מְלֵאוּת האמת

מְלֵאוּת האמת: Sacca Pāramī

פרק שביעי מתוך הספר "פָּארַמִי"1 מאת אג'אהן סוצ'יטו2

תרגום3 והערות – פניננדו בהיקהו

מְלֵאוּת האמת: Sacca Pāramī

פָּארַמִי זו מדגישה את היכולת להיות אמיתי, איכות שניתן להבין בשני אופנים. באופן המובן ביותר, ישנה אֲמִתִּיּוּת4 במונחים של כוונה והתנהגות – ההחלטה להימנע מלספר שקרים או מלדווח על שמועות ורכילות. זוהי sacca, אֲמִתִּיּוּת, היבט של מוסריות. אך אֲמִתִּיּוּת מתייחסת גם לתפיסה, ליכולת לראות או לדעת דברים באופן שאינו מעוות5.

כדי לשחרר את התודעה מעיוות, מראייה צרה או מנקודות עיוורות, יש צורך ביותר מאשר חוש מוסרי. לשם כך עלינו לבדוק את טבע המחשבות, העמדות וההטיות שלנו באמצעות התבוננות פנימית ומדיטציה. באמצעות תרגולים אלה, אנו מתחילים לחוש את הלחץ שיוצרות ההעדפות והציפיות שלנו; וגם, כיצד להשתחרר מזה. לעתים קרובות זה עניין של הבחנה בין ההנחות והמשאלות שלנו לבין האופן שבו הדברים באמת קיימים. דרך המודעוּת הבהירה שאנו מפתחים במדיטציה, לחצים אלה מוּסָרִים, וכאשר התודעה יוצאת מהטיה ולחץ, המודעוּת הזו חשה ולבסוף נחה בטוהר של עצמה.

כתוצאה מכך, כאשר מודעוּת נחווית כאיזון פנימי בהיר ובהירות, זוהי אֲמִתִּיּוּת במובן של 'להיות מלא באמת'. נדירותה של 'להיות מלא באמת' ניכרת בכך שהיא אחת התכונות המיוחדות של בודהה. הוא התייחס לעצמו בדרך כלל במונחים של מודעוּת מלאת-אמת זו, כ'טַטְהָגַטַה', שפירושו 'הלך כך' או – כדי להרחיב את המשמעות – 'מי שהלך אל תוך איך שזה'. מונח זה מקיף הן הבנה והן התנהגות.

... כל מה שבעולם כולו ... נראה, נשמע, מורגש, מוכר, מושג, נחקר, מהורהר על ידי התודעה – כל זה מובן במלואו על ידי הַטַטְהָגַטַה, לכן הוא נקרא 'טַטְהָגַטַה'

.. כל מה שהַטַטְהָגַטַה מדבר, מבטא ומכריז מיום ההתעוררות העצמית שלו ועד ליום ה- Nibbāna חסרת השארית שלו – כל זה הוא בדיוק כך ולא אחרת. לכן הוא נקרא 'טַטְהָגַטַה' (A. 4.23)6

טיפוח האֲמִתִּיּוּת

אם אתם מסתכלים על הפָּארַמִי כרצף של התפתחות7, אתם מקבלים תחושה לגבי מה שנדרש כדי לחוות אֲמִתִּיּוּת הן במונחים של התנהגות והן תפיסה.

שתי השלמויות הראשונות, נדיבות ומוסריות, מעוררות את הלב ויוצרות תחושה של אמפתיה עם יצורים אחרים. אנו מוכנים לחלוק עם יצורים אחרים ואנו דואגים לרווחתם. איננו רוצים לגרום נזק או לפגוע באחרים. דרך ה-פָּארַמִי הללו אנו מתחברים עם התודעה/לב האפקטיבית שלנו, עם מה שפוצע ומקהה אותה, וכן עם מה שגורם לה להרגיש נכונה, אמיתית ויציבה. הבהרה וייצוב הכוונות שלנו דרך נדיבות ומוסריות הם התחלה חיונית ותמיכה מתמשכת לאֲמִתִּיּוּת.

הוויתור לוקח את התהליך הזה צעד נוסף קדימה על ידי הבחנה בין הידיעה, או המודעוּת, של התודעה לבין הדחפים והרגשות שהיא חווה סביב אובייקטים חושיים. זוהי היכולת לסגת כדי לקבל פרספקטיבה על איך התודעה מושפעת, ולהיות בהירים יותר לגבי אילו מראות, צלילים וכל השאר אנו רוצים לקלוט – ועם איזו כוונה. זה לא אומר לא להחזיק בדברים ורק לדחות דברים. זה אומר לדעת שהדבר החשוב ביותר הוא להיות מודרכים על ידי מודעוּת בהירה. אז שחרור מועיל ימלא גם את התודעה בבהירות, יציבות והבנה. כשאנו מפתחים מיומנות זו, היא גדלה כדי לכלול ניתוק חיוני אף יותר כלפי שכנועים ונטיות פסיכולוגיות – כמו אילו השקפות אנו מחזיקים, או אילו עמדות יש לנו לגבי עצמנו. ניסיון לחזק או לקבור את האישיות שלנו יוצר לחץ ומתח, שמעוותים ידיעה כפי שהיא באמת. לחץ מעוות אמת. אבל עם האיזון של האֲמִתִּיּוּת, אנו מודעים לרגשות, מחשבות ועמדות. איננו נשלטים על ידם, אבל איננו מתעלמים מהם. אנו מקבלים אותם בפרספקטיבה ופועלים עם פחות כפייתיות.

הבאה בתור היא תבונה, היכולת להבחין. ה-פָּארַמִי הזו מבחינה במונחים של מה שמועיל ומזיק, ומציבה את תשומת הלב כמפקחת. עם תשומת הלב אנו מבחינים בדחיפות והכוחות המניעים שמסיטים את התודעה ממה שהיא אמורה לשים לב אליו. וכאשר זה משולב עם תבונה, אנו מתחילים להכיר בכל לחץ (או חוסר שביעות רצון) במצבי הרוח וההתנהגות המנטלית שלנו. אז בדקו את זה: הקדישו חמש דקות קבועות בכל יום לישיבה בשקט וקבלת תחושה לגבי הרגשות והאנרגיות. זה לא בזבוז זמן; אפילו פגישה עסקית תעבוד טוב יותר אם אנשים ישבו בשקט למשך חמש דקות בהתחלה. אז תשומת לב המבוססת על הבחנה מקימה נקודת התייחסות ממנה אנו יכולים להיות עדים לפעולות הפסיכולוגיות שלנו – הן לדחפים הדואגים שלנו והן לתגובות ולהגנות החרדות שלנו. אנו מצליחים לדעת מה גורם להם ומה התוצאות שלהם. הבנה זו עוזרת לנו לדעת איך התודעה שלנו פועלת ומושפעת, והיכן היא זקוקה להדרכה.

אנרגיה מאוזנת עולה ברגע שהתחלנו לבסס הדרכה פנימית זו. אנרגיה תומכת ומעצימה את התבונה. במקום להיות מהסס, או פזיז, במקום להישאר מאחור בבלבול או להסתער קדימה בעיוורון, מתחילים לראות באופן אמיתי יותר, 'זה נכון, זה צודק, זה צריך להיעשות. זה שקרי, בלתי תקף ויש להניחו בצד.' מפעילים את עצמנו במה שטוב, אמיתי ומועיל. כך אנרגיה מופעלת היא המזון החיוני לטיפוח מתמשך. אולם, כאשר התודעה משתחררת מהנושאים וההתנהגויות שמשתמשים באנרגיה שלה, אנו מכירים בכך שלמודעוּת החופשית עצמה יש מרכיב אנרגטי. מודעוּת מתכווצת כשהיא תחת לחץ, מסתחררת ומתפזרת כשהיא מבולבלת, ונרגעת ומתייצבת כשהיא מקבלת טיפול וקלט מועיל. יש לה תחושה של כוח וחיוניות שאינה קשורה לעשייה, אלא להיות מכונסת, שלמה ומאוזנת. כך, דרך טיפוח האמת אנו טועמים את האמת הנעימה של המודעוּת כשהיא במנוחה.

הבאה היא סבלנות, היכולת לשאת משהו. זה משמעותי ביותר כאשר עלינו לשאת פגיעה לא נעימה, כישלונות, התעללות, האשמה ומחלה. סובלנות זו, הנתמכת על ידי השלמויות הקודמות, נותנת לנו את הכוח להחזיק ולקיים את הנוכחות המודעת שלנו, במקום להיטלטל על ידי האשמה, ספק, כאב, דאגה, פחד, תשוקות, שכנועים ואמונות.

כאשר אנו יכולים למצוא מקום שהייה יציב במודעוּת, אנו יכולים להיות עדים לשינוי במצבי רוח, רגשות ודחפים. זו האמת שלהם; וזו האמת של כל התנאים8. אם אני מחובר לאמת הזו, אני חווה ספק או רגזנות כשטחיים. הם עשויים להתרחש, אך אין צורך לאמץ אותם, לדחות אותם, להאשים או להגיב אליהם. הם אינם אני, לא שלי, לא עצמי. הם עולים וחולפים במודעוּת, והם מה שהם. בהתאם לכך, הפעולות שלנו יכולות להתבסס על המודעוּת למחשבה, מצב הרוח או הדחף: איננו באחיזתם. אנו יכולים לפעול עליהם או לתת להם לחלוף, עם הבנה ברורה של התוצאות. כך, דרך להיות מלא באמת של המודעוּת, פועלים במונחים של התנהגות אמיתית. אֲמִתִּיּוּת מלאה זו, הבהירות והשלווה שלה, היא מה שמתכוונים במונחים כמו 'הגשמה,' 'לראות דברים כפי שהם,' ו'התעוררות.' הארה היא עניין של להיות מציאותי.

מודעוּת בהירה היא כנות עמוקה

אֲמִתִּיּוּת כהתנהגות, וְאֲמִתִּיּוּת כהבנה ומימוש, קשורים זה לזה. כך גם חוסר יושר ובלבול. אנחנו מוצאים את עצמנו לא ישרים, או מגזימים, או חסכוניים עם האמת כי זה יותר נוח ככה, או שאנחנו רוצים תוצאה שתהיה נוחה לנו. שוב, אנחנו לא תמיד מודעים לאופן שבו המילים והמעשים שלנו משפיעים על אחרים. זוהי בורוּת – לא להיות בקשר ישיר עם האמת. אז אנחנו מאמצים הנחות, בהתאם להנחות הקודמות שלנו. זה יותר קל ככה. גם אם ההנחות אינן מבוססות על אמת, נראה כאילו הן ידחו תוצאות שאנו חוששים מהן. אנו יכולים להשתמש באסטרטגיות מנוסות היטב כדי להגן על עצמנו מפני המפלצות שאנו מניחים שהן שומרות את צעדינו. עדיף כך מאשר להתמודד איתן! אבל מה אם המפלצות לא שם? האם לא גיליתם שלהיות ישיר ואמיתי נותן לכם כוח שקט; וכי רוב האנשים יכבדו ויאהבו את הכנות שלכם? המפלצת האמיתית היא זו שגורמת לנו לספר שקר או להציע אמת חלקית כי אנחנו חוששים מהתגובה הרגשית שעלולה לבוא כשאנחנו אומרים דברים כפי שהם. כל עוד אנו לא משתמשים באמת, אנחנו נותנים לבורוּת לגרום לנו להיות חסרי ביטחון ופחד.

אולי נגיד, 'זה מאוד מעניין, אבל יש לי הרבה מה לעשות עכשיו', במקום לומר את ההצהרה האמיתית יותר, 'אני לא מתעניין בזה בכלל'. למה אנחנו עושים את זה? דרך אחת להסתכל על זה היא שאני לא רוצה לפגוע ברגשות של מישהו – וזה רגיש. עם זאת, גישה כזו מרמזת שאני כבר יודע מה יפגע ברגשותיהם, וזה לא לגמרי נכון. אולי זה יהיה יותר נכון לומר, 'אני לא רוצה שהרגשות שלי ייפגעו. אם אפגע ברגשות שלהם, הם עלולים להתפוצץ, ואז אני אפגע".

הנטייה להיות פחות מאמיתי קשורה להימנעות מכאב, כי אנחנו מתביישים לחשוף איך התודעה שלנו מתנהגת. אולי כשאנחנו רוצים משהו, אנחנו אומרים, 'אני באמת צריך את זה'. אנחנו אומרים 'צריך' במקום 'רוצה', כי זה מונח מכובד יותר. או כשדברים לא מתקדמים לכיווננו, אנו עשויים לחשוב, 'זה לא הוגן'. אנחנו מכניסים את התשוקה או הכאב לבלתי-אישי, מתייחסים ואפילו מאשימים את 'זה'. ההשתוקקות או ההתנגדות שלנו מסתתרת תחת הפשטות כמו 'תורי', 'זכויותי' ו'הצרכים שלי', כשיכול להיות שיהיה יותר כנה לומר, 'אני רוצה את זה, בין אם זה הוגן או לא'. אבל אנו איננו אומרים זאת כי זה גורם לנו להיראות רע – אז אנו מסיטים את האמת הישירה לעיקרון מופשט כלשהו. לחלופין, אנו משליכים את לב העניין על מישהו אחר: 'אתה עשית את זה, זו אשמתך', במקום 'אני מרוגז, אני כועס'. כשאנחנו אומרים, 'אתה עושה לי את זה', אולי יש בזה אמת, אבל זו לא אמת המבוססת על הניסיון הישיר שלנו. אמת ישירה יותר היא לומר, 'אני מרגיש את זה, ובגלל זה אני מתפרץ'. זה קרוב יותר להבנה של מה שקורה, אם כי עדיין לא לגמרי נכון.

הסיבה לכך היא שבהגשמת האמת ישנה ההבנה שסוכן האירועים, של תכונה-טובה ושל רוע, הוא הכוונה (או הדחף) לא העצמי9. והכוונות נובעות מהנחות ותפיסות לגבי מה שיהיה או יהיה נעים או לא נעים. עם זאת אנו יכולים לבחון את התפיסות, ההנחות והדחפים שלנו. ברובם יש מידה של אמת (לרדוף אחר מה שמושך את התודעה יכול להיות מהנה בטווח הקצר) – אבל הם כולם מרוויחים מחקירתם. מכיוון שאנו יכולים להיות מודעים לתחושת המשיכה, הדחייה, ההתגוננות וכל השאר ולחקור אותם, הם לא מצבים בסיסיים. הם לא עצמי; הם מה שהם, ואין מאחוריהם מישהו להגן או לאשר אותו. אין מי שיטען לעליונות המוסרית או שיודח ממנה.

לדוגמה: כמו נזירים פרושים רבים, נאלצתי לפגוש בתשוקה המינית ולהיאבק בה. חלק ממני זיהה שאנרגיה מינית מושכת את תשומת הלב כלפי חוץ בדרכים שצורכות הרבה משאבים ולא מביאות הרבה תועלת לטווח ארוך. אז הסכמתי לא לפעול לפי האנרגיה הזו, והאמון שיש לי עם אנשים אחרים מבוסס על עמידה במילה שלי ולא מחפש יתרון מיני בקשר לנשים. הכל הוגן מספיק: אבל חלק אחד של המערכת שלי לא עשה את ההסכם הזה, והוא מחובר לתוכנית הביולוגית של מיניות.

אז יש מאבק, במיוחד כאשר נשים לובשות בגדים אופנתיים ונועדו להדגיש את האטרקטיביות של הצורה הנשית. לפיכך, מבחינים באדווה במודעוּת, שלעיתים מסתכמת בגל, בנוכחות נשים. ומאחורי הגל הזה מגיע גל נוסף של בלבול או אשמה, כי התסריט בראש אומר שאדם 'לא אמור לחוות תשוקה מינית'. ודאי, אם מתעכבים על זה, האדווה הראשונה הופכת למערבולת רגשית שנמשכת שעות. אבל מצד שני, גם הוספת אשמה וסלידה10 אינה תגובה שלווה.

אני זוכר שפעם אחת חבר שלי שהיה שומר חיות בר הראה לי מכתב שהוא כותב על דף הרשימות של העמותה. למעלה בפינה הימנית העליונה היה הלוגו, שהורכב מציור של אייל הכרמל11, נקבה שנראית מאחור כשראשה מופנה שמאלה. עם ההעמדה הזו והפרספקטיבה, הפרט הבולט ביותר בתמונה היה אחורי האיילה, שהיה בהם כתם מוארך לבן במרכזם. איכשהו העין שלי נצמדה לחלקה הזו למיקרו-שנייה כשהצצתי על התמונה המצוירת בקפידה. ידידי, שהבחין בכך, העיר כיצד התגובות של גברים ונשים ללוגו שונות. הנשים מצאו את התמונה מקסימה, בעוד שגברים דיווחו שהרגישו מעט נבוכים.

מצאתי את זה מאוד חושפני. התחוור לי שהתודעה שלי פשוט עושה בדיוק את מה שהייתה מחווטת לעשות: להגיב לאותות מיניים. אבל זה כל מה שהיה – בהחלט לא היה לי עניין בקשר מיני עם איילה, מקסימה ככל שתהיה. אז אדוות התפיסה הזו לא הייתה צריכה לרמוז או להיקשר להתנהגות או אפילו נטייה כלשהי. יכולתי פשוט להיות מדויק לגבי מה שקורה ולדעת את זה עבור התוכנית שזה היה. האמיתוּת של ראיית האדווה בדיוק – הידיעה היכן היא ומה היא, עם התעוררות מותנית בבירור – אפשרה לה גם ליפול חזרה למודעוּת ללא זכר. כשאנחנו יכולים לעשות זאת, מה שנותר הוא ערנות בהירה. ביחסים עם יצורים אחרים, זה נוטה להדהד עם חום ואושר.

אז הבעיה האמיתית היא לא להיות מושפע, אלא הִתְרַבּוּת12 הנטיות וההנחות הקשורות לתאווה (או פחד, עצבנות, אשמה וכו') שקופצות על ההשפעה הזו. כלומר, קיימות נטיות סמויות באופן שבו התודעה המתוכנתת יוצרת את החוויה שלנו. נטיות אלו מעלות טשטוש של הנאה או חשש או גירוי. בטשטוש הזה המוח מאמין שהנאה מתמשכת, סיפוק, השמדה או קללה הם רק צעד אחד משם. זו ההנחה שנקראת בורוּת – כדאי לבדוק אותה.

רבות מההנחות והדחפים שלנו מותנים ביולוגית או חברתית; אנחנו לא מחליטים לקבל אותם. ועדיין, הקול הזה במוח או הזינוק הזה בלב הוא כל כך מוכר ורגיל עד שזה עשוי להיראות כמו אני האמיתי. אבל מה הוא המתבונן בזה? מהו ה'אני האמיתי', המחשבה או ההשגחה? אולי גם לא. האם אין זאת שאתה זוכר שיר כי הוא פשוט קופץ לך לראש כשאתה במצב רוח מסוים? וכי מחשבה מתעוררת מתוך כוונה לסדר משהו? ושלפעמים אתה שוכח דברים שידעת? שום מצב מחשבה או מחשבה לא קיים כל הזמן, אז איך כל אחד מהם יכול להיות היבט או רכוש קבוע? ואם אף אחד מאלה אינו יכול להיות מוחזק או תחת שליטה, איזה סוג של בעלים או שליטה חי במוחנו? למען האמת, אין איזה עצמי שאחראי על כל זה; וגם לא נראה שאנחנו מסוגלים להיות בנפרד מהמופע המשתנה הזה. הכל מתעורר בהתאם לסיבות ותנאים.

מורשת13 הקארמה

מה מחזיק את הכל פועל? האם יש משהו מעבר למופע החולף הזה – ואיך ייראה דבר כזה? אלו סוגי השאלות שמעוררות אנשים בחיפוש אחר אמת רוחנית. ובלב מסע שכזה עומד הצורך להכיר ולהניח בצד הנחות שווא: הנחות הנוצרות משיטפונות של חושניות, התהוות, השקפות ובורוּת. זה אומר לשים לב בצורה הולמת, חוקרת ומעמיקה. זו הכוונה המבוססת על אמת – לא להתנסות, או להפוך למשהו, אלא לצאת מהנחות השווא.

הנחה בסיסית היא שלדברים יש אופי קבוע או צפוי. למרות שבאופן רציונלי אנחנו יודעים שזה לא נכון, הרפלקסים הרגשיים שלנו מתבלבלים ומוטרדים בגלל שינויים במזג האוויר או בבריאות שלנו, בגלל עיכובים בתחבורה ומשינויים אצל אנשים אחרים. הנחת הרפלקס היא שאובייקטים חושיים מספקים תחושה אמיתית ומתמשכת – שהרושם של טעם, צליל או מראה, בין אם נעים או לא נעים, הוא נכון. וזה מגדיר 'חייב להיות' או 'לא יכול לסבול את זה.' אבל כאשר אנו מתבוננים בחוויה מנקודת מבט רחבה וארוכת טווח יותר, אנו שמים לב שהתחושה תלויה באותה מידה במצב הנפשי שלנו כמו באובייקט החושים עצמו. כשאנחנו רעבים, כמעט כל אוכל טעים נהדר, אבל כשאנחנו שבעים התחושה הזו מתפוגגת, והמוקד עובר למשהו אחר. במילים אחרות, הכוונה, הנטייה או הנטייה של הנפש, שינתה את האופן שבו אנו חווים את האוכל. ובפעמים אחרות, אולי בקושי שמתי לב לטעם של זה כי דיברתי עם חבר. במקרה כזה השינוי התרחש באמצעות שינוי תשומת הלב. או אולי אנחנו מרגישים שהטעם הלא נעים של האוכל הרס את כל הערב. במקרה זה הנושא הוא של מגע; כלומר, הרושם 'לא נעים' עטף את המוח, ולכן אי הנעימות מועברת – כל מה שאנו חווים במהלך הערב נתפס דרך המסנן של אותו רושם מגע.

העברה כזו נפוצה מאוד. למשל, אדם א' במצב רוח רע בגלל שנתקע בפקק ואיחור לפגישה. כשהוא מרגיש עצבני, הוא או היא מוצאים מגע אנושי מעצבן. אז הוא/היא מדברים בביטול לאדם ב', ואז ב' מרגיש שאדם א' לא אוהב אותו, או שהוא עשה משהו לא בסדר, ולכן אדם ב' מרגיש מבולבל. כך הסבל מועבר. או שאתה מרגיש שמישהו אחר הוא כיף גדול כי הכל הולך טוב – מזג האוויר, האוכל, המוזיקה – זה ערב קסום. אז אולי אתה חושב שתעשה את אותו הדבר מחר. עם זאת, זה לא ממש קורה כך, כי הנסיבות השתנו. יש מצב רוח שונה או אנרגיה שונה בשני הצדדים. למען האמת, אותם גורמים לעולם לא מתחברים שוב. אז אתה מרגיש מאוכזב. אולי אתה חושב שהוא איכזב אותך, או שמשהו לא בסדר איתך. האמת היא: רִשְׁמֵי מגע תלויים בגורמים הניתנים לשינוי, ולכן הם לא אמינים. אנו מבקשים יותר מדי מעולם החושים בהנחה שהוא שונה ממה שהוא. האם לא יהיה נבון וישר יותר להתייחס לנתוני חוש כפי שהם בפועל14?

כך זה עם הרושם של זהות. אם אני מאמין שהוא או היא הם תמיד, או תמיד צריכים להיות, בצורה מסוימת, אני מקבע תודעה רגישה, משתנה, רגשית, לאובייקט סטריאוטיפי שנקרא אדם. 'הוא אידיוט. היא תמיד אוהבת. הוא מרוכז בעצמו. היא אמורה לדאוג לי.' דרך השקפות כאלה אנו משליכים רוגז, הערצה או נזקקות15 והופכים אחרים לגיבורים ולנבלים של חיינו. עכשיו אולי יש בהשלכות האלה אמת מסוימת, אבל האמת הזו כנראה הרבה יותר ספציפית. לדוגמה, 'הוא אידיוט' עשוי להיות משהו כמו, 'אני שמה לב שהדרך שלו לנהל את הפגישה אתמול לא הביאה את התוצאות שהייתי מייחלת להן'. חוסר האמת16 בכך הוא שפיסת התנהגות נעשתה לאדם תלת מימדי ונחקקה באבן. זה מה ש'התהוות'17 עושה: היא מותחת אירוע להיות ישות. אם אני מאמין בבריאה הזו, זה ישפיע על האופן שבו אני מתייחס לאותו אדם, ועל הדרך שבה אני מדבר עליו; מה שאומר שאני עוזר ומשתתף ביצירת הקריקטורות, השדים והמלאכים האלה. ופעולתי זו מגבילה את ההיענות שלי ואת החופש שלנו.

הפעילות המנטלית הזו היא kamma18: כשהתודעה שלכם פועלת, מניחה הנחות ומקרינה, אתם יוצרים מורשת. בסופו של דבר אנחנו תקועים בעולם של 'הם ואני' עם הדעות הקבועות שלו, האכזבה והבלבול. kamma משמעה פעולה; היא מבוססת על כוונה, תשומת לב ומגע. יש לה תוצאות, וזה מה שמנהל את חייך. מבחינה זו, הצעד הראשון לקראת הקיום באמת הוא להיות ברור לגבי kamma טובה ורעה: להכיר ולהימנע מהרע, ולבחור בטוב. אז עדיף לדעת שמרגישים רוגז, הערצה או קנאה ולהתבונן בזה, במקום להמשיך ולהפוך את התגובות הרגשיות שלנו ל'אנשים אחרים' ששולטים אז בחיים שלך.

כאשר אנו מסתכלים על הדברים במונחים של אמת, אנו יכולים להכיר ברשמי מגע במונחים של תחושות נעימות ולא נעימות: אולי כתפיסות ורשמים מוּכָּרִים, נוקבים או לא נוחים. אנו יכולים לראות כוונות ומצבי תודעה פסיכולוגיים מועילים, מזיקים, חומלים או מבולבלים, ואנחנו יכולים לחוש אם תשומת הלב חלשה, בהירה או אובססיבית. מגע, כוונה ותשומת לב, וכל הדברים הקארמטיים האלה ניתנים לשינוי. אין דברים קבועים, ישויות או אנשים. אבל יש ירושה וקידום פוטנציאלי של הרגלים והטיות. כאשר אנו רואים שהעולם שלנו תלוי במגע, כוונה ותשומת לב, אנו מתחילים לנקוט בצעדים ליצירת רשמים בהירים, המבוססים על התחשבות, חמלה והבנה נבונה. וכאשר אנו מפתחים את הכוונות הללו, ואת כל הכוונות שה-פָּארַמִי מייצגים, תשומת הלב שלנו נעשית ברורה וממוקדת היטב.

מערכת יחסים: מגרש למידה חיוני

אם אנו עומדים על האמת, אין עצמי מתמיד או אחר; רק כאב או היאחזות שיש לשחרר; רק בורוּת שיש לנקות. עם זאת, בורוּת היא, בהגדרה, משהו שלא ברור לנו: אנחנו לא יכולים לראות את הנקודות העיוורות שלנו. אז עלינו לחקור את התגובות וההנחות שלנו כפי שהן מתרחשות במונחים של התנהגות. זה המקום שבו אנשים אחרים יכולים להיות לעזר רב. כאשר אנו מכירים בטבע התלותי שלכם, שלי, שלהם ושלו, תחום היחסים הופך למגרש למידה חיוני.

שוב, הכוונה חשובה: לשאוף לאמת, ולעשות זאת בהתחשבות ובכבוד. באופן כללי, ההתנהגות שלנו מכוונת להשגת תוצאות חיוביות. עם אנשים אחרים, כוונתנו היא לאישור, ידידות, או לפחות העדר עימות; ויכול להיות שאנחנו חרדים מלעשות טעויות. אבל אם התנהגות של מישהו אחר לא מולידה רשמים חיוביים אלה, אתם עלולים להרגיש שהוא/היא לא מאשרים אתכם; אז אתם מנסים יותר להשיג את הרושם החיובי, או שאתם מגנים על עצמכם, או שאתם מקבלים תחושה שאינכם ראויים. אז או שאתם מתרחקים עם הרושם השלילי הזה או מנסים להיראות טוב לאדם האחר, תוך כדי תחושת חרדה ואי ודאות. הכוונות מתערבבות. מערכת היחסים נהיית רוויה בצורך להיות, ובסבל של זה. באמצעות תהליך ההעברה19, האדם האחר מואשם בסבל הזה, ובמקביל מנסים לזכות ממנו לשבחים או תשומת לב.

לחוות חרדה וטינה תוך כדי ניסיון לזכות באישור הוא תהליך מבלבל! הבלבול מתגבר בגלל חוסר תשומת לב מעמיקה: אי-הודאה בכך שזה מה שקורה, וכנראה חוסר בדיקה אם ההנחה הראשונית שלכם נכונה. זה שוב ישפיע על הכוונות שלכם: אתם עלולים להחליט שעדיף לחיות לבד, או לסגור את לבבכם. אבל יש לזה השפעות שליליות: יצרתם kamma מבולבלת יותר, לא נכנסתם לאמת, ולכן לא שחררתם את מקור הסבל שלכם.

דבר מהסוג הזה הוא נורמלי; רק לישויות שהתעוררו אין העברה. בהכרה בכך, אנו יודעים שאם לא נתעורר, אנו נשליך על אחרים את הצרכים והפחדים של מצבנו הבלתי מתעורר. ולפיכך אנו גם מכירים בכך שלצורך תקשורת, שלא לדבר על התעוררות, אנו צריכים לבסס כמה פָּארַמִי ולשמור אותם במצב תקין. האם התבססה תודעה של סבלנות ורצון טוב? האם אנו משתמשים בתבונה? האם אנחנו מוותרים על הרצון שדברים יהיו כפי שאנו מעדיפים באופן אישי? האם אנחנו מדברים במונחים של עובדה הניתנת לאימות, או במונחים של הנחה?

אנחנו צריכים להקים מרחב בטוח לתקשורת. לדוגמה, נוכל לומר למישהו שאיתו אנו מתקשים, 'כל מה שאתה צריך לעשות זה להקשיב. אני רק אדבר על איך דפוס התנהגות מסוים משפיע על דפוס ההתנהגות שלי, ואז נוכל לראות מה יוצא מזה. אז זה לא קשור אלייך או אלי20. זו באמת רק דרך שבה אנחנו יכולים גם להסתכל על דפוסי ההתנהגות שלנו וגם ללמוד כמה דברים'.

אנחנו יכולים גם לנסות להיות ספציפיים. למשל, במקום להגיד, 'למה אתה כזה עריץ?', אנחנו יכולים לומר, 'כשאמרת לי להפסיק לדבר בטלפון אתמול זה באמת השפיע עליי'. אנחנו יכולים לומר, 'זה מה שקורה לי', ולא 'עשית את זה כי אתה תמיד כזה'. אז אנחנו לא נשארים עם הדבר הזה של 'תמיד' ועם 'אתה' או 'אני' מקובעים, אלא רק עם תקרית מסוימת ופיסת התנהגות. אנו אמיתיים בכך שאנו ספציפיים ומדויקים, למרות שזה אומר לחשוף את האמת על התגובות המותנות שלנו. אבל אחת התוצאות של זה היא התפתחות של אמון אמיתי בין אנשים, בעוד שבעצמנו אנחנו הופכים פחות שיפוטיים ויותר מבינים את ההתניות שלנו. תוצאה נוספת היא שהמודעוּת מתחזקת מבחינת נוכחות ולא מבחינת פעילות21.

אמת היא המפלט לעצמה

אחד היתרונות של התכווננות לאמיתות המקושרות של אין-אני ו- kamma, הוא שאנחנו פחות קשורים להתנהגות ולדימוי העצמי שלנו. הרבה יותר קל לקבל שאנחנו טועים בזמנים שבהם אנחנו מזהים שהפעולות שלנו מותנות ולא הגדרה של מי אנחנו. אבל זה לא אומר שאנחנו לא נותנים לפעולה את החשיבות הראויה. אמיתות אלו גם מצביעות על כך שלכל פעולה יש השפעה, ושפעולות משפיעות על תודעות אחרים וגם על שלנו. אז אנחנו בעצם רוצים לדעת מתי הפעולות שלנו גורמות לבעיות, כי זה עוזר לנו להבין ולעבוד עם ההרגלים הקארמטיים שיש לכולנו.

אמיתות אלו מובילות לתחושת פתיחות וחקירה מהיכן נובעות הפעולות שלנו ומה ההשפעות שלהן. העניין הזה באמת הופך אותנו ליותר בלתי-מופרעים: איננו מושקעים בלהיות מושלמים. האמת מספקת גם נקודת התייחסות יציבה – כמו ההודאה שאתם עלולים לעשות טעויות, אבל אין זו כוונתכם לגרום נזק. כמובן שאם הייתה הכוונה שלכם לפגוע במישהו בדקירה מילולית, אתם צריכים לקחת אחריות על זה, ולבדוק מדוע רציתם לעשות את זה. ואולי בהתבוננות על כל זה, אתם עצמכם מבינים שהכוונות המזיקות שלכם גורמות לכם לכאב של חששות, אשמה ואובדן כבוד עצמי. אנו מתחילים לראות תנאי, סיבה ותוצאה וכיצד הדברים נלקחים ומורגשים. אנחנו מתחילים להבין קצת יותר את המצב האנושי, והחמלה גוברת.

אז דרך המשאלה להתמלא בָּאֱמֶת, אנחנו הרבה יותר זהירים ומתעניינים, איזה סוג של סיבות אנחנו מציבים. אנו מכירים בכך שלכל מה שאנו עושים יש השפעה; מה שאנחנו עושים בנפרד משפיע על אחרים. אנחנו לא יכולים לברוח מזה. אנחנו לא יכולים לומר, 'אני לא רוצה שזה ישפיע עליך' – כי זה כן. מה שאנו חווים הוא זרימה משותפת שמשפיעה ומטילה נתזים סביבנו. כשאנחנו באמת יודעים את זה, אנחנו לא יכולים להיות חסרי אחריות; יש כבר מספיק סבל בכאב, מחלה, אובדן וביש-מזל, משנהייה לא זהירים ביצירת עוד עבור עצמנו ואחרים.

גם ללא פעולה או כוונה, אנו משפיעים על אחרים. דוגמה קלאסית לכך הובילה לגיבוש כלל בקוד ההתנהגות של הנזירים. הסיפור הוא שאחד הנזירים המוארים (arahant) שהיה במסע, עצר בבית הארחה ללינה. האישה שבבעלותה בית ההארחה נמשכה אליו וניסתה לפתות אותו, אך הוא לא הגיב. אז היא התנצלה. כשהבודהה שמע על כך, הוא לא האשים את האישה22, אבל הוא נזף בarahant -. 'לא היית צריך לשים את עצמך במצב הזה, לא בגלל שעשית משהו לא בסדר, אלא בגלל שאנשים פגיעים. האישה הזו פעלה בצורה לא נכונה, באופן שגורם לה לחוש חרטה וצער. בתור arahant, אתה צריך להיות רגיש לאנשים שעדיין נתפסים לתשוקות. אתה צריך להיות מודע לאופן שבו אתה עלול להשפיע עליהם.' אז נקבע הכלל שנזיר לא צריך לשכב תחת קורת גג שאישה שוכבת תחתיה23. עד כמה שזה נדיר שתתרחש תקלה, הכלל אכן מבטא אמת לגבי התחום המותנה. אנחנו צריכים לדעת ולהיות אחראים לאופן שבו אנחנו משפיעים על אחרים.

קרקע האמת

בחיי היומיום, כשיש מהומה של דעות, שמועות והאשמות, יש לנו תועלת אם יש לנו קצת קרקע מוצקה. פיתוח האמת מבסס אותנו בשלושה דרכים. קודם כל, אדם יכול להיות אמיתי לגבי המוסר שלו, כך שהוא יכול לומר, 'לא הרגתי, לא גנבתי, ולא סיפרתי בכוונה לא אמת'. זה אומר שכל סוג של כאב ובלבול הוא לא בגלל המעשים האלה. אז יש לנו איפה לעמוד. לדוגמה, 'יכול להיות שהייתי טיפש, אולי לא היתה לי הרבה תשומת לב, אבל לא הייתי רשע.' או אם מישהו התנהג בצורה לא טובה: 'התשוקה הכריעה אותי ואכן פעלתי בצורה מזיקה. עכשיו אני מכיר בזה ורוצה לתקן.' בוודאי, האם לא כולם 'מאבדים את זה' לפעמים? האם אנחנו לא יכולים לקבל את זה, ולהיות בטוחים שאחרים יקבלו את זה? לכן, כאשר יש לאדם את המקום של האמת, יש פחות התגוננות וקונפליקט. כוחה של האמת הוא שהיא נותנת לך קרקע יציבה ויכולת לעמוד, להכיר בטעות ולחקור את הסבל, הבלבול או הכאב.

הדרך השנייה שבה אֲמִתִּיּוּת מספקת קרקע יציבה היא ביחס לאיכות המודעוּת. זה קשור לניקוי התודעה מחמדנות, כעס ומכשולים אחרים, באמצעות מדיטציה. היבטים חשובים באימון זה הם תשומת לב וריכוז. תשומת הלב נותנת לנו את היכולת לשמור על מסגרת התייחסות, כך שתוכלו למדוד את התנהגות התודעה. למשל, 'יש חמדנות בתודעתי; זה התעורר בעקבות המראה הזה.' הכרה אמיתית יכולה ליזום סקירה של מה הפעיל את החמדנות, עד כמה ההנאה של האובייקט הרצוי תהיה מתמשכת ועד כמה לא נוחה חווית החמדנות. עם החקירה הכנה הזו, אתם עשויים להסיט את תשומת הלב שלכם, לחזור לנשימה או לפתח כוונה להרפות. תהליך זה מנקה את התודעה ממכשולים, כגון חוסר שקט, בלבול, ספק או חמדנות. אז המודעוּת של התודעה יכולה לעבור ליציבות של ריכוז מדיטטיבי.

שלישית, אֲמִתִּיּוּת מספקת קרקע איתנה לפיתוח תבונה טרנסצנדנטית. כאשר התודעה מודעת למודעוּת שלה, היא מושעה מהשטפונות ויכול לחזות בהם, עם הסיבות וההשפעות שלהם, במונחים של ארבע האמיתות הנאצלות. אנחנו מתחילים לראות דברים בכנות, במקום לחשוב, 'היא כזו. הם תמיד כאלה. אני צריך להיות כזה.' זוהי הִתְרַבּוּת – המנגנון שהופך את הגל של רושם נעים או לא נעים לדבר מוצק שם בחוץ. וזה מקור הסבל של שליליות, השתוקקות, אובדן, חמדה וחוסר איזון. אבל כשהתודעה צלולה ויציבה מספיק כדי לראות את כל זה – בָּאֲמִיתִּיּוּת – כתהליך, היא יכולה גם להרפות. ישנה ההבנה ש'זהו לחץ, מתח וסבל; זהו מקורו; ככה זה כשהוא מפסיק; וזו הדרך להביא לעצירה זו.' כאשר מבצעים את התהליך הזה שוב ושוב ביושר ובגילוי לב, הנטיות הַמִּתְרַבּוֹת מתנקות.

סימן ההיכר של האמת הוא שהאדם מרגיש צלול, פתוח ומיושב במציאות. אין רטינות, אנחות של מורת-רוח או ניצחונות; התודעה נחה במודעוּת. רק אמת תחזיר את התודעה אל בית המודעוּת שממנו היא נובעת. ואז אנחנו מרגישים צלולים ומאוזנים. הנחות, אסטרטגיות, הגנות סבירות, טיעונים והטחות אשמה עשויים לגרום לנו להרגיש צדיקים, מוצדקים או עליונים, אבל הם לא ייקחו אותנו לשלום של נירוואנה. זו הסיבה שאנו הולכים אחר התנועה אל האמת. דרך מעבר מבורוּת לְאֲמִתִּיּוּת, אנו יכולים להיפתח למודעוּת יציבה, טרנסצנדנטית.