שיחות דהרמה של אג'אהן צ'ה י'ד

שני פניה של המציאות

שיחת דהרמה מאת אג'אהן צ'ה1

תרגום מאנגלית והערות (אם לא נכתב אחרת) פניננדו בהיקהו

בחיינו יש לנו שתי אפשרויות: להתענג על העולם או ללכת מעבר לעולם2. הבודהה היה מישהו שהיה מסוגל לשחרר את עצמו מהעולם וכך הגשים שחרור רוחני.

באותו אופן, ישנם שני סוגים של ידע: ידע על העולם וידע על התבונה הרוחנית, או האמיתית. אם עדיין לא תרגלנו ואימנו את עצמנו, לא משנה כמה ידע יש לנו, הוא עדיין ארצי, ולכן אינו יכול לשחרר אותנו.

חשבו והתבוננו היטב! הבודהה אמר שתופעות העולם מסובבות את העולם3. בעקבות העולם, התודעה מסתבכת בעולם, היא מזהמת את עצמה בין אם היא באה או הולכת, לעולם לא נשארת מרוצה. אנשים ארציים הם אלה שתמיד מחפשים משהו, אף פעם לא מוצאים מספיק. ידע עולם הוא באמת בורוּת; זה איננו ידע עם הבנה ברורה, ולכן אין לו סוף לעולם. הוא סובב סביב המטרות הארציות של צבירת דברים, השגת מעמד, חיפוש אחר שבח והנאה; זוהי מסה של אשליה שגורמת לנו להיתקע חזק.

ברגע שאנחנו משיגים משהו, יש קנאה, דאגה ואנוכיות. וכאשר אנחנו מרגישים מאוימים ולא יכולים להדוף את זה פיזית, אנחנו משתמשים בתודעתנו כדי להמציא כל מיני מכשירים, עד כדי כלי נשק ואפילו פצצות גרעיניות, רק כדי לפוצץ אחד את השני. למה כל הצרות והקשיים האלה? זוהי דרכו של העולם. הבודהה אמר שאם מישהו הולך אחרי זה, אי אפשר להגיע לסוף.

בואו להתאמן לשחרור! לא קל לחיות בהתאם לתבונה האמיתית, אבל מי שמחפש ברצינות את הדרך והפרי ושואף לנירוואנה יוכל להתמיד ולהחזיק מעמד. החזיקו מעמד להיות מרוצים ומסתפקים במועט; לאכול מעט, לישון מעט, לדבר מעט ולחיות במתינות. על ידי כך נוכל לשים קץ לחיי העולם.

אם זרע הארציות עדיין לא נעקר, אנחנו מוטרדים ומבולבלים ללא הרף במעגל בלתי פוסק. אפילו כשאתה מגיע להיות מוסמך, זה ממשיך למשוך אותך. זה יוצר את השקפותיך, את דעותיך. זה צובע ומייפה את כל מחשבותיך – ככה זה. אנשים לא מבינים! הם אומרים שהם יספיקו לעשות דברים בעולם. זו תמיד התקווה שלהם להשלים הכל. בדיוק כמו שר חדש בממשלה שמשתוקק להתחיל עם הממשל החדש שלו. הוא חושב שיש לו את כל התשובות, אז הוא סוחב החוצה כל מה שהיה לממשל הישן ואומר, 'שימו לב! אני אעשה הכל בעצמי'. זה כל מה שהם עושים, סוחבים דברים פנימה וסוחבים דברים החוצה, אף פעם לא מצליחים לעשות כלום. הם מנסים, אבל אף פעם לא מגיעים להשלמה אמיתית. לעולם אי אפשר לעשות משהו שישמח את כולם – אדם אחד אוהב קצת, אחר אוהב הרבה; אחד אוהב קצר ואחד אוהב ארוך; חלק אוהבים מלוח וחלק אוהבים חריף. לגרום לכולם להתאחד ולהסכים פשוט אי אפשר. כולנו רוצים להשיג משהו בחיינו, אבל העולם, עם כל מורכבויותיו, הופך את זה כמעט בלתי אפשרי להביא לשלמות אמיתית כלשהי. אפילו הבודהה, שנולד עם כל ההזדמנויות של נסיך אציל, לא מצא שום שלמות בחיי העולם הזה.

מלכודת החושים

הבודהה דיבר על תשוקה ועל ששת הדברים שבאמצעותם התשוקה מסופקת: מראות, צלילים, ריחות, טעמים, מגע ומושאי תודעה. תשוקה ותאווה לאושר, לסבל, לטוב, לרע וכן הלאה, חודרים לכל דבר!

מראות... אין מראה שדומה לחלוטין לזה של אישה. האם לא כך הדבר? האם אישה מושכת באמת לא גורמת לך לרצות להסתכל? אישה עם גזרה מושכת באמת מגיעה בהליכה, 'סאק, סק, סאק, סק, סאק, סק', אתה לא יכול שלא לבהות! מה לגבי צלילים? אין צליל שתופס אותך יותר מזה של אישה. הוא חודר ללבך! ריח הוא אותו הדבר; ניחוח של אישה הוא המפתה מכולם. אין ריח אחר שדומה לחלוטין. טעם – אפילו הטעם של האוכל הכי טעים לא יכול להשתוות לזה של אישה. גם המגע דומה לזה; כשאתה מלטף אישה אתה המום, משתכר ומסתחרר סביב.

היה פעם אמן כשפים מפורסם מטקסילה בהודו העתיקה. הוא לימד את תלמידו את כל ידיעותיו על לחשים והשבעות. כשהתלמיד היה בקיא ומוכן להסתדר בכוחות עצמו, הוא עזב עם ההוראה הסופית הזו ממורהו: "לימדתי אותך את כל מה שאני יודע על לחשים, השבעות ופסוקי הגנה. אין לך צורך לפחד מיצורים עם שיניים חדות, קרניים מסוגים שונים, ואפילו חטים גדולים. תהיה מוגן מכל אלה, אני יכול להבטיח לך. עם זאת, יש רק דבר אחד שאני לא יכול להבטיח הגנה מפניו, וזה קסמי הנשים4. כאן אני לא יכול לעזור לך. אין לחש להגנה מפני זה, תצטרך לדאוג לעצמך."

אובייקטים מנטליים עולים בתודעה. הם נולדים מתוך תשוקה: תשוקה לחפצים יקרי ערך, תשוקה להתעשר, ופשוט חיפוש חסר מנוחה אחר דברים באופן כללי. סוג זה של חמדנות אינו עמוק או חזק כל כך, הוא אינו מספיק כדי לגרום לכם להתעלף או לאבד שליטה. עם זאת, כאשר מתעוררת תשוקה מינית, אתם יוצאים מאיזון ומאבדים שליטה. אתם אפילו שוכחים את אלה שגידלו וגידלו אתכם – את הוריכם!

הבודהה לימד שמושאי החושים שלנו הם מלכודת – מלכודת של מארה. יש להבין את מארה כמשהו שפוגע בנו. המלכודת היא משהו שקושר אותנו, כמו בכבלים. זוהי מלכודת של מארה, מלכודת של צייד, והצייד הוא מארה.

אם בעלי חיים נלכדים במלכודת הצייד, זהו מצב קשה ועצוב. הם נתפסים חזק ומוחזקים בזמן שהם ממתינים לבעל המלכודת. האם אי פעם לכדתם ציפורים? המלכודת קופצת ו"בופ" – נתפסת בצוואר! חוט חזק וטוב מחזיק אותה עכשיו חזק. לאן שהציפור עפה, היא לא יכולה להימלט. היא עפה פה ועפה שם, אבל היא מוחזקת חזק ומחכה לבעל המלכודת. כשהצייד מגיע, זהו – הציפור מוכת פחד, אין מנוס!

מלכודת המראות, הצלילים, הריחות, הטעמים, המגע והאובייקטים התודעתיים היא זהה. הם תופסים אותנו וקושרים אותנו חזק. אם אתם נצמדים לחושים, אתם כמו דגים שנתפסו על קרס. כשהדייג מגיע, תיאבקו ככל שתרצו, אבל לא תוכלו להשתחרר. למעשה, אתם לא נתפסים כמו דג, זה יותר כמו צפרדע – צפרדע בולעת את כל הקרס עד הקרביים שלה, דג רק נתפס בפיו. כל מי שקשור לחושים הוא אותו הדבר. כמו שיכור שכבדו עדיין לא נהרס, הוא לא יודע מתי די לו. ברשלנות הוא ממשיך להתענג ולשתות. הוא נלכד ובהמשך סובל ממחלה וכאב.

אדם הולך לאורך כביש. הוא צמא מאוד ממסעו וְכָמֵהַּ לשתות מים. בעל המים אומר, 'אתה יכול לשתות את המים האלה אם תרצה; הצבע טוב, הריח טוב, הטעם טוב, אבל אם תשתה אותם תחלה. אני חייב לומר לך את זה מראש, זה יגרום לך לחלות עד כדי מוות או כמעט מוות.' האיש הצמא לא מקשיב. הוא צמא כמו אדם אחרי ניתוח שמנעו ממנו מים במשך שבעה ימים – הוא זועק למים!

זה אותו הדבר לגבי אדם הצמא לחושים. הבודהה לימד שהם רעילים – מראות, צלילים, ריחות, טעמים, מגע ומושאי תודעה הם רעל; הם מלכודת מסוכנת. אבל האיש הזה צמא ולא מקשיב; בגלל צמאונו הוא דומע, בוכה, 'תן לי מים, לא משנה כמה כואבות התוצאות, תן לי לשתות!' אז הוא יוצק קצת ובולע ​​את זה כשהוא מגלה שזה טעים מאוד. הוא שותה עד רוויה וחולה כל כך שהוא כמעט מת. הוא לא הקשיב בגלל תשוקתו החזקה.

כך זה לאדם הלכוד בהנאות החושים. הוא שותה מראות, צלילים, ריחות, טעמים, מגע ומושאי תודעה – כולם טעימים מאוד! אז הוא שותה בלי הפסקה ושם הוא נשאר, תקוע חזק עד יום מותו.

הדרך הארצית והשחרור

יש אנשים שמתים, יש אנשים שכמעט מתים – ככה זה להיות תקוע בדרך העולם. תבונה ארצית מחפשת את החושים ואת מושאיהם. חכמה ככל שתהיה, היא חכמה רק במובן הארצי. לא משנה כמה היא מושכת, היא מושכת רק במובן הארצי. כמה אושר שיהיה, זה רק אושר במובן הארצי. זה לא אושר השחרור; זה לא ישחרר אותך מהעולם.

באנו לתרגל כנזירים כדי לחדור לתבונה האמיתית, כדי להיפטר מהיאחזות. התאמנו להיות חופשיים מהיאחזות! חקרו את הגוף, חקרו את כל מה שסביבכם עד שתתעייפו ותתייאשו מכל זה ואז יתחיל חוסר התשוקה. חוסר התשוקה לא יתעורר בקלות, כי אתם עדיין לא רואים בבירור.

אנחנו באים ומקבלים הסמכה; אנחנו לומדים, אנחנו קוראים, אנחנו מתרגלים, אנחנו מודטים. אנחנו נחושים להפוך את התודעה שלנו להחלטית, אבל קשה לעשות זאת. אנחנו מחליטים לעשות תרגול מסוים, אנחנו אומרים שנתאמן בדרך הזו – רק יום או יומיים עוברים, אולי רק כמה שעות עוברות ואנחנו שוכחים מזה לגמרי. ואז אנחנו נזכרים ומנסים שוב להפוך את התודעה שלנו להחלטית וחושבים, 'הפעם אני אעשה את זה נכון!' זמן קצר לאחר מכן אנחנו נמשכים על ידי אחד החושים שלנו והכל מתפרק שוב, אז אנחנו צריכים להתחיל הכל מהתחלה! ככה זה. כמו סכר שנבנה בצורה גרועה, התרגול שלנו חלש. אנחנו עדיין לא מסוגלים לראות ולפעול לפי תרגול אמיתי. וזה ממשיך ככה עד שאנחנו מגיעים לתבונה אמיתית. ברגע שאנחנו חודרים לאמת, אנחנו משתחררים מהכל. רק השלווה נשארת.

התודעה שלנו אינה שלווה בגלל ההרגלים הישנים שלנו. אנחנו יורשים אותם ממעשינו בעבר ולכן הם עוקבים אחרינו ומטרידים אותנו כל הזמן. אנחנו נאבקים ומחפשים דרך לצאת, אבל אנחנו כבולים על ידם והם מושכים אותנו בחזרה. הֶרְגֵּלִים אלה אינם שוכחים את היסודות הישנים שלהם. הם נאחזים בכל הדברים המוכרים והישנים כדי להשתמש בהם, להעריץ אותם ולצרוך אותם – כך אנו חיים.

המינים של גברים ונשים – נשים גורמות בעיות לגברים, גברים גורמים בעיות לנשים. ככה זה, הם הפכים. אם גברים חיים יחד עם גברים, אז אין צרות. אם נשים חיות יחד עם נשים, אז אין צרות5. כשגבר רואה אישה, ליבו פועם כמו מכתש אורז, 'דנג, דונג, דנג, דונג, דנג, דונג'. מה זה? מה הם הכוחות האלה? זה מושך ושואב אתכם פנימה – אף אחד לא מבין שיש מחיר לשלם!

זה אותו דבר בכל דבר. לא משנה כמה תנסו לשחרר את עצמכם, עד שתראו את ערך החופש ואת הכאב שבשעבוד, לא תוכלו להניח לזה. אנשים בדרך כלל פשוט מתאמנים בסיבולת לקשיים, שמירה על המשמעת, הליכה אחר הצורה בעיוורון, אבל לא כדי להשיג חופש או שחרור. עליכם לראות את הערך בשחרור מהתשוקות שלכם לפני שתוכלו באמת לתרגל; רק אז תרגול אמיתי אפשרי.

כל מה שאתם עושים חייב להיעשות בבהירות ובמודעות. כשאתם רואים בבהירות, לא יהיה עוד צורך להיות סובלניים או לאלץ את עצמכם. אתם נתקלים בקשיים ואתם עמוסים כי אתם מפספסים את הנקודה הזו! שלווה נובעת מעשיית דברים בשלמות, עם כל הגוף והתודעה. כל מה שנותר לא עשוי, משאיר אתכם עם תחושה של חוסר שביעות רצון. דברים אלה כובלים אתכם בדאגה לכל מקום שאתם הולכים. אתם רוצים להשלים הכל, אבל אי אפשר לעשות את הכל. קחו לדוגמה את הסוחרים שבאים לכאן באופן קבוע לראות אותי. הם אומרים, 'הו, כשכל חובותיי ישולמו ויהיו מסודרים כראוי, אבוא לקבל הסמכה'. הם מדברים ככה, אבל האם הם אי פעם יסיימו ויסדרו את הכל? אין לזה סוף. הם משלמים את חובותיהם עם הלוואה נוספת, הם משלמים גם אותה ועושים הכל שוב. סוחר חושב שאם הוא ישתחרר מחובות הוא יהיה מאושר, אבל אין סוף לתשלום דברים. כך מרמה אותנו העולם – אנחנו מסתובבים ככה בלי להבין את מצבנו הקשה.

תרגול מתמיד

בתרגול שלנו אנחנו פשוט מסתכלים ישירות על התודעה. בכל פעם שהתרגול שלנו מתחיל להיחלש, אנחנו רואים אותו ומחזקים אותו – ואז זמן קצר לאחר מכן, הוא חוזר ונחלש. כך הוא מושך אתכם. אבל אדם עם תשומת-לב טובה אוחז בו בחוזקה ומתחזק כל הזמן, מושך את עצמו אחורה, מתאמן, מתרגל ומפתח את עצמו בדרך זו.

אדם עם תשומת-לב חלשה פשוט נותן לכל להתפרק, הוא סוטה מהדרך ומוסט שוב ​​ושוב. הוא לא חזק ומושרש היטב בתרגול. לכן הוא נמשך ללא הרף על ידי תשוקותיו הארציות – משהו מושך אותו לכאן, משהו מושך אותו לשם. הוא חי בעקבות גחמותיו ותשוקותיו, אף-פעם לא שם קץ למעגל הארצי הזה.

לבוא לקבל הסמכה זה לא כל כך קל. עליך להחליט להפוך את התודעה שלך למוצקה. עליך להיות בטוח בתרגול, בטוח מספיק כדי להמשיך לתרגל עד שימאס לך גם ממה שאתה אוהב וגם ממה שאתה לא אוהב ותראה בהתאם לאמת. בדרך כלל, אתה לא מרוצה רק ממה שאתה לא אוהב, אם אתה אוהב משהו אז אתה לא מוכן לוותר עליו. אתה צריך שיימאס לך גם ממה שאתה אוהב וגם ממה שאתה לא אוהב, מהסבל שלך ומהאושר שלך.

כשיש בעיה, זה הזמן שבו אתם חייבים לפתור אותה, ממש שם! אין צורך לחפש שום דבר מיוחד, פשוט חיו כרגיל. אבל דעו מהי התודעה שלכם! חיו בתשומת לב ובהבנה ברורה. תנו לתבונה להיות המדריכה שלכם; אל תחיו בהתמכרות למצבי הרוח שלכם. היו ערניים וקשובים! אם אין כלום – זה בסדר; כשמשהו עולה, אז חִקְרוּ והרהרו בו. אתם רואים רק צד אחד ולכן זה אינסופי.

לכל דבר יש שני צדדים; עליכם לראות את שני הצדדים. לאחר מכן, כאשר עולה אושר, אינכם הולכים לאיבוד; כאשר עולה סבל, אינכם הולכים לאיבוד. כאשר עולה אושר, אינכם שוכחים את הסבל, כי אתם רואים שהם תלויים זה בזה.

באופן דומה, אוכל מועיל לכל היצורים לתחזוקת הגוף. אבל למעשה, אוכל יכול גם להזיק, למשל, כאשר הוא גורם לקלקולי קיבה שונים. כאשר אתה רואה את היתרונות של משהו, עליך לתפוס גם את החסרונות, ולהיפך. כאשר אתה מרגיש שנאה וסלידה, עליך להרהר באהבה ובהבנה. בדרך זו, אתה הופך מאוזן יותר והתודעה שלך הופכת להיות רגועה יותר.

הדגל הריק

פעם קראתי ספר על זן. בזן, אתם יודעים, לא מלמדים עם הרבה הסברים. לדוגמה, אם נזיר נרדם במהלך מדיטציה, הם באים עם מקל ו"מכה!" הם נותנים לו מכה על הגב. כאשר התלמיד הטועה נפגע, הוא מראה את הכרת התודה שלו על ידי הודיה למדריך. בתרגול זן מלמדים להיות אסירי תודה על כל הרגשות שנותנים לאדם את ההזדמנות להתפתח.

יום אחד התאספה אסיפה של נזירים לפגישה. מחוץ לאולם דגל התנופף ברוח. התעורר ויכוח בין שני נזירים כיצד הדגל באמת מתנופף ברוח. אחד הנזירים טען שזה בגלל הרוח, בעוד השני טען שזה בגלל הדגל. כך הם רבו בגלל השקפותיהם הצרות ולא הצליחו להגיע לשום הסכמה. הם היו מתווכחים כך עד יום מותם. אולם, המורה שלהם התערב ואמר, "אף אחד מכם לא צודק. ההבנה הנכונה היא שאין דגל ואין רוח."

זהו התרגול, לא להחזיק כלום, לא להחזיק את הדגל ולא להחזיק את הרוח. אם יש דגל, אז יש רוח; אם יש רוח, אז יש דגל. עליכם להרהר ולהרהר בכך לעומק עד שתראו בהתאם לאמת. אם שוקלים זאת היטב, אז לא יישאר כלום. זה ריק; ריק מדגל וריק מהרוח. בריקות הגדולה אין דגל ואין רוח. אין לידה, אין זקנה, אין מחלה או מוות. ההבנה המקובלת שלנו לגבי דגל ורוח היא רק מושג. במציאות אין כלום. זה הכל! אין יותר מתוויות ריקות.

אם נתרגל בדרך זו, נראה שְׁלֵמוּת וכל בעיותינו יגיעו לסיומן. בריקות הגדולה מלך המוות לעולם לא ימצא אתכם. אין דבר שזקנה, מחלה ומוות יבואו בעקבותיו. כאשר אנו רואים ומבינים בהתאם לאמת, כלומר, עם הבנה נכונה, אז יש רק את הריקות הגדולה הזו. כאן אין עוד 'אנחנו', אין 'הם', אין 'עצמי' כלל.

יער החושים

העולם עם דרכיו האינסופיות ממשיך ונמשך. אם ננסה להבין את הכל, הוא יוביל אותנו רק לכאוס ובלבול. עם זאת, אם נתבונן בעולם בבהירות, אז תצמח תבונה אמיתית. הבודהה עצמו היה אדם שהיה בקיא בדרכי העולם. הייתה לו יכולת השפעה והנהגה רבה בזכות שפע הידע הארצי שלו. באמצעות הטרנספורמציה של חוכמתו הארצית, הוא חדר והגיע לתבונה על-ארצית, מה שהפך אותו לישות נעלה באמת.

לכן, אם נעבוד עם תורה זו, ונפנה אותה פנימה לצורך התבוננות, נגיע להבנה ברמה חדשה לגמרי. כשאנו רואים אובייקט, אין אובייקט. כשאנו שומעים צליל, אין צליל. בריח, אנו יכולים לומר שאין ריח. כל החושים ניכרים, אך הם ריקים מכל דבר יציב. אלו הן רק תחושות שעולות ואז חולפות.

אם נבין בהתאם למציאות זו, אז החושים מפסיקים להיות ממשיים. אלו הן רק תחושות שבאות והולכות. למעשה, אין שום 'דבר'. אם אין שום 'דבר', אז אין 'אנחנו' ואין 'הם'. אם אין 'אנחנו' כאדם, אז אין שום דבר ששייך 'לנו'. כך הסבל נכבה. אין אף אחד שירכוש סבל, אז מי זה שסובל?

כאשר סבל מתעורר, אנו נצמדים לסבל ולכן חייבים באמת לסבול. באותו אופן, כאשר אושר מתעורר, אנו נצמדים לאושר וכתוצאה מכך חווים הנאה. היאחזות בתחושות אלה מולידה את מושג ה"עצמי" או ה"אגו", ומחשבות על "אנחנו" ו"הם" מתבטאות ללא הרף. לא!! כאן הכל מתחיל ואז נושא אותנו במעגל האינסופי שלו.

לכן, אנו באים לתרגל מדיטציה ולחיות לפי הדהרמה. אנו עוזבים את בתינו כדי לבוא ולחיות ביער ולספוג את שלוות הנפש שהוא נותן לנו. ברחנו כדי להתמודד עם עצמנו ולא מתוך פחד או בריחה. אבל אנשים שבאים וחיים ביער נקשרים לחיים בו; בדיוק כפי שאנשים שחיים בעיר נקשרים לעיר. הם מאבדים את דרכם ביער והם מאבדים את דרכם בעיר.

הבודהה שיבח את החיים ביער משום שהבדידות הפיזית והתודעתית שהוא מעניק לנו תורמת לתרגול לשחרור. עם זאת, הוא לא רצה שנהפוך תלויים בחיים ביער או שנתקע בשלווה וברוגע שלו. אנו באים לתרגל כדי שהתבונה תצמח. כאן ביער אנו יכולים לזרוע ולטפח את זרעי התבונה. כשחיים בתוך כאוס ומהומה, זרעים אלה מתקשים לצמוח, אך ברגע שלמדנו לחיות ביער, אנו יכולים לחזור ולהתמודד עם העיר ועם כל גירוי החושים שהיא מביאה לנו. לימוד לחיות ביער פירושו לאפשר לתבונה לצמוח ולהתפתח. לאחר מכן נוכל ליישם את התבונה הזו, לא משנה לאן נלך.

כאשר החושים שלנו מגורים, אנו נסערים והחושים הופכים ליריבים שלנו. הם מתנגדים לנו משום שאנחנו עדיין טיפשים ואין לנו את התבונה להתמודד איתם. במציאות הם המורים שלנו, אך בגלל הבורוּת שלנו, איננו רואים זאת כך. כשחיינו בעיר, מעולם לא חשבנו שהחושים שלנו יוכלו ללמד אותנו משהו. כל עוד תבונה אמיתית טרם התגלתה, אנו ממשיכים לראות את החושים ואת האובייקטים שלהם כאויבים. ברגע שתבונה אמיתית מתעוררת, הם כבר לא אויבים שלנו אלא הופכים לפתח לתובנה והבנה צלולה.

דוגמה טובה לכך הם תרנגולי הבר כאן ביער. כולנו יודעים כמה הם מפחדים מבני אדם. עם זאת, מאז שאני גר כאן ביער, הצלחתי ללמד אותם וגם ללמוד מהם. פעם התחלתי לזרוק להם אורז לאכול. בהתחלה הם נבהלו מאוד ולא התקרבו לאורז. עם זאת, לאחר זמן רב הם התרגלו לזה ואפילו התחילו לצפות לזה. אתם מבינים, יש כאן משהו ללמוד – בתחילה הם חשבו שיש סכנה באורז, שהאורז הוא אויב. האמת היא שלא הייתה סכנה באורז, אבל הם לא ידעו שהאורז הוא אוכל ולכן פחדו. כשסוף סוף ראו בעצמם שאין מה לפחד, הם יכלו לבוא ולאכול בלי שום סכנה.

התרנגולים לומדים באופן טבעי בדרך זו. כשחיים כאן ביער, אנו לומדים בצורה דומה. בעבר חשבנו שהחושים שלנו הם בעיה, ובגלל בורוּתנו בשימוש הנכון בהם, הם גרמו לנו צרות רבות. עם זאת, באמצעות ניסיון בתרגול אנו לומדים לראות אותם בהתאם לאמת. אנו לומדים להשתמש בהם בדיוק כפי שהתרנגולים יכלו להשתמש באורז. אז איננו רואים אותם עוד כמתנגדים לנו והבעיות שלנו נעלמות.

כל עוד אנו חושבים, חוקרים ומבינים בצורה שגויה, הדברים הללו ייראו כמתנגדים לנו. אך ברגע שנתחיל לחקור כראוי, מה שאנו חווים יביא אותנו לתבונה ולהבנה צלולה, בדיוק כפי שהתרנגולים הגיעו להבנתם. בדרך זו, אנו יכולים לומר שהם תרגלו 'vipassanā'. הם יודעים בהתאם לאמת, זו התובנה שלהם.

בתרגול שלנו, החושים שלנו הם כלים אשר, כאשר משתמשים בהם נכון, הם מאפשרים לנו להגיע להארה לדהרמה. זה משהו שכל המודטים צריכים להרהר בו. כאשר איננו רואים זאת בבירור, אנו נשארים בקונפליקט מתמיד.

אז, כשאנו חיים בשקט היער, אנו ממשיכים לפתח רגשות עדינים ולהכין את הקרקע לטיפוח תבונה. אל תחשבו שכאשר תשיגו מעט שקט נפשי בחיים כאן ביער השקט, זה מספיק. אל תסתפקו רק בזה! זכרו שעלינו לטפח ולגדל את זרעי התבונה.

ככל שהתבונה מבשילה ואנו מתחילים להבין בהתאם לאמת, לא נִגָּרֵר עוד למעלה ולמטה. בדרך כלל, אם יש לנו מצב רוח נעים, אנו מתנהגים בצורה אחת; ואם יש לנו מצב רוח לא נעים, אנו מתנהגים בצורה אחרת. אנו אוהבים משהו ואנחנו למעלה; אנו לא אוהבים משהו ואנחנו למטה. בדרך זו אנו עדיין נמצאים בקונפליקט עם אויבים. כאשר הדברים האלה כבר לא מתנגדים לנו, הם מתייצבים ומתאזנים. אין עוד עליות ומורדות או שיאים ושפל. אנו מבינים את הדברים האלה של העולם ויודעים שככה זה, פשוט. זו פשוט 'דהרמת העולם'6.

'דהרמת העולם' משתנה והופכת ל'נתיב'. ל'דהרמת העולם' יש שמונה דרכים; ל"דרך" יש שמונה דרכים. בכל מקום בו קיימת "דהרמת העולם", ניתן למצוא גם את "הדרך". כאשר אנו חיים בבהירות, כל חווית העולם שלנו הופכת לתרגול של "הדרך כפולת השמונה". ללא בהירות, "דהרמת העולם" שולטת ואנו מוסטים מה"דרך". כאשר הבנה נכונה עולה, שחרור מסבל נמצא ממש כאן לפנינו. לא תמצאו שחרור על ידי ריצה סביב וחיפוש במקום אחר!

אז אל תמהרו ותנסו לזרז את התרגול שלכם. בצעו את המדיטציה שלכם בעדינות ובהדרגה צעד אחר צעד. בנוגע לשלווה, אם אתם רוצים להפוך לשלווים, אז קבלו זאת; אם לא תהפכו לשלווים, קבלו גם את זה. זהו טבעה של התודעה. עלינו למצוא את התרגול שלנו ולהתמיד בו.

אולי תבונה לא מתעוררת! נהגתי לחשוב, לגבי התרגול שלי, שכאשר אין תבונה, אני יכול לאלץ את עצמי להשיג אותה. אבל זה לא עבד, הדברים נשארו אותו הדבר. ואז, לאחר שיקול דעת מדוקדק, ראיתי שלא ניתן להרהר בדברים שאין לנו. אז מה הדבר הטוב ביותר לעשות? עדיף פשוט לתרגל בקור רוח. אם אין שום דבר שגורם לנו לדאוג, אז אין מה לתקן. אם אין בעיה, אז אנחנו לא צריכים לנסות לפתור אותה. כשיש בעיה, זה הזמן שבו אתם חייבים לפתור אותה, ממש שם! אין צורך לחפש שום דבר מיוחד, פשוט חיו כרגיל. אבל דעו מהי התודעה שלכם!7 חיו בתשומת לב ובהבנה ברורה. תנו לתבונה להיות המדריכה שלכם; אל תחיו בהתמכרות למצבי הרוח שלכם. היו ערניים וקשובים! אם אין כלום – זה בסדר; כשמשהו עולה, אז חִקְרוּ והרהרו בו.

מגיעים למרכז

נסו לצפות בעכביש. עכביש טווה את רשתו בכל גומחה נוחה ואז יושב במרכז, נשאר דומם ושקט. מאוחר יותר, זבוב מגיע ונוחת על הרשת. ברגע שהוא נוגע ומנער את הרשת, "בופ!" – העכביש מזנק ומגלגל אותו בקורים. הוא טומן את החרק בצד ואז חוזר שוב כדי לרכז את עצמו בשקט באמצע הרשת.

צפייה בעכביש בצורה כזו יכולה להוליד תבונה. ששת החושים שלנו מחזיקים את התודעה במרכז, מוקפים בעין, אוזן, אף, לשון וגוף. כאשר אחד החושים מגורה, למשל צורה נוגעת בעין, הוא רועד ומגיע לתודעה. התודעה היא זו שיודעת, זו שיודעת צורה. רק זה מספיק כדי שתתעורר תבונה. זה פשוט כל כך.

כמו עכביש ברשתו, עלינו לחיות לעצמנו. ברגע שהעכביש מרגיש חרק נוגע ברשת, הוא תופס אותו במהירות, עוטף אותו וחוזר שוב למרכז. זה לא שונה כלל מהתודעה שלנו. "להגיע למרכז" פירושו לחיות בתשומת-לב והבנה ברורה, להיות תמיד ערניים ולעשות הכל היטב ובדייקנות – זה המרכז שלנו. אין לנו באמת הרבה מה לעשות; אנחנו פשוט חיים בזהירות בדרך זו. אבל זה לא אומר שאנחנו חיים ללא זהירות וחושבים, 'אין צורך לעשות מדיטציית ישיבה או הליכה!' ולכן שוכחים את כל התרגול שלנו. אנחנו לא יכולים להיות חסרי זהירות! אנחנו חייבים להישאר ערניים בדיוק כפי שהעכביש מחכה לחטוף חרקים למאכל שלו.

זה כל מה שאנחנו צריכים לדעת – לשבת ולהרהר בעכביש הזה. רק כך תבונה יכולה לעלות באופן ספונטני. התודעה שלנו דומה לעכביש, מצבי הרוח והרשמים המנטליים שלנו דומים לחרקים השונים. זה כל מה שיש! החושים עוטפים ומגרים ללא הרף את התודעה; כאשר כל אחד מהם נוגע במשהו, הוא מגיע מיד לתודעה. התודעה חוקרת ובוחנת אותו ביסודיות, ולאחר מכן חוזרת למרכז. כך אנו שומרים – ערניים, פועלים בדיוק ובתשומת לב, תמיד רואים בתבונה. רק זה – והתרגול שלנו הושלם.

נקודה זו חשובה מאוד! זה לא שאנחנו צריכים לתרגל ישיבה לאורך כל היום והלילה, או שאנחנו צריכים לעשות מדיטציית הליכה כל היום וכל הלילה. אם זו השקפתנו על תרגול, אז אנחנו באמת מקשים על עצמנו. עלינו לעשות מה שאנחנו יכולים בהתאם לכוחנו ולאנרגיה שלנו, תוך שימוש ביכולות הפיזיות שלנו במידה הנכונה.

חשוב מאוד להכיר היטב את התודעה ואת החושים האחרים. לדעת איך הם באים ואיך הם הולכים, איך הם מתעוררים ואיך הם חולפים. להבין זאת היטב! בשפת הדהרמה נוכל גם לומר שכמו שהעכביש לוכד את החרקים השונים, התודעה קושרת את החושים עם anicca-dukkha-anattā (אי-קביעות, חוסר סיפוק, העדר-עצמי). לאן הם יכולים ללכת? אנחנו שומרים אותם למזון, הדברים האלה מאוחסנים כמזון שלנו8. זה מספיק; אין יותר מה לעשות, רק זה! זהו המזון לתודעה שלנו, מזון למי שמודע ומבין.

אם אתם יודעים שהדברים האלה הם לא-קבועים, כרוכים בסבל ושום דבר מהם אינו אתם, אז תהיו משוגעים אם תלכו אחריהם! אם אינכם רואים בבירור בצורה זו, אז אתם חייבים לסבול. כשאתם מסתכלים היטב ורואה את הדברים האלה לא-קבועים באמת, למרות שהם אולי נראים שווים חיפוש, הם באמת לא. למה אתם רוצים אותם כשטבעם הוא כאב וסבל? זה לא שלנו, אין עצמי, אין שום דבר ששייך לנו. אז למה אתם מחפשים אותם? כל הבעיות מסתיימות כאן. היכן עוד תסיימו אותן? פשוט תסתכלו היטב על העכביש ותפנו אותו פנימה, הפנו אותו בחזרה לעצמכם. תראו שהכל אותו דבר. כאשר התודעה ראתה את anicca-dukkha-anattā, היא משחררת את עצמה. היא כבר לא נקשרת לסבל או לאושר. זוהי התזונה לתודעה של מי שמתרגל ומאמן את עצמו באמת. זה הכל, זה כל כך פשוט! אתם לא צריכים לחפש בשום מקום! אז לא משנה מה אתם עושים, אתם שם, אין צורך בהרבה התעסקות וטרחה. בדרך זו ההתמדה והאנרגיה של התרגול שלכם יגדלו ויבשילו ללא הרף.

מפלט

התמדת התרגול הזה מובילה אותנו לחופש ממעגל הלידה והמוות. לא ברחנו מהמעגל הזה כי אנחנו עדיין מתעקשים על השתוקקות וחשק. אנחנו לא מבצעים מעשים לא בריאים או לא מוסריים, אבל לעשות את זה רק אומר שאנחנו חיים בהתאם לדהרמה של המוסר: למשל, הדקלום כשאנשים מבקשים שכל היצורים לא יופרדו מהדברים שהם אוהבים ומחבבים9. אם תחשבו על זה, זה מאוד ילדותי. זו דרכם של אנשים שעדיין לא יכולים להניח לדברים.

זהו טבעה של התשוקה האנושית – הרצון שדברים יהיו אחרת ממה שהם; לאחל לאריכות ימים, לקוות שלא יהיו מוות או מחלה. כך אנשים מקווים וחפצים. כשאתה אומר להם שכל התשוקות שיש להם שלא מתממשות גורמות לסבל, זה מכה בהם בראש. מה הם יכולים לומר? כלום, כי זו האמת! אתה מצביע ישר על התשוקות שלהם. כשאנחנו מדברים על תשוקות אנחנו יודעים שלכולם יש אותן ורוצים שהן יתגשמו, אבל אף אחד לא מוכן להפסיק, אף אחד לא באמת רוצה לברוח. לכן, התרגול שלנו חייב להיות מעודן בסבלנות10. אלו שמתרגלים בהתמדה, ללא סטייה או רפיון, ובעלי גישה עדינה ומאופקת, תמיד ממשיכים בהתמדה, אלה הם אותם שידעו. לא משנה מה יעלה, הם יישארו איתנים ובלתי ניתנים לערעור.