שיחות דהרמה של אג'אהן צ'ה ט'ז

פקיחת עין הדהרמה

שיחת דהרמה מאת אג'אהן צ'ה1

תרגום מאנגלית והערות (אם לא נכתב אחרת) פניננדו בהיקהו

חלקנו מתחילים לתרגל, ואפילו אחרי שנה או שנתיים, עדיין לא יודעים מה זה מה. אנחנו עדיין לא בטוחים לגבי התרגול. כשאנחנו עדיין לא בטוחים, אנחנו לא רואים שהכל סביבנו הוא דהרמה טהורה, ולכן אנחנו פונים לתורות מהאג'הנים. אבל למעשה, כשאנחנו מכירים את התודעה שלנו, כשיש רצון להסתכל מקרוב על התודעה, יש תבונה. כל הזמן וכל המקומות הופכים להזדמנויות עבורנו לשמוע את הדהרמה.

אנחנו יכולים ללמוד דהרמה מהטבע, מעצים למשל. עץ נולד מסיבות, והוא גדל בעקבות מהלך הטבע. כאן העץ מלמד אותנו דהרמה, אבל אנחנו לא מבינים את זה. עם הזמן, הוא גדל וגדל עד שהוא מֵנֵץ, פרחים ופירות מופיעים. כל מה שאנחנו רואים הוא את מראה הפרחים והפירות; אנחנו לא מסוגלים להפנים את זה ולהרהר בזה. לכן אנחנו לא יודעים שהעץ מלמד אותנו דהרמה. הפרי מופיע ואנחנו פשוט אוכלים אותו בלי לחקור: מתוק, חמוץ או מלוח, זה טבע הפרי. וזו הדהרמה, תורת הפרי. העלים מזדקנים. הם נובלים, מתים ואז נושרים מהעץ. כל מה שאנחנו רואים הוא שהעלים נשרו. אנחנו דורכים עליהם, אנחנו מטאטאים אותם, זה הכל. אנחנו לא חוקרים לעומק, אז אנחנו לא יודעים שהטבע מלמד אותנו. בהמשך העלים החדשים בוקעים, ואנחנו רק רואים את זה, בלי להמשיך עם זה. אנחנו לא מכניסים את הדברים האלה לתודעה שלנו כדי להרהר בהם.

אם נוכל לפנים את כל זה ולחקור את זה, נראה שלידת עץ ולידתנו שלנו אינן שונות. הגוף הזה שלנו נולד וקיים בהתאם לתנאים, ליסודות: האדמה, המים, הרוח והאש. יש לו את המזון שלו, הוא גדל וגדל. כל חלק בגוף מִשְׁתַּנֶּה וזורם בהתאם לטבעו. הוא אינו שונה מהעץ; שיער, ציפורניים, שיניים ועור – כולם מִשְׁתַּנִּים. אם נדע את הדברים של הטבע, אז נכיר את עצמנו.

אנשים נולדים. בסופו של דבר הם מתים. לאחר שמתים הם נולדים מחדש. ציפורניים, שיניים ועור מתים וצומחים מחדש ללא הרף. אם נבין את התרגול, נוכל לראות שעץ אינו שונה מאיתנו. אם נבין את תורת האג'הנים, נבין שהחוץ והפנים דומים. דברים בעלי תודעה ואלה שאין להם תודעה אינם שונים. הם זהים. ואם נבין את הדמיון הזה, אז כשאנו רואים את טבעו של עץ, למשל, נדע שהוא אינו שונה מחמשת ה-khandhā שלנו – גוף, תחושה, זיכרון, חשיבה ותודעה. אם יש לנו הבנה זו, אנו מבינים את הדהרמה. אם נבין את הדהרמה, אנו מבינים את חמשת ה-khandhā, כיצד הם משתנים ללא הרף, ללא הפסקה.

לכן, בין אם עומדים, הולכים, יושבים או שוכבים, עלינו להיות בעלי sati כדי לשמור על התודעה ולדאוג לה. כשאנו רואים דברים חיצוניים, זה כמו לראות דברים פנימיים. כשאנו רואים דברים פנימיים, זה כמו לראות דברים חיצוניים. אם נבין זאת, נוכל לשמוע את תורתו של הבודהה. אם נבין זאת, נוכל לומר ש"טבע הבודהה", "זה היודע2", נקבע. הוא מכיר את החיצוני. הוא מכיר את הפנימי. הוא מבין את כל הדברים שעולים.

כאשר אנו מבינים כך, אז בישיבה למרגלות עץ, אנו שומעים את תורתו של הבודהה. בעמידה, בהליכה, בישיבה או בשכיבה, אנו שומעים את תורתו של הבודהה. ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מגע וחשיבה, אנו שומעים את תורתו של הבודהה. הבודהה הוא פשוט "זה היודע" הזה בתוך התודעה הזו ממש. הוא מכיר את הדהרמה, הוא חוקר את הדהרמה. זה לא שבודהה שחי לפני כל כך הרבה זמן בא לדבר איתנו, אלא טבע הבודהה הזה, "זה היודע", עולה. התודעה הופכת מוארת.

אם נבסס את הבודהה בתוך התודעה שלנו, אז אנו רואים הכל, אנו מהרהרים בכל, כלא שונה מעצמנו. אנו רואים את החיות, העצים, ההרים והמטפסים השונים כלא שונים מעצמנו. אנו רואים אנשים עניים ואנשים עשירים – הם לא שונים מאיתנו. אנשים שחורים ואנשים לבנים – לא שונים! לכולם אותם מאפיינים. מי שמבין כך מרוצה בכל מקום שהוא נמצא. הוא מקשיב לתורתו של הבודהה בכל עת. אם לא נבין זאת, אז אפילו אם נעביר את כל זמננו בהקשבה לתורות של האג'הנים, עדיין לא נבין את משמעותן.

הבודהה אמר שהארה של הדהרמה היא פשוט הכרת הטבע,3 המציאות שסביבנו, הטבע שנמצא ממש כאן. אם איננו מבינים את הטבע הזה, אנו חווים אכזבה ושמחה, אנו הולכים לאיבוד במצבי רוח, מה שמוביל לצער וחרטה. ללכת לאיבוד באובייקטים מנטליים זה ללכת לאיבוד בטבע. כשאנו הולכים לאיבוד בטבע, איננו מכירים את הדהרמה. המואר4 רק הצביע על הטבע הזה. לאחר שעלו, כל הדברים משתנים ומתים. דברים שאנו יוצרים, כמו צלחות, קערות וצלחות, לכולם יש את אותו מאפיין. קערה נוצרת בגלל סיבה, דחף האדם ליצור, וכשאנו משתמשים בה, היא מזדקנת, מתפרקת ונעלמת. עצים, הרים ומטפסים דומים לזה, וכך עד לבעלי חיים ובני אדם.

כאשר אָנְּיָה קוֹנְדַנִיַה, התלמיד הראשון, שמע את תורתו של הבודהה בפעם הראשונה5, ההבנה שהייתה לו לא הייתה מסובכת במיוחד. הוא פשוט ראה שכל דבר שנולד, אותו דבר חייב להשתנות ולהתיישן כמצב טבעי ובסופו של דבר הוא חייב למות. אָנְּיָה קוֹנְדַנִיַה מעולם לא חשב על כך קודם לכן, או שאם חשב, זה לא היה ברור לחלוטין, אז הוא עדיין לא הניח לדברים, הוא עדיין נאחז ב-khandhā. בעודו יושב במודעוּת ומקשיב לדרשה של הבודהה, טבע הבודהה התעורר בו. הוא קיבל מעין "מסר" דהרמה, שהיא הידיעה שכל הדברים המותנים אינם קבועים. כל דבר שנולד יש בו הזדקנות ומוות כתוצאה טבעית.

תחושה זו הייתה שונה מכל מה שידע אי פעם קודם לכן. הוא באמת מימש את תודעתו, וכך "בודהה" התעורר בתוכו. באותו זמן הבודהה הצהיר שאָנְּיָה קוֹנְדַנִיַה קיבל את "עין הדהרמה".

מה עין הדהרמה הזו רואה? עין זו רואה שכל מה שנולד, יש בו הזדקנות ומוות כתוצאה טבעית. "כל מה שנולד" פירושו הכל! בין אם חומרי או לא חומרי, הכל בא תחת "כל מה שנולד". זה מתייחס לכל הטבע. כמו הגוף הזה למשל – הוא נולד ואז הולך להכחדה. כשהוא קטן הוא "מת" מקטנות לנעורים. לאחר זמן מה הוא "מת" מנעורים והופך לגיל העמידה. אחר כך הוא ממשיך מגיל העמידה ומגיע לזקנה, ולבסוף מגיע ל"מת". עצים, הרים ומטפסים – כולם בעלי מאפיין זה.

לכן, החזון או ההבנה של "זה היודע" חדרו בבירור לתודעתו של אָנְּיָה קוֹנְדַנִיַה כשהוא ישב שם. ידיעה זו של "מה שנולד" השתרשה עמוק בתודעתו, ואפשרה לו לעקור את ההיאחזות לגוף. היאחזות זו הייתה sakkāya-diṭṭhi. משמעות הדבר היא שהוא לא ראה את הגוף כעצמי או כישות, הוא לא ראה אותו במונחים של "הוא" או "אני". הוא לא נאחז בו. הוא ראה אותו בבירור, ובכך עקר את sakkāya-diṭṭhi.

ואז ה- vicikicchā (ספק) נהרסה. לאחר שעקר את ההיאחזות לגוף, הוא לא הטיל ספק בהבנתו. גם sīlabbata parāmāsa6 נעקרה מהשורש. התרגול שלו הפך איתן וישר. אפילו אם גופו סבל מכאבים או חום, הוא לא נתפס בזאת, הוא לא פקפק. הוא לא פקפק, כי הוא עקר את ההיאחזות. האחיזה הזו של הגוף נקראת sīlabbata parāmāsa. כאשר אדם עוקר את תפיסת הגוף כ"עצמי", האחיזה והספק מסתיימים. כאשר תפיסת הגוף כ"עצמי" עולה בתוך התודעה, האחיזה והספק מתחילים ממש שם.

אז כפי שהבודהה הסביר את הדהרמה, אָנְּיָה קוֹנְדַנִיַה פתח את עין הדהרמה. עין זו היא פשוט "זה היודע בבירור". היא רואה דברים אחרת. היא רואה את הטבע הזה ממש. כאשר הטבע נראה בבירור, האחיזה נעקרת ו"זה היודע" נולד. קודם לכן הוא ידע אבל עדיין הייתה לו היאחזות. אפשר לומר שהוא הכיר את הדהרמה אך עדיין לא ראה אותה, או שהוא ראה את הדהרמה אך עדיין לא היה אחד איתה.

באותו זמן אמר הבודהה, "קוֹנְדַנִיַה יודע". מה הוא ידע? הוא הכיר את הטבע. בדרך כלל אנחנו הולכים לאיבוד בטבע, כמו עם הגוף הזה שלנו. אדמה, מים, אש ורוח מתאחדים ויוצרים את הגוף הזה. זהו היבט של הטבע, עצם חומרי שאנו יכולים לראות בעין. הוא קיים בהתאם למזון, גדל ומשתנה עד שלבסוף הוא מגיע להכחדה.

כשנכנסים פנימה, מה ששומר על הגוף הוא התודעה – רק "זה היודע", המודעוּת היחידה הזו. אם היא קולטת דרך העין זה נקרא ראייה. אם היא קולטת דרך האוזן זה נקרא שמיעה; דרך האף זה נקרא הרחה; דרך הלשון, טעימה; דרך הגוף, מגע; ודרך התודעה, חשיבה. תודעה זו היא רק אחת, אך כאשר היא פועלת במקומות שונים אנו קוראים לה דברים שונים. דרך העין אנו קוראים לזה דבר אחד, דרך האוזן אנו קוראים לזה דבר אחר. אבל בין אם זה פועל בעין, באוזן, באף, בלשון, בגוף או בתודעה, זוהי רק מודעוּת אחת. בהתאם לכתבים אנו קוראים לזה שש התודעות, אך במציאות יש רק תודעה אחת שעולה מששת הבסיסים השונים הללו. יש שש "דלתות" אך מודעוּת אחת, שהיא אותה תודעה עצמה.

תודעה זו מסוגלת לדעת את אמת הטבע. אם לתודעה עדיין יש מכשולים, אז אנו אומרים שהיא יודעת דרך בורוּת. היא יודעת בטעות והיא רואה בטעות. ידיעה שגויה וראייה שגויה, או ידיעה וראייה נכונה, הן רק מודעוּת אחת. אנו קוראים לזה השקפה שגויה והשקפה נכונה, אבל זה רק דבר אחד. נכון ולא נכון נובעים שניהם ממקום אחד זה. כשיש ידע שגוי אנו אומרים שבורוּת מסתירה את האמת. כשיש ידע שגוי אז יש השקפה שגויה, כוונה שגויה, פעולה שגויה, מחיה שגויה – הכל לא בסדר! ומצד שני, נתיב התרגול הנכון נולד באותו מקום. כשיש נכון אז הלא נכון נעלם.

הבודהה תרגל עמידה בקשיים רבים ועינה את עצמו בצום וכן הלאה, אך הוא חקר לעומק את תודעתו עד שלבסוף עקר את הבורוּת. כל הבודהות היו מוארים בתודעה, כי הגוף לא יודע כלום. אפשר לתת לו לאכול או לא, זה לא משנה, הוא יכול למות בכל עת. כל הבודהות תרגלו עם התודעה. הם היו מוארים בתודעה.

הבודהה, לאחר שהתבונן בתודעתו, ויתר על שני הקצוות של התרגול – התענגות בהנאה והתענגות בכאב – ובדרשתו הראשונה הסביר את דרך האמצע בין השניים הללו. אך אנו שומעים את תורתו והיא מתחככת בתשוקותינו. אנו מוקסמים מהנאה ונוחות, מוקסמים מאושר, חושבים שאנחנו טובים, שאנחנו בסדר – זוהי התענגות בהנאה. זו איננה הדרך הנכונה. חוסר שביעות רצון, אי-הנאה, סלידה וכעס – זוהי התענגות בכאב. אלו הן הדרכים הקיצוניות שאדם הנמצא בנתיב התרגול צריך להימנע מהן.

"דרכים" אלו הן פשוט האושר והאומללות שעולים. "האדם הנמצא בנתיב" הוא התודעה הזו עצמה, "זה היודע". אם עולה מצב רוח טוב, אנו נאחזים בו כטוב, זוהי התענגות בהנאה. אם עולה מצב רוח לא נעים, אנו נאחזים בו דרך סלידה – זוהי התענגות בכאב. אלו הן הדרכים הלא נכונות, הן אינן דרכיו של אדם המתרגל. אלו הן דרכי הארציים, אלו המחפשים כיף ואושר ונמנעים מאי נעימות וסבל. הנבונים מכירים את הדרכים הלא נכונות אך הם עוזבים אותן, הם מוותרים עליהן. הם אינם מתרגשים מהנאה וכאב, אושר וסבל. דברים אלה עולים אך אלו שיודעים אינם נאחזים בהם, הם מניחים להם בהתאם לטבעם. זוהי השקפה נכונה. כאשר אדם יודע זאת במלואו, יש שחרור. לאושר ולאומללות אין משמעות עבור אדם מואר.

הבודהה אמר שהמוארים רחוקים מזיהומים. אין זה אומר שהם ברחו מזיהומים, הם לא ברחו לשום מקום. זיהומים היו שם. הוא השווה זאת לעלה לוטוס בבריכת מים. העלה והמים קיימים יחד, הם במגע, אך העלה אינו נרטב. המים הם כמו זיהומים ועלה הלוטוס הוא התודעה המוארת. התודעה של מי שמתרגל היא זהה; היא לא בורחת לשום מקום, היא נשארת שם. טוב, רע, אושר וסבל, נכון ורע עולים, והוא מכיר את כולם. המתרגל פשוט מכיר אותם, הם לא נכנסים לתודעתו. כלומר, אין לו שום היצמדות. הוא פשוט זה הַחוֹוֶה. לומר שהוא פשוט חוֹוֶה זו השפה המוסכמת שלנו. בשפת הדהרמה אנו אומרים שהוא נותן לתודעתו לעקוב אחר דרך האמצע.

פעילויות אלו של אושר, אומללות וכן הלאה עולות ללא הרף משום שהן מאפיינים של העולם. הבודהה היה מואר בעולם, הוא התבונן בעולם. אם לא היה מתבונן בעולם, אם לא היה רואה את העולם, הוא לא היה יכול להתעלות מעליו. ההארה של הבודהה הייתה פשוט הארה של העולם הזה עצמו. העולם עדיין היה שם: רווח והפסד, שבח וביקורת, תהילה וקלון, אושר וסבל, כולם עדיין היו שם. אם לא היו הדברים האלה, לא היה מה להיות מואר אליו! מה שהוא ידע היה רק ​​העולם, מה שמקיף את ליבם של אנשים. אם אנשים הולכים אחר הדברים האלה, מחפשים שבח ותהילה, רווח ואושר, ומנסים להימנע מההפכים שלהם, הם שוקעים תחת משקל העולם.

רווח והפסד, שבח וביקורת, תהילה וקלון, אושר וסבל – זהו העולם. לאדם שאבד בעולם אין דרך מילוט, העולם מציף אותו. עולם זה פועל לפי חוק הדהרמה, ולכן אנו קוראים לו דהרמה ארצית. מי שחי בתוך הדהרמה הארצית נקרא ישות ארצית. הוא חי מוקף בבלבול.

לכן הבודהה לימד אותנו לפתח את הדרך. אנו יכולים לחלק אותה למוסר, ריכוז ותבונה. יש לפתח אותם עד השלמתם. זהו נתיב התרגול שהורס את העולם. היכן העולם הזה? הוא נמצא רק בתודעתם של יצורים המרותקים אליו! פעולת ההיאחזות בשבח, רווח, תהילה, אושר וסבל נקראת "העולם". כאשר הדברים האלה נמצאים שם בתודעה, אז העולם מתעורר, הישות הארצית נולדת. העולם נולד בגלל תשוקה. תשוקה היא מקום הלידה של כל העולמות. לשים קץ לתשוקה פירושו לשים קץ לעולם.

תרגול המוסר, הריכוז והתבונה שלנו ידוע גם כדרך כפולת השמונה. הדרך כפולת השמונה בזו ושמונה הדהרמות הארציות הן זוג. כיצד ייתכן שהן זוג? אם אנו מדברים לפי הכתבים, אנו אומרים שרווח והפסד, שבח וביקורת, תהילה וקלון, אושר וסבל הן שמונה הדהרמות הארציות. השקפה נכונה, כוונה נכונה, דיבור נכון, פעולה נכונה, מחיה נכונה, מאמץ נכון, מודעוּת נכונה וריכוז נכון: זו הדרך כפולת השמונה. שתי הדרכים הללו קיימות באותו מקום. שמונה הדהרמות הארציות נמצאות ממש כאן, בתודעה זו, עם "זה היודע"; אך ל"זה היודע" הזה יש מכשולים, ולכן הוא יודע בטעות וכך הופך לעולם. זהו רק "זה היודע" אחד, לא אחר. טבע הבודהה עדיין לא התעורר בתודעה זו, הוא עדיין לא חילץ את עצמו מהעולם. התודעה שהיא כזו היא העולם.

כאשר אנו מתרגלים את הדרך, כאשר אנו מאמנים את גופנו ואת דיבורנו, הכל נעשה באותה תודעה ממש. זה באותו מקום, כך שהם רואים אחד את השני; הדרך רואה את העולם. אם נתאמן עם התודעה הזו שלנו, אנו נתקלים בהיאחזות הזו בשבח, תהילה, הנאה ואושר, אנו רואים את ההיאחזות בארצי.

הבודהה אמר, "עליכם להכיר את העולם. הוא מסנוור כמו כרכרה מלכוּתית. טיפשים מרותקים, אך נבונים אינם מרומים.7" זה לא שהוא רצה שנלך בכל העולם, נסתכל על הכל, נלמד הכל שקשור אליו. הוא פשוט רצה שנצפה בתודעה הזו שנצמדת לעולם. כאשר הבודהה אמר לנו להסתכל על העולם, הוא לא רצה שנתקע בו, הוא רצה שנחקור אותה, כי העולם נולד רק בתודעה הזו. בישיבה בצל עץ אפשר להסתכל על העולם. כשיש רצון, העולם מתהווה ממש שם. רצון הוא מקום הולדתו של העולם. לכבות רצון זה לכבות את העולם. כשאנחנו יושבים במדיטציה, אנחנו רוצים שהתודעה תהפוך לשלווה, אבל היא לא שלווה. למה זה כך? אנחנו לא רוצים לחשוב, אבל אנחנו חושבים. זה כמו אדם שהולך לשבת על קן נמלים: הנמלים פשוט ממשיכות לנשוך אותו.

כאשר התודעה היא העולם, אז אפילו כשאנחנו יושבים בשקט בעיניים עצומות, כל מה שאנחנו רואים זה את העולם. עונג, צער, חרדה, בלבול – הכל מתעורר. למה זה קורה? זה בגלל שעדיין לא מימשנו את הדהרמה. אם התודעה היא כך, המתרגל לא יכול לשאת את הדהרמות הארציות, הוא לא חוקר. זה בדיוק כאילו הוא יושב על קן נמלים. הנמלים הולכות לנשוך כי הוא ממש על הבית שלהן! אז מה עליו לעשות? עליו לחפש רעל או להשתמש באש כדי לגרש אותן8.

אבל רוב מתרגלי הדהרמה לא רואים את זה ככה. אם הם מרגישים שביעות רצון הם פשוט הולכים אחר שביעות רצון, אם הם מרגישים חוסר שביעות רצון הם פשוט הולכים אחר זה. אם הם עוקבים אחר הדהרמות הארציות, התודעה הופכת לעולם. לפעמים אנחנו עשויים לחשוב, 'הו, אני לא יכול לעשות את זה, זה מעבר ליכולתי', אז אנחנו אפילו לא מנסים. הסיבה לכך היא שהתודעה מלאה בזיהומים; הדהרמות הארציות מונעות מהדרך להתפתח. אנחנו לא יכולים להתמיד בפיתוח מוסר, ריכוז ותבונה. זה בדיוק כמו אותו אדם שיושב על קן הנמלים. הוא לא יכול לעשות כלום, הנמלים נושכות וזוחלות עליו, הוא שקוע בבלבול ובתסיסה. הוא לא יכול להיפטר מהסכנה במקום הישיבה שלו, אז הוא פשוט יושב שם, סובל.

כך גם בתרגול שלנו. הדהרמות הארציות קיימות בתודעתן של ישויות ארציות. כאשר ישויות אלו רוצות למצוא שלווה, הדהרמות הארציות מתעוררות ממש שם. כאשר התודעה בורה, יש רק חושך. כאשר ידע מתעורר, התודעה מוארת, כי בורוּת וידע נולדים באותו מקום. כאשר בורוּת מתעוררת, ידע לא יכול להיכנס, כי התודעה קיבלה את הבורוּת. כאשר ידע מתעורר, בורוּת לא יכולה להישאר.

אז הבודהה עודד את תלמידיו לתרגל עם התודעה, כי העולם נולד בתודעה זו, שמונה הדהרמות הארציות נמצאות שם. הדרך כפולת השמונה, כלומר, חקירה באמצעות מדיטציה של שלווה ותובנה, המאמץ החרוץ שלנו והתבונה שאנו מפתחים, כל הדברים האלה משחררים את אחיזת העולם. השתוקקות, סלידה ואשליה הופכות קלות יותר, ובהיותן קלות יותר, אנו מכירים אותן ככאלה. אם אנו חווים תהילה, רווח חומרי, שבח, אושר או סבל, אנו מודעים לכך. עלינו לדעת את הדברים האלה לפני שנוכל להתעלות מעל העולם, כי העולם נמצא בתוכנו.

כשאנחנו חופשיים מהדברים האלה, זה כמו לצאת מבית. איזו תחושה יש לנו כשאנחנו נכנסים לבית? אנחנו מרגישים שעברנו דרך הדלת ונכנסנו לבית. כשאנחנו עוזבים את הבית, אנחנו מרגישים שעזבנו אותו, אנחנו באים לאור השמש הבהיר, הוא לא חשוך כמו שהיה בפנים. פעולת התודעה הנכנסת לדהרמות הארציות היא כמו כניסה לבית. התודעה שהרסה את הדהרמות הארציות היא כמו מי שעזב את הבית.

לכן, מתרגל הדהרמה חייב להפוך למי שעד לדהרמה בעצמו. הוא יודע בעצמו האם הדהרמות הארציות עזבו או לא, האם הדרך התפתחה או לא. כאשר הדרך התפתחה היטב, היא מטהרת את הדהרמות הארציות. היא מתחזקת ומתחזקת. השקפה נכונה גדלה ככל שהשקפה שגויה פוחתת, עד שלבסוף הדרך הורסת את הזיהומים – או זה או שהזיהומים יהרסו את הדרך!

השקפה נכונה והשקפה שגויה, יש רק שתי דרכים אלה. גם להשקפה שגויה יש את הטריקים שלה, אתם יודעים. יש לה חוכמה משלה – אבל זו חוכמה שגויה. המתרגל שמתחיל לפתח את הדרך חווה הפרדה. בסופו של דבר זה כאילו הוא שני אנשים: אחד בעולם והשני על הדרך. הם מתפצלים, הם מתרחקים. בכל פעם שהוא חוקר, יש הפרדה זו, והיא ממשיכה הלאה והלאה עד שהתודעה מגיעה לתובנה, vipassanā.

או שאולי זו vipassanū!9 לאחר שניסינו לבסס תוצאות מועילות בתרגול שלנו, כשאנו רואים אותן, אנו נצמדים אליהן. סוג זה של היצמדות נובע מהרצון שלנו לקבל משהו מהתרגול. זוהי vipassanū, חוכמת הזיהומים (כלומר 'תבונה מזוהמת'). יש אנשים שמפתחים טוּב ונצמדים אליו, הם מפתחים טוהר ונצמדים אליו, או שהם מפתחים ידע ונצמדים אליו. פעולת ההיצמדות לטוּב או לידע הזה היא vipassanū, החודרת לתרגול שלנו.

אז כשאתם מפתחים vipassanā, היזהרו! היזהרו מ- vipassanū, כי הם כל כך קרובים שלפעמים אי אפשר להבחין ביניהם. אבל עם ראייה נכונה נוכל לראות את שניהם בבירור. אם זו vipassanū, יתעורר סבל לעיתים כתוצאה מכך. אם זו באמת vipassanā, אין סבל. יש שלווה. גם האושר וגם הסבל מושתקים. אתם יכולים לראות זאת בעצמכם.

תרגול זה דורש סיבולת. יש אנשים, כשהם מגיעים לתרגול, שלא רוצים שיטרידו אותם בכלום, הם לא רוצים חיכוך. אבל יש חיכוך כמו קודם. עלינו לנסות למצוא סוף לחיכוך דרך החיכוך עצמו.

לכן, אם יש חיכוך בתרגול שלכם, אז זה נכון. אם אין חיכוך זה לא נכון, אתם פשוט אוכלים וישנים כמה שאתם רוצים. כשאתם רוצים ללכת לאנשהו או לומר משהו, אתם פשוט הולכים אחר התשוקות שלכם. תורת הבודהה גורמת אי-נוחות. העל-יומיומית נוגדת את הארצית. השקפה נכונה מתנגדת להשקפה שגויה, טוהר מתנגד לזיהומים. הלימוד מתחכך כנגד תשוקותינו.

יש סיפור בכתבים על הבודהה, לפני שהגיע להארה10. באותו זמן, לאחר שקיבל צלחת אורז, הוא השיט את הצלחת על זרם מים, כשהוא מחליט במוחו, 'אם אני עתיד להגיע להארה, לו תצוף הצלחת הזו נגד זרם המים'. הצלחת צפה במעלה הזרם! הצלחת הזו הייתה השקפתו הנכונה של הבודהה, או טבע הבודהה שהוא התעורר אליו. היא לא הלכה אחר תשוקותיהם של יצורים רגילים. היא צפה נגד זרם תודעתו, היא הייתה מנוגדת בכל דרך.

בימים אלה, באותו אופן, תורתו של הבודהה מנוגדת לליבנו. אנשים רוצים להתמכר לחמדנות ושנאה, אבל הבודהה לא מניח להם. הם רוצים ללכת שולל, אבל הבודהה הורס אשליות. לכן תודעתו של הבודהה מנוגדת לזו של יצורים ארציים. העולם קורא לגוף יפה, הוא אומר שהוא לא יפה. הם אומרים שהגוף שייך לנו, הוא אומר שלא. הם אומרים שהוא מהותי, הוא אומר שלא. השקפה נכונה היא מעל העולם. יצורים ארציים פשוט הולכים אחר זרימת הנחל.

בהמשך, כאשר הבודהה קם ממקום זה, הוא קיבל שמונה חופני עשב מברהמין. המשמעות האמיתית של זה היא ששמונה חופני העשב היו שמונה הדהרמות הארציות – רווח והפסד, שבח וביקורת, תהילה וקלון, אושר וסבל. הבודהה, לאחר שקיבל את העשב הזה, החליט לשבת עליו ולהיכנס ל-samādhi. פעולת הישיבה על הדשא הייתה עצמה samādhi, כלומר, תודעתו הייתה מעל הדהרמות הארציות, והכניעה את העולם עד שהבינה את הנשגב.

הדהרמות הארציות הפכו עבורו כמו פסולת, הן איבדו כל משמעות. הוא ישב מעליהן אך הן לא חסמו את תודעתו בשום צורה. שדים באו לנסות להתגבר עליו, אך הוא פשוט ישב שם ב-samādhi, והכניע את העולם, עד שלבסוף הוא התעורר לדהרמה והביס לחלוטין את מארה. כלומר, הוא ניצח את העולם. אז התרגול של פיתוח הדרך הוא זה שהורג זיהומים.

לאנשים בימינו יש מעט אמון. לאחר שנה או שנתיים של תרגול, הם רוצים להגיע כבר, והם רוצים להגיע מהר. הם לא חושבים על כך שבודהה, המורה שלנו, עזב את הבית שש שנים תמימות לפני שהגיע להארה. זו הסיבה שיש לנו 'חופש מתמיכה'11. על פי הכתבים, לנזיר חייבות להיות לפחות חמש עונות גשם12 לפני שהוא נחשב מסוגל לחיות בכוחות עצמו. בשלב זה הוא למד ותרגל מספיק, יש לו ידע מספק, יש לו אמון, התנהגותו טובה. אני אומר שמישהו שמתרגל במשך חמש שנים הוא מוכשר. אבל הוא חייב באמת לתרגל, לא רק 'להסתובב' בגלימות במשך חמש שנים. הוא חייב באמת לדאוג לתרגול, באמת לעשות אותו.

עד שתגיעו לחמש עונות גשם, אתם עשויים לתהות, 'מהו ה"חופש מתמיכה" הזה שבודהה דיבר עליו?' עליכם באמת לנסות לתרגל במשך חמש שנים ואז תדעו בעצמכם את התכונות שהוא התייחס אליהן. לאחר זמן זה עליכם להיות מוכשרים, מוכשרים בתודעה, כאלה שבטוחים. לכל הפחות, אחרי חמש עונות גשם, אדם צריך להיות בשלב הראשון של הארה. זה לא רק חמש עונות גשם בגוף, אלא גם חמש עונות גשם בתודעה. לנזיר הזה יש פחד מאשמה, תחושת בושה וצניעות. הוא לא מעז לעשות רע, לא מול אנשים ולא מאחורי גבם, באור ולא בחושך. למה לא? כי הוא הגיע לבודהה, "זה שיודע". הוא מוצא מקלט בבודהה, בדהרמה ובסנגהה.

כדי להסתמך באמת על הבודהה, בדהרמה ובסנגהה, עלינו לראות את הבודהה. מה הטעם למצוא מקלט בלי להכיר את הבודהה? אם אנחנו עדיין לא מכירים את הבודהה, את הדהרמה ואת הסנגהה, לקיחת המקלט שלנו בהם היא רק מעשה של גוף ודיבור, התודעה עדיין לא הגיעה אליהם. ברגע שהתודעה מגיעה אליהם, אנחנו יודעים איך הבודהה, הדהרמה והסנגהה נראים. אז אנחנו באמת יכולים למצוא מקלט בהם, כי הדברים האלה עולים בתודעה שלנו. בכל מקום שאנחנו נמצאים, הבודהה, הדהרמה והסנגהה יהיו בתוכנו. מי שהנו כזה לא מעז לבצע מעשים רעים. זו הסיבה שאנו אומרים שמי שהגיע לשלב הראשון של הארה לא ייוולד עוד במצבים גרועים. התודעה שלו בטוחה, הוא נכנס לזרם, אין ספק לגביו. אם הוא לא יגיע להארה מלאה היום, זה בוודאי יקרה מתישהו בעתיד. הוא אולי יעשה טעות, אבל לא מספיק כדי לשלוח אותו לתופת, כלומר, הוא לא יתדרדר למעשים גופניים ומילוליים רעים, הוא אינו מסוגל לכך. לכן אנו אומרים שאדם זה נכנס ללידה האצילית. הוא לא יכול לחזור. זה משהו שאתם צריכים לראות ולדעת בעצמכם בחיים האלה ממש.

בימים אלה, אלו מאיתנו שעדיין יש להם ספקות לגבי התרגול שומעים את הדברים האלה ואומרים, 'אה, איך אני יכול לעשות את זה?' לפעמים אנחנו מרגישים שמחים, לפעמים מוטרדים, מרוצים או לא מרוצים. מאיזו סיבה? כי אנחנו לא מכירים את הדהרמה. איזו דהרמה? רק הדהרמה של הטבע, המציאות סביבנו, הגוף והתודעה.

הבודהה אמר, "אל תיאחזו בחמשת ה-khandhā, תנו להם ללכת, תוותרו עליהם!" מדוע איננו יכולים לשחרר אותם? כי איננו רואים אותם או מכירים אותם במלואם. אנו רואים אותם כעצמנו, אנו רואים את עצמנו ב-khandhā. אנו רואים אושר וסבל כעצמנו, אנו רואים את עצמנו באושר ובסבל. איננו יכולים להפריד את עצמנו מהם. משמעות הדבר היא שאיננו יכולים לראות את הדהרמה, איננו יכולים לראות את הטבע.

אושר, אומללות, עונג ועצב – אף אחד מהם אינו אנחנו, אך אנו מקבלים אותם ככאלה. הדברים האלה באים איתנו במגע ואנו רואים גוש של attā, או עצמי. בכל מקום שיש עצמי, שם תמצאו אושר, אומללות וכל דבר אחר. לכן אמר הבודהה להשמיד את ה"גוש" הזה של עצמי, כלומר להשמיד את ה- sakkāya-diṭṭhi. כאשר attā (עצמי) נהרס, anattā (לא-עצמי) עולה באופן טבעי.

אנו מקבלים את הטבע כאנחנו ואת עצמנו כטבע, ולכן איננו מכירים את הטבע באמת. אם זה טוב אנחנו צוחקים איתו, אם זה רע אנחנו בוכים עליו. אבל הטבע הוא פשוט saṅkhārā. כפי שאנו אומרים בדקלום, ‘Tesaṁ vūpasamo sukho’ – להרגיע את ה-saṅkhārā הוא אושר אמיתי. איך אנחנו מרגיעים אותם? אנחנו פשוט מסירים את ההיאחזות ורואים אותם כפי שהם באמת.

אז יש אמת בעולם הזה. עצים, הרים ומטפסים, כולם חיים לפי האמת שלהם, הם נולדים ומתים לפי טבעם. זה רק אנחנו, האנשים, שלא אמיתיים. אנחנו רואים את זה ועושים מזה עניין, אבל הטבע אדיש, ​​הוא פשוט כפי שהוא. אנחנו צוחקים, אנחנו בוכים, אנחנו הורגים, אבל הטבע נשאר באמת, הוא אמת. לא משנה כמה אנחנו שמחים או עצובים, הגוף הזה פשוט הולך אחר טבעו שלו. הוא נולד, הוא גדל ומזדקן, משתנה ומזדקן כל הזמן. הוא עוקב אחר הטבע בדרך זו. מי שלוקח את הגוף להיות הוא עצמו ונושא אותו איתו, יסבול.

אז אָנְּיָה קוֹנְדַנִיַה זיהה את "כל מה שנולד" בכל דבר, בין אם חומרי או לא חומרי. השקפתו על העולם השתנתה. הוא ראה את האמת. לאחר שקם ממקום ישיבתו, הוא לקח איתו את האמת הזו. פעילות הלידה והמוות נמשכה, אך הוא פשוט הביט. אושר וסבל עלו וחלפו, אך הוא רק שם לב אליהם. תודעתו הייתה קבועה. הוא לא נפל עוד למצבים עצובים. הוא לא התרגש יתר על המידה או התעצבן יתר על המידה מדברים אלה. תודעתו הייתה מבוססת היטב בפעילות של התבוננות.

הנה! אָנְּיָה קוֹנְדַנִיַה קיבל את עין הדהרמה. הוא ראה את הטבע, שאנו מכנים saṅkhārā, על פי האמת. תבונה היא זו שיודעת את האמת של saṅkhārā. זוהי התודעה שיודעת ורואה את הדהרמה, התודעה שנכנעה.

עד שנראה את הדהרמה, עלינו להיות סבלניים ואיפוק. עלינו לסבול, עלינו לוותר! עלינו לטפח חריצות וסיבולת. מדוע עלינו לטפח חריצות? כי אנחנו עצלנים! למה עלינו לפתח סיבולת? כי אנחנו לא נושאים את זה! ככה זה. אבל כשאנחנו כבר מבוססים בתרגול שלנו, סיימנו עם העצלות, אז אנחנו לא צריכים להשתמש בחריצות. אם אנחנו כבר יודעים את האמת של כל המצבים המנטליים, אם אנחנו לא שמחים או לא מאושרים בגללם, אנחנו לא צריכים להפעיל סיבולת, כי התודעה כבר היא דהרמה. ה"זה היודע" ראה את הדהרמה, הוא הדהרמה.

כאשר התודעה היא דהרמה, היא עוצרת. היא השיגה שלווה. אין עוד צורך לעשות שום דבר מיוחד, כי התודעה כבר היא דהרמה. החוץ הוא דהרמה, הפנים הוא דהרמה. ה"זה היודע" הוא דהרמה. המצב הוא דהרמה ומה שיודע את המצב הוא דהרמה. הוא אחד. הוא חופשי.

טבע זה לא נולד, הוא לא מזדקן ולא חולה. הטבע הזה לא מת. הטבע הזה לא שמח ולא עצוב, לא גדול ולא קטן, כבד ולא קל; לא קצר ולא ארוך, שחור ולא לבן. אין שום דבר שאפשר להשוות את זה אליו. שום מוסכמה לא יכולה להגיע אליה. זו הסיבה שאנחנו אומרים שלנירוואנה אין צבע. כל הצבעים הם בסך הכל מוסכמות. המצב שמעבר לעולם הוא מעבר להישג ידן של מוסכמות ארציות.

אז הדהרמה היא מה שמעבר לעולם. זה מה שכל אדם צריך לראות בעצמו. זה מעבר לשפה. אי אפשר לבטא את זה במילים, אפשר רק לדבר על דרכים ואמצעים להגשים את זה. האדם שראה את זה בעצמו סיים את עבודתו.