התחשבות הוליסטית

התחשבות הוליסטית: Mettā Pāramī

פרק תשיעי מתוך הספר "פָּארַמִי"1 מאת אג'אהן סוצ'יטו2

תרגום והערות – פניננדו בהיקהו

התחשבות הוליסטית: Mettā Pāramī

באיזה לב אין מעשי התחשבות נוגעים? מי אינו מתרגש מהכוונה 'להחדיר בכל העולם המקיף – לאחרים כמו לעצמי – תודעה חדורת התחשבות, שהינה שופעת, מרוממת, ללא גבולות, חפשית משנאה ופוגענוּת'3? או במשפט, 'כפי שאֵם מגנה בחייה על ילדהּ, ילדהּ היחיד – כך, בלב חסר גבולות, יש להוקיר את כל היצורים החיים'? אידיאל הרצון הטוב4 (mettā) המתבטא בביטויים אלו מהמסורת הבודהיסטית הוא כזה המשותף לכל הנתיבים הרוחניים. התחשבות היא באופן מיידי ומובן מאליו חלק גדול ממה שהן רוחניות ואנושיות אמיתיות.

כולנו יכולים לחוות רצון טוב כלפי ישות כלשהי בזמן מסוים. עם זאת, כולנו יכולים לאבד את הקשר עם דרך ההתייחסות הזוהרת הזו – במיוחד כלפי עצמנו. אז יש ערך להזכיר שכל אחד מאיתנו היה מתישהו בקצה המקבל של רצון טוב שניתן באופן חופשי. זה אחד מן ההיזכרויות, או 'מדיטציות של חמש דקות', שמועיל לבצע במהלך היום. עשיתי זאת בעצמי במשך שנים, נזכרתי במעשי התחשבות ספציפיים שהתרחשו באותו היום, והתעכבתי על התהודה הרגשית של זה. עד כה לא מצאתי יום שבו מישהו לא הציע מילה טובה, שאל אם אני צריך משהו, או אפילו דיבר על הסכסוך שלנו בצורה עדינה ולא פוגעת. עם כל זה אני מודה: 'הם לא היו חייבים לעשות את זה'.

אז כשאתם מרגישים מרירים, חרדים או בודדים – זכרו את זה: בזמן כלשהו ראו אתכם בעין אוהבת ואוהדת. הישארו עם הרושם הזה, נשמו אותו פנימה והחוצה והאריכו אותו. זכרו גם: לא משנה כמה אתם עלולים לחשוב שאתם מרושעים, אתם חווים רצון טוב כלפי משהו. כולנו כך – אומרים שאפילו היטלר אהב את הכלב שלו. עם זאת, ברור שעבור רוב היצורים ערוץ הרצון הטוב הזה נחסם מעת לעת על ידי שיטפון של פוגענוּת. לכן אנו זקוקים לאמצעי לשאת את הלב אל מעבר לשיטפונות המטביעים את תחושת-החבר שלנו. וכאשר אנו מקבלים את ההחלטה של ​​התחשבות, לא רק כלפי חתלתולים ביום נחמד אלא אפילו כלפי ג'וקים ביום גרוע, כאשר אנו כוללים דיקטטורים ומטורפים אכזריים, כמו גם את כל ההיבטים של עצמנו – אז אנחנו הופכים את mettā לשלמות, לדרך אדירה ומשנת צורת-חיים. התוצאה, הגשמת ה-פָּארַמִי, היא תודעה המבוססת על תבונה וחמלה, ואשר נפתחת בקלות לשלום הנירוואנה.

תודעת העצמי והאחר

הבה נגיע לנקודת המפנה. לב שופע אהבה הוא אכן אידיאל מושך, אבל מה שחשוב יותר הוא רוחב היישום ולא עוצמת החיבה. כאנלוגיה, הבודהה ציין שאם שודדים היו תופסים אתכם ומנסרים את איבריכם, ואם בזמן כלשהו במהלך התהליך הזה, התודעה שלכם היתה עוברת לסלידה – אז לא תרגלתם mettā ביסודיות5. אז אם תכללו את כל היצורים כל הזמן, תכירו בכך שלא לאפשר לתודעה לעבור לשנאה ולפוגענוּת זה סימן ההיכר שאתם יכול לכוון אליו. (וזו, אכן, רמה גבוהה מאוד).

Mettā היא הרחבה של התודעה או הלב הרגישים והמגיבים. עד כמה חיונית ההתאמה שלה! מצד אחד, התודעה יכולה להילכד על ידי פחד, חמדנות, שנאה ואשליה, ומצד שני היא יכולה להתרחב בנדיבות ובשלמויות אחרות.

הנושא העיקרי העומד בפני התודעה הוא איך היא מתייחסת למה שקורה. ההתייחסות היא בסיסית, כי למעשה אנו לעולם איננו ישות עצמאית, אלא תמיד 'ישות עִם' או 'ישות בתוך -', או אפילו 'ישות עם תחושת ישות ללא - '. התודעה היא רק המודעות הזו של 'להיות עִם' בתחומים השונים של ראייה, שמיעה, טעימה, ריח, מישוש וחשיבה. ובתהליך זה של להיות עִם, התודעה מכוננת אוטומטית את התחושה של סובייקט ואובייקט: רואה שרואה אובייקט נראה, שומע ששומע אובייקט נשמע וכו'. מתוך אותה דואליות, עולה תחושת העצמי והאחר. זו תוכנית התודעה. שימו לב שהעצמי והאחר הם עמדות יחסיות התלויות זו בזו. אתה לא יכול לחוות חוויה של עצמי בלי זולת (חי או דומם6) המנוגד לו. אולם עבור כל תודעה, הדגש הוא על העצמי; החלק ה"אני, שלי" הוא ההיבט המכריע בעולם של שינוי אחרים. אפילו בתודעה שלך, מופיע העצמי (הסובייקט) כצופה והאחר (האובייקט) כמחשבות ורגשות. או שהעצמי הוא האופן שבו אתה תופס את עצמך כהוויה, ואחר הוא מה שאתה צריך להיות, יכול להיות או היית.

זוהי השקפת עצמיות, והיא הנורמה עבור יצורים לא מתעוררים. השקפת עצמיות נשענת על ההנחה שקטבים אלו, הנוצרים בתלות הדדית7 הם למעשה נפרדים ואוטונומיים. המסקנה מזה היא "עצמי", למרות חוסר היכולת של אותו עצמי להחזיק או לשלוט בגוף או בנפש שהוא מאמץ כעצמו; למרות תורשתו הגנטית והפסיכולוגית מאחרים; ולמרות חוסר יכולתו לשהות ללא תמיכה ממראות, צלילים, חיבה ופעילות מכוונת – שכולם מחוץ לשליטתו. השקפת עצמיות עיוורת לתלות הדדית. כתוצאה מכך, בורותה השוטפת סוחפת אותנו לתחושת נפרדות וניכור, תוך שהיא טוענת כל הזמן שזו האימפריה שלנו.

תחושת חוסר הסיפוק המתרחשת בטריטוריה של הניכור אינה מיוחסת לניתוק בין העצמי לאחר. במקום זאת, הבורות אומרת לנו שיש משהו לא בסדר עם האחר, או העצמי שבסופו של דבר הופך לאחר – כלומר, התודעה שלי שאני צריך להתמודד איתה. אז אנחנו בוררים באחד מהאשמים הנראים האלה או בשניהם. לעתים קרובות קורה אז שסימן הגבול בין העצמי לאחר הופך להיות של חוסר רצון, למרות שאולי אפילו לא נזהה אותו. אנו עשויים לומר: 'אני צריך להיות כזה', 'אני זה שצריך לעשות את זה', 'אני צריך לעזור לאחרים להיות יותר כמו שהם צריכים להיות'. בכל אלה, מערכת היחסים היא כזו המסומנת בתחושה של חוסר ההתאמה של עצמי או אחר. שיטפון ההתהוות הופך הנחות כאלה להגיוניות: כמובן שעליי להשתפר! וכמובן שאתה והעולם יכולים להשתפר! אבל האם תסכול ותגובה עיוורת גורמים לזה לקרות? בעקבות האינסטינקט הזה, האם אי פעם שמתם לב שהזמנים הטובים עדיין לא מגיעים? עכשיו זה לא שהכל בדיוק נכון, אבל כשההנחה של הצורך להפוך למשהו אחר קודמת, והיא התצורה הבסיסית של העמדות שלנו – איפה ההערכה, איפה החדווה? בעולם של בני אדם פגומים, איפה הבסיס לרצון טוב? איפה המשאב וה-פָּארַמִי שיכולים להפוך את העולם למקום טוב יותר?

קבלת האחרוּת

בתרגול של התחשבות, אנו מסתכלים לתוך התודעה בעודה מתרחשת, רגע בכל פעם, מתוך כוונה להרגיע אותה אל מחוץ לאחיזת הסלידה, הדיכאון והחרדה. כדי לתמוך בכך, ההנחיה היא שלמרות שתחושת ה'עצמי-זולת'8 מתרחשת כברירת מחדל, אנו יכולים להשפיע על הטעם הרגשי והאנרגטי שלה. הכוונה הנוכחית שלנו לא צריכה להיות מתוחה, בלתי מספקת וביקורתית; היא יכולה להיות מרוממת ומרווחת. תחושת ה'עצמי-זולת' יכולה לזרז ולתת הזדמנות לְכַוָּנָה להציע תמיכה. כוונה זו חיונית לחיים מאושרים, כי אם לא נשתמש בחוויה היחסית בצורה אדיבה ונדיבה, אז התגוננות, חרדה, הטלת-דופי ושמירת-טינה עתידים לרדוף את חיינו ולפגוע בחייהם של אחרים.

Mettā היא אי סלידה, אבל זה גם אי-היקסמות ואי השלכה. זה משחרר אחרים מלהיות האובייקטים של ההשלכות, התאווה והאידיאליזם שלנו. זה מאפשר לאחרים לא להיות כמו שאני רוצה שהם יהיו בשבילי. אהבה אמיתית9 לאחר פירושה שאינכם מנכסים מישהו או מקרינים עליו את משאלותיכם או את צרכיכם הלא ממומשים. במקום זאת, mettā פירושה להכיר באחרוּת ולהרגיש שזה בסדר. אנחנו לא צריכים לגרום לאנשים להיות זהים לעצמנו או לשפוט את עצמנו בהסתמך מה שאנחנו חושבים על אנשים אחרים. אנו לא צריכים להרגיש שאנחנו צריכים לשבות אותם לצידנו, או להרגיש שהם צריכים להשביע את הרעב הרגשי שלנו. וכאשר mettā מפותחת במלואה, היא יכולה לאפשר לנו להיות עם המעצבן והלא הוגן והמבולגן, כך שתפיסות כאלה אפילו לא מוצאות אחיזה.

אותו הדבר לגבי עצמנו: כשאנחנו מחזיקים את עצמנו בתודעת רצון טוב, אנחנו לא צריכים להרגיש מאוימים ונאלצים להוכיח את עצמנו. כולנו היינו קטנים, חלשים וטיפשים. כולנו היינו תינוקות חסרי אחריות לחלוטין, מתבגרים מביכים, עשינו בלגן, שיקרנו, רימינו ואולי אפילו הרגנו. ובכל זאת השתנינו. כל אלה היו מבקרים10 וכוחות שכבשו את התודעה. נכון, אין להכחיש את האחריות לאפשר לתודעה להיכבש כך, אבל האחריות הנוכחית שלנו היא של טיפוח מידות טובות, תבונה והתחשבות, לא של אובססיביות ושמירה על נטל האשמה וההכחשה. ואחד מכלי הריפוי העיקריים לתהליך זה הוא mettā. עם זה אנו מתעמתים עם samsāra בעזרת אי סלידה ואי השלכה. אנו יכולים לקבל את נוכחותם של הקטנוניות, האשמה והחרדה כמבקרים מותנים בתודעה, ולעבוד איתם. אז כבר אין ממה להסתתר או לפחד. זוהי גישה שימושית יותר מאשר לעבור עוד סבב של ייסורים, שנאה עצמית והתגוננות. על ידי הרגעת התגובות הללו, mettā מאפשרת לנו לחדור ולהסיר את שורש הגורם לפוגענוּת – לעתים קרובות כלפי עצמנו – מתחת לתסביכים.

התחל עם אמפתיה

למרות שאולי איננו מבצעים פעולות של שנאה ואלימות, השורה התחתונה הרגילה יותר של פוגענוּת היא חוסר יכולת לחוש אמפתיה ורצון טוב. חוסר האמפתיה הזה נותן מטעמו בתודעה ומהווה מקור לבעיות רבות. לפעמים אנחנו מסונוורים מהדחף האינסטינקטיבי שמניח שתאוות בצע ושאפתנות אנוכיות הן הדרך אל האושר; לפעמים אנו נדחקים על ידי דחף האגו של ההתהוות שרוצה שנהיה טובים יותר, מושכים יותר או מוצלחים יותר מאחרים; לפעמים אנחנו מרגישים פוגענוּת בגלל הבדל דעות ונקודת מבט. מה שיש להכיר בו הוא שזוהי רק התודעה הפועלת בהתאם להתניה הבסיסית של השקפת עצמיות. זו לא אמת קבועה, לא מי שאתם, אלא הביטוי הנוכחי של הסדרה המתמשכת של השפעות ותגובות – עכשיו מהורהרים, עכשיו להוטים, עכשיו אכפתיים, עכשיו חסרי מנוחה.

אם אתם יכולים להתייחס לתודעה הזו כפי שהיא באמת, אתם הופכים רחומים. תודעותיהם של אנשים מותנות ומתגבשות סביב נסיבות. אתם מבינים שאנשים אולי לא יודעים הרבה על התחשבות פשוט כי הם לא קיבלו הרבה ממנה. ייתכן שנעשו או נאמרו להם דברים פוגעים ופוגעניים; הערכה וחום אולי היו במחסור. כתוצאה מכך, לתודעות כאלה יכולים להיות טעמים חמצמצים הנצמדים לתחושת ה'עצמי-זולת' שלהם, ואשר מולידים תגובות עוינות או חסרות אמון. ברירת המחדל, אם כן, היא תפיסת יחסים מעוותת שבה הנאה וביטחון אישי נובעים מהתנצחות עם אחרים, אפילו דרך לעג או העמדתם כשעיר לעזאזל. נוצר גבול שחוסם אמפתיה. וזה אפילו לא מרגיש רע בהתחלה: להשיג יותר מאחרים, להפיל אחרים או להתנקם יש להם את אותו פרץ מתיקות כמו לסם. בגלל זה זה11 משתלט.

אבל זה לא חייב לקרות. לפני כמה שנים, חבר שלי – הבה נקרא לו סטיב – נהג במכונית המשלוחים שלו לתחנת דלק כדי למלא את המיכל. האיש שהפעיל את המשאבות – צעיר כמו סטיב – רכן לתוך המכונית והבחין בתצלום של אג'אהן צ'ה שהודבק על לוח המחוונים. הוא פתח בכמה שאלות מגחכות לגבי מי זה הבחור הקירח הזה בגלימות, ולמה חבר שלי הדביק כזה מוזר להסתכל עליו. סטיב נדהם מכך שלעג לו, אבל עמד על שלו. הוא הסביר לצעיר הקשוח שלפני שקרא את תורתו של אג'אן צ'ה ופגש את תלמידיו, הוא הרגיש מדוכא עד כמה החיים נראים חסרי משמעות. הוא לא ידע מה לעשות בחייו, הרגיש בודד ורק בזבז את זמנו; לפעמים אפילו התחשק לו לסיים את הכל. אבל לפני שהספיק להתקדם בדבריו, האחר קטע ב'אתה מתכוון שגם אתה מרגיש ככה!'

אז זהו. מישהו מעז לומר את האמת על הסבל, ומייד נשמע צליל האמפתיה. פתאום הקונפליקט, ה'אתה כל כך שונה ממני', מתפוגג. אף אחד לא שינה כלום חוץ מאת תוכנית ה'עצמי-זולת'12, אבל באותו רגע של אמפתיה יש העמקה הדדית. הדרך לצאת מן הפוגענוּת אינה דרך שיפוט מי צודק, אלא דרך מציאת בסיס משותף. התחשבות, או חוסר סלידה, מתחילים באמפתיה, בתחושה שכולנו נמצאים באותו אוקיינוס ​​סמסארי ביחד, נאבקים בשיטפונות.

ריכוך פסקי דין השוואתיים

כל היצורים מחפשים את רווחתם האישית. הסבל והלחץ להשתחרר ממנו הם הדאגה של כולנו, אז בוודאי היינו יכולים להיפגש כדי לתמוך אחד בשני. ובכל זאת אנו מתמקדים לעתים קרובות בדרכים שמבדילות אותנו. ההתמקדות הזו מביאה עוד יותר סבל, במונחים של שיפוטים השוואתיים שמביאים לתחרות ולקונפליקט. מצד שני, כשיש אמפתיה – גם בזמנים שבהם אנו חווים שכול, כאב ופחד – הסבל פוחת. אין דבר המסייע לאמון, כוח והתרוממות רוח כמו מאבק משותף. קחו בחשבון את סיפוריהם של מגלי ארצות אשר, גם בנסיבות קיצוניות, נאבקים יחדיו להגיע מקום מבטחים; קונפליקט משותף מביא לתחושת עמיתים עם החיזוק ההדדי העצום. כאשר תחום הדאגה מתרחב לכלול אחרים – אפילו אלה שעמם אנו מסוכסכים – במובן חשוב, הסבל דועך. זה, ציין הבודהה, הוא הסבל שאנו יכולים להביא לסיומו. בכך, אנחנו לא רק משתחררים מכאב, אנחנו מתרחבים ומעמיקים אל מעבר לניכור, לתוך תבונה וחמלה.

אז יש תבונה מעשית גדולה בהבנה כיצד התודעה יוצרת תחומים של דאגה ועניין, וכיצד אנו יכולים לעבוד עם אלה. כמובן שיש תחומים; יש יצורים אחרים על פני כדור הארץ. אבל מה שקובע הוא איך התחומים האלה נשמרים, נפתחים ונסגרים. כשאנחנו מתחשבים באחרוּת – באופן שבו יצורים שונים מאיתנו – אנחנו יכולים להרגיש או חוסר ביטחון, 'איך היא בהשוואה אלי?' או בוז, 'אתה לא טוב כמוני'; או פחד ויראה, 'אתה יותר טוב או חזק ממני'. או, אנו יכולים להרגיש הערצה/משיכה – 'אני רוצה להיות קשור אליך.' הנחות מיידיות אלו נקראות 'יוהרה': כלומר, אנו תופסים אנשים כגרועים יותר, טובים יותר או זהים לנו. ההשפעה היא שההיענות של התודעה נתקעת. היא לא רואה את העשירים או המצליחים בחמלה על הסבל שלהם. היא לא מעריכה את היופי, ההומור או החוסן של אלה ה'גרועים ממני'. והיא לא מכבדת את ההבדלים של אלה שהם 'כמוני'. הלב לכוד ביוהרת השקפת-העצמיוּת, הלב אינו מרחיב את תחומי ההערכה והדאגה שלו; אנחנו לוקחים זה את זה כמובן מאליו בתור 'אשתי', 'הבוס שלי', 'המורה שלי'; והקיבוע הזה שלהם מקפיא את הרגישות שלנו. במצב זה, הלב מתהפך בקלות להתלונן על כך שהאחר אינו כפי שהוא 'צריך להיות' (או ליתר דיוק כמו שאני רוצה שיהיו), וכך הלב הופך לקרקע פורייה לפוגענוּת.

חישבו על כך: אם אתם לוקחים מישהו כזהה לכם, אתם מרגישים מבולבלים ומתוסכלים כאשר הדעה שלו שונה משלכם. ובמוקדם או במאוחר היא תהיה כך, לא? אז יש קונפליקט לא רק כשאתם חושבים שאחרים שונים מעצמכם, אלא גם כשאתם חושבים שהם זהים. הניסיון לגרום לאנשים להיות שיבוטים של עצמכם גורם לכם להיות חסרי סובלנות. לחלופין, אתם מלחיצים אנשים לקבל את אותה השקפה. אבל 'אנחנו' שלא צמח דרך זיהוי והכלה של הבדלים הוא עריצות קונפורמיסטית, לא קיום הרמוני. הדרך היחידה החוצה מזה היא mettā – הרחבת התחום של תחושת העמיתים לכלול את כולם. אפילו, כמובן, את אלה שמעצבן איתם.

לשם המחשה: מכיוון שמנזר בודהיסטי הוא מערכת פתוחה, מגיעים אליו מבקרים רבים, ולא כולם לגמרי מאוזנים. לפני כמה שנים, אדם שאקרא לו דניס נהג לפקוד את המנזר למען איזושהי חֶבְרָה, אבל תמיד היה רועש ותוקפני כלפי אחרים במעונות. הוא עשה את מה שהוא הרגיש שהיא עבודה מועילה, שלמעשה הפריעה, ובאופן כללי עשה מעצמו מטרד עד שהיה עוזב, שופך על כולם התעללות מילולית – עד לפעם הבאה. אז כשהוא הופיע יום אחד באולם הפגישות נשמעו כמה גניחות חנוקות; כשהתחיל לנופף בזרועותיו ולדרוש תשומת לב, רוב האנשים עזבו. אחד הנזירים עמד איתן והודיע ​​לדניס שהתנהגותו אינה מתאימה למנזר – מה שהרגיז את דניס עוד יותר. הסתכלתי על האיש הזה עם דרישותיו, ונראה היה שהעדשה של תודעתי התרחבה. 'מסכן', חשבתי, 'הוא בטח מעצבן כל כך הרבה אנשים. אבל ברור שהוא בא למנזר בשביל חֶבְרָה.' אז מצאתי את עצמי מתקרב אליו, קורא בשמו בעדינות, אוחז בזרועו ומסתובב אתו במסדרון, מדבר אתו תוך כדי. לא היו לי ציפיות; זו הייתה רק תגובה, אבל ההשפעה הפתיעה אותי. הפראות שלו פחתה, והמתח הגופני שלו נרגע. כשהערתי שהוא לא אדם רע, אבל ההתנהגות שלו מפחידה אנשים, הוא נעצר. שמתי את זרועי סביב כתפו, והוא החליק בשקט במורד הקיר כדי לשבת על הרצפה. תוך כמה רגעים הוא התכרבל וישן כמו תינוק. הנחתי עליו שמיכה. לאחר תנומה קצרה, הוא התעורר רגוע וקוהרנטי, נשאר לשתות תה ואז הלך הביתה. הוא קיבל את מה שהוא בא בשבילו, אחרי כל השנים האלה.

טיפוח תודעה חסרת גבולות

אז הנה השאלה: מי חשוב יותר, מי מקבל מנות ראשונות של התחשבות – אני או אתה? ובכן, אם התודעה שלך עצבנית ומדוכאת, אתה לא במצב הטוב ביותר לחלק אהבה סביב. אבל מצד שני, אם אתה שומר את זה לעצמך, ואתה מתעסק בכל צריבה בתודעה שלך, אז זה מרגיש כמו נרקיסיזם.

זו שאלה מכשילה, כי התרגול הוא הוליסטי: לאחרים כמו לעצמי. הדרך שבה זה עובד היא שאתה רואה היכן התפתחות יכולה להתרחש ולהרחיב אותה משם. אתה ממשיך להרחיב ולהעמיק את תחום ההתחשבות לכל הכיוונים. זה בגלל שיש כמעט-החמצות. לדוגמה, יש אלטרואיזם שנראה כמו התחשבות, ועשוי לשאת חלק מתכונותיו, אבל מעורבב עם הצורך להרגיש שאדם אוהב ומועיל לאחרים. אנו מטילים על אחרים דרישה שהם ייהנו מאהבתנו. זוהי התחשבות מיסיונרית. היא לא תמיד מאפשרת לאנשים להיות כפי שהם; אנחנו רוצים להמיר את המגעילים לאוהבים ולגרום לחולים להבריא. כעת, ל-mettā אכן יש השפעות כאלה, אבל כתרגול דהרמה היא מתמקדת בַּכַּוָּנָה ולא בהגעה למצב ספציפי. אז אנחנו לא מתרגלים התחשבות כדי להפוך אחרים לרעיון שלנו לגבי מה זה אדם נחמד. במקום זאת, התרגול הוא לטפח שדה מודע של התחשבות שבו – כאשר היבטים של עצמנו ושל אחרים מתעוררים במודעות שלנו – הם לא יפגשו בפחד או שליליות. אז אנחנו סומכים על הסרת הפוגענוּת והשקפת העצמיוּת שישפיעו.

כמובן שאנחנו לא יכולים להביא התחשבות לאחרים מבלי שהרגשנו זאת בעצמנו, מה שאומר שהמגבלות, הפחדים, הספקות והכאבים שלנו הם חלק מהותי מעבודת השטח שלנו. אז זה שימושי לבדוק אם יש לנו mettā לעצמנו, ומתי אנחנו מאבדים אותה. האם אנחנו מרביצים לעצמנו ומרגישים אשמים כשאנו עושים טעות, מְאַחֲרִים או לא עומדים בציפיות של אחרים? האם אנו מרגישים צללים מרחפים סביבנו מעל דברים שעשינו או לא עשינו? האם התודעה המתחבלת שלנו יוצרת דימוי של כמה מישהו אחר גדול ולכן עד כמה אנחנו נחותים? נקודת הלמידה היא שכל עוד אנו אוחזים בתכונות מסוימות ונצמדים להן כעצמי או כאחר, כטוב או רע, לעולם איננו מגיעים לרצון טוב הוליסטי. עם השקפת העצמיוּת, במוקדם או במאוחר מישהו יהיה נחות ומישהו עליון.

במקום זאת, עלינו לחבר את הרצון הטוב לחוויה של העצמי והאחר כפי שהיא מתרחשת; כלומר, איך אני מרגיש כלפיך ברגע זה. ואז אנו מביאים את כוונת הרצון הטוב לאי הוודאות, או לפחד או לעצבנות כפי שאנו חווים אותם. ואנחנו גם מוכנים להיות מושפעים: אנחנו נשארים פתוחים למה שקורה לעצמי ולאחר, בלי לקבל תשובה לגבי מי צודק ומי לא.

אחת הנזירות במנזר נולדה ונישאה בקמבודיה. בזמן השואה בקמבודיה, בעלה העלה אותה ואת הילדים על מטוס, והבטיח לבוא בעקבותיהם כשיסיים איזו עסקה. היא לא ראתה אותו שוב. היא התעסקה בחיים בארה"ב, לא רק בגידול שלושה ילדים, אלא גם למדה וקיבלה תואר שני. היא הייתה חייבת, כדי להרחיק את תודעתה מלהתעכב על העבר. אבל כל הזמן היא יכלה להרגיש שנאה ל-קמר רוז' (שהרגו את בעלה) רותחת בתוכה. בסופו של דבר כוונתה לעזור לתושבי קמבודיה לבנות מחדש את ארצם הביאה אותה לעימות עם רגש הפוגענוּת הזה. איך היא יכלה להביא לפיוס, כשעדיין לא התפייסה בעצמה? באמצעות סדרה של מפגשים, היא למדה על מדיטציה, והתחילה לנקות את תודעתה משנאה. אולם המבחן האמיתי הגיע כאשר היא נאלצה לנסוע לקמבודיה כדי להיפגש ולעבוד עם חברי ה-קמר רוז', שאחד ממנהיגיו עדיין דגל בכך שיש ללמד את הילדים להילחם כדי לנקות את מדינתם מהשפעה זרה. כשהיא מביטה ישר בעיניו של מנהיג הפלג שהרס את בעלה ורבע מאוכלוסיית ארצה, ביקשה ממנו לעצור, ואז ביקשה סליחה על השנאה שחשה כלפיו וכלפי הפלג שלו. היא המשיכה בהצעת סליחה על הכאב שהם גרמו. חלק מהאספה בכה, חלק חיבקו זה את זה. מעטים נשארו מרוחקים, אבל עבור רבים התהליך המשיך הלאה.

אז בעבודה עם אחרים כמו עם עצמך, עלינו להיכנס עמוק לתוך התודעה. בהתבוננות ישירה במה שמתעורר – בקו המפריד בין מה שנוח לנו ומה לא – פשוט שימו לב לטעם התודעה. האם הוא מכווץ, מתגונן, חרד, תובעני? הקשיבו לטונים ולאנרגיות מאחורי הנושאים שהתודעה מעלה; הִתְכַּוְנְנוּ לגלי הרוגז, הפחד, האשמה וכן הלאה; וְהוֹשִׁיטוּ אמפתיה ואי סלידה. העניין הוא לא להילחם, לחסום או לברוח. בהחזקת המרכז שלנו, נוכל לרכך את עצבנות התודעה. אנו יכולים להיפתח לכלול את חוויית עצמנו וחוויית האחרים במודעות שלנו. זהו הטיפוח של התודעה חסר הגבול; עם הזמן, היא מתרחבת וכוללת הכל.

יכולת בנייה

היכולת ליצור mettā תלויה הן בנכונות והן ביכולת. אלה עשויות להיות במחסור. אלה שחוו התעללות מתמשכת יכולים להתקשות מאוד לחוות התחשבות כלפי עצמם או כלפי אחרים; אלה שלא הייתה להם נוכחות בטוחה של רצון טוב יכולים להיות נתונים לחוסר הביטחון שמוביל להתקשרות עם השקפות והיווצרות. היכולת שלנו יכולה להיות מוגבלת גם על ידי האופן שבו אנחנו מושפעים בהווה. למרות שהתנאים תמיד משתנים, כאשר התודעה מושפעת ממבקרים כמו פחד, דאגה, אשמה ותשוקה, היא מתקבעת בקלות במצב זה. אם המבקר הוא כעס, אז התודעה הופכת מסתמרת וגעשית. אם המבקר הוא חרטה או אשמה, התודעה הופכת למערבולת שרודפת את עצמה ומשקיעה למטה. אז אנחנו צריכים לפתח כוחות ומיומנויות כדי להפסיק להיות מוכרעים על ידי הכוחות המקבעים האלה.

מכאן הדרישה לפתח פָּארַמִי. נדיבות ומוסר הם יסודות לתחושת עמיתים. ועם פרישות, אנו מתרגלים להרפות מתחושת החמדנות והאנוכיות, הגישה של 'אני, אני, אני'. גם זה בסיס להתחשבות. עם הוויתור, אנו מתחילים להרפות מהצורך להיות מצליחים או מהצורך בסטטוס, ולבחון את האביזרים שבהם אנו משתמשים כדי לתמוך בדימוי העצמי וברווחה הרגשית שלנו, הכוללים דברים חומריים, ממריצים, עסקנות, סטטוס ושבחים. כשאנחנו מתחילים להרפות מכמה מהאביזרים האלה, אז אנחנו מבחינים בטלאים הריקים בתודעה13, שבהם יש צורך גולמי להמרצה, ואנו מבחינים בחוסר השקט הנובע מכך. טלאים ריקים אלה מציינים היכן עלינו להתחיל למלא את הגוף הרגשי שלנו ברווחה.

שלושת השלמויות הראשונות – נדיבות, מוסר ופרישות – מאפשרות רווחה, כי כאשר אדם הינו נדיב וטוב לב, יש כבוד עצמי. בגלל הקארמה הטובה ההיא14, יש לנו בהירות רגשית שבה התודעה יכולה להרחיב את עצמה אל יצורים אחרים בדרכים אמפתיות ולא נאחזות. לכן אנחנו מתמלאים ומתעשרים יותר בעצמנו ויכולים להרפות מעוד כמה אביזרים. ככל שהפחד והצורך נעלמים, ההבחנה נעשית ברורה יותר, ואנו יכולים לראות היכן עלינו לעבוד. משמעות הדבר היא שאנו מתחילים לזהות היכן נמצאים בחיינו גבולות של פחדים והתגוננות. מעבר לגבולות הללו אנו קורסים או נעשים בלתי עקביים, ובשמירה עליהם אנו מתכווצים או גועשים. אבל עם ה-פָּארַמִי, אנו רואים מה משפיע עלינו בקצה תחושת העצמי שלנו, ואז אנו מוצאים את האנרגיה לעבוד עם אותו מקום רגיש.

הרחבת התודעה למקומות רגישים לוקחת אותנו לתוך המערבולת שהגבול נוצר כדי להכיל אותה. לעתים קרובות יש רגשות ואנרגיות שנדחקו הצידה או הודחקו, והם שוכבים רדומים בשדה התודעה, כל עוד אנחנו עסוקים או יכולים לשלוט במתרחש. אבל מעבר לזה – כשדברים משתבשים, או מישהו או משהו לוחץ על הכפתורים שלנו, או כשאנחנו עושים מדיטציה – משמעויות ישנות של היותנו נלחצים או נדחפים או דחויים יכולות להיות מופעלות. ואז מה שמתעורר הן בדרך כלל צורות של פחד, צער או זעם. מישהו פלש ​​למרחב שלנו; דחו אותנו או דחקו אותנו מן החמימות. יש כמובן גרסאות אישיות לסיפורים האלה, אבל אלה הם המסרים הבסיסיים של המערבולת שמתוכה מבעבעים צורך ודיכאון, חרדה ודחיה. ועם אלה, הכוונה הראשונה היא של סבלנות, אחר כך אמיתיות, בתוספת נחישות להתחשבות. להחזיק את המרכז, לרכך, להרחיב, לכלול הכל. שמירה על הכוונות הללו – לא משנה מה – מובילה לישוב-הדעת ולצליחה.

סבלנות הינה חיונית כי לפעמים זה יכול לקחת הרבה זמן להישאר בקצוות לפני שדברים משתנים. אמיתיות נדרשת כדי להכיר: 'המערבולת הזו, תחושת ההפחדה הזו היא לא הוא, היא, הם או אני. היא בעצם ההשפעה והתגובה הזו.' אז זהו: לעתים קרובות בחיינו אנו מוצאים את עצמנו עוברים את אותם תרחישים רגשיים ואותם חוויות של היותנו נפגעים, ש'הפילו עלינו' – רק עם דמויות שונות שמפילות עלינו דברים או מעצבנות. ראשית אתם מניחים, 'זה הוא או היא'. ואז אולי תחשבו 'זה אני, זו החולשה שלי'. אבל האם זה באמת נכון? אתם יכולים לבלות דורות בייחוס סיבות בכל מקום שתבחר לאורך הגבול עצמי-אחר, אבל זה לא משחרר את הכאב. במקום זאת אתם צריכים את הנחישות להישאר עם זה, להגיע לאמת שמאחורי השקפת העצמיוּת. ככל שאתם משחררים את כל האבחנות והעמדות, תודעתכם מתרחבת כדי לכלול את הכל. זה המקום שבו הנטייה החבויה שמחזיקה את הגבול העצמי-אחר מגיעה לשחרור.

לב גדול

כתרגול דהרמה, אנו מקיימים ומעמיקים את כוונת ההתחשבות, ללא קשר לזהויות השונות ולצללים המתעוררים במודעות. זה מספיק. אנו מבססים מודעות ברורה ומקיימים התחשבות ברגע שבו מתרחשים רשמים ובמקום בו מתעוררות תגובות. לא מדובר בהעלאת תחושות גדולות של חום רגשי, אלא בתהליך של שמירה על קשר, של אי האשמה של עצמך או של אחרים ושל אי כניסה לעבר כדי לחדש בעיות ישנות. ה'שהייה עם' הנקודה הזו של הפוגענוּת והכאב מתחילה להעביר את המודעות לחמלה (karunā) ולתבונה טרנס-אישית.

Karunā היא המבט בעין טובה על חוסר האונים של הסבל שלנו. כאשר אנו חווים זאת ללא האשמה או התגוננות או מאבק, מתעוררת חמלה. והיא מתעוררת ללא קשר לזהות או לערכה של הישות הפצועה. חמלה סוחפת את השיפוטים על אחרים או על עצמנו. היא יודעת עד כמה זה נורא לכל דבר – אפילו לרוצח המונים, עריץ או נחש ארסי – להיות לכוד בכאב. כשנכנסים לתחום החמלה הזה, זה לא עניין של לעשות משהו, להאשים או להרגיש עצוב לגבי זה, או לייחל שזה יהיה אחרת. במקום זאת, מדובר בכניסה למקום שבו נוגעים ישירות בכאב. ואז, דרך השהייה בכאב שבו התודעה לא יכול לעשות כלום, אין לה תרופות, רעיונות או פילוסופיות, היא יוצאת מהעמדה של 'אני'. המצב התודעתי הקטן והמקומי נפתח מתוך ברירת המחדל של העצמי והאחר אל הלב הגדול.

לאי-עשייה של לב כזה יש השפעות עוצמתיות. במקום לנסות לעשות קסם (ולהרגיש מתוסכל אם 'זה לא עובד' או 'אני לא מספיק טוב'), אנחנו נותנים לריפוי לקרות מעצמו. ואז יש תחושה של חסד, של קבלת חמלה שהיא גדולה וחסרת גבולות מכל תכונות או מאמצים אישיים של האדם. זה באמת נקרא קיום אלוהי (או נשגב) (brahmavihāra). ובאמצעות התבוננות בטבע חסר האנוכיות של קיום זה, התודעה מרפה – לא רק מפוגענוּת, אלא גם מהדחיפה של ההתהוות והשקפת העצמיוּת. זהו חוֹף הַמֵּעֵבֶר.