי? זה סוג החשיבה שיכול להימשך במוחי המערבי. כשאתם נודדים לקבץ מזון תרומה באנגליה, אנשים רבים לא יודעים מהו בודהיזם; הם יודעים שאתה כנראה סוג של אדם דתי, אבל זה בערך הכל. עם זאת, חלקם מרגישים נמשכים באופן אינסטינקטיבי לקראת הגשת תקרובת כאשר יש לכם ראש מגולח, התנהגות צנועה ושלווה וקערה, ואפילו מודים לכם על שהייתם בסביבה כדי שהם יוכלו לעשות זאת. נראה שזה מעיד על תחושה אינטואיטיבית10 ליופי שבמתן תקרובת מרצון חופשי ללא מניפולציה, ללא תחבולנות, ללא גישה של 'אני אקבל מזה משהו'. זה מסלק את התודעה השיפוטית 'שווה', 'הוגן', 'מגיע לו'. האמת הפשוטה של העניין היא שאנשים מרגישים מונעים ובעלי השראה כשיש להם הזדמנות להיות נדיבים, והם זוכים לאהוב את התחושה הזו.
נֶאֱמַר שהסוג הגבוה ביותר של dāna הוא כאשר אדם ראוי נותן לאדם ראוי. כמובן, תלוי למה אתם מתכוונים ב'ראוי'. העניים והמדוכאים, חסרי הבית והזקוקים ביותר ראויים לחמלה שלנו. גם נתינה לאנשים בעלי-תבונה יש לטפח, כי אתם תומכים באלה שיכולים לתמוך ברבים אחרים (וזו השקעה טובה), וכי אתם יוצרים קשר עם סוג כזה של אדם. ואז האדם הנבון הופך לחלק ממקדש המודעות שלכם ולתמיכה בתודעתכם. אולי זה אומר שאתם נותנים $1,000 למקלט לחסרי בית, אבל אם אתם מבקרים במקדש, אשרם או מנזר, אתם יכולים להציע את שירותיכם במקום זאת. אחד אולי צריך יותר נדיבות כלכלית, אבל השני עשוי להנות יותר מפעולות נדיבות.
נדיבות השירות היא יותר הדבר השכיח בחיי הפרישוּת, שבהם יש לאדם מעט משאבים חומריים לחלוק. במקום זאת חולקים את הדהרמה, מתנה שנקראת המתנה הגדולה ביותר, כי תורה זו מעודדת את כולנו להיות נדיבים, מוסריים ונבונים. כמו כן נזירים ונזירות ישרתו את מוריהם בדרכים ארציות ומעשיות רבות, בשעה שהמורה חולק איתם את תשומת הלב הנבונה שלו. ביסודו של דבר, השירות שומר על אנשים מחוברים להשקפה נכונה וזה לזה; זה לא קשור ל'ביצוע עבודה'11.
כפי שהדבר במדיטציה, טיפוח הנדיבות עוסק בהבאת אנשים לתודעתנו ושיתופם בטוב שבחיינו. זה אומר לפתח כוונת שיתוף, ומשם ללמוד לראות את חייכם כחלק ממערכת שלמה ולא כשבר בודד שנזרק יחד עם אחרים בצורה אקראית. תפיסת 'כל המערכת' בהחלט עוזרת לקבל קצת פרספקטיבה על האופי שלנו, והיא מאפשרת ללב להרגיש מלא ומתיישב עם אחרים. עם השקפה נכונה אנחנו על סירה שיכולה לחצות את שטפונות חוסר הביטחון והבדידות.
מוסר: כבוד ותחושת 'אנחנו'
סירה זו נשמרת במסלול על ידי sīla, מוסר או מידה טובה. מוסר, כמו dāna, מבוסס על תחושת אמפתיה; אלא שעם מוסר זה לא עניין של הגשת תקרובת, עניין חד פעמי, אלא של הפיכת אי-התעללות לדרך חיים. אז זה סוג מתמשך יותר של תרגול. העיקרון הבסיסי מאחורי המוסר הוא: אני לא עושה לך מה שלא הייתי רוצה שתעשה לי. אני לא גונב דברים ואני לא משקר לך, כי אני יודע שלא הייתי רוצה שהדברים האלה יקרו לי. ואני לא מתעלל מינית או פוגע באחרים, וכן הלאה. יש לי תחושת כבוד כלפי יצורים אחרים. אז זה לרווחתי, לרווחת אחרים ומוביל לשלום.
בבודהיזם, קיימים חמשת כללי-התרגול (pancasīla): התחייבויות אישיות להימנע מהרג מכוון, גניבה, התעללות מינית, דיבור מזיק ושימוש בחומרים משכרים. אלה אולי נשמעים בסיסיים ממש ומשעממים, ממש לא חזון נשגב של הטרנסצנדנטי. הם לא כל כך נאים או מרשימים. אבל הנקודה הטרנסצנדנטית היא לא איך הם נראים – אלא מה שהם מזמנים, מה שנדרש כדי לשמור עליהם, וההשפעות שיש להם על חייכם. אמירת אמת והימנעות מרכילות מעלה את התודעה מתוך הרגלים מלוכלכים רבים, וגורמת לך להתרועע עם אנשים שאפשר לסמוך עליהם. הימנעות מאלכוהול שומרת על דעתך בהירה ופותחת יותר זמן בחייך: אתה לא פוגע בתודעתך.
ההבנה הזו של ערך ההשפעות ארוכות הטווח על פני משיכה שטחית, היא שהופכת את כללי התרגול הללו למיוחדים ובעלי ערך. אילו רוב האנשים היו שומרים אפילו על רוב חמשת כללי התרגל רוב הזמן, היה בא הקץ לכל כך הרבה אומללות בעולם. יש לתרגל אותם מתוך תחושה של הערכה אמיתית של התודעה, הגוף וההקשר של האנשים שאיתם חיים. עם כללי התרגול האלו אנו מרחיבים את תחושת הכבוד וההתייחסות כלפי כל היצורים, כך שאנו מעניקים ערך לתחום הזה שאנו חולקים עם אחרים.
sīla כרוכה גם בחוכמה. הרגישות האתית שלה12 מבקשת מאיתנו לשקול ביתר תשומת לב מה מזיק, ולהפעיל תבונה. לאחר מכן נוכל להבחין באנרגיות ובדחפים שאנו משאירים מחוץ לגבולות שאנו מציבים – דברים שאנו עשויים להכיר בטבע שלנו אך לא בונים עליהם את חיינו. במיוחד כשמתבוננים לתוך התודעה באופן מלא יותר, ופוגשים את השיטפונות, כל מיני נטיות שהנן מידות לא-טובות ו'תת אישיות13' יוצאות לאור: יצרים רצחניים, קנאה וזדון. כמה דברים אפלים למדי יכולים להסתובב שם. אם אין לאדם ביטחון ואמונה במקדש המודעות שלו, הוא יכול להיות מאוד מבולבל ומדוכא לגבי כל זה. כאן משתלם הרעיון של ייסוד טוב הלב והנדיבות כבסיס, כך שניתן יהיה לבנות את הבסיס של התודעה על כוונות כמו אלה שהאדם הוציא לפועל14. אז אפשר להכיר בכוחות ובאנרגיות השליליות שנעים לתוך התודעה; ובאמצעות אי-עידוד או בנייה עליהם, אפשר להוציא אנרגיה רגשית מהערוצים האלה.
ההוצאה הזו אינה הכחשה, אלא הפחתת הדרמה. זה קורה אבל אתה פשוט לא מתעניין בזה. אתה לא אובססיבי לזה. רק אותה הוצאה של ריגוש רגשי והדגשה מרגיעה את אנרגיות התודעה וגורמת להן לזוז לערוצים שימושיים יותר. זו רק התחלה – עלינו לפגוש ולהמיר את האנרגיות הללו במדיטציה – אבל הנטייה לכיוון הבהיר, והוצאה מהחושך, היא התחלה נחוצה מאוד.
גישה זו מתחילה לפתח את איכות ההבחנה הנבונה. אנו יכולים לשים לב לדחפים קצרי טווח ונלהבים, ולשקול תוצאות ארוכות טווח. אנחנו יכולים לשאול את עצמנו מה מועיל יותר –שמחת הנקמה על ידי דיבור פוגעני או רכילות, או תחושת השליטה בלבנו ולחיות עם האמת? ובטווח הארוך מהי התוצאה של נקמה? התקפות נגד, מריבות, סכסוכים שיכולים להימשך דורות. האם עדיף לגנוב יתרון על מישהו אחר, או לחיות עם תודעה נקיה ממניפולטיביות וחוסר אמון? משקה קטן אחד אולי נראה בסדר, אבל מתי הוא מוביל למשקה אחר, ומה התוצאה של אובדן בהירות? דיבור רשלני הוא התוצאה הראשונה, וגם שיתוף-הפעולה בשימוש בדברים מטשטשים כסוג של בידור. ברור שבשים לב לתאונות, להתעללות מינית ולפשעים שקשורים בשתייה וסמים, טוב נעשה אם נדע שעדיף להשאיר את הדברים האלה בשקט.
פרישוּת: לתת מבט בהשתוקקות
זה לוקח אותנו לשלמות השלישית – nekkhamma – שמתורגמת בדרך כלל כ"פרישוּת"15. תרגול זה הוא עניין של הבחנה נבונה ולא של סגפנות או של פוריטניות. במילים פשוטות, פרישוּת פירושה להבחין מה באמת צריך האדם מתוך טווח הרצונות והחשקים בכל זמן נתון, ולהמשיך עם זה. אפשר לקרוא לזה פישוט. זהו תרגול שחשוב לטפח, כי התודעה יכולה להמציא הרבה דברים נחשקים, וכל ההמצאות וההרהורים בוחשים אותה לערימה נסערת. בדרך זו אנו יכולים לאבד את שיווי המשקל שלנו, ליפול מהסיפון ולצלול לתוך שטפון החושניות. וכמובן, הכוחות הגדולים של תעשיית הצרכנות מודעים מאוד למידת הרגישות של התודעה לרשמים של נוחות, התרגשות, אטרקטיביות, פופולריות וכל שאר הדברים שקניית גלידה, גאדג'ט או פריט ביגוד מבטיחים לך. אז לעבור דרך מרכז קניות תוך התחשבות במה שאתה באמת צריך הוא תרגול מאוד רלוונטי של ויתור!
וכשאתה עובר באחד מהקניונים האלה – נראה שכל שדה תעופה מאלץ כעת את כל הנוסעים לעבור דרך אכסדרה של מוצרי יוקרה ואלכוהול – אתה יכול להרגיש עד כמה דביקים ותובעניים כל הדברים האלה, ובאמת כמה שטחיים. אתה לומד את זה, ואת המידה בה הצרכים שלך ניתנים לניהול. הבודהה סיכם אותם כמזון, ביגוד, מחסה ותרופות. עם הבנה זו ישנה חזרה לכבודך ולערך שלך כאדם. אתה לא צריך להיות, למעשה, אתה אף פעם לא יכול להיות, מרומם על ידי עודף של דברים חומריים.
בחיי הנזירים, חלק מההיבטים של זה קלים מאוד. אין לנו באמת הרבה ברירה, בכך שהמשמעת שלנו דורשת לוותר על כסף ועל בעלות על מזון ולינה, ושנשתמש כלבוש בגלימות אחידות פשוטות. אנחנו בוחרים לקחת על עצמנו את הפרישוּת הזו ולחיות בצורה פשוטה יותר, כי אז יש לנו פחות במה לטפל, פחות לקנא, פחות אפשרויות לבחור מהן. אתה לא יכול לעצב את השיער שלך כשאין לך. אתה לא יכול להחליט מה אתה הולך לאכול היום אם אתה חי על מה שאנשים מגישים. וכדי לפצות על מה שעשוי להישמע כמו מחסור עלוב, אתה מקבל את השמחה שבחיים חופשיים מדאגות חומריות, ואת החום שבקבלת ההצעות הנדיבות מרצון חופשי של אנשים שרוצים לתת לך תמיכה. זה די מדהים.
אתגר אחד גדול הוא לשים בצד את הפעילות המינית. פגשתי אנשים שבקושי האמינו שזה אפשרי במשך שבוע, שלא לדבר על העשורים שבהם אני מתרגל פרישוּת. אין פעילות מינית – לא עם המין השני, לא עם אותו המין, לא עם עצמך – חוקי נזירים מציבים קו ברור מאוד. ומכיוון שהמיניות האנושית היא סוגיה מורכבת של אנרגיות של רגשות ויחסים, כמו גם דברים חושניים יותר, צריך לפתח את חום-הלב וההנאה הפנימית ממדיטציה כדי לגבות את ההתנזרות – אחרת אני חושב שאכן האדם היה נהיה מאוד מוזר.
פרישוּת, במיוחד בתחום המיניות, ממחישה גם עד כמה דברים אסורים הופכים אטרקטיביים ומעוררי תיאבון. עבור אנשים פעילים מינית, פעילות מינית הופכת להיות לא עניין גדול. אפילו איבדתי בה עניין כשהייתי הדיוט – יחד עם כל המשחקיות והתחרות שיכולה להימשך סביבה: הקנאה, הבגידות, הפרידות ושברון הלב. אבל לאחר שפרשתי מזה, מוחי יכול היה לסקור את כל הנושא באור מאוד ורוד ומעוות – הייתי צריך להמשיך להזכיר לעצמי למה ויתרתי עליה, כמו גם את העובדה שהמספר העצום של אנשים שהיו פעילים מינית לא נראו מאושרים רוב הזמן. והעדשה המעוותת שדרכה ההשתוקקות ראתה את המיניות הראתה לי עד כמה היא משטה בתודעה. האם אני באמת צריך לראות אנשים דרך עדשת ההשתוקקות?
למעשה ההשתוקקות שלנו היא על משהו שאין לנו. אנחנו לא יכולים להשתוקק למשהו שכבר יש לנו, אז עצם העובדה שאין לנו מציבה מטרה לתשוקה בלתי פתורה. לכן, אין זה האובייקט שמגביר את ההשתוקקות, אלא התחושה של 'אין'. אין שום דבר רע במראה ובקול, בטעם, בריח ובמגע; זהו עולם הפנטזיה שהכמיהה עושה מהם, שיוצר את הסכנה. זהו שטפון החושניות שיטביע אתכם. לדעת את השיטפון כפי שהוא, מפרק את כל העניין. אתם מבינים שהשתקת ההשתוקקות איננה, למשל, רק הסרת אובייקטי החושים, אלא עניין של חקירת התודעה ופתרון התשוקה. מיניות ואוכל הם לא באמת מקור הכמיהה. המקור הוא ה'מה שאין'. אם אתה לא יכול לשתות תה, זה יהיה תה 'שאין' שיהפוך למקור ההשתוקקות שלך. אם אתה לא יכול לקבל בננות, אז הבננות 'שאין' יהיו המקור לההשתוקקות שלך.
אם ויתור על משהו מעודד השתוקקות, למה לעשות את זה? ובכן, מלבד ההנאה מהפשטות, סיבה גדולה לפרישוּת היא על מנת להבין ובכך לבטל את ההשתוקקות. מה שאנחנו מוותרים עליו בעיקר הוא תחושת החוסר הזו – התחושה של 'אני צריך, אני רוצה, אני לא שלם בלעדיו'. על זה אנחנו מוותרים. איך החוסר הזה הופך לנוכחות כל כך מוצקה ודוחקת? הנקודה היא שכאשר אתה מתבונן לתוך ההשתוקקות, אתה מבין שהבור איננו בור; זוהי מערבולת של אנרגיה סבוכה, מגורה יתר על המידה. זו תשוקה לא פתורה שיוצרת חסם באנרגיה ובמודעות שלך. והיא מתוחזקת על ידי ההשתוקקות, דרך התשוקה המסתחררת החוצה באלף ואחת השלכות התודעה. אנרגיה זו צריכה להיות, וניתנת, לניתוב מחדש. לכן יש צורך לא רק לרסן ולהדחיק, אלא לבדוק את ההשתוקקות ועל מה היא מבוססת. כל הבלוק הסבוך, המוצק לכאורה והצבעוני, מבוסס על הפנטזיה החולפת של הגשמה. במילים אחרות, על בורות, על אי הכרה בכך שאם מסע הקניות של השבוע שעבר לא מילא אותך ליותר מכמה שניות, גם יותר מאותו דבר לא יעשה זאת.
אז ההשתוקקות מבוססת על בורות: אנחנו מדמיינים שההגשמה מגיעה דרך תשוקה (אנשים ימשיכו לנסות את הגישה הזו עד שייפלו), וגם כשמתברר לנו שזה לא עובד, אנחנו לא רואים שיש גישה אחרת דרך למצוא הגשמה, כך שנראה לנו שגם כמה סיפוקים קצרים עדיפים מכלום. לכן כדי לפתח ויתור באמת אנחנו צריכים להיכנס לתודעה וללב; אנחנו צריכים לעשות מדיטציה. זה המקום שבו ניתן למצוא את האושר הממלא של אנרגיות לא מסובכות; יש חום שקט זמין שיכול להספיג את הגוף ולרומם את הלב. כן, כאשר אנו יכולים להרחיק את התודעה מחלומותיה ולחזור למקורה, אנו יכולים להסיר את החסימה ולהרגיש מלאים וחיוניים יותר מאי פעם. ברגע שאתם עושים זאת, אתם מבינים את המשמעות המלאה יותר של פרישוּת.
הפָּארַמִי של הפרישוּת נותן לכם את המיקוד לראות את ההשתוקקות כפי שהיא, ואם הוא מתפתח, את התבונה לא להשתתף בניסיון למלא את הבור חסר התחתית שלה. הפרישוּת גם מעודדת אתכם לפתח מקורות הגשמה אחרים. אבל הדבר החשוב ביותר שהתבוננות בהשתוקקות מנקודת התצפית של הפרישוּת מציעה, היא ההבנה שעצם הנטישה הזו של ההשתוקקות היא מה שהבודהה התכוון בהארה. רק החוסר הוא מה שאנחנו מוותרים עליו. זוהי המהות של ארבע האמיתות הנאצלות, וזו הכוונה ב-Nibbāna – הסוף המוחלט של צער, חוסר, בלבול וייאוש. ולחוש שכדאי לוותר על הרבה!
אבל כדי לחצות את השיטפון אל אותו חוף אחר, אנחנו צריכים לבנות סירה, להתחיל לטפל בה ולהכיר את הזרמים שעלינו לחצות. שלושת הפָּארַמִי הללו מתחילים את התהליך ומעניקים לנו טעימה מקדימה מן השלווה, התבונה והחמלה שהמסע יביא לנו. אז בנוּ בזהירות ועשו מקדש מהסירה שלכם. הפכו אותה למוצקה ומרווחת, ואז חברים חמי לב ואמינים יעלו איתכם על הסיפון. וכלי הרכב הזה עצמו יהפוך לביטוי של המטרה, של Nibbāna.