בעקבות האמת
3 פרקים מתוך חלקו הראשון של הספר "הפתיל – שיחות דהרמה קצרות"1
מאת אג'אהן קאליאנו2
תרגום והערות – פניננדו בהיקהו
החיפוש המיומן אחר האושר
"דרך שְׂמֵחָה"
אני רוצה לדבר על כמה מן העקרונות המנחים, במיוחד העקרונות המנחים את הגישה שלנו בתרגול רוחני.
אנו יכולים לראות כיצד הבודהה אומר שוב ושוב כיצד תרגול רוחני הוא דבר הנוגד את דרכי העולם, נוגד את זרם החושניות. לכן, כשאנחנו מתחילים בזה, זה יכול להיות קצת מרתיע ויכול להיראות די שלילי – אנחנו צריכים לוותר על הכל, להיות טובים מאוד, ואז נהיה מאושרים.
זה יכול להיראות דבר שקשה לעשות, זה נראה כמו הקרבה עצמית, בניגוד להרגלים שלנו. זה בגלל שאנחנו פועלים למען זה בדרך הלא נכונה. אם אנו פועלים בדרך הנכונה, אז הדרך היא מאוד טבעית.3
הבודהה לא שופט את החושניות4 – זו הנקודה הראשונה שצריך להבין. הבודהה רואה ארבעה סוגים של אושר – את הראשון, של עושר חומרי ואושר חומרי, הוא רואה כסוג של אושר, הוא לא רואה זאת בצורה שלילית. ובכל זאת הוא רואה עוד שלושה סוגים של אושר שהם גבוהים יותר: של להיות מוסרי; של התודעה המרוכזת או המאומנת או של תשומת הלב, חדוּת התודעה; ושל השחרור, חרות התודעה, החופש מסבל. שלושת סוגי האושר האלה גדולים מהראשון5.
ובכל זאת הוא לא מעודד אותנו ללכת בעקבות אלה באמצעות רעיון. מה שהוא מעודד אותנו לעשות זה להתחיל לתרגל. אז קודם כל, הסילה – שמירת כללי התרגול – בשמירת חמשת כללי התרגול כיושב-בית6, מתחילים ליהנות מתחושת אי-פוגענות, מתחושת כבוד עצמי והערכה עצמית. תכונות מסוג זה נכנסות ללב שלנו – העדר חרטה ונקיפות-מצפון. אז אנחנו יכולים לרצות לעשות-זאת במקום להרגיש שאנחנו צריכים לעשות זאת – בפרט אם אנחנו מודטים, בפרט אם אנחנו משגיחים על תודעתנו ורואים את התוצאות של התנהגות לא מיומנת או חשיבה לא מיומנת. זהו העיקרון המרכזי הראשון אם כן – שאנו מתבססים על הדרך הרוחנית, אנו מקבלים מהדרך פירות כאלו או אחרים, ואז אנו נותנים להנאה הזו לקחת אותנו קדימה.
כשהייתי יושב-בית נהגתי לצאת לריטריטים – היה לי ריטריט נחמד, הייתי חוזר, ואז לא הייתי רוצה להדליק טלוויזיה, או לנגן מוזיקה, הייתי רוצה פשוט להיות בשקט, וליהנות מהשלווה של זה. זה לא שמנעתי מעצמי משהו שהיה לי קודם, פשוט מצאתי טעם בשקט ושלווה. זוהי הדרך הטבעית, הדרך המאושרת, ולא דרך של אידיאליזם או הקרבה עצמית. הבודהה לא באמת מעודד אותנו להקרבה עצמית7, אלא לחפש אושר בצורה מיומנת, לחפש את האושר הגבוה ביותר, זה שנמשך הכי הרבה זמן.
לעתים קרובות יש כאן השקעה, אנחנו מחפשים תוצאה לטווח ארוך יותר, ואנחנו משקיעים לקראת התוצאה הזו לטווח ארוך יותר – אנחנו לא רק פונים למכה המהירה מהחושים. נגיד שאנחנו עוזרים לאדם אחר בדרך כלשהי, יוצרים חֲבֵרוּת. אז תוצאות טובות יכולות לחזור אלינו – אולי האדם הזה מוכן לעזור לנו כשאנחנו צריכים עזרה. ואנחנו יכולים לראות איך הַטּוּב שלנו מועיל להם – זה יכול לתת לנו הנאה גדולה. אם נוכל לעשות לנו חבר, זה יכול להיות דבר מתמשך מאוד, לעומת המכה המהירה מהחושים.
ואז כמובן אנחנו גם נתקלים לעתים קרובות בהתמכרות לענייני חושים. במקרה הזה תענוגות החושים הם שמחזיקים אותנו. אז אנחנו צריכים לגמול את עצמנו מתענוגות החושים המזיקים יותר.
קחו למשל שתייה: אם ננסה ולוותר עליה זה יכול להיות דבר מאוד קשה. איך נתנהל בשבירת הֶרְגֵּלִים, בשבירת התמכרות? בואו ניכנס לזה קצת יותר. לעתים קרובות, צעד ראשון טוב, אם אנו מוצאים את עצמנו מוּלָכִים שולל על ידי נפילה להרגלים מהעבר, הוא לא להשתמש בכוח הרצון לגבי זה אלא לשנות את הסביבה שלנו. יש הרבה מחקרים פסיכולוגיים על זה בימים אלה – שהדרך לשנות את ההרגלים שלנו היא לא דרך כוח הרצון – הרצון תמיד מאכזב אותנו8 – אלא לשנות את הסביבה.
אם יש לך בעיה עם שתייה, אז פשוט תיפטר מכל המשקה בבית – זו הדרך המיומנת ביותר להתחיל, וזה יכול להגיע רחוק. זה העניין בנזירות, בין היתר. אנחנו בוחרים בסביבה שבה אנחנו פשוט לא יכולים לעשות דברים מסוימים – לא להתעסק בכסף למשל, לא להשיג דברים לעצמנו ולא לחפש דברים, לא מסוגלים. זה מציב אותנו במרחב מאוד רוחני כביכול. אנחנו לא יכולים לרדוף אחר הנאות החושים.
נזיר, מנקודת מבט זו, נותן דוגמה טובה. ברור שסגנון חיים כזה דורש כמות של תמיכה מהקבוצה. הם מעמידים מישהו במצב שבו הוא כבר לא מסוגל להיות תלוי בהנאות החושים האלה. אז אנחנו יכולים ללמד אדם אחר איך לשבור את אותה התמכרות – מה לחפש, איך לבסס ולחזק את הנפש, להיות חופשי מתלות בדברים האלה, ובצורה חיובית – הדרך למצוא משהו אחר. אנחנו מוצאים משהו אחר שיכול להחליף את ההנאות האלה, הנאה גבוהה יותר, משהו נעים יותר.
ואז ישנן הנאות המדיטציה – השקעה לטווח ארוך. בדרך כלל לוקח לא מעט זמן עד שתהליך המדיטציה מתחיל להציע הנאה, הנאה חושית מסוג אחר – ההנאה שבתודעה המרוכזת והפתוחה. אתם מתחילים לראות זאת כאשר אתם מבססים את תשומת ליבכם – ההנאה בלהיות נוכחים, ההנאה בלהיות צלולים, ותחושת שליטה עצמית – וגם בעלי תודעה הנשמעת לרצוננו, ולא בלתי ממושמעת.
סוג של משמעת מיטיבה היא מה שאנחנו מחפשים כדי לאלף ולאמן את תודעתנו, והתוצאה יכולה להיות מאוד נעימה. זה מאוד נעים להיות בעל תודעה הנשמעת לרצוננו במקום הנלחמת נגדנו.
גישה בודהיסטית
"פשוט עשה כמיטב יכולתך, ברגע הנוכחי, ואז קבל שמה שקורה, קורה."
חשבתי להציע כמה הרהורים אודות מהו יחס בודהיסטי לחיים – יחס מיומן לחיים.
הטוב ביותר שמצאתי היה תקוע על עץ, מחכה לי, במנזר בתאילנד – הוא אמר, "פשוט עשה כמיטב יכולתך, ברגע הנוכחי, ואז קבל שכל מה שקורה, יקרה."
זה לגמרי מקיף את כל תורתו של הבודהה: מעודדים אדם לעשות כמיטב יכולתו, כלומר לחיות בצורה מיומנת – ולחפש את האושר של האדם בצורה מיומנת, ואת האושר של אחרים – אך גם, באותו הזמן, להיות מסוגלים לקבל שכל מה שקורה, קורה. אנחנו צריכים לקבל את העובדה שאנחנו לא יכולים לשלוט בדברים שבחיים, שהעולם גדול מאיתנו. יש הרבה דברים שאנחנו לא יכולים לשלוט בהם, ואנחנו יכולים רק לעשות כמיטב יכולתנו. אז הכוונות הטובות הללו יביאו לנו תוצאות טובות בתודעתנו ובליבנו.
לחבר את שני הדברים האלה יחד – לעשות את המיטב שלנו, וגם לקבל שכל מה שקורה, קורה – זה לעתים קרובות משהו שאנחנו מפתחים קודם כל בתהליך המדיטציה. אפשר לעשות זאת כאשר אנו מנסים כמיטב יכולתנו לשמור את התודעה שלנו עם אובייקט המדיטציה; למשל, לעקוב אחר השאיפה והנשיפה. כשהתודעות שלנו נודדות, אנחנו מחזירים בסבלנות את התודעה חזרה9.
הדרך להיות טובים בזה היא גם להיות מסוגלים לעשות מאמץ וגם להיות מסוגלים לקבל שכל מה שקורה, קורה, כדי שלא רק נוסיף לסבל של התודעה הנודדת. אם התודעה נודדת, אנחנו לא מרביצים לעצמנו על זה. אנחנו מתחילים שוב בסבלנות. סבלנות היא באמת המפתח כאן. הסבלנות היא שמפגישה את שני החלקים הללו של הגישה המיומנת הזו.
אם נעשה כמיטב יכולתנו בסבלנות, אז עצם הסבלנות תשמור על תודעתנו ברגע הנוכחי. אם אנחנו לא ממהרים, אז אנחנו יכולים להישאר ברגע הנוכחי. זה יחדד את תשומת הלב שלנו, ואז יש שם סוג של רכות שיכולה לקבל שכל מה שקורה, קורה.
לעתים קרובות יש כאן עיכוב עבור התודעה הלא מאומנת. אנחנו מנסים כמיטב יכולתנו, ודברים משתבשים, ואז אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים, אנחנו מתוסכלים, נמאס לנו, ואז אולי בסופו של דבר אנחנו מקבלים את מה שקרה. אולי אנחנו יושבים ומודטים בסוף היום, ונוכל להגיע לאיזו קבלה של מה שקרה – לא קיבלנו את מה שרצינו, דברים לא הלכו כל כך טוב. אבל אם נעשה מדיטציה בצורה טובה ומיומנת, אז כל הזמן אנחנו יכולים להשיל את הציפיות שלנו, לְהַרְפּוֹת10 באופן מתמשך ועם זאת אנחנו עדיין יכולים לעשות מאמץ.
יכול להיות הרבה בלבול בהוראה בימים אלה – יש אנשים ששמים דגש על עשיית מאמץ, אנשים אחרים אומרים שמאמץ אינו הכרחי או שזה אפילו לא מועיל והתודעה כבר טהורה ואין צורך להתאמץ. לעתים קרובות הסיבה לכך שאנשים מלמדים בדרך השנייה היא שהם רואים באיזה חוסר מיומנות אנשים יכולים לעשות את המאמץ שלהם11. זה לא שאין צורך במאמץ – הוא הכרחי – אבל זה צריך להיות מאמץ מיומן כדי שיישא תוצאות טובות.
יש מקומות ללכת אליהם בתודעה שהם יותר נעימים מהמקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו וכדאי ללכת אליהם. אנו עושים זאת באמצעות עשיית מאמץ, אך גם הַרְפָּיָה – השניים יחד. השניים למעשה לא מתנגדים או מוציאים זה את זה בשום צורה – אם יש לנו סבלנות. אז המאמץ שלנו לא יפריע או יסעיר את התודעה.
את זה הייתי מכנה גישה בודהיסטית כוללת לחיים. זו למעשה גישה מאוד קלילה. אנחנו רואים את זה מודגם היטב במדינה בודהיסטית כמו תאילנד, שבה יש הרבה אנשים שעושים הרבה דברים טובים, ובכל זאת יש קלילות עצומה בחיים. הטוב אינו מקבל איכות של כובד או של הקרבה עצמית. זה דבר קליל, זה לוקח את החיים בקלות. זה לא ניסיון לשלוט.
בתרבות בודהיסטית, אנשים מקבלים גם את הרעיון, או העובדה, שיש הנאות שגבוהות מאלו של החושים. כל הדברים שבעולם אינם המקום שבו אנו מחפשים את ההנאה הגדולה ביותר שלנו בחיים. אנחנו מסתדרים עם הדברים שבעולם אבל אנחנו לא מחפשים להגשים את עצמנו. אנחנו עושים את שלנו כדי להסתדר, לעזור לאחרים להסתדר. אבל ההנאות הגדולות ביותר שלנו נמצאות במקום אחר, הנאות החיים הרוחניים שיוצרות סדר עדיפויות שונה. המאמץ המיומן הזה לעשות כמיטב יכולתנו הוא לא רק לצבור כמה שיותר כסף שאנחנו יכולים למצוא, או ללכת לכמה שיותר מסיבות, אלא לטפח סוג מיומן יותר של אושר, אושר שנמשך באמת.
תרגול עמוק ורחב
"הבודהה מציע שנעבוד בעיקר בכיוון החוזקות שלנו"
הערב אני רוצה להציע שתרגול הדהמה הוא כזה שיש לו שני מימדים – מימד של עומק ומימד של רוחב. שבאמצעות חיינו כמתרגלים של הדהמה יש מקרים שבהם אנו רוצים לפעול12, או להיות מסוגלים לפעול, באחד מהממדים הללו – של רוחב או עומק. יש תקופות שבהן נוכל להתמסר לזה או לזה, מצבים שיתאימו לזה או לזה ואנשים שטובים בזה או לזה. ובכל זאת הייתי מציע שתרגול מלא, תרגול שלם, הוא כזה שיש בו את שני הממדים הללו. אני אסביר למה אני מתכוון בשניים האלה. תרגול רחב הוא תרגול שבו מישהו יכול להיות רגוע ולראות בבירור דרך כל סוג של מצב. תרגול עמוק הוא תרגול שבו מישהו ראה לעומק את טבעם של הדברים; וראיית דברים בצורה אחרת שינתה את תפיסת העולם שלו13.
בדרך כלל, הראשון הוא לעתים קרובות הדרך של מתרגל הדיוט לחיות באופן מיומן, להיות חיובי ברגע הנוכחי, לחיות ברגע הנוכחי, להיות חיובי ומיומן בכל הנסיבות, נסיבות רחבות שונות שבהן הוא נמצא. החיים הנזיריים יכולים להציג את פרקי הזמן האלה ואת סוג התרגול הזה גם לנו – כאשר אנו יכולים למצוא את עצמנו בכל מיני מצבים מנסים להחזיק מעמד ביחד.
יש כוח גדול שיכול לנבוע מזה, היכולת לזרום עם, להתנגש ב-, ולהיות מסוגל לצאת קצת ממצב התודעה של עצמנו. אנחנו מתבוננים בתודעה שלנו והתודעה אולי משתגעת קצת בסיטואציות מסוימות, לא רוצה להיות שם, ואנחנו יכולים לקחת צעד אחורה ועדיין להישאר צלולים.
אז התבוננות, היכולת הזו פשוט להסתכל, היא מאוד שימושית, חיונית בהרחבת התרגול שלנו במצבים שונים – אי-תגובתיות. ובכל זאת יכול להיות חוסר במענה – זהו סוג של מצב פסיבי במובנים מסוימים, התבוננות פסיבית בדברים14. אין שם בהכרח משהו שעוזר להראות לנו לאן להתקדם. בשביל זה אנחנו מסתמכים על קצת עומק של תרגול, התודעה שלנו הרואה את הדינמיקה הבסיסית של הדברים. זהו מקור לתבונה בתודעה במטרה להראות לנו מה לעשות, מהי דרך פעולה מיומנת בחיים.
לפעמים התרגול העמוק הזה יכול להגיע עמוק מאוד, והוא יכול לשנות לחלוטין את השקפתנו על העולם. אם יש לנו רק רוחב תרגול, נוכל אולי לקבל את איך שהדברים הינם ועם זאת לא באמת ראינו איך הם הדברים. ואולם לאלה שפיתחו קצת עומק של תרגול, שראו איך הם הדברים, קל הרבה יותר לקבל את החיים – כי הכל חדשות טובות. איך שהדברים באמת הינם, אלו הן חדשות טובות מאוד, זה יכול לשחרר את התודעה. יכולה להיות הרבה שִׂמְחָה רק מהראייה איך הדברים הינם15.
אם לא ננסה להעמיק את התרגול שלנו כדי לראות קצת יותר לעומק את טבע הדברים, את טבע החיים, את טבע מצבנו כבני אדם, אז אנחנו מחמיצים פה משהו. לעתים קרובות, בתרגול המדיטציה הפורמלי, או כאשר אנו בריטריט, יש לנו את ההזדמנות לעשות זאת. ואנחנו יכולים לעשות זאת באופן נפרד לחלוטין מהסוג הראשון של התרגול. אנחנו יכולים לחיות את חיינו כבודהיסטים טובים ולקבל מה שנפל בחלקנו ולעבוד לטובת כולם, ואז כשנוכל, נעשה ריטריט. אחר כך נוכל לנסות להעמיק את התרגול שלנו כדי לראות דברים בצורה אחרת, גם כדי לקבל מקור אחר של הנאה בחיים. זה יכול להיות גם היבט חשוב מאוד לחיים הרוחניים – למצוא מקור של הנאה בתוכם כדי לשמור עלינו. מדיטציה ותובנה הם שניהם דברים נעימים להפליא הנובעים מההעמקה של התרגול שלנו.
אולי זה יהיה שימושי לשקול בעצמכם באיזה מצב אתם נמצאים, גם את נטיות האופי האישי שלכם, ולמה אתם מתאימים, איך להשתמש במצב. אנחנו יכולים לחשוב "זהו מצב שקט שליו נחמד, ואולי אני יכול להשתמש בזה כדי להעמיק קצת את התרגול שלי" או "זהו מצב מאוד קשה אבל אני יכול להשתמש בזה כדי להרחיב את התרגול שלי, לפתח יציבות וחוסר תגובתיות של התודעה."
כנזיר, כאשר אנו עוברים ממנזר אחד למשנהו, אני מרבה לחשוב על כך. אתה הולך למנזר אחד, והוא מושלם לפיתוח עומק של תרגול. הרבה זמן לעצמך, סילה שקטה וטובה מאוד שנשמרת במנזר – כל הדברים האלה מועילים מאוד. אתה הולך למקום אחר, הוא מאוד עמוס, הרבה מטלות, דברים קורים, הרבה אנשים במנזר שלא מבינים מה קורה – או יוצאים למטרת הוראה. כל הדברים האלה הם הזדמנות לנסות להרחיב את התרגול.
לדעתי די מתאים שהאדם המסוים ינסה לעבוד על החוזקות שלו ולא רק לנסות להתמודד עם החולשות שלו. זהו עיקרון כללי. הבודהה מציע לנו לעבוד בעיקר לכיוון החוזקות שלנו. אז עבור מישהו שטוב בפיתוח עומק של תרגול, זה מה שהם צריכים לעשות בעיקרון. זה יביא תועלת רבה לקבוצה כולה כי אנחנו יכולים לחלוק את התובנות שלנו עם אחרים לגבי טבע הבהירות וטבעו של המצב האנושי, המצב הקיומי שלנו, מקומנו כבני אדם בעולם, שכלל וכלל איננו מה שהוא נראה. זהו סוג של אדם בעל ערך רב לסביבה. כדאי לתמוך בהם, באלו שיש להם באמת יכולת כזו.
ועם זאת, תמיד יש כמה אנשים שיוצאים לקוּטִי (לבקתה) השקט שלהם רק כדי להתרחק מהכל. הם לא בהכרח מנצלים את ההזדמנות שלהם כדי לפתח את עצמם, אלא רק כדי לברוח מדברים. זה לא כל כך טוב. עם זאת, אפילו אנשים שמתחילים כך יכולים להפיק תועלת, הם מגלים שהם צריכים להתאמן כי כל הדברים שהם מנסים להתרחק מהם הולכים אחריהם אל הקוּטִי השקט שלהם.
בתוך קבוצה, לעתים קרובות מאוד חשוב שיהיו חברים שונים בעלי חוזקות שונות. אם יש מישהו שהוא מתרגל רחב מאוד שהיה בכל מיני מצבים שונים ועמד בהם, הוא יכול להיות לעתים קרובות בחזית כמנהיג. ואז מי שפיתח את עומק התרגול נותן את הרצאת הדהמה. זה מה שיכול לקרות במערך רוחני טוב במנזר. ואז כולנו לומדים זה מזה ומגינים זה על זה.
לעתים קרובות האנשים המוחצנים נוטים להיות אנשים עם רוחב תרגול טוב. בעוד שהמופנמים השקטים הם אלה שמפתחים את עומק התרגול – וצריך לאתגר אותם, למשוך אותם, באשר למה שהם יודעים על טבע התודעה, או על טיב היחסים בין הגוף לתודעה.
(פרקי המשך מספר זה – באחד המכתבים הבאים)