שאלות ותשובות (2)
שי פורת שואל ביחס לשיעור "מניין באים הרגשות":
...מעניין אותי לשמוע את דעתך ביחס ליחס, או לקשר (או להעדרו ...) בין מסקנות החוקרת ביחס לתחושות (במילים שלי: אין נעים או לא נעים [ודנה], כל התחושות אינן אלא נתונים לצורך נקיטת פעולות עתידיות בחיסכון משאבים גדול ככל הניתן) לבין המסורת המדברת על חמשת האגריגנטים (מגע, ודנה וגו' ...).
החלק של הרגשות מובן לגמרי ועולה בקנה אחד עם הלימוד שלנו – הכל זה עניין של הקשר (כלומר, של הטיות מנטליות).
ראשית אני רוצה לדייק במונחים שאני משתמש בהם לתרגום והוראת הדהרמה. לא שאין אפשרות להשתמש בתרגומים אחרים, אלא שחשובה לי האחידות בתוך ההסברים שלי, שמשתדלים מאוד להיות עקביים ככל האפשר. ובכן:
תחושה – היא תרגום שלי ל"ודנה" (Vedanā) ובהקשר זה פירוש המילה הנו צר מאוד: תחושה היא התווית הרגשית האוטומטית שכל יצור חי "מדביק" לכל קלט חושי, והיא משתנה ונעה ללא הרף על הסקאלה שבין "תחושת אושר" דרך "תחושת לא סבל ולא אושר" ועד "תחושת סבל". (ראו: " הַסִּדְרָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל שְׁאֵלוֹת וּתְשׁוּבוֹת" MN043 [ו].)
תחושה היא אכן אחד מחמשת המקבצים (Khandhā) הנקראים גם "מקבצי ההיאחזות" וארבעת האחרים הם: הגוף (Rūpa), התפיסה (Saññā), המושגים (Saṅkhāra) והתודעה (Viññāṇa). (מגע אינו נכלל ביניהם). תחושה היא גם אחת החוליות המרכזיות בהתהוות המותנית. שימו לב שהסבל, שהוא וההיפטרות ממנו הם מוקד הדהרמה, סבל זה הוא תחושה.
למילה החשובה מאוד בתרבות המערבית כיום, "רגשות", אין מקבילה מדוייקת בפאלי. הטקסט בפאלי מדבר על רגשות כגון כעס, חמדנות, קנאה וכו' כ"זיהומי תודעה". מה שאנו קוראים בשפתנו כיום "רגש" הוא מושג רחב, המורכב לפחות משלושה מרכיבים שונים: 1) תחושה, במובן הצר הנ"ל. 2) מוסכמה תרבותית המתארת היכן אמור להופיע הרגש הזה ומה הוא אומר. 3) תחושה גופנית המבטאת באופן לא מילולי את הרגש, שגם לה יש מרכיב של מוסכמה תרבותית אבל גם מרכיב אינדיבידואלי.
עד כאן, בקצרה, ההבדל בין "תחושה" Vedanā לבין "רגשות".
ועכשיו – יש לשים לב שאני הבאתי בשיעור "מניין באים הרגשות" פודקאסט, מצוטט מילה במילה עם הערות מעטות בלבד. הפודקאסט אינו מתיימר ללמד ישירות את הדהרמה שלימד הבודהה. הוא מספר על תהליך מדעי אחד שעברה חוקרת אחת, בנסיון להבין בכלים המדעיים קטע אחד קטן של המציאות.
מה שמתואר בחלק הראשון של הפודקאסט הוא סיפור של כשלון: המחשבה המדעית המקובלת הייתה, לדברי המראיין והמרואיינת כאחד, ש"אין זה הגיוני" לחשוב שרגשותינו אינם תגובה מתאימה לקלט חושי נתון, אלא תוצר של תהליך פנימי שלנו. הכשלון מתבטא בזאת, שלמרות שהחוקרת קיבלה במחקרים חוזרים ונשנים תוצאות שאינן מתאימות לניסויים שפורסמו ואשר תמכו ב"תיאוריית פערי האני", היא לא העלתה בדעתה, במשך שמונה שנים, להטיל ספק בתיאוריה הזו כפי שלימדו אותה, ולנסות למצוא תאוריה שתתאים לתוצאות, ולא תוצאות שתתאמנה לתיאוריה.
החלק השני של הפודקאסט מתאר כיצד, באמצעות התבוננות באירועים שונים בחייה, הבינה החוקרת שעליה לשנות כיוון מחשבה; שיש לה הצדקה, מתוך נסיונה הסובייקטיבי, לראות את הדברים אחרת.
ומה שהיא ראתה הוא שמה שאנו קוראים "רגש" הוא תלוי הקשר. ושההקשר הזה, המתבסס לכאורה על אירועים אובייקטיביים, נעשה למעשה בתוך תודעתנו פנימה, ומתבסס יותר על מצב התודעה הזו בעת עשיית ההקשר. בזה בעצם מסתכמת תגליתה, שאין לזלזל בה כלל, אם משווים אותה לאמונה שבה החזיקה קודם לכן, ולעובדה שאנשים רבים מאוד עדיין מאמינים בלב שלם שמה שהם מרגישים משקף את המציאות, ואין להתווכח עם הרגש.
מבלי להיות מודעת לכך, הצליחה החוקרת להשתמש בכלי הלא-מדעי בעליל אבל הבודהיסטי מאוד: התבוננות פנימית. היא נוכחה בתופעות בתודעתה היא, והכלילה אותן לתודעות אנושיות בכלל. כמובן, לשם עיגון ההיווכחות הזו בשיח המדעי היא הייתה צריכה לתלות את היווכחותה זו במחקרים מוכרים במדעי ההתנהגות.
וכך, החלק השלישי של הפודקאסט, הדרך שבה היא מתארת את יצירת ההקשר, כ"מה שהמוח עושה, זה לחזות, הוא חוזה כל הזמן אלו פעולות תידרשנה ברגע הבא ואלו אותות חושיים יגיעו ברגע הבא" אינו מבוסס על מחקרים שלה. זה מה שידוע מזמן שהתודעה עושה (שימו לב להבדל בין השימוש שלה במילה "מוח" לשימוש שלי ב"תודעה"): היא מנסה להגדיל את הבטחון, כלומר לא להסתפק במה שקיים ברגע זה אלא לנסות להבטיח שהרגעים העתידיים לא יהיו גרועים מרגע זה. הבנה זו של התודעה היא לגמרי תפיסה בודהיסטית, אבל מחקרים מדעיים רבים כבר אוששו אותה, ונסחו אותה במונחים פיזיולוגיים של "כדאיות אנרגטית".
גם ההבנה שהפעולות התודעתיות יושבות על תשתית חומרית ותלויות בחילוף חומרים, אנרגיה ואינפורמציה, היא תפיסה בודהיסטית (ארבעת סוגי המזון), אבל במידה מסוימת, סטטיסטית, היא אכן ניתנת למדידה וכימות, כלומר "נמצאת תחת הפנס המדעי". אין שום סתירה בין ההתייחסות הבודהיסטית לתודעה לבין ההתייחסות המדעית לתהליכים פיזיולוגיים. ההתייחסות הבודהיסטית רק מרחיבה את תחום המחקר אל ההתבוננות הסובייקטיבית, החד-פעמית, בנוסף לאובייקטיבי הנמדד, הנשקל והניתן לניסוי חוזר.
מבחינת העיון הבודהיסטי הדגש כאן יהיה לא על ה"כדאיות האנרגטית" אלא על ה"עצלות המחשבתית" כזיהום תודעה המפריע לראות את המציאות בחד-פעמיותה, ומפרש אותה באופן כמעט בלעדי על בסיס תקדימים. ההבדל בין שתי נקודות מבט אלה, הראשונה ניטרלית ואובייקטיבית והשנייה ביקורתית וסובייקטיבית, מוביל למה שעליו הצבעתי בהערתי מס' 4 לשיעור ההוא: ניתוק הקשר בין המסקנה ההגיונית אליה הגיע החוקר המדעי לבין התנהגותו שלו. המשפט של ליסה ברט-פלדמן "לא באתי לתובנות המדעיות האלה כדי להשתמש בהן בחיי שלי" אכן לא פחות ממדהים בעיני.
שמריהו קידר שואל שתי שאלות בהמשך לשיחות שהיו לנו בעבר:
בזמנו דיברנו על בחירה חופשית. ואז טענת שניתן להתייחס למושג כשני צדי מטבע. אני מנסה להיזכר ולהבין , ללא הצלחה, למה התכוונת ? אשמח מאד ללבן את הנושא.
לשאלה הראשונה:
במונח "שני צידי מטבע" הכוונה הייתה לבחירה חופשית מצד אחד, ולסיבתיות מן הצד השני. מעיון בסוטרות ברור שההשקפה הנכונה שהבודהה מלמד, כאמצעי לשחרור מסבל, מחייבת שלכל מעשה תהיה תוצאה מתאימה לו, ואין תוצאה (אירוע) שאין לה גורם. מצד שני גם ברור שאותה השקפה נכונה עצמה מחייבת גם רצון חופשי, שאם לא כן, אין מישהו שהיכולת בידו לתרגל או להימנע מתרגול, ואין טעם ללמד את הדהרמה. ו"חופשי" פירושו חופשי מגורם הכרחי. אנשים רבים חשבו וחושבים שבין שני הדברים יש סתירה: שאם העולם סיבתי ולכל אירוע יש גורם הכרחי, לא תתכן פעולה שאין לה גורם הכרחי, כמו הופעת רצון חופשי. וגם להיפך: שאם אני יכול לבחור בחירה חופשית לעשות מעשה, העולם כולו אינו סיבתי ואין קשר הכרחי בין מעשה לתוצאה.
השתמשתי בביטוי "שני צידי מטבע" כמטאפורה לדבר שיש לו שני צדדים שונים ולעיתים מנוגדים, שאיננו יכולים לראות את שניהם יחד אלא רק או את האחד או את השני – ואף על פי כן זהו דבר אחד.
אילוסטרציה יותר מפורטת מן המטאפורה הזו היא הדרך שבה חושינו תופסים את העולם. כשאנו נתקלים בורד, האף מריח ריח ורד; העין רואה צורת-ורד וצבע ורד; היד ממששת את רכות עלי הכותרת, את קשיות הגבעול ואת חודם של הקוצים. כל אלו הן חוויות שונות בתכלית, שמוחנו למד מתוך העובדה שהן באות-יחד לחבר אותן למכלול אחד: פרח הורד.
חיבור בין צורות תפיסה שונות אינו טריוויאלי, ואינו קיים בהכרח. ניסוי מעניין השווה תפיסה של קופי גורילה לתפיסה אנושית באופן הבא: הנבדקים (בני אדם או גורילות) נחשפו למראה של מספר פסלונים שונים זה מזה, ללא אפשרות לגעת בהם. ראש אחד מהם היה "המטרה" שזיהוי נכון שלה בהמשך יביא למזהה תגמול. בשלב הבא נחשפו אותם נבדקים לאחר זמן מה למראה אותם פסלונים בסדר אקראי. גם האנשים וגם הגורילות זיהו את הפסלון הנכון.
בניסוי שני, החשיפות, הראשונה והשנייה נעשו בעיניים מכוסות, במישוש בלבד, וגם בניסוי זה גם האנשים וגם הגורילות זיהו בחשיפה השנייה את הפסלון הנכון מן החשיפה הראשונה.
בניסוי שלישי החשיפה הראשונה שבה לומדים מהו הפסלון הנכון הייתה בראייה בלבד, אבל החשיפה השנייה שבה צריך למצוא את הפסלון הנכון – הייתה במישוש, ללא ראייה. בני האדם לא התקשו במיוחד לתרגם את המראה שראו בחשיפה הראשונה לגוף שמיששו בחשיפה השנייה. הגורילות לא הצליחו בכך, ולא זיהו במישוש את הפסלון שלמדו להכיר כ"נכון" בראייה.
וישנו עוד ניסוי מפורסם שעוסק בשתי צורות תפיסה שונות באותו חוש עצמו: חוש הראייה. יש לנו בתוך חוש הראייה מערכת שתופסת וממיינת צבעים, ויש לנו בתוך חוש הראייה מערכת של קריאת סימני-כתב שתופסת וממיינת משמעויות מושגי-שפה. מה אם שתי המערכות תקבלנה מסרים סותרים מאותו גירוי?
נותנים לאדם לקרוא מילה ולומר באיזה צבע היא מודפסת. בלי שום בעיה הוא מזהה מילים שמופיעות בירוק ואומר "ירוק", מילים שמופיעות באדום הוא מזהה כ"אדום", מילים בכחול כ"כחול" וכן הלאה. עד... שמופיעה המילה "כחול" כשהיא מודפסת באדום, ועל פי ההוראות יש למיין אותה כ"אדום", אבל ברוב המקרים התגובה תהיה "כחול"...
כאשר אנו מבינים שאנו מוגבלים לחושים שיש לנו ויש חושים שאינם ברשותנו, וגם שהסינכרון בין החושים שלנו ובין אופני התפיסה השונים שהמוח שלנו בונה מתוך החוויות החושיות אינו מובטח ואינו מושלם, אנו יכולים להבין שאנו לא תופסים את המציאות כפי שהיא. אבל אדם סתם שלא למד את הדהרמה בטוח לגמרי שמה שהוא רואה ומה שהוא מבין עכשיו – זו המציאות ואין אחרת.
ולאחר שהבנו שצורות תפיסה שונות צריכות מנגנון שייקשר ויסנכרן ביניהן, אני יכול לומר שגם תפיסת הסיבתיות וגם תפיסת הרצון החופשי הן רק אופני חוויות שבהן אנו תופסים וחווים את העולם. העולם אינו "סיבתי" אלא אנו תופסים אותו ככזה משחר ילדותנו, כשאנו רואים שני אירועים סמוכים, ואנו קושרים אותם יחד כגורם וכתוצאה. והעולם גם אינו "רצון חופשי מסיבתיות", אלא אנחנו תופסים אותו כך משחר ילדותנו כשאנו חווים רצון אבל איננו חווים גורם לרצון הזה, הוא מופיע אצלנו פתאום, באופן שלעולם לא נוכל לצפות אותו מראש. בהמשך אנו נוטים לשייך "סיבתיות" לצמדי אירועים מסוימים, ו"רצון חופשי" לצמדי אירועים אחרים, ואין לנו מנגנון שמקשר את שתי התפיסות הללו.
במקרים שבחירה בצד אחד על פני הצד השני גורמת לנו בעיות תפקוד כיחיד בחברה וכחברה המורכבת מיחידים, הבודהה מציע לבחור בדרך האמצע ולא להחליט שרק מה שנראה לי כרגע הוא האמת ואין בלתה. כי מחוץ להתעקשות של פילוסופים ושל מתפלספים, שהעולם הוא דווקא כפי שהם מבינים אותו ברגע זה, (וכרגע באופנה לטעון שהעולם סיבתי וחסר רצון חופשי) אין לנו שום בעיה יומיומית לחיות עם עולם שהוא גם סיבתי להפליא וגם לפעול בעולם הזה כגורמים בעלי רצון חופשי. רק דרך אמצע זו מאפשרת לנו שחרור מסבל.
השאלה נוספת הקשורה בעקיפין לבחירה חופשית היא בקשר להתחשבנות (קארמה). כידוע, תחושת ה"סבל" היא סובייקטיבית ותלויה ברמת התודעה של האדם. (אני לא נכנס כאן לסוגית מה זאת מציאות, ואין להאריך ) השאלה שלי כאשר מדברים על התחשבנות כמשוב לפעולות שלנו , למעשה "רע" תהיה תוצאה "רעה" ולהיפך, ואם "הרע" הוא התייחסות שלנו אליו ,לפי רמת התודעה, אז יכול להיווצר מצב שכתוצאה למעשה "רע" שלנו התחשבנות הייתה צריכה לגרום לסבל , אבל למעשה זה רק תלוי ברמת התודעה שלנו.
לשאלה השנייה:
אכן תחושת הסבל היא (א) סובייקטיבית ו-(ב) תלויה ברמת התודעה של הסובל (לאו דווקא אדם).
התכונה "סובייקטיבית" משמעותה היא, שאי אפשר להעריך מבחוץ את עוצמת הסבל. אנו יודעים מניסיון אישי של כל אחד שיש סבל פעוט, אי נוחות קלה, ויש סבל קשה ונורא, אבל הידיעה הישירה, מתי זה כך ומתי אחרת, היא רק של כל אחד לעצמו. את הידיעה שלנו על עומק סבל הזולת אנו תופסים מכלי שני, מתגובותיו של אותו זולת ומאמפתיה, "איך הייתי אני מרגיש לו הדבר היה קורה לי". מרווח הטעות בתפיסה מעין זו גדול מאוד.
התכונה "תלויה ברמת התודעה של הסובל", אם קנה המידה שאנו משתמשים בו הוא הדהרמה, כלומר רמת התודעה תימדד ביחס לקרבתה לנירוואנה, אכן ככל שהמתרגל קרוב לנירוואנה סבלו פוחת, ולא רק זאת, גם המאורעות הקורים לו, מן הסוג המובן באופן כללי כגורם סבל, פוחתים. ואולם גם זאת אי אפשר למדוד אובייקטיבית, כי איננו יודעים ביחס לאילו מאורעות קשים שהיו אמורים לקרות בטרם הגיע המתרגל לרמתו המתקדמת, קרו פחות מאורעות, ומאורעות קלי-ערך יותר.
בסיכומו של דבר, כל ההתחשבנות שחוק הקארמה מתאר אינה ניתנת למדידה אובייקטיבית. המתרגל יכול להיווכח בכך סובייקטיבית שסבלו פוחת, ודי לו בכך. מי שאינו מתרגל ואינו נוכח בירידת הסבל, יכול להכחיש זאת ולא ייתבע לדין... השאלה הייתה עומדת לו היה "רע" אובייקטיבי, שאליו אפשר להשוות את ה"רע" הסובייקטיבי. עכשיו, כאשר הסכמנו שכל ה"רע" המוזכרים בשאלה הם סובייקטיביים, אין מצב "רע" ידוע "שהמעשה היה צריך לגרום" והשאלה בטלה מעיקרה.
ועוד שאלה מן הארכיון, מלפני כ-10 שנים:
הכותבת אלי מספרת שעזבה קבוצת מדיטציה שבתחילה הייתה מאוד מרוצה ממנה, קבוצה שחלק ממפגשיה הוקדש גם ל"שיתוף". זאת בגלל אחד המשתתפים שהיה נודניק מהסרטים, או בעברית יפה וחסכנית "טרחן". כל מפגש הוא היה מספר באריכות על אותה התלבטות עצמה שיש לו בעבודה: האם ישתה עוד כוס קפה נוספת או יסתפק בכוס אחת בלבד?
בתשובתי הסתייגתי מן ההחלטה לעזוב קבוצה טובה רק מסיבה זו, ובין היתר כתבתי (המסומן בצהוב הוא ציטוטי ביטויים ממכתבה) :
נדמה לי שההערה "מי שמך להחליט שהצרות שלך חשובות יותר..." היא, כפי שגם את הוספת מיד, נכונה.
כפי שאנו מבינים זאת, קיימים סוגים שונים של הפרעה ("צרות") וביניהם סוגים הפוכים זה לזה. אם הקבוצה אקראית יש להניח שיהיו בה גם אנשים שהתופעה המפריעה להם ביותר היא חוסר-מוטיבציה, נמנמנות, קהות, וגם יהיו בה אנשים שמה שמפריע להם ביותר הוא שהם חרדתיים, קופצניים, אימפולסיביים, ואחרים בקבוצה יהיו אלה המתענים בספקות, חסרי-בטחון, וכן הלאה. כמובן גם כל תערובת-תכונות תתקבל בברכה...
שלב חשוב ב"להיצמד פחות או יותר למטרה שלשמה הגענו" הוא הפנמת ההכרה שהבעיה אינה שם-בחוץ אלא כאן-בפנים. כלומר כל בעיה ניתנת לתיאור במונחים חיצוניים: חסר-המוטיבציה יתלונן שאנשים "שותים לו את האנרגיה", האימפולסיבי יתלונן שאנשים סביבו "מקובעים ותקועים" וחסר-הבטחון ירגיש שהסובב אותו זורע מוקשים ומלכודות לכל עבר. השלב החשוב שעליו אני מדבר כאן הוא, כאמור, לעבור מתיאור אי-הנחת החיצוני לתיאור אי-הנחת הפנימי.
אתמול הסברתי לבחור אחד מה ההבדל בין ההתפייסות והסליחה עם הזולת (דברים חיוביים וטובים כשלעצמם!) לבין ההכרה שכל הריב נבע מהבנה שגויה של העצמי. מה שאמרתי לו היה בערך: אם תסלח לגיס שלך על שהעליב אותך ופגע בך והוא יסלח לך על התגובה שלך כלפיו - תשובו ותהיו חברים והכל יהיה בסדר. אבל אם תתרגל מֶטָה ותגיע להכרה שלא היה מלכתחילה מקום להיעלב, שההתנהגות של גיסך נבעה מתהליכים פנימיים שלו שקורים לפעמים אצל כל אחד, והם שהביאו אותו להתנהג כך ולא היה בזה שום דבר שקשור אליך דווקא - אז לא רק שיחסיך עם גיסך יחזרו לתיקנם, אלא אם יקרה שוב משהו דומה עם מישהו אחר והוא יתנהג אליך בדרך דומה - זה יחלוף לך "ליד האוזן" ולא תיעלב ולא תיפגע כלל.
ומנקודת-מבט זו, הזולת שאנו חשים כלפיו הסתייגות - במקרה שלך הטרחן - הוא הנותן לנו הזדמנות לתרגל את עצמנו ולהתחסן מפני התופעה המציקה לנו.