SN 11.22 – Dubbaṇṇiya sutta – הַמְּכֹעָר
לְיַד סָוַטְּהִי.
שָׁם קָרָא הַנַּעֲלֶה לַנְּזִירִים: "נְזִירִים!"
"אָדוֹן נִכְבָּד" עָנוּ הַנְּזִירִים לַנַּעֲלֶה בְּהַסְכָּמָה. הַנַּעֲלֶה אָמַר זֹאת:
"הָיָה בֶּעָבָר, נְזִירִים, שֶׁיַקְּהַה כָּלְשֶׁהוּ, מְכֹעָר וְגוּץ, הִתְיַשֵּׁב עַל מוֹשָׁבוֹ שֶׁל סַקַּה אֲדוֹן הָאֵלִים. שָׁם, נְזִירִים, אֵלֵי הַשְּׁלוֹשִׁים וּשְׁלוֹשָׁה הִתְלוֹנְנוּ, הִתְלַהֲטוּ וְהִתְרַתְּחוּ: 'הָאֵין זֶה מַפְלִיא, יַקִּירִי, הָאֵין זֶה בִּלְתִּי רָגִיל, יַקִּירִי! הַיַקְּהַה הַזֶּה, מְכֹעָר וְגוּץ, הִתְיַשֵּׁב עַל מוֹשָׁבוֹ שֶׁל סַקַּה אֲדוֹן הָאֵלִים!' אוּלָם, נְזִירִים, כְּכָל שֶׁאֵלֵי הַשְּׁלוֹשִׁים וּשְׁלוֹשָׁה הִתְלוֹנְנוּ, הִתְלַהֲטוּ וְהִתְרַתְּחוּ, כָּךְ נַעֲשָׂה הַיַקְּהַה יְפֵה תֹּאַר יוֹתֵר, יְפֵה מַרְאֶה יוֹתֵר וּמְצוֹדֵד יוֹתֵר.
"אָז, נְזִירִים, הָלְכוּ אֵלֵי הַשְּׁלוֹשִׁים וּשְׁלוֹשָׁה אֶל עֵבֶר מְקוֹמוֹ שֶׁל סַקַּה אֲדוֹן הָאֵלִים. בְּבוֹאָם אָמְרוּ אֶל סַקַּה אֲדוֹן הָאֵלִים זֹאת: 'כָּךְ, אֲדוֹנִי, יַקְּהַה כָּלְשֶׁהוּ, מְכֹעָר וְגוּץ, הִתְיַשֵּׁב עַל מוֹשָׁבוֹ שֶׁל סַקַּה אֲדוֹן הָאֵלִים. שָׁם, אֲדוֹנִי, אֵלֵי הַשְּׁלוֹשִׁים וּשְׁלוֹשָׁה הִתְלוֹנְנוּ, הִתְלַהֲטוּ וְהִתְרַתְּחוּ: "הָאֵין זֶה מַפְלִיא, יַקִּירִי, הָאֵין זֶה בִּלְתִּי רָגִיל, יַקִּירִי! הַיַקְּהַה הַזֶּה, מְכֹעָר וְגוּץ, הִתְיַשֵּׁב עַל מוֹשָׁבוֹ שֶׁל סַקַּה אֲדוֹן הָאֵלִים!" כְּכָל שֶׁהָאֵלִים, אֲדוֹנִי, הִתְלוֹנְנוּ, הִתְלַהֲטוּ וְהִתְרַתְּחוּ, כָּךְ נַעֲשָׂה הַיַקְּהַה יְפֵה תֹּאַר יוֹתֵר, יְפֵה מַרְאֶה יוֹתֵר וּמְצוֹדֵד יוֹתֵר.'
"אֵין זֹאת, אֲדוֹנִים, אֶלָּא שֶׁהַיַקְּהַה אוֹכֵל הָרֹגֶז הוּא זֶה."
"אָז, נְזִירִים, הָלַךְ סַקַּה אֲדוֹן הָאֵלִים אֶל עֵבֶר מְקוֹמוֹ שֶׁל הַיַקְּהַה אוֹכֵל הָרֹגֶז. בְּבוֹאוֹ, בְּעָרְכוֹ אֶת גְּלִימָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה עַל כָּתֵף אַחַת, בְּכוֹרְעוֹ לָאָרֶץ בְּבִרְכּוֹ הַיְּמָנִית, וּבְנָשְׂאוֹ יָדָיו בְּהַבָּעַת כָּבוֹד אֶל עֵבֶר הַיַקְּהַה אוֹכֵל הָרֹגֶז, שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים הִכְרִיז אֶת שְׁמוֹ: 'אֲנִי, אֲדוֹנִי, סַקַּה אֲדוֹן הָאֵלִים! אֲנִי, אֲדוֹנִי, סַקַּה אֲדוֹן הָאֵלִים!'1 כְּכָל, נְזִירִים, שֶׁסַקַּה אֲדוֹן הָאֵלִים הִכְרִיז אֶת שְׁמוֹ, כָּךְ נַעֲשָׂה הַיַקְּהַה מְכֹעָר יוֹתֵר וְגוּץ יוֹתֵר. וּבִהְיוֹתוֹ מְכֹעָר יוֹתֵר וְגוּץ יוֹתֵר נֶעֱלַם בַּמָּקוֹם.
אָז, סַקַּה אֲדוֹן הָאֵלִים, בְּשִׁבְתּוֹ עַל כִּסְאוֹ, בְּפַיְּסוֹ אֶת אֵלֵי הַשְּׁלוֹשִׁים וּשְׁלוֹשָׁה, בּוֹ-בַּמָּקוֹם נָשָׂא דִּבְרֵי שִׁיר אֵלֶּה:
"לֹא בְּקַלּוּת תּוֹדַעְתִּי נִפְגַּעַת
לֹא בְּקַלּוּת עוֹבֶרֶת טַלְטֵלָה
אֵינִי מִתְרַגֵּז לִזְמַן אָרֹךְ,
רָגְזִי אֵינֶנּוּ מִשְׁתַּהֶה בִּי.
"בְּהִתְרַגְּזִי אֵינֶנִּי מְדַבֵּר בְּגַסּוּת
וְאֵינִי מְדַבֵּר בִּשְׁבַח תְּכוּנוֹתַי
אֶת עַצְמִי אֲנִי בּוֹלֵם
בִּצְפוֹתִי אֶת הַטּוֹבָה שֶׁבְּכָךְ."