SN 47.20 – Janapadakalyāṇī Sutta – יְפֵהפִיַּת הָאָרֶץ
פַּעַם אַחַת גָּר הַנַּעֲלֶה בֵּין בְּנֵי סוּמְבּהַה, בְּעֲיֶירֶת שוּק שֶׁל הַסוּמְבּהַה שֶׁשְּׁמָהּ סֶדַקַה. שָׁם קָרָא הַנַּעֲלֶה לַנְּזִירִים:
"מַמָּשׁ כְּאִלּוּ, נְזִירִים, לַשְּׁמוּעָה: 'יְפֵהפִיַּת הָאָרֶץ! יְפֵהפִיַּת הָאָרֶץ!' הָיָה מִתְאַסֵּף הָמוֹן גָּדוֹל. וְלוּ לַשְּׁמוּעָה: 'אוֹתָהּ יְפֵהפִיַּת הָאָרֶץ, הַמְּעֻלָּה בְּרִקּוּד, הַמְּעֻלָּה בְּשִׁירָה, יְפֵהפִיָּת הָאָרֶץ רוֹקֶדֶת וְשָׁרָה!' הָיָה מִתְאַסֵּף הָמוֹן בְּכַמּוּת גְּדוֹלָה עוֹד יוֹתֵר.
"וְלוּ הָיָה בָּא שָׁמָהּ אִישׁ, מִשְׁתּוֹקֵק לִחְיוֹת, לֹא מִשְׁתּוֹקֵק לָמוּת, מִשְׁתּוֹקֵק לְאֹשֶׁר, סוֹלֵד מִסֵּבֶל. אָז הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ זֹאת: 'זוֹ הִיא, הוֹ אִישׁ, קַעֲרַת שֶמֶן מְלֵאָה עַל גְּדוֹתֶיהָ. עָלֶיךָ לִשְׁמֹר אוֹתָהּ בֵּין הַחוֹגְגִים וּבֵין יְפֵהפִיַּת הָאָרֶץ, וְאִישׁ עִם חֶרֶב מוּנֶפֶת יֵלֵךְ אַחֲרֶיךָ קָרוֹב מֵאָחוֹר. אִם תִּשְׁפֹּךְ אֲפִלּוּ מְעַט – יַפִּיל הָאִישׁ אֶת רֹאשְׁךָ בַּמָּקוֹם.' מָה דַּעְתְּכֶם, נְזִירִים: הַאִם אוֹתוֹ אִישׁ, בְּאִי-מַתַּן-הַדַּעַת לְקַעֲרַת הַשֶּמֶן הַזּוֹ יִפְנֶה בְּרַשְׁלָנוּת אֶל מְחוּצָה לָהּ?"
"אָכֵן לֹא, הַנִּכְבָּד."
"עָשִׂיתִי מָשָׁל זֶה, נְזִירִים, כְּדֵי לְלַמֵּד מַשְׁמָעוּת. וְזוֹ הִיא הַמַּשְׁמָעוּת: קַעֲרַת הַשֶּמֶן הַמְּלֵאָה עַל גְּדוֹתֶיהָ הִיא כִּנּוּי לִתְּשׂוּמַת-הַלֵּב הַמֻּפְנֵית לַגּוּף. לָכֵן, נְזִירִים, כָּךְ עֲלֵיכֶם לְתַרְגֵּל1: 'נְפַתֵּחַ וּנְתַרְגֵּל2 אֶת תְּשׂוּמַת-הַלֵּב הַמֻּפְנֵית לַגּוּף, נִנְהַג3 בָּהּ, נִתְבַּסֵּס בָּהּ4, נְיַצֵּב5 אוֹתָהּ, נִתְנַסֶּה בָּהּ6 וְנִתְחַיֵּב לָהּ7. כָּךְ, נְזִירִים, עֲלֵיכֶם לְתַרְגֵּל.