להרפות

להרפות: Nekkhamma Pāramī

פרק שלישי מתוך הספר "פארמי"1 מאת אג'אהן סוצ'יטו2

תרגום והערות – פניננדו בהיקהו

הפרק הקודם הציג את ה pāramī "פרישוּת" כאחת משלושת השלמויות הראשונות. אני אוסיף עוד קצת על פרישוּת, כי מה שכרוך בה יכול להיות מובן לא נכון ולגרום להמעיט בערכה. בהיותה רחוקה מלהיות המסלול להרעבה, פרישוּת היא הדרך למימוש הגשמה.

בחינת צרכים ורצונות

אם שלושת השלמויות הראשונות מקימות כלי בו ניתן לחצות את השיטפונות, הפרישוּת גם לוקחת אותנו רחוק יותר: היא מרחיקה את הסירה מהקרקע שהשיטפונות מציפים אותה. זה לוקח את התודעה למקום יציב יותר, שבו היא יכולה לקבל גישה לקלות ובהירות רבה. אז כמו כל pāramī אחר, פרישוּת תומכת (ותלויה) בתבונה. פרישוּת נבונה נוגדת את זרם הָרֶוַח – אותה הנחה חזקה מאוד שאושר מגיע באמצעות בעלות או אגירה של משהו, אפילו משהו רוחני. הנחה זו, המבטיחה מוצא מחוסר שביעות הרצון, תומכת למעשה בחוסר הביטחון המציק של ההנחה שאנו חסרים ביסודנו, לא מספיקים, או צריכים משען3. כל עוד הנחה זו אוחזת בתודעה, לעולם לא נוכל להבין את האיזון העצמאי שהוא דהמה. זו הסיבה שאם אתם באמת רוצים חופש מהסבל שהתודעה יוצרת, אתם צריכים להיות מוכנים לְאַתְגֵּר את ההנחה של רווח והפסד. אחרת, תרדפו אחרי התעתועים וההשלכות שלה לנצח, ותאבדו את הקשר עם הדרך לחופש.

התבוננות מסביב לבדה מגלה כיצד תחושת חוסר ההתאמה הזו מופעלת על ידי כוחות הצרכנות החומרית שמנצלים את כדור הארץ. הם תומכים ברעיון שהחושים יספקו לנו הגשמה – אבל האם אתם מכירים מישהו שהגשים את הפוטנציאל האנושי, או נמצא בשלום, דרך תזונה ממראות, צלילים, טעמים וכל השאר? כמובן, לא כל כך קל לוותר על התלות הזו. התזונה מהחושים נשארת נטייה טבעית4 עבורנו עד שהבנו משהו מספק יותר ופחות נוטה לאובדן, קנאה או התמכרות. זו הסיבה שפרישוּת אמיתית, ולא הדחקה, יכולה להתפתח רק בתלות במציאת הגשמה באמצעות טיפוח התודעה. אין בכך כדי להכחיש כי תמיכה חומרית במונחים של מזון, ביגוד, מחסה ותרופות נאותים היא חיונית לחיי אדם; אבל להכיר בכך ש'נאותים' עשויים להיות ארבעים זוגות נעליים לאדם אחד או תשלום שנתי של מיליוני דולרים לאחר. גם אז, התחושה של 'נאות', 'מספיק', 'מספק' לא מפסיקה לחמוק מהושטת היד האוחזת אל 'עוד אחד', 'עוד קצת'. הסיבה לכך נעוצה ברפלקס האחיזה עצמו: כשאנו תופסים, אנו מהדקים אחיזה, מאבדים פרספקטיבה ומגבילים את פוטנציאל התודעה. במצב זה, אנחנו מאבדים שיווי משקל – אז אנחנו מושיטים יד לעוד, ואז מתהפכים.

מצד שני, טיפוח הפוטנציאל הרוחני שלנו מבטל בהדרגה את תחושת החוסר ובכך מעניק סיפוק וכוח פנימי ללא עלות לעצמנו או ליצורים אחרים. עצם ההסתגלות לפחות לרוח הטיפוח הזה עוצרת את שטף הַבּוּרוּת: אנחנו מפסיקים להתעלם מֵהָרְאָיוֹת של ה- dukkha של היד האוחזת. לאחר שלמדנו את הבהירות, הנחישות והמיומנויות תוך הטיפול במשיכת החושים, הפרישוּת יכול להגיע רחוק יותר – נוכל להרפות מהיקשרות למעמד, לדעות שלנו, ואפילו למי ולאיך שאנחנו מניחים שאנו.

בתחום הפסיכולוגי הזה, הפרישוּת היא דו-שלבית: הַרְפָּיָה (cago), והפקרה מוחלטת (vossagga). הַרְפָּיָה היא הוויתור על הניסיון להיות משהו, הוויתור על ההיאחזות בקרקע פסיכולוגית כלשהי כשלי; זה מתייחס להיאחזות בהתהוות ובהשקפות. הפקרה מוחלטת היא נטישה של תחושת העצמי, של להיות דבר קוהרנטי סופי כלשהו, עדין או גס, במונחים של מצבי תודעה או של המודעוּת עצמה. זוהי נטישת הַבּוּרוּת. אז פיתוח השלמות הזו פועלת בצמד עם פיתוח התבונה. כאשר התודעה איתנה, יציבה וצלולה, היא יכולה לעמוד ללא התמיכות ההרגליות.

פרישוּת במובן הברור ביותר שלה כרוכה בחקירה אינטרוספקטיבית: לבחון את הרצונות של האדם ולתרגם בתבונה את התיאבון לצרכים רלוונטיים. אבחנה נבונה זו היא דרישה חיונית בעולם של שוק האינטרנט הטוטאלי, מסביב לשעון. אז המשיכו לשאול את עצמכם, 'האם אני באמת צריך את זה?' כשאתם חוקרים על צרכים ולא על רצונות, תגלו שהצרכים פשוטים. מבחינתי, בהירות, איזון והיכולת להציג את הטוב נראים כצרכים – יחד עם הצרכים היותר יחסיים (זמן מדיטציה, לימוד נאות ותמיכה חומרית) שמאפשרים זאת. צרכים נוטים לפשט ולקחת אותך דרך הג'ונגל של הפנטזיה למקום בעל ערך. כשאני מטפל ברצונות, לעומת זאת, לא עובר זמן רב עד שהמחסור הקטן הבא מצטבר על גבי הראשון... ואחר כך הבא... ואז התחושה של להיות לא-נאות ומקופח. אבל אולי במקום לאכול עוד חטיף, הגירוי לצאת מתחושת השעמום או הריקנות יפגוש במעשה של נדיבות או התחשבות באחר. ואולי החשק לבידור יטופל על ידי ייצוב והבהרת אנרגיות התודעה באמצעות מדיטציה.

לכן חשוב להמשיך ולסקור את הדרוש, תוך שימוש במחשבות כגון: 'מה, במונחים של מצבי התודעה שלי, אני מקבל כתוצאה של איך שאני פועל'. כדי לתמוך בטיפוח התודעה, יש צורך יחסי במזון, מחסה, בגדים, תרופות וכן הלאה, והצרכים היחסיים משתנים ככל שהמצבים משתנים. לדוגמה, ייתכן שיהיה צורך בתואר אוניברסיטאי או רכב כדי להגיע לעבודה. וזה שהם יחסיים לא אומר שהם לא חשובים – לזמן מה. כדי לשפוט את הצרכים הנוכחיים נדרש טיפוח מתמשך של תבונה. לכן, כשבודקים את הרשמים והמטרות שעולות בחיים, טוב להיזכר: 'נראה שכך הם הדברים עכשיו, ונראה שזה הכיוון ללכת אליו. מה הצורך, וכמה אני רוצה להתחייב לזה?' אז יש הזדמנות להכניס תבונה לחיים בצורה הארצית. תהליך זה של חקירה לגבי צרכים יחסיים, במקום הכחשה שישנם כאלה, הוא אחד מסימני ההיכר של גישתו של הבודהה לפרישוּת. זה תרגול עדין ורפלקטיבי, לא אידיאל סגפני. זו נקודה חשובה, מכיוון שנקיטת עמדה אבסולוטית נגד עולם החושים ממקמת את התודעה בזרם של שלושת השיטפונות הלא-חושיים5.

יציב מול השיטפונות

השיטפונות הללו – של התהוות, השקפות וּבוּרוּת – הופכים ברורים יותר ככל שאנו מטפחים מדיטציה אינטרוספקטיבית. להיות (bhava) הוא התיאבון לבנות סטטוס, תפקיד אישיותי והישגים, למען השיפור שהם מציעים לנו. אז זה יכול אפילו להיות 'הסגפן הכי מוצלח במחוז'! כאשר התודעה נוקטת עמדה לגבי התהוות, המגמה היא להיסחף לרצון להיות משהו שאנו חשים שאיננו ובכל זאת יכולים או צריכים להיות. רובנו מנסים להאמין שאנחנו טובים יותר ממה שאנחנו מאמינים שאנו עכשיו – או הולכים להיות כאלה, למרות שמה שאנחנו חושבים שאנחנו, זה רק נקודת מבט. אנחנו יכולים להיכנס לדיכאון מתוך אמונה שאנחנו לא מספיק טובים, בלי באמת לשאול: כמה טוב אתה צריך להיות כדי להיות שלם עם עצמך? האם לא כל כישרון, מעשה שירות או פיתוח מהווים יתרון נוסף על כך6? להיות שלמים עם איך שאתם כרגע מצריך חוש מוסרי ובהירות ביחס לתודעה, לאנרגיות ומצבי הרוח שלה. אז להיות בשלום עם עצמכם לא אומר שאין מקום להתפתחות, אלא שהעניין בפיתוח יכול לבוא מהמשאלה המועילה לאמת וקבלה עצמית ולא מצורך בלתי ניתן לסיפוק להיות משהו.

ההתהוות פועלת גם בזרם נגדי כדחף לא להיות כלום (vibhava), להיות נפרד ממה שאנחנו מניחים שאנחנו. אז כשאנחנו חושבים שלא הפכנו למשהו גדול, אנחנו יכולים להרגיש כמו כישלון. בגלל הדחף הזה להרחיק את מה שאנחנו חושבים שאנחנו, אנשים מחפשים שכחה באמצעות שתייה וסמים. אנשים אפילו מתאבדים – כל התרסקות פיננסית מעוררת גל של התאבדויות של אנשי עסקים, לא בגלל שהם התרוששו, אלא בגלל הדיכאון של אי רצון לראות את עצמם ככישלונות. אז השיטפון הזה של התהוות הוא מקור לאובדן כבוד עצמי, שביעות רצון ותבונה. כשנמצאים בשיטפון הזה, אנחנו רצים מהנחה שקרית לעבר שְׁרַבְרוֹאִי7.

שיטפון ההתהוות תומך ונתמך בחושניות, השקפות וּבוּרוּת. אנשים יכולים להרגיש שהם הפכו למשהו מיוחד כשהם מגבירים את יכולתם להחזיק הרבה דברים יקרים ומפוארים. והדחף להתהוות הוא סיבה אחת לכך שאנשים מרגישים שהם צריכים להיות משהו מיוחד: הייחודי, הכריזמטי, המוזר, לא משנה מה. במונחים של התהוות, להיות רק אחד משבעה מיליארד זה בזבוז זמן – ולכן אנחנו נעשים נוירוטיים לגבי האינדיבידואליות שלנו. למעשה אנחנו כבר ייחודיים, כבר הפכנו למה שאנחנו נראים; המשחק מתנהל ואנו יכולים להרהר בתחושת הזהות כפי שהיא זורמת ומשתנה. זה מספיק מופלא.

אבל כאשר השיטפון הזה גורם לנו להקהות את הפוטנציאל שלנו, אחת הוודאויות הדמיוניות שהוא מציע היא להפוך למאמין, מישהו שמגבש זהות מתוך השקפותיו הדתיות, אמונותיו או נטיותיו הפוליטיות. עדשה זו של זהות נקראת 'השקפת עצמיות'. בהשפעתה, אנשים מאמצים -איזמים ונעשים פונדמנטליסטיים לגביהם – 'זה נכון, זה צודק, כל אלה שאינם שותפים לדעותיי שוגים באשליות, ארורים' וכו'. הפונדמנטליזם נותן לאנשים תחושה חזקה של שייכות לשבט הצודקים והאמיתיים; זה נובע מחוסר יכולת להתמודד עם הזרימתיות של להיות פתוח. אבל אנחנו יכולים להתגבר גם על זה, אם נוכל לפגוש ולהיות יציבים בחוסר הוודאות של החיים. אנו עשויים להרגיש את האנרגיה8 עולה לראשנו ומגן מתגבש מעל ליבנו כדי להחזיק את עצמנו איתנים; אנו עשויים להתקשח ולהגן על עצמנו מפני בעלי השקפות שונות. אבל אם אנחנו מתחממים וממסגרים אנשים באור מעוות, ברעש ובעשן של כל זה, אנחנו לא מבחינים באש. אז הדבר שיש לשים לב אליו הוא לא ההשקפה, או האדם האחר, אלא שינוי האנרגיה שגורם ללב שלנו לפעום ולמחשבות שלנו לנוע לעמדות קרב. זו אש הַבּוּרוּת. התרגול של קירור האש כולל כניסה לגוף9 וייצוב הלב באמצעות הנשימה. כיבוי האש הזה מצריך שאלות: האם ההיאחזות בזה מייצרת סבל בעצמי ובאחרים? מאיזה דחף, שיטפון או רפלקס לא מודע זה נובע? האם אפשר להניח לזה? ואיך? זוהי החקירה של ארבע האמיתות הנאצלות, לב תורתו של הבודהה.

מפגש עם השיטפונות

היציאה מהמבוי הסתום של השיטפונות מתחילה ביכולת לזהות ולא להדחיק אותם: להיות עדים למה שהם עושים לנו. שימו לב למשל למשיכת החושים או לפיתוי ההצלחה מבחינת המתחים והפעלתנות שהם יכולים להעניק לנו, כמו גם לזעזוע שמגיע עם אובדן וכישלון. ואז יש את ה'אני לא כזה, אני צריך להיות כזה' של ספק מציק ויוהרה. להכיר באלה כפי שהם, במקום ללכת בעקבותיהם או להעמיד פנים שהם לא מתרחשים, זו תחילתה של פרישוּת. אנחנו מתחילים בלהניח לעיוורון סביב השקפת עצמיות. אנחנו יכולים להיות פתוחים לגבי איך אנחנו נסגרים ונאחזים ולגבי התוצאות של זה.

כשאנחנו נכנסים למערבולת המפגש עם השיטפונות, לעתים קרובות בהתבוננות ישירה של התודעה, אנחנו פוגשים את מי שאנחנו נראים בכל זמן נתון ובודקים על מה מבוססת הזהות הזו. האם יש קלוּת או דאגה, שביעות רצון או אשמה? אז אפשר לטפל בזה. כך פרישוּת היא פתח למדיטציה, לא הכחשה או הדחקה. הדחקת האינסטינקט החושני רק על ידי גינוי מילולי אינה מרחיקה לכת. גם כאשר אתה רוצה להיות טהור ובלתי-נאחז, רגשות לא רציונליים יכולים להכשיל אותך פתאום. במקום זאת, במקום להתמקד באובייקטים שהתשוקה מעלה, אנו יכולים לפתח את המיומנות של התבוננות ישירה אל תוך ודרך האנרגיה של התשוקה. אנו יכולים לגשת לאנרגיה הנושאת את המחשבות והתמונות. אנו יכולים להבחין באנרגיה בחוסר השקט, החסימה או התשוקה של התודעה. ובאמצעות טיפוח התודעה, אנו יכולים לנווט את האנרגיה הזו לאורך ערוצים של רצון טוב או שלווה מגולמת שמעניקים לה רווחה מתמשכת יותר מאשר הסיפוק המהיר של החושניות.

שימו לב בפשטות כיצד האנרגיה של השיטפונות מעיפה את הלב מסביב. ואז, במקום להגיב לזה, לשפוט את זה או אפילו לנסות לתקן את זה, תודעה שמכווננת להתנערות מכירה את הגישה של 'אין אופציה': 'זה המצב כרגע.'10 ההכרה הברורה והקבלה הרגשית גם עוזרות להעביר את הפוקוס למקום עמוק יותר מתחת לשיטפונות. אז בדיוק כפי שהשיטפונות הללו באים לידי ביטוי במונחים של מחשבות, רגשות ואנרגיות, הדרך להפוך אותם היא משולשת: אינטלקטואלית, רגשית ואנרגטית. הבנה אינטלקטואלית של האופי האשלייתי של ההיאחזות והתועלת של להניח לה, היא התחלה טובה, אבל אתם צריכים שתהיה קבלה רגשית של נוכחותם. האמת הזו אוספת וממקדת את התודעה ומאפשרת לה להפוך את האנרגיה של השיטפונות. אתם לא חוצים באמצעות רעיונות טובים בלבד.

במקום זאת, יש לפגוש באנרגיה של השיטפונות. כלומר, כשאתה מייצב את הלב לפגוש ישירות את גלי החוויה, אתה מרגיש את האנרגיה שלהם. המגע הראשון הזה מתבטא כהפרעה, אדווה בזרם הרגעים המודעים. משהו מרגיש נגיעה, מכה, והוא רועד. ואז מגיע המגע השני, שאנו מפרשים כ'אני מושפע/נגוע' ו'זה השפיע/נגע בי.' הרושם המשני הזה, זה שהלב עושה, הוא מה שאנו יוצרים מתוך מגע. זה המקום שבו הפסיכולוגיות שלנו להיעלב או להיות נחוץ או מוערך, נכנסות לפעולה. ולטוב או לרע, אנחנו באמת קונים את זה; שם עולה ה'אני' כסובייקט פעיל. זה מרגיש כאילו מזיזים אותך או אפילו משליכים אותך סביב בסדרה של תגובות מוכרות, אם כי הבסיס לכל זה הוא רק רושם רגיל שמסעיר את הלב. אולם מתוך כך יעלו כל קולות הספק, והסיפורים של מה שאני.

זו הסיבה שהשלב הזה של פגישה עם השיטפון עם pāramī הוא כל כך דינמי ומחולל שינוי. בתיאור הפיגורטיבי של ההארה של בודהה, נאמר שהוא הותקף על ידי כנופייתו של שד גדול בשם מארה (Mara); וזו דרך טובה לתאר ולקבל קצת פרספקטיבה על כל הקולות המציקים שעולים כשאתם מתרגלים כל אחת מהשלמויות. בוודאי שמעת את אלה: אלה שלוחשים, 'למה לטרוח?' או, 'למה שלא יהיה לי את מה שיש לה? זו זכותי!' וכן, 'אני אף פעם לא יכול לעשות את זה, אני עם רצון חלש מדי'. זה המקום שבו הבודהה התגבר על מארה – על ידי ידיעת כל זה כפעילות בלבד, ושניתן לוותר עליה. יש לך את האפשרות לא להתנהג כמו העצמי שהיא יוצרת תקוע בשיטפון. זו לא הזדמנות? אתה יכול להפסיק לעשות משהו מהאדוות ומן הגלים של המגע. כך נרגעים התסיסה והבחישה, עד שגם כאשר האוזניים והעיניים וכל השאר מקבלים רשמים, הלב נשאר יציב.

קבלת זרימת החוויה

אז אתה שומר על חוש התבונה שלך פתוח לקול ולתחושת החשק לדברים, לכוחות שנכרכים בדעות ומנסים להוכיח כמה אתה טוב. זו התגלות שיש לה היבטים מביכים שלה: פעם היה לנו נזיר במנזר שהיה עגום מאוד לגבי תרגול הדהמה, והתענג לראות את הצד השלילי של החיים. אחת המילים האהובות עליו הייתה 'רקוב11': הוא יכול היה לדבר על כך שהגוף רקוב, האוכל רקוב והחיים באופן כללי רקובים למדי. כשעשינו הפסקת תה בסוף יום עבודה על בניית המנזר, הוא היה אומר, 'תראה איך מתעוררת ההשתוקקות לדברים מתוקים'. הוא היה גורם לך להרגיש אשמה על שתיית כוס תה. אבל אז יום אחד, הוא ניגש למטבח ועבר את המקום שאליו הולכים כל השפכים. שוקולד מנטה 'אחרי שמונה' נפל מהשולחן לתוך דלי השפכים. זה משך את עיניו, ולפני שידע מה קרה, ידו הייתה בדלי והוא דג אותו החוצה ואכל אותו12. הוא איבד את השליטה שההשקפה נתנה לו. הפרישוּת שלו לא חדרה לרמה האינסטינקטיבית יותר.

נכונות להכיר ולפגוש את השיטפונות דורשת אומץ רב. אג'אהן צ'ה אמר שלהיות נזיר זה לדעת מה זה להרפות, אבל לא להיות מסוגל לעשות זאת במשך תשעים אחוז מהזמן. רק לראות את זה בהחלט מכרסם את האגו. אולם עם הַכֵּנוּת באה התפתחות הכרחית. אתם מתחילים לבוא יותר מהלב, התחושה שעובדת במונחים של התייחסות לחוויה במקום לתקן ולארגן ולהפוך את עצמכם למה שאתם חושבים שאתם צריכים להיות. אז כשאנו עדים למגבלות של הכרת דהמה דרך הרעיונות שלנו13, אנו צומחים בכוח הרגשי וביכולת להתייחס לשיטפונות. אנו מגיעים לגישה יותר מדודה וסבלנית, ואנחנו לא נתלים בלהיות או לא להיות משהו. אז נוכל להיות עם האחיזה בצורה ברורה אך לא שיפוטית. בשביל טוהר, אתם צריכים להתעלות ולא להדחיק את השיטפון; אתם צריכים לדעת את משיכת ההנאה, להרגיש אותה ולהרגיע אותה. אתם צריכים לחוש כיצד עובדת המשיכה, וכיצד לשחרר את האנרגיה על ידי התייחסות למודעוּת לה14. זוהי נטיית לב ולא טכניקה, והמודעוּת מובאת לידי ביטוי באמצעות סבלנות וטוב לב. כך אתם מוותרים על הרעיונות של מי אתם ואיך דברים צריכים להיות, ובמקום זה נושמים סבלנות וטוב לב לתוך האחיזה והתסיסה.

אני זוכר שפעם אחת ישבתי בשקט על הדשא בחלק האחורי של המנזר, ועלתה בי המחשבה לעשות קצת מדיטציה. עם זאת, ברגע שהחלטתי שאני צריך להיות רגוע ובלתי מופרע, שמתי לב לקול היונים שמנפנפות בכנפיהן. 'פלפ-פלפ-פלפ, פלפ-פלפ-פלפ!' אז חשבתי, 'אני לא יכול לשבת כאן!' ואז כמה אנשים עברו על פני. 'אני לא יכול לשבת כאן. אנשים מסתובבים.' ואז נשמע קולם. 'רעשים, רעשים! אני לא יכול לשבת כאן!' אז התאמנתי ב'רק לשבת'. לא לעשות מדיטציה, אלא פשוט לשבת כאן ולהיות עם מה שקורה. גלים של תסיסה עלו סביב מראות וקולות, ואז התחילו הרעיונות. חשבתי, 'אני חייב ללכת למקום אחר בשעה חמש; יש לי פגישה. השעה רבע לחמש! אסור לי לאחר' – למרות שהפגישה הייתה רק שלוש דקות הליכה משם. ואז נכנסו התגובות הרגשיות: לא אהבתי את התסיסה הזו, אז מצאתי את עצמי מתעצבן עם התודעה המטופשת שלי. אולם לאורך כל זה, כל הזמן חזרתי פשוט לשבת כאן, ו'זה בסדר'. נתתי למראות, לקולות ולתסיסה להתגלגל ולהעמיק לתוך 'הכל בסדר'. זה אולי נשמע לא מרשים, אבל זה קטע קצת מן הסבל.

אז ככה זה: אפשר ליצור לחץ מתוך 'ניסיון לעשות מדיטציה' עד לנקודה שבה אתם מאבדים קור רוח ומודעוּת, והופכים ללא מסוגלים פשוט להיפתח ולקבל את זרימת החוויה. אתם נלכדתם על ידי שד המדיטציה.

זה כנראה קורה לרוב האנשים – מחשבות עולות בראש, נאחזות בחוזקה במחשבות האלה ואז מקבלים את התחושה המגרדת שאומרת שאתם חייבים לעשות משהו! כשדברים כאלה מופיעים, זה כאילו מארה מדגדג לכם מתחת לאף עם נוצה כדי לראות אם הוא יכול להניע אתכם. אם הנוצה לא עובדת, הוא מתחיל לבוא עם מקל קטן ודחיפוֹת: 'יש לי מה לעשות, לא יכול פשוט לשבת כאן!' האם אי פעם ישבתם בריטריט וגיליתם כמה דברים דחופים יש לעשות, שאתם פשוט חייבים לעשות אותם... ואז ברגע שאתם עוזבים את אולם המדיטציה אתם חושבים, 'זה לא כל כך חשוב, באמת. אני לא באמת צריך לעשות את זה.' אבל אז אתם מרגישים נבוכים שעזבתם את האולם וחושבים, 'אני די טיפש. מה האחרים יחשבו עלי?' אז אתם מחליטים שעדיף שתעזוב את הריטריט לגמרי. כל עוד אתם מחזיקים ברעיון כלשהו של מה אתם צריכים להיות, הַבּוּרוּת מביאה אתכם למנוסה. לכן כשאתם יושבים מהורהרים ואתם מרגישים את הגייזר הזה מבעבע בראש, אל תחשבו אפילו, 'אוי, אני נסער מדי עכשיו. אני לא יכול לעשות מדיטציה.' במקום זאת, עיברו מתחת לנושא והיו עם האנרגיה שלו. הרגישו אותו בגופכם, ותוך כדי כך, נשמו דרכו ללא סלידה, אך בגישה אדיבה ועדינה. יש את כל הזמן בעולם להיות עם הבלגן של התודעה. זהו תרגול; זה להרפות, לא?

אז כשהרגשה היא שהאנרגיה מעיפה אתכם החוצה, פשוט פיתחו את המודעוּת שלכם, התרחבו והתרככו. זה עשוי לדרוש מכם להביא את כל הpāramī- שלכם; זה עשוי לבקש מכם להיות שלמים ואמיתיים יותר מאשר מבקשות פעילויות חיי היומיום שלכם. לפעמים זה מרגיש כמו להיות על הקצה שבו אתם יכולים למצוא אחיזת רגל רק לרגע. אבל רגע בכל פעם הוא כל מה שאתם צריכים, ובמציאות זה כל מה שיש לכם. אז אתם נוטשים את האישיות ההיסטורית הקשורה לזמן15 ונותנים לגל לעבור דרככם. זה כמו לעמוד בים ולאפשר לגלים לעלות, להישבר עליכם ואז לשכוך. אם אתם ממשיכים להיסוג מפני הגל, הוא עוקב אחריכם. זה עוקב אחריכם במעלה החוף וזה תופס אתכם בכל מקרה, אבל תופס אתכם בורחים ממנו. אם אתם עומדים במקום ונותנים לגל להתגלגל עליכם, אתם עומדים על שלכם נגד dukkha. אתם רואים שזה פשוט טבע הגל לעלות ולשכוך. אתם יודעים שאתם לא הגל הזה, ואתם לא מישהו שעליו לחוות, או שלא צריך לחוות, גלים. אתם לא מחוברים לצלילים, למראות, למראות, או להיעדרם או להיות מישהו שחווה את זה. אם אתם יוצרים אישיות16 מהתהליך הזה אתם נלכדים בשיטפון. זו המטרה הסופית של הפרישוּת: לוותר על ההיאחזויות האלה, התחושה הזו של צורך לא מודע להיות משהו ושל לא מספיק עכשיו. אנו נוטשים את ההיאחזות בכל זה, כך שבמקום ללכת לאיבוד ולהתרוקן, אנו מתמלאים בלב העשיר של המודעוּת. עם המעבר להַרְפָּיָה, יש לכם מקום אחר לעמוד בו.

הארה באה דרך נטישה

הארה כרוכה בהורדה-מהפסים ובפירוק של תחושת החוסר. 'יש משהו אחר שאני צריך שיהיה לי עכשיו. יש עכשיו משהו אחר שאני צריך להיות. יש מקום אחר שאוכל ללכת אליו עכשיו. יש עכשיו מישהו אחר שטוב לו יותר ממני. אני לא שלם כרגע. אני צריך להיות משהו עכשיו.' הארה מגיעה כשאנחנו משוחררים מזה ולא עונים על זה ב-'או, עכשיו אני יכול לעשות כך. עכשיו אני יכול לעשות אחרת. עכשיו יש לי אחד כזה. אני כבר מגיע לשם. אני כמעט מגיע לשם. עכשיו אני יכול לראות את הנשימה שלי. עכשיו אני יכול לשבת ב-samādhi... הגעתי לשם.' בעקבות אלה, הרעב לא נעלם. זה יכול ללבוש צורות מעניינות יותר, להיות טכני יותר, אבל זה לא עובר דרך מילוי עצמכם. זה נפתר באמצעות פרישוּת17. אנחנו חייבים להרפות מהחור השחור הזה של 'לא מספיק'.

הסיבה לכך היא שלמרות שזה מרגיש כמו חור, חוסר, זה בעצם מחסום. זה הלחץ המצטבר של השיטפונות. מה שצריך אם-כך זה לא למלא אותו, אלא לשחרר אותו. במישור הפסיכולוגי זה אומר לעבוד נגד זרמי ה-bhava-vibhava18. מה מרגיש לא בסדר בזמן הזה? מה לא צריך להיות כאן עכשיו? מה שזה לא יהיה, קבלו את זה. ככל שאתם לא רוצים את זה, כך זה גדל19. איך אתם רוצים שהדברים יהיו עכשיו? נטשו את זה. ככל שאתם רוצים את זה, אתם דוחפים אותו רחוק יותר. התרגול היומיומי הוא להמשיך לעבוד נגד ה-bhava-vibhava הזו, במיוחד ה- vibhava שכל הזמן אומרת, 'נמאס לי מזה. נמאס לי מזה. אני לא רוצה להיות במצב הזה. אני לא יכול לסבול את זה עוד דקה!'

קבלו את זה; עקפו את הנושא וקבלו בברכה את האנרגיה כפי שהיא עולה. אני מוצא את זה מאוד מועיל כשהתודעה נכנסת לפאניקה. ואז כשאני מסתכל פנימה אני רואה שהכל מקנן בתוך תחושת החוסר הזה, של מניעת המרחב שלי, הזמן שלי או שלוות הנפש שלי. הזעקה לשלוות נפש יכולה להיות די תוקפנית כשהיא יוצאת ממקום של תלות20!

עם זאת, הפירוט של התרגול הוא שהרפייה תלויה בטיפוח יכולות ובהירות. שחרור דורש הגשמה יחסית. במונחים של דהמה, הגשמה זו היא פריחתם של שבעת מרכיבי ההתעוררות: תשומת לב, חקירה פנימית, אנרגיה, חדווה, נינוחות, ריכוז ושוויון-נפש. זה אולי נשמע כמו דרישה גדולה, אבל אלה הגורמים שמתחילים להיווצר בזמן שאתם פוגשים את עולמכם האישי במקום להגיב לו או להיסחף על ידו. אז כאשר אתם רוצים להכיר את עצמכם במקום לאשר, להכחיש, לרצות או להשמיד את עצמכם, ההתעניינות הזו תומכת בתשומת לב ובחקירה אינטרוספקטיבית. אתם מביאים עדות מתמדת לתוכן התודעתי שלכם, אתם מחזיקים אותו בתודעתכם וחוקרים אותו: 'האם זה מועיל; האם זה מוביל לרווחתי או לרווחת אחרים? עד כמה המחשבה או הרגש האלו יציבים ואמינים?' זה תומך ב-pāramī: אתם רואים כמה מועילות כוונות מסוימות, כמו נדיבות ובהירות אתית וכו'. ה-pāramī תומכים אז במרכיבי ההתעוררות, מכיוון שהם נותנים לכם כוונות ראויות להמשיך להמריץ אותן, בדיוק כשאתם נסוגים מכוונות מזיקות. וזה מביא בהירות ואושר לתודעה.

במדיטציה, כאשר אתה מתמקד באושר זה, הוא הופך לחדווה – אנרגיה מרוממת ומציפה – וקלות, תחושת סיפוק. התמקדות באלה מביאה לריכוז, וזה תומך בשוויון תודעה – אחידות של אנרגיה עם תחושה מרווחת. מרכיבי ההתעוררות הללו הם טרנס-פרסונליים בכך שהזהות המורגלת, המתוחמת על ידי פקעות מחשבה, שינויים במצב הרוח ותגובות, נמצאת בהשעיה. אבל היתרון המוביל והמחולל של גורמים אלה הוא דרך טיפול נכון בעולם האישי עם הבחירות, האחריות והקלט האקראי שלו. הכניסה לטרנס-פרסונלי נעשית כראוי באמצעות טיפולו של אדם בחייו האישיים לאור השלמויות.

חשוב לציין ולתרגל את זה, מכיוון שניתן להיכנס לרמות טרנס-פרסונליות של התודעה ללא הכנה מתאימה – למשל באמצעות סמים, או באמצעות שימוש לא נכון בתרגול יוגי, או אפילו באמצעות מדיטציה. כאשר אנשים נותנים יותר מדי תשומת לב לאנרגיות עדינות, או להוטים מדי לצאת מהאישיות שלהם, נשבר קשר חיוני.21 אז יכולים להתרחש מצבים אשליתיים, מוארים לכאורה, שקשה לצאת מהם. או שמישהו יכול לאבד את התחושה של מי הוא, ויכול לחוות התמוטטות. זו הסיבה שהדרך דורשת אינטגרציה בכל הרמות, ול-pāramī יש חלק גדול בכך. היבט הפרישוּת של כלי-הרכב הזה22 הוא שם כדי לאמן אותנו: כל מה שבא לביטוי בכל רמה אסור להיצמד אליו, לא כעצמי ולא כאני קוסמי כלשהו. כאשר השיעור הזה נלמד עד לקצות מערכת העצבים הפסיכולוגית של האדם, אז הטרנס-פרסונלי יכול להיפתח אל מה שמעבר23.