אג׳אהן מן ביוגרפיה רוחנית - חלק 16

6. השנים האחרונות

לאחר שעזב את צ'יאנג מאי, אָצַ'רִייַה מַן שהה במשך שתי הסתגרויות עונת גשמים במנזר ווט נון ניווט שבאודון תאני.

לאחר ההסתגרות השנייה, הגיעה קבוצה של יושבי-בית מסקון נקהון, ובראשה אחת מתלמידותיו הוותיקות, קון מֶה נוּם צ'וּוָנוֹן, והזמינה אותו לחזור עמם לתועלתם הרוחנית של האנשים שם.

משהסכים לכך ברצון, שמחו כל הנוגעים בדבר, ונעשו הסידורים ללוותו לשם. עם הגיעו לסקון נקהון בסוף שנת 1941, התגורר אָצַ'רִייַה מַן תחילה במנזר ווט סוּטְהַוַוט.

עד מהרה הגיעו נזירים ויושבי-בית מדי יום כדי לחלוק לו כבוד ולבקש את עצתו.

בעודו בווט סוּטְהַוַוט, הגיע אדם עם מצלמה וביקש רשות לצלם אותו, כדי לשמור את התצלום כמושא לסגידה. בסך הכול התיר אָצַ'רִייַה מַן לצלמו שלוש פעמים: בהזדמנות זו בסקון נקהון; קודם לכן, כששהה בנקהון ראטצ'סימה; ומאוחר יותר, בבאן פאנג דאנג שבמחוז טה פאנום, בפרובינציית נקהון פאנום, כשחזר מהלווייתו של אצ'אריה סאו.1

התצלומים שחסידיו אוספים כיום כמושאי סגידה הם העתקים של התמונות שצולמו בשלוש הזדמנויות אלה. אלמלא תמונות אלה, לא היו בידינו תצלומים שיזכירו לנו כיצד הוא נראה.

לא היה קל לקבל רשות לצלם את אָצַ'רִייַה מַן. מי שניסו לעשות זאת היו שרויים במתח רב, מתפתלים בעצבנות וממתינים כשהם נוטפים זיעה, בחיפוש אחר הזדמנות מתאימה להעלות בפניו את העניין. הם ידעו היטב שהוא ממעט לתת רשות לפעילויות כאלה, וחששו שאם לא יטפלו במצב כראוי, הוא פשוט ידחה אותם בתשובה קצרה וחדה.

אָצַ'רִייַה מַן שהה זמן מה במנזר ווט סוּטְהַוַוט, ולאחר מכן עבר למנזר יער קטן סמוך לכפר באן נא מוֹן, שהיה שקט ומבודד מאוד הן ביום והן בלילה, ולכן התאים לו באופן מושלם.

הנזירים והמתלמדים שחיו עמו היוו מראה מרשים. הם אמרו מעט מאוד, אך נוכחותם הייתה רבת עוצמה. כלומר, במקום לפטפט בינם לבין עצמם, הם העדיפו להשקיע מאמץ בתרגול שלהם, כאשר כל נזיר ישב בבקתה שלו או עסק בהליכה מדיטטיבית ביער.

בשעה ארבע אחר הצהריים יצאו כולם ממגוריהם כדי לטאטא יחד את שטחי המנזר. לאחר שכל האזור טואטא ונוקה, הם שאבו מים מן הבאר ונשאו אותם כדי למלא את חביות המים ששימשו לניקוי רגליהם ולרחיצת קערות מזון התרומה שלהם.

לאחר שהשלימו את המלאכות האלה, כולם התרחצו יחד ליד הבאר, בשקט ובאיפוק מעוררי הערכה. הם ביצעו כל מלאכה יומיומית בשליטה עצמית יוצאת דופן, ותמיד הפעילו תשומת-לב ותבונה כדי לבחון את טבען של המלאכות שעמדו לפניהם. איש מהם לא ניהל בהיסח הדעת שיחות בטלות.

מיד עם סיום מטלות היום הם נפרדו, וכל נזיר חזר לבקתה שלו כדי לשבת או ללכת במדיטציה כרצונו.

כאשר הנזירים חזרו לבקתותיהם, נראה המנזר נטוש. מבקר שהיה מגיע במקרה באותה שעה לא היה רואה אפילו נזיר אחד עומד סתם כך או יושב בחוסר מעש.

אילו היה המבקר מעז להיכנס ליער שמסביב, היה מגלה כמה מן הנזירים פוסעים הלוך ושוב בשבילי המדיטציה שלהם, ואחרים יושבים בשלווה בבקתותיהם הקטנות, כולם מעדיפים לתרגל בשקט, בבדידות.

הם התכנסו לאיסוף מזון התרומה ולסעודת הבוקר, או כאשר התקיימה אספה בערב, ורק לעיתים רחוקות לצורך מטלות אחרות שנדרשו מהם.

אפילו באיסוף מזון התרומה הלך כל נזיר אל הכפר וחזר ממנו באיפוק זהיר, כשדעתו נתונה בתשומת-לב לתרגול המדיטציה שלו. הם לא היו רשלנים, ולא התהלכו בנינוחות כשהם מביטים אנה ואנה ומשוחחים עם כל מי שהזדמן לעבור במקום.

נזיריו של אָצַ'רִייַה מַן היו באמת מראה מעורר השראה כאשר צעדו לאיסוף מזון התרומה באיפוק מכובד כל כך.

בחזרה במנזר, ישבו הנזירים יחד ובחנו את המזון שבקערות מזון התרומה שלהם כהכנה לאכילה. הם הרהרו בסכנות הטמונות בהיאחזות במזון. הם שמרו על תשומת-לב במהלך האכילה, ולא נתנו כל סימן לכך שהם נהנים מן המזון. תשומת-לבם הייתה ממוקדת בתכולת קערות מזון התרומה שלהם, והם נמנעו מלדבר ולא הניחו למבטם לסטות ממלאכת האכילה.

הם לעסו את מזונם בזהירות, כדי להימנע מהשמעת קולות חזקים ולא מנומסים שעלולים להפריע לאחרים. לאחר סיום הארוחה הם עזרו זה לזה לסדר הכול בקפידה במקומו וטאטאו את המקום עד שהיה נקי. כל נזיר רחץ את קערת מזון התרומה שלו, ייבש אותה במטלית, והניח אותה בזהירות בשמש למשך כמה דקות. רק לאחר מכן החזיר את קערת מזון התרומה שלו למקומה הראוי.

לאחר שהשלימו את המלאכות האלה, חזר כל נזיר להתבודדות שבמגוריו, והפנה את מלוא תשומת-לבו לאימון לבו ותודעתו באופן התרגול שהתאים לו ביותר. לפעמים התאמץ נזיר עד קצה גבול יכולתו, ובפעמים אחרות פחות מכך. בכל אחד מן המקרים הוא התרכז אך ורק בתרגול שלו, בלי להתחשב במספר השעות שחלפו או בכמות האנרגיה שהשקיע.

ביסודו של דבר, מטרתו הייתה לוודא שתודעתו תישאר ממוקדת בנושא המדיטציה שבחר, ולשלוט בה עד שמיקוד תשומת-הלב הזה יהפוך לאובייקט מנטלי שיוכל להסתמך עליו כדי לכוון את לבו אל עבר שלווה ורגיעה. רגיעה זו, בתורה, סייעה לו למקד את תודעתו ביחסי הסיבה והתוצאה הטמונים בתופעות כלשהן שהתבונה שלו בחרה באותה עת לחקור, ובכך אפשרה לו להשיג בהדרגה רמות עדינות יותר ויותר של דְהַמַּה, ככל שהתקדם לעבר המטרה העליונה. בעת שעסק בתרגול בשקידה, תמיד השתדל לוודא שאופן התרגול שלו מתאים לרמת הדְהַמַּה שבה עסק.

חשוב ביותר שלנזיר תהיה תשומת-לב בכל שלב של תרגולו. חיוני גם שנזיר ישתמש בתבונה כאשר תרגולו מגיע לאותן רמות של דְהַמַּה שבהן התבונה הכרחית.

עם זאת, תשומת-לב היא תמיד הכרחית – בכל עת ובכל פעילות. בכל פעם שתשומת-לב נעדרת, גם המאמץ נעדר. בהיעדר תשומת-לב, מדיטציית ההליכה ומדיטציית הישיבה הן רק תנוחות ריקות שאין בהן דבר שניתן לכנותו "מאמץ נכון". מסיבה זו ממש הדגיש אָצַ'רִייַה מַן את תשומת-הלב יותר מכל היבט אחר בתרגולו של נזיר.

למעשה, תשומת-לב היא היסוד המרכזי התומך בכל היבט ובכל רמה של תרגול המדיטציה. כאשר מתרגלים אותה ברציפות, היא מתפתחת בסופו של דבר לסוג של תשומת-לב עילאית, המטפחת את הרמות הגבוהות ביותר של תבונה. יש להשתמש בתשומת-לב בעוצמה ברמה הראשונית של פיתוח רגיעה וריכוז מדיטטיביים. בכל הרמות הבאות של התרגול, יש לפתח את תשומת-הלב ואת התבונה במקביל, כשהן פועלות כצוות.

אָצַ'רִייַה מַן לימד את נזיריו להיות נחושים ואמיצים מאוד בתרגולם. מי שלא היה מחויב לתרגול בכל הרצינות, לא היה צפוי להישאר עמו זמן רב. בערך פעם בשבוע כינס אספה ונשא שיחה, ובלילות האחרים ציפה מן הנזירים להגביר את מאמציהם בכוחות עצמם. מי שהיו להם ספקות או שאלות בנוגע לתרגולם יכלו להיוועץ בו בלי להמתין לאספה הבאה.

אווירה של דְהַמַּה שרתה בסביבתו, והעניקה לתלמידיו תחושה שמַגַּה, פְּהַלַה ונִבָּאנַה אכן נמצאות בהישג ידם. נוכחותו המרגיעה העניקה להם את הנחישות והאומץ הדרושים כדי להתמיד בתרגולם עד גבול יכולתם, ולהתנהל באופן שהעיד כי הם מכוונים להישגים הנעלים ביותר.

בעת המדיטציה הם כמעט שלא הבחינו בין יום ללילה; כל נזיר התאמץ ברצינות, בלי קשר לשעה. בלילות ללא ירח האירו פנסי נרות את שבילי המדיטציה בכל רחבי האזור. בלילות ירח צעדו הנזירים במדיטציה לאור הירח, וכל אחד מהם תרגל בתחושת דחיפות שהותירה לו מעט מאוד זמן לשינה.

בקיאותו של אָצַ'רִייַה מַן בדקלום הסוטות הייתה ללא מתחרים. הוא נהג לדקלם סוטות לבדו במשך שעות רבות בכל לילה, בלי יוצא מן הכלל. הוא היה מדקלם כמעט מדי לילה דרשות ארוכות, כמו הדְהַמַּה-צַ'קַּה-פַּוַטַּנַה סוּטַּה וסוּטַּה מַהָה סַמָאיַה. מדי פעם היה מתרגם עבורנו את משמעות הסוטות, תרגומים שהתבססו על ניסיונו האישי. הוא ירד ישירות לעומק משמעותן, ולעיתים קרובות עקף את הכללים הנוקשים של הדקדוק הפאלי המשמשים בדרך כלל לשמירה על אחידות בתרגומים.

הבהירות שאין עליה עוררין בתרגומיו אפשרה למאזיניו להציץ במסר היסודי של הטקסטים העתיקים שציטט. למרבה הפלא, הוא תרגם פאלי טוב יותר מן המלומדים המיומנים, אף שמעולם לא למד פאלי באופן פורמלי כלשהו.

מיד לאחר שהזכיר ביטוי בפאלי, בלי אפילו הפסקה, כבר תרגם אותו גם כן, בסגנון מהיר ושוטף שהיה קשה להאמין לו. למשל, כאשר ציטט קטעים מן הדְהַמַּה-צַ'קַּה-פַּוַטַּנַה סוּטַּה או מהסוּטַּה מַהָה סַמָאיַה במהלך שיחותיו, הוא סיפק תרגומים מהירים ומקבילים, הראויים למלומד פאלי בדרגה עשירית.2

אני אומר "דרגה עשירית'" מפני ששמעתי מלומדי פאלי בדרגה תשיעית מתרגמים, והם נוטים להיות איטיים וכבדים. הם מתעכבים זמן רב למדי על כל קטע, וגם אז אינם בטוחים במיוחד בתרגומיהם.

לא זו בלבד שאָצַ'רִייַה מַן היה מהיר, הוא גם היה בטוח בעצמו באומץ באמיתות דבריו. לאחר שחווה בעצמו בבירור את האמת שבמשמעותם היסודית, הוא היה בטוח בתרגומיו. פסוקים בפאלי עלו מאליהם בלבו, ולאחר מכן הוא הרחיב עליהם באופן שהיה שונה במקצת מן הפרשנויות הקלאסיות.

לדוגמה, וָאטָה רוּקְּהָה נַה פַּבַּטוֹ, שאותו תרגם כך: "רוחות בעוצמת סערה יכולות לעקור עצים שלמים, אך אינן יכולות להזיז הר של אבן." זהו דוגמה לפסוק דְהַמַּה אחד שעלה מאליו בלבו, יחד עם התרגום, בזמן שנשא שיחה בפני הנזירים.

אין לקחת ברצינות רבה מדי את מה שכתבתי זה עתה על דרגות ט' ו-י' של למדנות פאלי. זהו רק ביטוי ציורי המשמש את הנזירים במסורת היער – אין כאן כל כוונה לפגוע. אנו, נזירי היער, נוטים להתנהג קצת כמו קופים שהתרגלו לחיות בטבע: גם אם לוכדים אותם ומגדלים אותם כחיות מחמד, הם עדיין שומרים על הרגליהם הישנים. הם לעולם אינם מסוגלים באמת להסתגל להתנהגות אנושית.

אנא סלחו לי על שהעזתי להשוות את תרגומיו של אָצַ'רִייַה מַן לאלה של למדני פאלי. יש קוראים שעשויים לחוש שבעניין זה חרגתי מן הראוי.

בבוא הזמן עזב אָצַ'רִייַה מַן את באן נא מון ועבר לבאן קוֹק, במרחק של מעט יותר ממייל משם, ושם שהה בהסתגרות עונת הגשמים. מכיוון שהיה קשה למצוא מקום טוב יותר, המנזר היה ממוקם במרחק של חצי מייל בלבד מן הכפר. ובכל זאת, המקום היה שקט מאוד.

בכל אחד משני המקומות לא שהו עמו בעת ובעונה אחת יותר מאחד-עשר או שנים-עשר נזירים, בשל המספר המוגבל של הבקתות הזמינות. בתקופה שבה התגורר בבאן קוֹק הגעתי לשם. הוא היה אדיב דיו לקבל אותי כתלמיד, אף שהייתי מועיל בערך כמו בול עץ ישן. חייתי שם כמו מצקת בסיר תבשיל.

אני מתבייש אפילו לחשוב על כך עכשיו: בול העץ חסר התועלת הזה של נזיר, השוהה במחיצתו של חכם מבריק בהחלט, בעל שם עולמי.

ובכל זאת, אני חש הקלה מסוימת בכל הנוגע לכתיבת סיפור חייו מן התקופה הזאת ואילך. עד לנקודה זו בסיפור הרגשתי מעט מוגבל, ומתוסכל לא מעט, בשל העובדה שרוב המידע שברשותי הגיע מכלי שני, מתלמידים בכירים שחיו עמו בשנותיו הראשונות.

לקראת כתיבת הביוגרפיה הזאת ביליתי שנים רבות בנסיעות ממקום למקום כדי לפגוש את אותם אָצַ'רִייַה, לראיין אותם ולרשום את זיכרונותיהם, או להקליט את שיחותיי עמם. לאחר מכן היה צורך לסדר בקפידה את כל החומר הזה בסדר כרונולוגי, בטרם ניתן היה להציגו בצורה משמעותית ונוחה לקריאה – משימה תובענית מאוד.

מעתה ואילך אכתוב על מה שאני עצמי הייתי עד לו בשנות חייו האחרונות של אָצַ'רִייַה מַן. אף שחלק זה של הסיפור עשוי שלא להרשים את הקורא באותה מידה כמו הדברים שקדמו לו, כמחבר אני חש הקלה על כך שאני כותב מתוך ניסיון אישי.

אָצַ'רִייַה מַן שהה בהסתגרות עונת הגשמים במנזר היער בבאן קוֹק, יחד עם קבוצה קטנה של נזירים, שכולם נותרו בריאים ומרוצים במשך שלושת החודשים. אָצַ'רִייַה מַן כינס אספה בערך פעם בשבוע, הן במהלך תקופת ההסתגרות והן לאחר שהסתיימה.

אף ששיחותיו נמשכו בדרך כלל שעתיים עד ארבע שעות, קהל שומעיו היה שקוע כל כך בתרגול המדיטציה, שמחשבות על יגיעה ועייפות כלל לא עלו בדעתם. מצדו, אָצַ'רִייַה מַן היה שקוע לחלוטין בהעברת הדְהַמַּה, והסביר את טבע הסיבה והתוצאה בדרך הגיונית שהדהדה בלב שומעיו, שכולם חיפשו בכנות אחר האמת.

הדְהַמַּה שהציג נבעה ישירות מלב שהגשים את האמת הזאת בבהירות מוחלטת, ולא הותירה מקום לספק.

ספק אחד בלבד נותר: האם הנזירים אכן יוכלו לתרגל כפי שתיאר זאת?

הוא נשא את שיחותיו באופן שהזכיר את הימים הקדומים, כאשר הבודהה הנעלה נשא שיחה בפני אספת נזירים.

אנו יכולים להיות בטוחים ששיחותיו של הבודהה הנעלה עסקו אך ורק באוצרות הגדולים של הדְהַמַּה; כלומר, הוא דיבר רק על נושאים הקשורים במישרין למַגַּה, פְּהַלַה ונִבָּאנַה. כך יכלו הנזירים שהקשיבו לו להשיג את מַגַּה, פְּהַלַה ונִבָּאנַה בזה אחר זה, ברצף מתמשך, עד ליום פטירתו הסופית.

מכיוון שתורתו של הבודהה נבעה ישירות מלב טהור לחלוטין, הדְהַמַּה שהעביר הייתה נשגבת מאין כמותה. זו הייתה מַגַּה ופְּהַלַה, פשוטו כמשמעו, ושומעיו היו מסוגלים לחקות את תורתו בשלמות.

הדְהַמַּה שאָצַ'רִייַה מַן העביר הייתה דְהַמַּה ספונטנית של הרגע הנוכחי – מזוקקת ומטוהרת בלבו. הוא לא העלה תיאוריות ולא עסק בספקולציות כאשר דיבר. לשומעיו כבר היו ספקות וחוסר ודאות משלהם בנוגע לתרגול, וספקולציות נוספות רק היו מגבירות את ספקותיהם. במקום זאת, ככל שהקשיבו, הדְהַמַּה שלו פיזרה בהדרגה את ספקותיהם. מי ששמעו את הסבריו הנפלאים יכלו להשתמש בהם כאמצעי לצמצום משמעותי של הקִילֶסוֹת שלהם. מעבר לכך, הם יכלו להשתמש בהם כדי לסלק באופן מוחלט את כל הספקות.

אָצַ'רִייַה מַן דקלם סוּטּוֹת במשך כמה שעות בכל לילה. בלילה שבו לא התקיימה אספה, הוא עזב את שביל המדיטציה שלו בסביבות השעה שמונה ונכנס לבקתה שלו כדי לדקלם בשקט סוּטּוֹת באריכות, ולאחר מכן שב למדיטציה בישיבה עד שהגיע הזמן לפרוש לשינה. בלילות שבהם התקיימה אספה, החל בקריאה מאוחר יותר, לאחר שהאספה הסתיימה. פירוש הדבר היה שבימים שבהם התקיימה אספה לוח הזמנים הרגיל שלו נדחה, ולכן פרש לשינה מאוחר מן הרגיל, בחצות או באחת לפנות בוקר.

ערב אחד, כששמעתי אותו מדקלם חרש בבקתה שלו, עלה בי הדחף השובב להתגנב אליו ולהקשיב. רציתי לגלות אילו סוּטּוֹת הוא מדקלם באריכות כזאת מדי לילה. אולם מיד כשהתגנבתי קרוב מספיק כדי לשמוע אותו בבירור, הוא הפסיק לדקלם ונשאר דומם.

זה לא נראה מבשר טובות, ולכן נסוגתי במהירות לאחור ועמדתי להקשיב מרחוק. מיד לאחר שהתרחקתי ממנו, נשמעה שוב נעימת הדקלום הנמוכה שלו, אך כעת הייתה חלשה מכדי שאוכל לשמוע אותה בבירור. לכן שוב התגנבתי קדימה – ושוב הוא השתתק.

בסופו של דבר מעולם לא גיליתי אילו סוּטּוֹת הוא דקלם. חששתי שאם אתעקש לעמוד שם ולהאזין בסתר, ברק עלול להכות בי, ומתוכו יישמע רעם של נזיפה חריפה. כשפגשתי אותו למחרת בבוקר, הפניתי את מבטי הצדה. לא העזתי להביט בפניו. אבל הוא הביט בי ישירות במבט חד ומאיים.

למדתי את הלקח בדרך הקשה: שוב לעולם לא העזתי להתגנב אליו ולנסות להאזין לדקלומו. חששתי שאקבל על כך עונש חמור.

לפי מה שצפיתי בהתנהגותו, אילו התעקשתי, היה סיכוי ממשי שהייתי מקבל בדיוק את מה שביקשתי לעצמי.

רק מאוחר יותר, לאחר שהות ממושכת במחיצתו, הבנתי בבירור עד כמה היטיב להבחין בכל המתרחש סביבו.

כשאני חושב על כך עכשיו, כיצד ייתכן שלא היה מודע לכך שאני עומד שם כמו אידיוט ומקשיב ברוב קשב? ברור שהוא היה מודע לכך היטב. אלא שלפני שהעיר דבר מה, הוא רצה תחילה להמתין ולבחון את הנזיר העיקש והטיפש הזה. כל התנהגות נוספת מסוג זה הייתה עתידה לעורר תגובה חריפה. מה שהדהים אותי היה שבכל פעם שהתגנבתי והתקרבתי לבקתתו, הוא הפסיק מיד מלדקלם. ברור שהוא ידע בדיוק מה מתרחש.

חברותא עם חזירים

יום אחד, זמן קצר לאחר הגעתי, בתקופה שבה נזהרתי מאוד מפני אָצַ'רִייַה מַן, נשכבתי באמצע היום ונמנמתי. בזמן שישנתי, אָצַ'רִייַה מַן הופיע בחלומי כדי לנזוף בי:

"מדוע אתה ישן כמו חזיר? זה אינו דיר חזירים! לא אסבול שנזירים יבואו לכאן כדי ללמוד את אמנות ההפיכה לחזיר. אתם תהפכו את המקום הזה לדיר חזירים!" קולו רעם, עז ומאיים, הפחיד אותי וגרם לי להתעורר בבהלה. מבולבל ורועד, הוצאתי את ראשי מבעד לדלת בציפייה לראות אותו. ממילא פחדתי ממנו מאוד בדרך כלל, אבל אילצתי את עצמי להישאר במחיצתו למרות זאת. הסיבה הייתה פשוטה: זה היה הדבר הנכון לעשותו. נוסף על כך, היה בידיו נוגדן יעיל לחזירים כמוני. לכן הייתי אחוז בהלה. הוצאתי את ראשי והבטתי סביב לכל הכיוונים, אבל לא ראיתי אותו בשום מקום. רק אז התחלתי לנשום מעט יותר בקלות.

מאוחר יותר, כשהזדמן לי, סיפרתי לאָצַ'רִייַה מַן מה קרה. הוא הסביר בחוכמה רבה את חלומי באופן שהקל על אי-הנוחות שלי, גישה סובלנית שאיני תמיד מסכים עמה, שכן מילות הרגעה עלולות בקלות לעודד רשלנות ושאננות. כך הסביר את חלומי:

"זה עתה באת לחיות עם מורה, ואתה באמת נחוש להצליח. החלום שלך פשוט שיקף את מצב תודעתך. הנזיפה ששמעת, שבה הוכחת על כך שאתה מתנהג כמו חזיר, הייתה אזהרה מצד הדְהַמַּה שלא תביא נטיות חזיריות אל חיי הנזירות ואל הדת. רוב האנשים עושים רק את מה שמתחשק להם לעשות, ואינם מביאים בחשבון את ערכה של לידתם האנושית ואת תוצאות מעשיהם. הדבר מקשה עליהם לממש במלואו את הפוטנציאל האנושי שלהם. יש פתגם ישן האומר על אדם שהוא 'לא לגמרי כאן'. הכוונה היא לחסר בסיסי בפוטנציאל האנושי, הנובע מקהות חושים ביחס לעובדה שלבני אדם יש תכונות מהותיות העולות על אלו של בעלי חיים. גישה זו מעודדת התנהגות משפילה כל כך, עד שיש אנשים שנפגעים כמעט ללא אפשרות לתיקון, והופכים למעטפת אנושית ריקה, החסרה כל טוב אנושי מהותי. גם אז הם אינם מודעים למה שאירע להם או לסיבה לכך.

"אם יש לנו תשומת-לב ותבונה במידה מספקת, הדְהַמַּה יכולה להנחות אותנו לחקור את העניין הזה בעצמנו. החלום שלך היה אזהרה טובה ובזמן הנכון – למד ממנו. מעתה, בכל פעם שתרגיש עצלן, תוכל להשתמש בו כאמצעי לעורר את תשומת-הלב הדרושה כדי להתגבר על העצלות שלך. חלום מסוג זה הוא רב עוצמה במיוחד. לא לכל אחד יש חלום כזה. אני מעריך חלומות כאלה, משום שהם מעוררים ביעילות את תשומת-הלב ושומרים עליה דרוכה ללא הרף. הדבר, בתורו, מאיץ את ההתקדמות במדיטציה ומאפשר ללב להגיע לרגיעה בקלות יחסית. אם תיקח את השיעור שהדְהַמַּה העניקה לך ותיישם אותו בהתמדה, תוכל לצפות להשיג במהירות רגיעה מדיטטיבית. מי יודע, אולי אפילו תחדור לטבעה האמיתי של הדְהַמַּה לפני אלה שמתרגלים מדיטציה במשך שנים רבות. החלום הזה שלך היה בעל ערך רב. בשום פנים ואופן לא היה זה אות מבשר רעות.

"אל תפחד יתר על המידה מהמורה שלך, כי הדבר רק יגרום לך להרגיש שלא בנוח כל הזמן. אין כל תועלת שאפשר להפיק מפחד בלתי סביר מהמורה. מוטלת עליו חובה מוסרית לחנך את תלמידיו, תוך שימוש בכל אמצעי העומד לרשותו. אין לך לפחד מהמורה שלך, אלא מן הרוע, שכן הרוע מוביל ישירות לסבל. איני מקבל נזירים כתלמידים שלי רק כדי שאוכל לנזוף בהם ללא סיבה מוצדקת. האימון שנזיר מקבל הוא קפדני, והוא מתנהל על פי העקרונות שקבע הבודהה הַנַּעֲלֶה. על הדרכתו של המורה להתנהל על פי ההיגיון הקפדני של עקרונות אלה. אם הוא סוטה מדרך זו, אין בכך כל תועלת, לא לו ולא לתלמיד.

"אז הנח לתודעתך להיות רגועה ועבוד במרץ על התרגול שלך. המאמץ הוא המפתח – אל תתייאש ואל תרפה. הדְהַמַּה שייכת לכל מי שבאמת משתוקק אליה. הבודהה הַנַּעֲלֶה לא הגביל את הזכות להחזיק בדְהַמַּה לאדם מסוים. כל מי שמתרגל בדרך הנכונה נהנה מאותה זכות להחזיק בה. אל תשכח את החלום המבשר טוב הזה. הרהר בו לעיתים קרובות, וכל הנטיות החזיריות ייסוגו אל הרקע, בעוד המַגַּה, הפַּהַלַה והנִבָּאנַה מתקרבות והולכות. ואז יהיה זה רק עניין של זמן עד שהתחום שמעבר לדוּקְּהַה יופיע.

אָצַרִייַה מַן השתמש בפרשנות זו לחלומי כדי לנחם בחור צעיר שהיה חדש באימונים. הוא חשש שהבחור הזה יאבד את הלב ויוותר על המאמץ לעשות את הנדרש, ובכך יחזור אל אחוות החזירים. זו הסיבה שנקט בשיטת הוראה זו. שיטות ההוראה שלו הפגינו תמיד כושר המצאה שאין שני לו.

לעיתים קרובות הלכתי לשוחח עמו באותה תקופה מוקדמת, כאשר מצבי המנטלי נע בין תקופות של התקדמות לתקופות של נסיגה, תקופה שהייתה עבורי רצופה במתח ובאי-שקט מיוחדים, והוא יעץ לי באותה דרך מנחמת. מיד לאחר שהבעתי בפניו את כבודי, הוא שאל אותי לשלומה של הצִ'יטַּה שלי. אם באותה עת המדיטציה שלי התקדמה יפה, סיפרתי לו על כך. הוא הביע את שביעות רצונו ועודד אותי להמשיך במאמץ הטוב, כדי שאוכל להתעלות במהירות מעל דוּקְּהַה. אם המדיטציה שלי הידרדרה, השבתי שהתודעה שלי הייתה במצב כה גרוע, שנדמה היה שכל שריד של אושר נעלם. אז אימץ גישה אוהדת:

"זה חבל. לאן היא נעלמה? ובכן, אל תתייאש. פשוט השקע את מירב המאמץ בתרגול שלך, והיא בוודאי תחזור. היא פשוט נדדה לה לאנשהו. אם תגביר את מאמציך, היא תחזור מעצמה. הצִ'יטַּה דומה לכלב: הוא בהכרח הולך בעקבות בעליו לכל מקום שאליו הוא הולך. הוא לא פשוט יברח. הגבר את מאמציך בתרגול, והצִ'יטַּה בוודאי תחזור מעצמה. אל תבזבז זמן במחשבות לאן היא נעלמה. לאן שלא נעלמה, אין כל אפשרות שהיא תברח. אם אתה רוצה שהיא תחזור במהירות, רכז את מאמציך.

כל ייאוש רק יגדיל את האגו של הצִ'יטַּה. מתוך מחשבה שאתה כל כך מתגעגע אליה, היא תקשה עליך להשיגה. לכן הפסק לחשוב על הצִ'יטַּה שאיבדת. במקום זאת, חשוב "בּוּדְהו", וחזור על כך ללא הרף, שוב ושוב. לאחר שהמילה "בּוּדְהו" תתבסס בתודעה באמצעות חזרה רצופה ומהירה עליה, הצִ'יטַּה תמהר לחזור מעצמה. גם אז, אל תרפה מ־בּוּדְהוֹ. בּוּדְהוֹ הוא המזון של הצִ'יטַּה – כל עוד יש מזון, היא תמיד תרוץ בחזרה.

לכן חזור על "בּוּדְהוֹ" ללא הרף, עד שהצִ'יטַּה תשבע, ואז היא תהיה חייבת לנוח. גם אתה תרגיש סיפוק בעוד הצִ'יטַּה נחה ברוגע. כשהיא רגועה, היא מפסיקה להתרוצץ בפראות בחיפוש אחר דרכים להטריד אותך. המשך בתרגול הזה עד שלא תוכל עוד להבריח אותה, אפילו אם תרצה בכך. זוהי השיטה המושלמת לשימוש עם תודעה שתיאבונה הרעבתני לעולם אינו בא על סיפוקו. כל עוד יש לה די מזון, היא לא תעזוב, גם אם תנסה להבריח אותה. פעל על פי עצתי, ומצבה של הצִ'יטַּה לא יתדרדר עוד לעולם. בּוּדְהוֹ הוא המפתח. כל עוד המזון שלה נמצא שם, היא לא תסטה לדרכה. עשה כפי שאני אומר לך, ולעולם לא תחווה שוב את האכזבה שבהידרדרות חוזרת ונשנית של הצִ'יטַּה שלך."

זו הייתה טכניקה נוספת שבה השתמש אָצַ'רִייַה מַן כדי ללמד את אלה מאיתנו שהיו טיפשים באמת. אבל לפחות האמנתי לו, בדרכי הטיפשית. אחרת, מן הסתם עדיין הייתי רודף אחר תודעה המצויה בירידה מתמדת, בלי שום סיכוי להשיג אותה אי פעם. כתבתי על העניין הזה למען אותם קוראים שאולי יפיקו רעיונות מועילים מן האופן שבו אדם פיקח מלמד אדם טיפש. אין בכוונתי לפאר את טיפשותי שלי או את היחס הסלחני שקיבלתי באותה תקופה מאת אָצַ'רִייַה מַן.

לאחר הסתגרות עונת הגשמים, אָצַ'רִייַה מַן חזר לזמן קצר לבאן נה מון, ולאחר מכן המשיך לבאן הואי קאן, שם השתקע זמן מה ביער הסמוך. משם עבר למנזר נטוש למרגלות הר, סמוך לכפר באן נה סינואן, ונשאר שם כמה חודשים. בעת שהותו שם, הוא חלה בחום שנמשך ימים אחדים, וריפא את עצמו כרגיל באמצעות 'כוחה המרפא של הדְהַמַּה'.

באפריל 1942 נסע לאובון ראטצ'תאני כדי להשתתף בהלוויית מורו, אָצַ'רִייַה סַאוֹ. לאחר שהסתיים טקס שריפת הגופה, חזר לבאן נה מון להסתגרות עונת הגשמים. במהלך אותה הסתגרות עונת הגשמים השתמש אָצַרִייַה מַן במגוון רחב של שיטות כדי לדחוק בתלמידיו להשקיע את מירב מאמציהם, והפציר בהם להיות חרוצים בתרגול שלהם. הוא כינס אספה אחת לארבעה ימים לאורך כל תקופת הגשמים, וסייע לנזירים רבים להתפתח בדְהַמַּה ולהשיג חוזק פנימי. רבים מהם חוו תובנות בלתי שגרתיות, שעליהן דיווחו לאָצַרִייַה מַן. זכיתי להקשיב לחוויות הללו, אף שלא הייתי מתקדם בתרגול שלי כמו רבים מן האחרים.

דברים רבים הראויים לזיכרון התרחשו במהלך אותה הסתגרות עונת הגשמים, דברים שמעולם לא שכחתי. את אותן חוויות יוצאות הדופן אזכור למשך כל חיי.

אָצַ'רִייַה מַן דיבר במפגשים אלה על מגוון רחב של נושאים. הוא סיפר לנו על תקופות חיים קודמות שלו. הוא תיאר את השלבים הראשונים של התרגול שלו עצמו, ובכלל זה תובנות שהשיג בנוגע לתופעות שונות שעלו במדיטציה שלו. הוא הרחיב בתיאור השיטות שבהן השתמש במאבקו להיחלץ מן הביצה של סַמְסָארַה, עד לנקודה שבה עמד על סף ההתעלות מעבר לעולם המציאות המקובלת, וכיצד התרחשה לבסוף אותה התעלות.

הדברים שסיפר על הישגו הנשגב גרמו לאלה מאיתנו שכמהו לדְהַמַּה הנשגבת הזאת להשתוקק להשיגה בעצמנו. הדבר גרם לכמה מאיתנו לחוש מדוכדכים מעט, ולתהות אם באמת יש בנו די פוטנציאל פנימי כדי להגיע בהצלחה לאותו תחום של דְהַמַּה שאותו הגשים בשלמות. אולי נישאר תקועים בביצה הזאת לעד, בלי יכולת להיחלץ מן הבור העמוק של סַמְסָארַה. כיצד ייתכן שהוא השיג חירות, בעוד אנחנו עדיין איננו מסוגלים אפילו לעורר את עצמנו משנתנו? מתי נוכל גם אנחנו להגשים את אותה חירות נשגבת שהגשים הוא?

לחשיבה מסוג זה היה יתרון אחד: היא עוררה בנו נחישות מתמדת לשאת את הקשיים ולהמשיך במאמצינו. הדבר, בתורו, סייע בכל היבט של התרגול. היינו כה מלאי השראה ומרץ בעקבות הדְהַמַּה שאותה הואיל לבאר לנו, שכל תחושת היגיעה והעייפות נעלמה. האמון שנתנו בו העניק לנו את הכוח הדרוש לשאת ברצון גם את המשאות הכבדים ביותר.

הבודהה הַנַּעֲלֶה לימד אותנו להתרועע עם החכמים. אמיתותה של הוראה זו ברורה מאליה לתלמידים החיים במחיצתו של מורה טוב ומקשיבים יום אחר יום להנחיותיו המרוממות. התלהבותם הולכת וגוברת ככל שתורתו מחלחלת בהדרגה לעומק הווייתם, ואיכויותיו המוסריות נטמעות בסופו של דבר באופיים. אף שאין הם יכולים לקוות להשתוות אליו מכל הבחינות, לכל הפחות הם משקפים את מעלותיו של מורם.

ההפך נכון אף הוא: ככל שאנו מרבים להתרועע עם טיפשים, כך מצבנו נעשה גרוע יותר. שתי הוראות אלה של הבודהה הַנַּעֲלֶה תקפות באותה מידה: באמצעות התרועעות עם אנשים טובים אנו יכולים להיעשות טובים, ואילו באמצעות התרועעות עם אנשים רעים אנו עלולים להינזק. אם נתבונן באדם שבילה זמן רב באימונים תחת מורה טוב, נוכל לראות בבירור שהוא רכש מתוך הקשר הזה עקרונות איתנים. מנגד, ברור שמי שמסתבך בחברת טיפשים יתחיל בסופו של דבר להפגין את אותן תכונות טיפשיות, ואולי אף גרועות מהן.

כאן אני מתייחס לטיפשים החיצוניים שאנו פוגשים בחברה. אך עליכם להבין שישנם טיפשים נוספים, פנימיים, הקבורים עמוק באישיותו של כל אחד ואחד מאיתנו, אפילו באנשים מנומסים ומאופקים כמו נזירים ונזירות הלובשים את הגלימות הבודהיסטיות המקודשות ומכריזים בגלוי על עצמם כתלמידי הבודהה הַנַּעֲלֶה.

ב"טיפש הפנימי" אני מתכוון לטיפשות הפחדנית ולביישנות הביישנית שגורמות לנו להירתע מהתמודדות עם הדחפים הנחותים יותר של התודעה, שרק מחכים להזדמנות לבוא לידי ביטוי בדרכים שפלות והרסניות. אנשים רבים אינם מודעים לכוחות הדוחים הקבורים בתוך תודעתם. אבל אפילו אנשים המודעים להם נוטים להאמין שכל עוד הדברים האלה נשארים חבויים בפנים ואינם באים לידי ביטוי בדיבור או במעשים, הרי שהדחייה שהם מעוררים אינה באמת בעיה.

למעשה, כל הדברים הרעים, בלי קשר למקום שבו הם מצויים, דוחים מטבעם. אין הכרח שהדחפים הרעים יבואו לידי ביטוי כלפי חוץ כדי שייחשבו דוחים. הם כבר דוחים עד אימה כשלעצמם, ויש לטפל בהם בהתאם.

החכם שבחכמים, הבודהה הַנַּעֲלֶה, לימד אותנו לוותר על כל הדברים הרעים ולעקור אותם מן השורש, ולבערם כליל מלבנו.

הבודהה הַנַּעֲלֶה ותלמידיו, האָהַרַנְטִים, היו דוגמאות מושלמות לכך: הן ליבם והן התנהגותם היו נקיים מכל פגם. בכל מקום שבו חיו, הם נותרו תמיד שלווים ורגועים ומאושרים עילאית.

לדעתי, המבוססת על התבוננות אישית, אָצַ'רִייַה מַן היה נזיר נוסף שהיה נקי מכל פגם. אני אומר זאת בביטחון מלא ובנכונות לשאת באחריות המלאה לדבריי, שכן אני בטוח שזו האמת.

אם יש מקום לספקנות, יש להפנות אותה כלפיי, ולא כלפי אָצַ'רִייַה מַן, שכן מנוסתו ממלכודותיו של מָארַה כבר הושלמה היטב.

לאחר הסתגרות עונת הגשמים, אָצַ'רִייַה מַן המשיך להתגורר בבאן נא מון במשך חודשים רבים. זמן קצר לפני ההסתגרות הבאה הוא חזר לבאן קוֹק, אך לא למנזר היער שבו התגורר קודם לכן. הוא שהה במנזר חדש שנבנה ונמסר לו על ידי אָצַ'רִייַה קוֹנְגְמַה צִ'רַפּוּנְיוֹ. הוא מצא את המקום מתאים מאוד, ובילה שם את הסתגרות עונת הגשמים בבריאות טובה. כהרגלו, הוא קיים מפגשים קבועים כדי להדריך את הנזירים.

לסיכום, אָצַ'רִייַה מַן שהה ברציפות באזור שסביב באן הוּאַי קֶן, באן נא סינוּאַן, באן קוֹק ובאן נא מון, שבמחוז טוֹנג קוֹפּ בפרובינציית סקוֹן נקהוֹן, במשך שלוש שנים רצופות, ובכללן שלוש הסתגרויות בעונת הגשמים. כהרגלו, הוא לימד את היצורים הלא-גשמיים שבאו עמו במגע, אף שבסקוֹן נקהוֹן הגיעו פחות דֶווֹת, ובתדירות נמוכה בהרבה מזו של הדֶווֹת בצ'יאנג מאי. הסיבה לכך הייתה כנראה שהאזור היה פחות נידח, ולכן גם פחות מבודד. הם נטו להגיע רק בימי חג דתיים, כגון מָאגְהַה פּוּגָ'ה, וִיסָאקְהַה פּוּגָ'ה וימי האוּפּוֹסַטְהַה שבתחילת הסתגרות עונת הגשמים, באמצעה ובסופה. מלבד זאת, יחסית מעט דֶווֹת באו לבקר אותו.

רק קבוצה קטנה של נזירים שהתה עמו בפועל במהלך הסתגרויות עונת הגשמים הללו, בשל מספרן המוגבל של הבקתות הפנויות. הוא לא יכול היה לקבל נזירים חדשים אלא אם התפנתה בקתה. המצב היה שונה מחוץ לתקופת ההסתגרות. אז הגיעו נזירים ממקומות רבים ושונים כדי להתאמן תחת הדרכתו. לאחר ההסתגרות היה מנזרו נתון לזרם בלתי פוסק של נזירים שבאו והלכו, והוא תמיד הקדיש מאמץ מיוחד, בנדיבות רבה, להדריך אותם בתרגול שלהם.

בעונה היבשה, לאחר ההסתגרות השלישית בעונת הגשמים, קבוצה של יושבי-בית מהכפר באן נוֹנג פְּהוּ נָה נָאי הלכה לראות את אָצַ'רִייַה מַן והזמינה אותו לחזור עמם ולהתגורר ליד כפרם. הוא קיבל את הצעתם, והם ליוו אותו לכפרם בתת-המחוז נָה נָאי שבפאנה נִיקְהוֹם, בפרובינציית סקוֹן נקהוֹן, שם בילה את הסתגרות עונת הגשמים הבאה.

הוא עבר את המרחק מבאן קוֹק לבאן נוֹנג פְּהוּ כשהוא הולך ברגל דרך יער עבות, ולן בכל לילה במחנה מאולתר לאורך הדרך. לאחר שעשה את כל הדרך בשטח קשה ומיוער, הגיע לבסוף לכפר כעבור כמה ימים.

זמן קצר לאחר שהגיע, הוא חלה במקרה קשה של מלריה. התסמינים של זן מלריה זה מתחלפים בין התקפי חום גבוה מאוד לבין צמרמורות עזות של קור. זוהי מחלה מייסרת הנמשכת חודשים. כל מי שנפל קורבן למלריה קשה כל כך למד לפחד ממנה, משום שהחום כאילו לעולם אינו נעלם לגמרי. הוא עשוי להימשך שנים, כאשר התסמינים חוזרים שוב ושוב לאחר שנדמה שכבר חלפו. החום יכול להיעלם למשך חמישה-עשר יום, או אולי חודש, ואז, בדיוק כאשר האדם חושב שסוף-סוף נרפא, הוא חוזר ומופיע. לעיתים עשויים לחלוף כמה חודשים לפני שהוא חוזר.

כבר תיארתי קודם כיצד קדחת המלריה גרמה לבני משפחה מחותנים לאבד את סבלנותם זה כלפי זה. אם החתן חלה בה, הוריה של אשתו עד מהרה מאסו בו. אם אחד מהורי אשתו חלה בה, החתן עד מהרה מאס בו. החולה הפך לנטל על שאר בני המשפחה, משום שאף שלא היה מסוגל לעבוד בעבודה גופנית קשה, הוא עדיין אכל הרבה, ישן ללא הרף, ולאחר מכן התלונן במרירות ללא סוף. המלריה היא מחלה מייגעת ביותר, המעמידה את סבלנותם של כולם במבחן.

השפעתה הייתה חמורה אף יותר משום שבאותם ימים לא היו תרופות יעילות לריפוי מלריה כפי שיש כיום. אדם שנדבק במחלה פשוט נאלץ להמתין עד שתיעלם מעצמה. אם סירבה לחלוף, היא הייתה עלולה בקלות להפוך למצב כרוני ולהימשך שנים. ילדים קטנים שנדבקו בה סבלו בדרך כלל מבטן נפוחה ותפוחה וממראה פנים חיוור ואנמי. תושבי המישורים הנמוכים, שעברו להתיישב באזורים מיוערים, נטו להיות הנפגעים הקשים ביותר מזן מלריה זה. גם תושבי היערות הילידים לא היו חסינים מפניה, אף שהתסמינים שלהם היו לעיתים רחוקות חמורים כל כך כמו אצל אנשים שהגיעו מאזורים פתוחים ונמוכים.

המלריה הייתה נפוצה גם בקרב נזירי דְהוּטַנְגַה, שכן הם נהגו לנדוד בהרחבה באזורי יער הרריים. אילו הייתה המחלה הארורה הזאת דבר בעל ערך, דבר שאפשר להתגאות בו, יכולתי גם אני להתגאות בהישגיי לצד הטובים שבחבורה, לאחר שסבלתי פעמים רבות מהשפעותיה ההרסניות. אפילו עכשיו די במחשבה עליה כדי להפחיד אותי. אני עצמי חליתי במלריה כבר בשנתי הראשונה בבאן נוֹנג פְּהוּ, חוויה שייסרה אותי קשות.

החום הציק לי לאורך כל עונת הגשמים, ולאחר מכן נמשך לסירוגין גם אל תוך העונה היבשה, כשהוא מסרב להיעלם לחלוטין. כיצד יכולתי שלא ללמוד את הלקח? גם נזירים, בהיותם רגישים להנאה ולכאב במלוא המידה כמו כל אדם אחר, חוששים באופן טבעי מעצם המחשבה על כאב ואי-נוחות.

לאחר שאָצַ'רִייַה מַן התבסס בבאן נוֹנג פְּהוּ, מספר הנזירים שהגיעו לשהות עמו בקביעות הלך וגדל בהתמדה. מדי שנה הגיעו בין עשרים לשלושים נזירים כדי לבלות עמו את הסתגרות עונת הגשמים. נוסף על הנזירים שהתגוררו במנזר, רבים אחרים שהו בקרבת מקום, בסביבתם של כפרים קטנים אחרים. במקומות מסוימים התגוררו יחד כמה נזירים, ובאחרים חמישה או שישה, ולעיתים תשעה או עשרה. כל אחת מן הקבוצות האלה שהתה במקום נפרד, וכולם היו במרחק הליכה ממנזרו של אָצַ'רִייַה מַן.

בימי האוּפּוֹסַטְהַה התכנסו במנזרו לא פעם שלושים או ארבעים נזירים מן האזור שמסביב. יחד עם הנזירים שהתגוררו במנזר, הגיע מספר המשתתפים בקלות לחמישים או שישים. מחוץ לתקופת ההסתגרות עלה המספר לעיתים אף מעבר לכך, שכן נזירים הגיעו ללא הרף לבאן נוֹנג פְּהוּ כדי לקבל את הדרכתו של אָצַ'רִייַה מַן.

במהלך היום הם התפזרו ביער העבות שסביב שטח המנזר כדי לתרגל בבדידות. היער באזור זה השתרע על פני עשרות רבות של מילים, ואורכו היה כמעט בלתי מוגבל, שכן הוא נמשך לאורך רצף של רכסי הרים חופפים, שנדמה כי השתרעו עד אין קץ.

באותם ימים כמעט כל האזור שממחוז פאנה נִיקְהוֹם דרומה ועד פרובינציית קַלַסִין היה מכוסה ביערות. משום כך התגלה מנזרו של אָצַ'רִייַה מַן בבאן נוֹנג פְּהו כמיקום מרכזי מצוין עבור נזירי דְהוּטַנְגַה ממסורת קַמַּטְהָאנַה, שנדרשו להשתתף בדקלומים קבועים של הפָּאטִימוֹקְהַה3 ולקבל הוראות בדְהַמַּה ממורם. מי שרצו להגיע כדי לשאול שאלות בנוגע לתרגול המדיטציה שלהם יכלו לעשות זאת בקלות.

בעונה היבשה נדדו תלמידיו אל ההרים שסביב, וחיו ותרגלו במערות הרבות ומתחת לסלעים הבולטים מעל פני השטח, שהיו פזורים בכל רחבי האזור המחוספס. לאורך רכסי ההרים היו פזורים יישובים קטנים של בקתות מכוסות סכך, שבהם חמש או שש משפחות התקיימו מגידול יבולים. נזירי דְהוּטַנְגַה רבים הסתמכו על קהילות אלה כדי לקבל את מזון התרומה היומי שלהם. עם זאת, הם יכלו להתגורר בנוחות בכל מקום ביערות העבותים של האזור, שכן קהילות כפריות קטנות, שמנו עשרה עד שלושים בתים, היו פזורות ברחבי האזור.

הכפר באן נוֹנג פְּהוּ היה ממוקם בעמק רחב למדי, מוקף מכל עבר בהרים. תושבי הכפר התפרנסו מעיבוד האדמה שהצליחו לפנות. מעבר לכך השתרעו רכסי הרים מיוערים לכל עבר, והפכו את המקום לאידיאלי עבור נזירי דְהוּטַנְגַה, שמצאו בו בקלות את מקומות הבידוד שאהבו.

כתוצאה מכך, מספר גדול של נזירי דְהוּטַנְגַה התגורר ברחבי האזור, הן בעונת הגשמים והן בעונה היבשה. רבים מהם נהגו לבקר את אָצַ'רִייַה מַן בקביעות, ולאחר מכן לנדוד שוב אל ההרים כדי לתרגל. משם היו יורדים כדי לשמוע את הוראותיו, ואז חוזרים להמשיך בתרגול. חלקם הגיעו ממחוזות אחרים באותה פרובינציה, ואפילו מאזורים אחרים, כדי להתאמן עמו בבאן נוֹנג פְּהו, במיוחד בעונה היבשה, כאשר הנסיעה הייתה נוחה יותר.

גם יושבי-בית עשו את הדרך המפרכת כדי לחלוק לו כבוד ולשמוע את עצתו. הם הגיעו ברגל ממקומות בכל רחבי האזור, וחלקם באו ממקומות רחוקים למדי. כולם הגיעו ברגל, למעט קשישים ונשים שלא היו רגילים להליכות ארוכות, ושכרו עגלות שוורים כדי להגיע אל המנזר.

דרך העפר שהשתרעה ממחוז פאנה נִיקְהוֹם ועד באן נוֹנג פְּהו הייתה באורך של כשנים-עשר מילים, והיא נמשכה בשביל שטיפס היישר דרך ההרים. במסלול עוקף יותר, שהקיף את בסיסי ההרים, היה המרחק כחמישה-עשר מילים. מי שלא היו רגילים להליכות ארוכות לא היו מצליחים לעבור במסלול הישיר, שכן לא היו לאורכו כפרים שבהם יכלו למצוא מזון ומחסה. במסלול העוקף היו רק כמה כפרים, במרחקים גדולים זה מזה, ולכן גם הוא לא היה נוח במיוחד.

נזירים שנסעו לראות את אָצַ'רִייַה מַן עשו זאת ברגל, משום שלא הייתה דרך לבאן נוֹנג פְּהו שהתאימה לתנועה של כלי רכב ממונעים. התחבורה הציבורית שהייתה קיימת באותם ימים נסעה בכבישים המחוזיים הראשיים, וגם שם השירות היה בתדירות נמוכה בלבד. מי שאיחרו, בדרך כלל פספסו את הנסיעה ונאלצו לבזבז יום שלם בהמתנה לנסיעה הבאה.

נזירי דְהוּטַנְגַה העדיפו לנוע ברגל. הנסיעה בכלי רכב לא הייתה נוחה להם, שכן בדרך כלל הם היו צפופים באנשים. נזיר דְהוּטַנְגַה ראה בהליכה ממקום למקום פשוט היבט נוסף של תרגול המדיטציה שלו. לאחר שהחליט לאיזה רכס הרים או יער ברצונו להגיע, הוא מיקד את תשומת-לבו בתרגול והחל את מסעו כאילו הוא הולך במדיטציה, ושבילי היער הם מסלול ההליכה שלו. הוא לא הטריד את עצמו בשאלה היכן יהיה הכפר הבא או אם יספיק להגיע אליו לפני החשיכה. הוא החליט ללכת עד בין הערביים, ואז לחפש מקום לנוח בו במשך הלילה. למחרת בבוקר המשיך ללכת עד שהגיע לכפר הקרוב ביותר. שם אסף מזון תרומה מתושבי המקום בדרכו.

הוא הסתפק בכל מה שהציעו לו. איכות המזון הייתה בדרך כלל ירודה, אך הדבר לא הטריד אותו. אם היה בו די כדי להחזיק אותו עד היום הבא, הוא היה מרוצה. לאחר שאכל את ארוחתו, המשיך במסעו בשלווה עד שהגיע ליעדו. שם חיפש עד שמצא מקום ביער שהתאים ביותר לצרכיו האישיים. הוא הקדיש תשומת-לב מיוחדת לזמינות המים, תנאי חיוני לחיים בטבע.

לאחר שהקים את מחנהו במקום מתאים, הפנה נזיר דְהוּטַנְגַה את תשומת-לבו למשימה של הגברת המאמץ הפנימי, כשהוא מחליף ללא הרף בין מדיטציה בהליכה למדיטציה בישיבה, יום ולילה. כשהוא מחוזק בתשומת-לב ונעזר ביכולות ההתבוננות של התבונה, הוא התמקד בנושא דְהַמַּה שהתאים למזגו, ובכך הביא את ליבו לשקוע ברגיעה השלווה של סַמָאדְהִי.

לאחר שיצא מסַמָאדְהִי, התמקד בפיתוח התבונה באמצעות חקירת התופעות שעלו בתחום המודעות שלו. אלה כללו רשמים מן הסביבה החיצונית שפגעו ללא הרף בחושי הקליטה שלו, וכן היבטים של סביבתו הפנימית, כגון היסודות הגופניים ואיברי החישה, המשתנים ללא הרף ונמצאים בתנועה מתמדת.

הוא הרהר בוִיפַּרִינָאמַדְּהַמַּה: שכל הדברים באים והולכים ללא הרף, נתונים לחוסר היציבות של השינוי המתמיד. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לגלות אדישות כלפי שום דבר שעלול ללכוד את ליבו. הוא השתמש בתבונה כדי לנתח ביסודיות את גופו ואת תודעתו, כדי להבין בבירור את טבעם האמיתי, ובהדרגה להרפות מכל היאחזות בהם.

התבונה הייתה הכלי שבו השתמש כדי לחפור ולחשוף את כל מערכת השורשים של הקִילֶסַה, ולהשמיד אותם ללא הרף, גזע, שורשים וכל השאר. תודעתו הייתה ממוקדת במטרה אחת: לחקור כל תופעה שעולה. כל דבר שבא במגע עם התודעה נבחן לאור ה-טִי-לַקְהַנַה4, כדי להבין את טבעו האמיתי ובכך לסלק את ה-קִילֶסַה הקשורים אליו.

כל נזיר דְהוּטַנְגַה שחש חוסר ודאות בנוגע לאופן התרגול שלו חזר אל אָצַ'רִייַה מַן במהירות האפשרית כדי לבקש ממנו הבהרה. מיד לאחר שספקותיו התבהרו, הוא יצא משם וחזר אל הבידוד שבהרים כדי להמשיך במרץ את התפתחותו הרוחנית.

נזירי דְהוּטַנְגַה רבים הסתמכו על אָצַ'רִייַה מַן שינחה אותם במדיטציה. במנזרו לא היה מספיק מקום כדי לאכלס את כולם. לכן, לאחר שקיבלו ממנו את הוראותיו, הם עברו להתגורר בגבעות וביערות שסביב. הם התפזרו לכיוונים שונים, לבדם או בזוגות, וכל נזיר חיפש מקום מבודד להקים בו את מחנהו, במרחק הליכה ממנזרו של אָצַ'רִייַה מַן. כך יכלו לחזור ולראות אותו במינימום אי-נוחות.

בהתאם להעדפותיהם האישיות, היו נזירים שהתגוררו במרחק של שלושה או ארבעה מילים, אחרים במרחק של חמישה עד שמונה מילים, ואילו מעטים התגוררו במרחק של שנים-עשר עד חמישה-עשר מילים ממנו. נזירים שנאלצו לעבור מרחק של שנים-עשר מילים או יותר כדי להתייעץ עם אָצַ'רִייַה מַן נשארו ללון במנזרו, לפני שצעדו חזרה למקומות שבהם התגוררו.

השבילים שקישרו אז בין כפרים קטנים שביערות ובהרים היו שונים מאוד מהכבישים המחוזיים שאנו רואים כיום בכל מקום. אלה היו בסך הכול שבילי עפר שבהם השתמשו הקהילות הללו במשך דורות כדי לשמור על קשר זו עם זו, וכל התושבים המקומיים הכירו את הדרכים. מכיוון שתושבי הכפר כמעט שלא יצאו למסעות ארוכים כדי לבקר זה את זה, השבילים היו לעיתים קרובות מכוסים בצמחייה ומוסתרים בתוך הסבך.

מי שלא הכיר את רשת השבילים הזאת נדרש להיזהר מאוד שלא לבחור בפיצול שבילים שגוי וללכת לאיבוד בשטח המיוער בצפיפות. הוא עלול היה למצוא את עצמו באזור שבו לא היו כלל יישובים. המרחק בין קהילות מסוימות יכול היה להגיע לשנים-עשר עד חמישה-עשר מילים של ג'ונגל רצוף.

שבילים ארוכים כל כך דרשו זהירות מיוחדת, שכן כל נוסע שאיבד את דרכו היה כמעט בוודאות נאלץ לבלות את הלילה בטבע, בלי מזון. נוסף על כך, ייתכן שלא היה מצליח למצוא את דרכו החוצה בבטחה, אלא אם במקרה נתקל בצייד שהראה לו את הכיוון הנכון, או הוביל אותו בחזרה אל השביל הראשי המוליך ליעדו.