שיעור מיום 10.11.2026
שתי שיחות של אג'אהן סומהדו
שם השיחה: "אני לא נזיר בודהיסטי זקן בן 92". ואפשר למצוא אותה מתורגמת בלינק הזה.
השיחה הקצרה השניה, מלפני שנים, לקוחה מן הכרך הראשון של האנתולוגיה של שיחותיו של אג'אהן סומדהו, והרי היא לפניכם:
כלים מועילים: האזנה לתודעה
פרק מן הספר "שלווה היא צעד פשוט", כרך 1 של האנתולוגיה מאת אג'אהן סומדהו1
תרגום לעברית: פניננדו בהיקהו. ההערות תורגמו מן המהדורה האנגלית
בסוג זה של תרגול מדיטציה, הקשיבו פנימה והקשיבו היטב. כדי להקשיב פנימה, התייחסו לדברים חיצוניים כאל בלתי חשובים לחלוטין. לכו מעבר למושגים ולמחשבות; הם אינם אתם. הקשיבו למה שנמצא סביב המילים עצמן, לשקט, למרחב.
כאשר אתם מקשיבים, מה אתם שומעים? הקשיבו למילים המשתנות כאילו מישהו אחר מדבר ואומר: "אני לא אוהב את זה או את ההוא. משעמם לי, נמאס לי; אני רוצה הביתה". או הקשיבו ל"קנאי הדתי" או ל"ציניקן"; תהא צורתו או איכותו של הקול אשר תהא, אנו עדיין יכולים להיות מודעים לטבעו המשתנה.
אי אפשר שתהיה תשוקה קבועה. בהקשבה פנימית, עד לנקודה שבה אנו מקשיבים כל הזמן, אנו מתחילים לחוות ריקות. כאשר אנו מקשיבים לקולות התשוקה אנו חושבים שהם אנחנו, ויוצרים לעצמנו בעיות נוראות על ידי הזדהות עמם. אנו חושבים שיש אישיות או ישות קבועה, עם חמדנות קבועה. אלא שבמדיטציה אנו יכולים לראות שקולות אלו עולים מתוך הריק; הם עולים, והם חולפים.
בעקבות תורתו של הבודהה, התרגול הוא לדעת את הידוע. לדעת מה? מה יודעים בודהיסטים? מה יודע "זה היודע"? "זה היודע" יודע שתנאים משתנים אלו הם לא-עצמי. אין שום איכות נצחית או דמוית-נשמה, אין מהות בדברים הללו שאפשר לכנותה רכוש קבוע.
"זה היודע" יודע שמה שעולה חולף. אינכם חייבים לדעת יותר כדי להיות בודהה. להיות הבודהה פירושו לדעת על ידי התבוננות, לא על ידי אמונה בכתובים או בי. ראו בעצמכם. פשוט נסו למצוא מצב שעולה ואינו חולף. האם יש משהו שנולד ואינו מת? הֱיוּ אותו בודהה שיודע על ידי השקעת אנרגיה בחוויות חייכם כאן ועכשיו, ולא בהליכה לאיבוד באשליית הרעיון להיות בודהה – "אני הבודהה; אני יודע הכל". לפעמים התשוקה אפילו לובשת צורה של בודהה. למעשה אין אף אחד היודע, ולתפוס את עצמך כבודהה זה לא להיות בודהה.
הטְהֶרַוַודִים מדברים על אַנַטָּה (לא-עצמי) והמַהָאיָאנִים מדברים על שוּנִיַטַה2 (ריקות); אך הם מתייחסים לאותה ההתעוררות. כלומר, אדם חוקר ורואה שהאגו, הנוירוזות שיש לנו, מחשבות, חמדנות, שנאה ואשליה – כולן אַנַטָּה. אין שום עצמי שניתן למצוא, רק תנאים ריקים שעולים מתוך הריק וחוזרים לתוכו ללא השארת שריד. אז אנו מניחים לדברים ללכת, מאפשרים לדברים להיות כפי שהם, והם משתנים באופן טבעי לחלוטין מעצמם. אינכם חייבים להכריח אותם לעשות זאת. אם אתם חווים משהו לא נעים, אינכם חייבים להשמידו; הוא ייעלם מעצמו.
יוהרת העצמי אומרת: "אני לא אוהב את המצב הזה. אני חייב להפטר ממנו, למחוק אותו". הדבר יוצר מצב מורכב יותר מקודם – אתם מנסים לדחוף משהו הלאה או טומנים את ראשכם באדמה כדי שתוכלו לומר: "הו, זה נעלם!". אבל אותה תשוקה להפטר – וִיבְּהַוַוה-טַנְהָה – רק יוצרת את התנאים לכך שהמצב יעלה שוב, כיוון שלא ראינו שהוא מת באופן טבעי לגמרי.
אנו יושבים כעת בחדר מלא בהיווצרויות קארמטיות שאנו תופסים כאישיויות קבועות. אנו סוחבים אותן סביב כמו "תיק תפיסות", משום שברמת המחשבה המושגית אנו תופסים זה את זה כאישיויות קבועות. כמה דברים אתם סוחבים עמכם, כגון טינה כלפי אנשים, היקסמויות, פחדים ואירועים מן העבר? אנו יכולים להתרגז רק מן המחשבה על שמו של מישהו שגרם לנו סבל בגלל משהו שקרה לפני עשרים שנה – "איך הם העזו לעשות זאת, להתייחס אלי כך!". יש אנשים ההורסים את שארית חייהם בכך שהם סוחבים עמם זיכרון טינה. אבל כמתרגלים אנו שוברים את דפוס הזיכרון. במקום לזכור אנשים ולהפוך אותם לממשיים, אנו רואים שברגע זה, הזיכרון והמרירות הם תנאים משתנים; אנו רואים שהם אַנִיצַּ'ה, דוּקְּהַה, אַנַטָּה3. הם נוצרים בזמן, בדיוק כמו גרגרי החול של נהר הגנגס – בין אם הם יפים, מכוערים, שחורים או לבנים, גרגרי חול זה כל מה שהם.
לכן הקשיבו פנימה. הקשיבו לתודעה כאשר אתם מתחילים לחוש כאב בגוף; העלו את הקול שאומר: "אני לא רוצה את הכאב הזה, מתי הפעמון הארור הזה כבר יצלצל?". הקשיבו לקול המקטר, שאינו מרוצה. לחלופין, הקשיבו כאשר אתם מגיעים ל"היי" אמיתי, "הו אושר, אני מרגיש כל כך נפלא". הקשיבו ל-דֶוַוטָה (יצורים שמימיים) השקועים באושר ובשמחה, ואמצו את עמדתו של מאזין דומם, מבלי לתת עדיפות לדֶוַוטָה או לדברים שטניים. וזכרו שאם זהו תנאי, הוא מסתיים. זַהוּ את הדברים ואפשרו להם לבוא וללכת – אלו הם פשוט סַנְקְהָארוֹת4, התנאים הקארמטיים המשתנים, אז אל תתערבו. הנטייה של התודעה המודרנית היא לחשוב שיש איזה שֵׁד האורב עמוק מאוד בפנים, רק מחכה לרגע של חוסר הגנה כדי להציף אתכם ולהטריף את דעתכם לצמיתות. יש אנשים החיים ממש את כל חייהם עם סוג כזה של פחד. אבל מפלצת היא בסך הכל סַנְקְהָארַה, עוד גרגר חול של נהר הגנגס. זה אולי גרגר חול מכוער, אבל זה כל מה שזה. אם אתם מתעצבנים בכל פעם שאתם רואים גרגר חול מכוער, תמצאו את החיים קשים מרגע לרגע. עלינו לקבל את העובדה שחלק מגרגרי החול מכוערים. תנו להם להיות מכוערים; אל תתרגזו. אם הייתם רואים אותי יושב לצד נהר הגנגס ומסתכל על גרגר חול מכוער ואומר, "אני הולך להשתגע!", הייתם חושבים: "אג'אהן סומדהו משוגע!". אפילו גרגר חול מכוער ממש הוא רק גרגר חול.
לכן מה שאנו עושים הוא להסתכל על הגורם המשותף של כל האיכויות השונות הללו, המפלצות הנסתרות, האנרגיות והכוחות המודחקים הסמויים וכוחות ארכיטיפיים. כולם פשוט סַנְקְהָארוֹת, לא עניין גדול. אתם מאמצים את עמדתו של הבודהה: להיות הידיעה. אנו רואים אפילו את הלא-ידוע כעוד תנאי משתנה. לפעמים יש ידיעה, לפעמים לא-ידוע; האחד מתנה את השני. החור השחור, אור השמש, לילה ויום הם כולם שינוי; אין עצמי, אין מה להיות אם אתם נמצאים כידיעה. אבל אם תגיבו לכל האיכויות של סַמְסָארַה5, תהפכו נוירוטיים. זה יהיה אינסופי, ממש כמו להגיב לכל גרגרי החול של נהר הגנגס. כמה חיים היו נדרשים כדי להגיב רגשית לכל גרגרי החול של נהר הגנגס, להיות באקסטזה על היפים שבהם ולשקוע בדיכאון מהמכוערים? ובכל זאת, זה מה שאנשים עושים; הם מטמטמים את עצמם ונעשים שחוקים ומותשים מהסערה הרגשית המתמדת הזו, ולבסוף רוצים להשמיד את עצמם. הם עשויים להתחיל לקחת סמים או לשתות כדי להקהות את הרגישות של עצמם.
אך במקום לבנות קליפה ולהסתיר את עצמנו בפחד ובעמימות, מה שאנו עושים הוא להתבונן בכך ששום דבר מזה אינו עצמי. כך שאיננו צריכים להקהות את רגישותנו: אנו יכולים להיות אפילו רגישים יותר, צלולים ומוארים. באותה צלילות ובהירות קיימת הידיעה שאם זה עולה, זה חולף – וזה מה שבודהות יודעים!