חלק שבעה-עשר של הספר
הנכבד אָצַ'רִייַה מַן בְּהוּרִידַטַּה טְהֶרַה
ביוגרפיה רוחנית
מאת אָצַ'רִייַה לוּנְג טַה מַהָה בּוּאַה
תרגום לעברית (בסיוע Chat-GPT) ע"י פניננדו בהיקהו
מתרגומו לאנגלית של אג'אהן דיק סִילַרַטַנוֹ, שיצא לאור בהוצאה עצמית,
הדפסה שלישית (2005)
ההערות תורגמו מן המהדורה האנגלית. במקומות ספורים נוספו הערות שסומנו [פ.ב.]
שיטות אימון נוקשות
נזירי הדְהוּטַנְגַה קַמַּטְהָאנַה היו חדורי התלהבות רבה מן הדְהַמַּה.
הם נאלצו להתמודד דרך קבע עם קשיים רבים: באורח חייהם הנודד, בתנאי מחייתם ובאופן תרגולם.
היה להם קשה למצוא מורה מעולה כמו אָצַ'רִייַה מַן, מורה שהיה מסוגל לאמן אותם בדרך האותנטית ובכך להביא שמחה לתרגולם. בכל פעם שפגשו בו, הם התרגשו ממש כמו ילדים קטנים המקבלים את פני הוריהם. המסירות והחיבה שחשו כלפיו חברו יחד והעניקו להם תחושת ביטחון מוחלטת בו.
את חייהם ואת רווחתם הפקידו אך ורק בידיו. נזירי הדְהוּטַנְגַה נטו מטבעם לאמון עצום במורם, והעריצו אותו במידה כזאת שהיו מוכנים למסור את חייהם למענו בלי חרטה. גם כאשר חיו בנפרד ממנו, הם המשיכו לחוש כלפי מורם תחושת מחויבות יוצאת דופן. יהיו הקשיים שנאלצו לשאת בהם אשר יהיו, ויהיה אימונם קשה ככל שיהיה, הם היו שבעי רצון להמשיך ולהתמיד כל עוד חשו שמורם תומך בהם.
הם הצליחו לשאת את המחסור שסבלו ממנו מדי יום, ולעיתים קרובות להסתדר בלי דברים בסיסיים, משום שהיו משוכנעים בלבם שהדְהַמַּה חשובה יותר מכל דבר אחר. היו זמנים שבהם נאלצו לישון כל הלילה בגשם שוטף, רועדים מקור כמו גוזלים קטנים. ובכל זאת, נחישותם לשאת במצוקות למען הדְהַמַּה מעולם לא התערערה.
תמיד היה מעניין מאוד לשמוע את נזירי הדְהוּטַנְגַה מספרים על חוויותיהם בנדודים באזורי יער נידחים. האופן שבו תרגלו והאופן שבו עמדו בקשיים היה מעורר רחמים. בשל המחסור הקיצוני, הם חיו ביער כמו חיות בר, ולעיתים קרובות ישנו על הקרקע ללא מחסה.
הם השתמשו במגוון שיטות כדי להעצים את המדיטציה שלהם, והתנסו בהן עד שמצאו את השיטות שהתאימו ביותר לאופיים. הם ניסו: להימנע משינה; להפחית את כמות המזון שאכלו; לצום לחלוטין במשך ימים רבים ככל שיכלו לעמוד בהם באופן סביר; ללכת במדיטציה כל הלילה, מן הדמדומים ועד עלות השחר; לשבת בסַמָאדְהִי שעות רבות ברציפות; לשבת בסַמָאדְהִי כל הלילה, מן הדמדומים ועד עלות השחר; לשבת בסַמָאדְהִי על שביל ששימש טיגריסים בדרכם אל המאורה שלהם; לשבת בסַמָאדְהִי בלילה בשבילי יער שבהם נהגו טיגריסים לעבור; לשבת בסַמָאדְהִי בבית קברות ביום שבו שרפו גופה; לשבת בסַמָאדְהִי בשפת תהום; להעז לחדור עמוק אל ההרים בלילה בחיפוש אחר מקום מפחיד במיוחד שבו יוכלו לשבת בסַמָאדְהִי; לשבת בסַמָאדְהִי בשעת לילה מאוחרת למרגלות עץ באזור שורץ טיגריסים, ולהסתמך על איום הסכנה כדי לסייע לצִ'יטַּה להגיע לרגיעה.
כל השיטות הללו נועדו לאותה מטרה: לענות את הצִ'יטַּה, ובכך לאלף בכוח את טבעה הפרוע וחסר המרות.
כאשר נזיר גילה שטכניקה אחת או יותר מן הטכניקות הללו מתאימה למזגו האישי, הוא השתמש בה ביעילות, מיקד את תודעתו וחיזק את נחישותו, ובכך השיג את מטרתו ולמד תוך כדי כך לקחים רבים ויקרי ערך. משום כך, נזירי דְהוּטַנְגַה דווקא העדיפו תרגולים קשים ומטלטלים כאלה. אָצַ'רִייַה מַן עצמו השתמש בהם, ולכן אהב לעודד את נזיריו לנהוג כך גם הם, והתעקש שזו הדרך שבה אנשים נבונים מאמנים את עצמם. שיטות אלה מעולם לא נזנחו, ונזירי דְהוּטַנְגַה ממשיכים לתרגל אותן גם כיום.
האימון שאנו מקיימים כדי לפתח את ערכנו הרוחני דורש מידה לא מבוטלת של כפייה כדי להצליח. הקשיים שאנו חווים זניחים בהשוואה לתוצאות הטובות שאנו משיגים: מידות טובות, שביעות רצון, משמעת ועקרונות דְהַמַּה איתנים שישגיחו על חיינו ויסייעו לנו לשמור עליהם, וכל אלה הן תכונות שאנשים מעריכים מאוד. רק חפצים חסרי תועלת וגופות אינם זקוקים לשום תחזוקה.
הערך האישי שאנו מקווים לממש יוכל להתפתח רק באמצעות שיפור עצמי מצפוני, ולכן עלינו לפעול כדי לשמור על מטרה זו בחיינו. בדרך זו נהיה אנשים טובים, מאושרים ומשגשגים, עכשיו ובעתיד. לפיכך ראויים נזירי דְהוּטַנְגַה לכבוד רב, משום שהם מסרבים לאפשר למצוקות ולקשיים להפריע לתרגולם, ובכך מפנים את הדרך להתפתחות הדְהַמַּה בלבם.
כל עוד אנשים מעוניינים לתרגל את הדְהַמַּה כראוי, הסָאסַנַה של הבודהה תתקיים בעולם ללא הגבלת זמן. הסָאסַנַה גומלת לאלה החפצים באמת ובתמים בדְהַמַּה ומתרגלים בהתאם, ומעניקה תוצאות מעולות בכל שלב בדרך.
עיקרון זה התגלם בבודהה הַנַּעֲלֶה, שהיה נחוש בחיפושו אחר האמת, אמת שהגשים במלואה ולאחר מכן לימד את העולם. אלה שמאמינים באמת ובתמים בבודהיזם הם אלה החותרים ברצינות אל האמת. הם לעולם אינם מתרגלים באופן חלקי וחסר מיומנות, ובכך מעכבים את התקדמות הסָאסַנַה ומפחיתים מערכה עד כדי כך שאינם-בודהיסטים מוצאים בכך סיבה לזלזל בה.
הסָאסַנַה האמיתית היא האמיתות הנאצלות עצמן, הראויות להיות מוכרזות ומתקבלות ברחבי היקום ללא חשש באשר לתוקפן, שכן הן עקרונות טבע אמיתיים הנובעים ישירות מטוהרו המוחלט של הבודהה, אלא אם כן, כמובן, האדם אינו מתעניין באמת או אינו מסוגל להבין אותה.
במקרה כזה, הסָאסַנַה עשויה פשוט להילכד בתוך אינספור הדעות המגוונות של אנשים שלבם מוסתר לחלוטין תחת מסה של קִילֶסוֹת מושרשות עמוק, מסך של זיהומים שהסָאסַנַה כבר חדרה דרכו ביסודיות לפני זמן רב.
אנא סלחו לי על סטייה ארוכה זו מן הנושא. היא מראה שחסרים לי העקרונות האיתנים הדרושים כדי לרסן את נטיותיי הסוררות. ברצוני להמשיך ולדון באותן שיטות אימון נוקשות שנזירי דְהוּטַנְגַה נטו להשתמש בהן עד שהפכו לטבע שני עבורם.
כאשר מתרגלים כל אחת מהשיטות הללו בהתמדה, היא מניבה תוצאות ברורות. הן מסייעות להפחית את טבעה הסורר והיהיר של התודעה, מצב המוחמר בשל חיוניות גופנית מופרזת. הפחתת צריכת המזון, צום, הימנעות משינה או שיטות נוקשות אחרות, כגון הליכה או ישיבה במדיטציה ברציפות במשך פרקי זמן ארוכים, כל אלה מעניקות ללב את הכוח הדרוש כדי להתקדם בקלות בדרך הדְהַמַּה.
שיטות אחרות מיועדות לאלה המפחדים מטיגריסים או מרוחות רפאים. כאשר מתרגלים אותן ללא היסוס, הן מאלצות את הלב לפנות פנימה, אל המקום שבו נמצא מקלטו האמיתי, ולהישאר שם עד שמתעוררות רגיעה ואומץ. באמצעות אמצעים כאלה ניתן להפחית פחדים ואף לגרש אותם כליל.
הצִ'יטַּה מגיעה אז להבנה של כוחה ויכולתה שלה, כך שכאשר היא נקלעת למצב שאין ממנו מוצא ברגע מכריע באמת, למשל כאשר הגוף מתייסר בכאב בלתי נסבל, יש ביכולתה להיחלץ ממנו בניצחון ולשרוד. בדרך כלל, תשומת-לב ותבונה מתעוררות במלואן רק כאשר הצִ'יטַּה מוצבת במצב מכריע. אחרת, לעולם אין להן הזדמנות לממש את מלוא הפוטנציאל שלהן.
דרך מצוינת לפתח את יכולתן של תשומת-לב ותבונה לפעול באומץ מתוך ידיעה מלאה של הפוטנציאל האמיתי שלהן היא להשתמש בתושייה הבסיסית שלנו ולהתנסות בטכניקות כוחניות שונות, עד שנמצא את אלה המתאימות לנו ביותר. הלב שלנו נשאר אז בלתי מוטרד, יהיה אשר יהיה הדבר המתרחש. כל אחת מן השיטות הללו מביאה תוצאות ייחודיות משלה.
מי שסבלו במשך זמן רב מפחד מרוחות רפאים יכולים להיפטר מן הפחד המשתק הזה בכך שיכריחו את עצמם לבלות את הלילה בבית קברות. מי שמפחדים מאוד מחיות בר, כמו טיגריסים, יכולים להתגבר על הפחד הזה בכך שיכריחו את עצמם לבלות את הלילה לבדם באזור פראי ומטיל אימה. מי שסובלים מתאווה מתמשכת למזון יכולים להפחית אותה, ואף להתגבר עליה, באמצעות הפחתה דרסטית של כמות המזון שהם אוכלים או באמצעות צום.
כולנו מעריכים מזון טוב. אנו נוטים להאמין שאכילה מרובה של מזון טוב וטעים תגרום לנו אושר. הבעיה היא שחמדנות לעולם אינה מקבלת את העובדה שקיבלה די. היא תמיד משתוקקת לעוד. אין זה משנה כמה חוסר שביעות רצון היא גורמת לנו, איננו מצליחים להביא בחשבון שחוסר הסיפוק נובע מנטייתנו להפריז באכילה.
לכן, אלה מאיתנו המתרגלים דְהַמַּה למען הבנת עצמנו וההיאחזויות שלנו חייבים לחקור תשוקות כאלה ולהפעיל ריסון תקיף כלפי החריגות שבהן. במקרה של נזירי דְהוּטַנְגַה, הדבר מקבל לפעמים צורה של סיגופים שהוטלו על עצמם.
כאשר נזיר מבחין שסוג מסוים של מזון מעורר בלבו תאווה בלתי ראויה, הוא מעניש את התאווה בכך שהוא מסרב לאכול את אותו מזון. במקום זאת, הוא אוכל דברים שאינו חש כלפיהם שום תשוקה. אם הוא חש שהוא רוצה לאכול הרבה, הוא אוכל מעט בלבד. לחלופין, הוא עשוי לאכול אורז פשוט בלבד, אף על פי שיש שפע של מזונות אחרים שמהם הוא יכול לבחור.
אותם מזונות הממריצים את הגוף עלולים להפריע לצִ'יטַּה בכך שהם מציפים את יכולותיה המנטליות, ובכך מקשים על המדיטציה. אז התרגול שלו אינו מתקדם כפי שהיה עליו להתקדם, אף על פי שהוא מתאמץ באותה עוצמה כבעבר. ברגע שהוא מבין את סיבת הבעיה, הוא משתדל לסלק אותה באמצעות סירוב נחוש להיענות לחמדנות שבלבו.
זוהי גישתו של נזיר המחויב באמת לאמן את עצמו בהדרכתו של מורה טוב: הוא מתנגד לכל פיתוי להיענות לנטיותיו הרגילות להנאה עצמית.
כשם שנזיר דְהוּטַנְגַה מאמן את עצמו להיות מתון ומרוסן במה שהוא אוכל, כך גם כאשר הוא הולך לישון, הוא מחליט להתעורר בשעה שנקבעה מראש. הוא אינו פשוט מניח לשינה להתנהל כרצונה ולהעיר אותו באקראי בכל פעם שהיא חפצה בכך. הוא מאמן את עצמו לשקול בזהירות את נאותות מעשיו.
הוא מתנגד לעשיית כל דבר העלול להפר את העקרונות האתיים של הדְהַמַּה, ולכן להיות בלתי הולם, אף על פי שאינו מהווה הפרה ממש של כללי המשמעת. הוא משתדל להטמיע את הדְהַמַּה בלבו, כך שהיא תפרח בהתמדה ולעולם לא תתדרדר, וזוהי משימה קשה ביותר.
למעשה, היא קשה כל כך, עד שאף עיסוק אחר אינו יכול להשתוות אליה.
כאשר, לעומת זאת, אנו מטמיעים בלבנו את דרכי העולם, הזיהומים מתעוררים ומתפתחים בקלות, ואז ממתינים שם, מוכנים לגרום נזק בכל פעם שאנו מסירים את משמרתנו. לעולם איננו מצליחים להביא אותם תחת שליטה. בתוך רגע הם חודרים בחשאי ללבנו ומתרבים, עד שאיננו מסוגלים עוד לעקוב אחר כולם. אנו יכולים להיות בטוחים שהם לא יביאו לנו דבר מלבד צרות. הם מתעוררים ומתפתחים במהירות כה רבה, עד שברפרוף עין הם נמצאים בכל מקום, ואין ביכולתנו ללכוד אותם.
התשוקה המינית1 היא זיהום אחד כזה, שקל מאוד לעוררו אך קשה כל כך לטהרו. התשוקה המינית יוצרת מצב תודעה הרסני ופוגעני, הנוטה לבוא לידי ביטוי בחוצפה שאין לה מתחרים. מכיוון שכל בני העולם אוהבים אותה כל כך, היא נעשית נועזת יותר, זורעת הרס בכל מקום ומתעלמת מן ההשלכות המוסריות. היא אכן מגלה מידה מסוימת של פחד מפני אנשים שבלבם דְהַמַּה. אך יותר מכל דבר אחר, היא מפחדת מן הבודהה הַנַּעֲלֶה ומן הארהנטים. מאחר שאצילים אלה הרסו לחלוטין את מגרש המשחקים הרגיל שלה, התשוקה המינית אינה מעזה להיכנס ללבם ולשוטט בו. אבל היא עדיין יוצרת שפע של צרות עבור כולנו, שנותרנו תחת כוחה.
נזירי דְהוּטַנְגַה מודעים לכך שהקִילֶסוֹת המעיקות הללו מעכבות את התקדמותם הרוחנית. זו הסיבה שהם מענים את עצמם באמצעות שיטות אימון מפרכות כאלה. שהרי הקִילֶסוֹת אינן מוטרדות כלל מן העובדה שנזירים הוסמכו לחיים הקדושים ולובשים את הגלימות הצהובות, אות הניצחון המובהק של אלה שהביסו את כוחותיו של מארה. הן מנסות תמיד לשכנע את הנזירים לוותר על הגלימות הצהובות ועל החיפוש הרוחני שהן מסמלות, ומסרבות להודות בתבוסה בלי קשר לגילו או לוותק הנזירי של הנזיר.
מסיבה זו, נזירי דְהוּטַנְגַה חשים שהם חייבים להשתמש בשיטות כפייה במאבקם לעקור את הקִילֶסוֹת מלבם. הם עומדים בקשיים וממשיכים להתקדם למרותם, נאבקים בכאב ובאי-נוחות אך לעולם אינם נסוגים מדרכם. אחרת, הקִילֶסוֹת ילגלגו עליהם בשעה שהם מבזים את עצמם ואת הגלימות הצהובות שהם לובשים. חמורה אף יותר היא הפגיעה שהם גורמים במעמד הנזירות, מסדר של לוחמים רוחניים שאינם מקבלים לעולם תבוסה, ובסָאסַנַה, שהיא הבסיס העיקרי לכל האנושות. מוטב להם להקריב את חייהם כדי לגאול את עצמם ואת הגלימות הצהובות, מאשר לאפשר לעצמם למות בביזיון. כך הם גואלים גם את הנזירות ואת הדת.
נזירי דְהוּטַנְגַה משתמשים בדברי עידוד כאלה כדי לאזור אומץ ולשאוף לניצחון, ובכך לכבד את הדְהַמַּה, שיום אחד תוביל אותם ללא ספק אל התחום הנשגב שמעבר לדּוּקְּהַה. רק הדְהַמַּה של הבודהה הַנַּעֲלֶה מסוגלת להראות את הדרך אל ההתעלות הנשגבת הזאת. ללא ספק, זהו השביל הישר האחד המוביל אל הארץ שמעבר לסבל. אין דרך אזוטרית יותר שניתן לבחור בה כדי להימנע מן הקושי הכרוך בהשקעת מאמץ מרבי בתרגול. דרכים חלופיות מלאות במכשולים הממשיכים לסכל את תקוותו של ההולך בדרך להצלחה. הן מביאות בהכרח כאב ותסכול, המובילים לייאוש ולחוסר ביטחון בכך שהדרך שנבחרה תוביל אי פעם למצב של חירות מוחלטת.
לפני שהיה למורה נערץ ובעל מוניטין כה רב, אָצַ'רִייַה מַן תרגל מתוך גישה שלפיה בתי קברות אינם רלוונטיים עבורו. כלומר, הוא היה מוכן להשליך את גופו בכל מקום שבו יימצא כאשר ינשום את נשימתו האחרונה. הוא לא חש כל חשש מפני מוות למען הדְהַמַּה. מאוחר יותר, כאשר הדריך את תלמידיו, הוא לימד אותם באופן תקיף ודינמי, תוך הדגשת טקטיקות חדות וחותכות ששכלל עד לשלמות בתרגול שלו עצמו. הוראתו עוררה את התלמידים מבחינה מנטלית וסייעה להם לפתח ללא הרף מיומנויות חדשות שבאמצעותן יוכלו לראות מבעד לתחבולות הערמומיות של הקִילֶסוֹת, ובכך לעקור ולהשמיד אותן אחת ולתמיד. רק אז יהיו מחוץ לסכנה בבטחה, ויחיו בשביעות רצון ללא דּוּקְּהַה.
הם לא ימשיכו עוד לשוטט במעגל הסַמְסָארַה, שבו לידה אחת מתחלפת באחרת ללא הרף, בעוד שהדּוּקְּהַה הנישאת בלב נותרת ללא שינוי, בלי קשר למספר הפעמים שאדם נולד מחדש.
מאחר שכל חיים חדשים הם בסך הכול כלי חדש להשמדתו של האדם עצמו, איש אינו צריך להסתפק בלידה בכל עולם קיום שהוא. הדבר דומה לאסיר המחליף תא בתוך אותו בית כלא: כל עוד הוא נותר כלוא, אין בכך שיפור מהותי.
החכמים מבינים היטב את הסכנות הטמונות במעגל הלידות והמיתות החוזרות ונשנות. הדבר דומה לכך שבכל לידה חדשה הלב עובר לבית נוסף העולה באש: בכל מקום שבו ייוולד מחדש, לעולם לא יוכל להימלט מאיום הסכנה. זהו רק טעימה קטנה מן האופן שבו אָצַ'רִייַה מַן נהג ללמד את תלמידיו נזירי הדְהוּטַנְגַה. אולי כמה מקוראיי יגלו זיקה לסגנון ההוראה שלו.
בימי שמירת אוּפּוֹסַטְהַה, כאשר הגיעו עוד ארבעים עד חמישים נזירים ממקומות שונים, אָצַ'רִייַה מַן נשא שיחות על דְהַמַּה, שבדרך כלל היו שונות מן השיחות שנשא בפני הנזירים שחיו איתו דרך קבע. אף ששיחותיו בימי אוּפּוֹסַטְהַה היו לעיתים קרובות תקיפות ועמוקות, הן לא השתוו לאלה שהיה נושא בקביעות בפני הנזירים שחיו במנזרו. השיחות הללו היו באמת דינמיות וחודרות. בכל פעם שדיבר, עוצמתה של הדְהַמַּה שלו הייתה כה גדולה, עד שנדמה היה שהיא מפזרת את הקִילֶסוֹת מלבם של המאזינים, כאילו העולם כולו נעלם לרגע מתודעתם. מה שנותר היה מודעות של הלב המאוחד בהרמוניה מושלמת עם הדְהַמַּה, חוויה מדהימה ומספקת כל כך עד שקשה לתארה במילים. במשך ימים לאחר מכן נדמה היה שעוצמתה הדינמית של הדְהַמַּה שלו מכניעה את הקִילֶסוֹת שלהם, כאילו הטיח בהן אתגר מתריס. בהכרח, לאחר כמה ימים החלו הקִילֶסוֹת שלהם להופיע מחדש בהדרגה, עד שלבסוף חזרו במלוא עוצמתן. עד אז כבר נקבע מפגש נוסף, שבו הכניע אותן אָצַ'רִייַה מַן פעם נוספת, והעניק לנזירים עוד כמה ימי הקלה.
כל נזירי דְהוּטַנְגַה השואפים בכנות להגיע אל הדְהַמַּה המתעלה מעבר לדּוּקְּהַה חשים קשר חזק במיוחד עם מורם. עקירת הקִילֶסוֹת מחייבת שמאמציו האישיים של האדם ישולבו באופן בלתי נפרד בעזרתו ובעצתו של מורה טוב. כאשר נזיר מתמודד עם בעיה שאינו מצליח לפתור, הוא ממהר לחזור ולהיוועץ במורו, המבהיר את טיבה של הבעיה ומאפשר לתלמיד להבין את הגורמים העומדים ביסודה, וכך להתגבר על ספקותיו. לפעמים, כאשר נזיר נאבק בבעיה מורכבת מדי מכדי שיוכל לפתור אותה בכוחות עצמו, מורו מסביר לו במפתיע את הפתרון לאותה בעיה ממש, ובכך מסלק מיד את המכשול ומאפשר לתלמידו להמשיך ללא הפרעה.
נזירים המתרגלים מסוגלים לקבוע את הרמות המדויקות של הדְהַמַּה שאליהן הגיעו חבריהם, ואפילו מורם, באמצעות הקשבה לדיונים שלהם על תרגול המדיטציה. ידיעה זו מסייעת לטפח אווירה של אמון הדדי בחוג המתרגלים. כאשר נזיר מסביר את טיבן של חוויותיו ואת השלבים שעבר, ניתן לקבוע מיד מתיאורו מהי רמת הדְהַמַּה שהגשים. כאשר תלמיד מספר למורה על חוויותיו במדיטציה, או כאשר הוא מבקש עצה בעניין בעיה מסוימת, הוא יכול להעריך באותו זמן את רמת ההישג של מורו באמצעות בחינת תגובותיו. אם המורה עצמו כבר עבר מעבר לנקודה הזאת, הוא כבר מכיר את החוויות הללו ויכול להשתמש בהן כנקודת מוצא כדי לייעץ לתלמידו כיצד להמשיך. לחלופין, במקרה של בעיה מסוימת, הוא מסוגל לזהות את טיבה של הבעיה בדיוק רב כל כך, שהתלמיד מקבל את עצתו ללא הסתייגות.
ייתכן שתלמיד יטעה את עצמו ויחשוב שהגיע לרמה הגבוהה ביותר של הדְהַמַּה, לאחר שהתעלה לחלוטין מעבר לשלבים השונים. אך המורה, מתוך ניסיונו שלו, יודע שאין הדבר נכון. אז על המורה להסביר לתלמידו מדוע הוא טועה ולהצביע בדיוק על המקום שבו השתבשה חשיבתו. לאחר שהוא מוכן לקבל את תוקפו של נימוק המורה, הוא יכול להימנע בבטחה מסכנות כאלה.
לאחר שנזירי דְהוּטַנְגַה דנו ביניהם בהיבטים השונים של תרגול המדיטציה והגיעו לנקודה שבה הם מכירים ומקבלים את האמת בנוגע לרמות ההישג שלהם ושל חבריהם, אין עוד צורך באישור נוסף. עקרונות האמת שנדונו מהווים הוכחה בפני עצמם. נזירים מתרגלים משתמשים בידע זה כדי לקבוע את רמת הדְהַמַּה של זה ושל זה. מן המורה ועד לנזירים הצעירים ביותר, כולם מסתמכים על ראיות שנאספו בדרך זו. אשר לידיעה אינטואיטיבית בעניינים אלה, לשם כך נדרשת יכולת פנימית שאין לי כל טענה להחזיק בה. אשאיר עניין זה למי שיש להם המומחיות המתאימה. זהו מקרה מיוחד הדורש מיומנות אישית.
השיחות הקבועות על מדיטציה שניהל אָצַ'רִייַה מַן עם תלמידיו אפשרו להם לפתח עמו קשרים אישיים קרובים. בשל הכבוד העמוק שהדרכה זו עוררה בהם, הם הפקידו ברצון את חייהם בידיו. אמון עמוק זה גרם להם לקבל ללא הסתייגות כאמת כל דבר שאמר להם, שכן הוא תמיד דיבר על עקרונות של אמת, ולעולם לא הציג דעות גרידא או ניחושים המבוססים על מידע ממקורות אחרים.
אני עצמי תמיד הייתי אדם בעל דעות נחרצות, ונרתעתי מלקבל את שיפוטו של אדם אחר. לכן אהבתי להתווכח איתו. מבחינה זו, אני מודה שהייתי אחד מתלמידיו המטרידים והמתווכחים יותר של אָצַ'רִייַה מַן. לפעמים הייתי שקוע כל כך בוויכוח איתו על עניין מסוים, עד ששכחתי שאני תלמיד המבקש את הדרכתו, ולא מורה המלמד אותו. עד היום אני גאה בתעוזה שהייתה לי לדבר בגלוי, בלי שמץ של חשש. אף שהוא היה משתיק אותי אז ומפרק את טיעוניי לגורמים, העיקר היה שהייתה לי אפשרות לברר בעצמי אם האמת נמצאת בדעותיי או בתבונת מורִי.
כאשר התווכחתי איתו, הדבר נשמע כמו תחרות צעקות. ככל שהתעקשתי יותר על טענתי, כך הבנתי יותר שכל האמת נמצאת בצדו. לי לא היו אלא כשליי המגוחכים, שנערמו סביבי מכל עבר. תמיד ניהלתי קרב שנועד להפסיד בו. לאחר ששקע האבק, הייתי חושב היטב על דבריו ומקבל בכבוד, בכל לבי, את אמיתותם. בה בעת הייתי רושם לעצמי בזיכרון את תפיסותיי המוטעות.
במקרים שבהם סירבתי להיכנע לנימוקיו מפני שעדיין לא הצלחתי להבין למה התכוון, הייתי מחכה להזדמנות נוספת להתווכח איתו. אבל תמיד יצאתי מן הוויכוח חבול ומוכה מעוצמת נימוקיו, בעוד דעותיי מסובכות ללא מוצא. ובכל זאת, לא יכולתי שלא לחייך לעצמי, מאושר מעוצמתה האדירה של הדְהַמַּה שלו.
אף שאָצַ'רִייַה מַן ידע היטב עד כמה אני נוטה להביע דעות נחרצות, הוא מעולם לא גער בי ולא ניסה לכפות עליי לשנות את גישתי.
במקום זאת, הוא לא יכול היה שלא לחייך כשהביט בי. ייתכן שחשב עד כמה קשה לשאת אותי, או שאולי ריחם על הטיפש הזה שאהב להתווכח בביטחון עיקש כל כך. אני חייב להודות: מעולם לא הייתי אדם משובח במיוחד. אפילו כיום אני עדיין מתווכח בלי בושה עם אָצַ'רִייַה בכירים. אבל הדבר השתלם לי, במובן זה שבדרך זו למדתי שיעורים רבים ויוצאי דופן, המהווים עד היום חלק יקר ערך מהשכלתי.
הנזירים האלה לעולם אינם נראים מוטרדים מהתערבותי; למעשה, לעיתים קרובות היא משעשעת אותם. לא בכל יום נזיר זקן ועקשן קופץ לביקור כדי לעורר מהומה. בדרך כלל איש אינו מעז לבוא ולהתווכח עם אחד מהאָצַ'רִייַה האלה. לכן, כאשר הנזירים במנזר שלו שומעים מה מתרחש, הם נעשים מבולבלים למדי – וגם מודאגים לא מעט.
לאחר שעזב את צ'יאנג מאי, שם עבר מעבר לג'ונגל הסבוך של לידות ומיתות חוזרות ונשנות, תמיד הייתה לו סיבה עמוקה כשקיבל החלטה להתגורר במקום כלשהו במשך תקופה ארוכה, אף שאת הסיבות הללו שמר לעצמו. נקהון ראטצ'סימה הייתה דוגמה לכך.
רבים מהנזירים ומיושבי-הבית שם פיתחו זה מכבר מסירות אמיתית לדְהַמַּה; לכן רבים מהם באו ללמוד אצלו כמתרגלי מדיטציה מיומנים. מאוחר יותר, כמה מהם הלכו אחריו לאודון תאני ולסאקון נקהון, ושם המשיכו ללמוד אצלו עד מותו. הנזירים ויושבי-הבית מנקהון ראטצ'סימה ששמרו עמו על קשר היו כולם מבוססים היטב בתרגול המדיטציה. כמה מאותם נזירים נעשו מאז אָצַ'רִייַה מפורסמים, שיש להם בסיס איתן של דְהַמַּה בלבם, והם עדיין מלמדים נזירים ויושבי-בית כיום. רבים מהחסידים יושבי-הבית המשיכו לראות התקדמות יציבה במדיטציה. כיום הם מראים לחסידים אחרים באזור את הדרך לנדיבות ולהתפתחות רוחנית, באופן הראוי לשבח באמת.
לאחר מכן השתקע באודון תאני, שם בילה את הסתגרות עונת הגשמים.
צ'או קון דְהַמַּצֶ'דִי, אב המנזר של ווט בּוֹרוֹמַנִיוַוט, היה נזיר רב-השפעה, שהיה לו קהל גדול של נזירים ותומכים יושבי-בית. הוא שיבח את מעלתו של אָצַ'רִייַה מַן ועודד את כולם להכירו, להציע תרומות ובעיקר לשמוע את תורתו. מאז הסמכתו לנזירות היה צ'או קון דְהַמַּצֶ'דִי תלמיד מסור, ואָצַ'רִייַה מַן השיב לו ביחס יוצא דופן של טוב לב וחיבה – ומכאן נכונותו להישאר באודון תאני במשך כמה שנים.
מאוחר יותר, לאחר שעבר לסאקון נקהון והתגורר בבאן נא מון, פגש אָצַ'רִייַה מַן נזירה קשישה לבושה לבן, שניהלה מנזר נשים קטן בכפר. היא הייתה סיבה מרכזית לכך שנשאר שם זמן רב כל כך: המדיטציה שלה הייתה טובה באופן יוצא מן הכלל. היא פיתחה בסיס איתן בדְהַמַּה, ולכן אָצַ'רִייַה מַן נתן לה הנחיות קבועות בנוגע לתרגול. הוא אמר שנדיר למצוא אדם מיומן כל כך.
שהותו הממושכת של אָצַ'רִייַה מַן בבאן נוֹנג פְּהוּ נבעה הן מחשיבותו של המקום והן מן האנשים שהתגוררו בכפר.
המקום היה ממוקם במרכזו של עמק רחב מאוד, מוקף מכל עבר בהרים, וכך יצר סביבה אידיאלית לחיי הדְהוּטַנְגַה. בכפר התגוררה אישה יושבת-בית קשישה לבושה לבן, שהתקרבה לגיל שמונים. בדומה לנזירה הקשישה בבאן נא מון, היא הייתה מתרגלת מדיטציה מיומנת, שתמיד זכתה לתשומת לב מיוחדת מצד אָצַ'רִייַה מַן. היא התייעצה איתו לעיתים קרובות, כשהיא צועדת בקושי מביתה אל המנזר. היא דשדשה לאיטה, נשענת על מקל הליכה, ונאלצה לעצור למנוחה שלוש או ארבע פעמים לפני שהגיעה לבסוף אל המנזר, מותשת ומתנשפת. כולנו חשנו כלפיה צער אמיתי.
כשראה אותה מתאמצת כך בכאב, אָצַ'רִייַה מַן היה מעמיד פנים שהוא מסתייג:
"מדוע את טורחת להגיע עד לכאן? אינך מבינה עד כמה את מותשת? אפילו ילדים יודעים מתי הם עייפים. הנה את בת שמונים, תשעים שנה, ועדיין אינך יודעת מתי כוחותייך אוזלים. מדוע את טורחת כל כך להגיע לכאן?"
תשובתה הייתה תמיד ישירה וחסרת פחד, כדרכה.
לאחר מכן שאל אותה על המדיטציה שלה והסביר היבטים שונים של דְהַמַּה הקשורים אליה. לא רק שאישה זו פיתחה בסיס איתן למדיטציה שלה, היא גם ניחנה בפַּרַצִ'יטַּוִויגָּ'ה, היכולת העל-חושית לדעת את הנטייה המוסרית הבסיסית של לבו של אדם.
נוסף על כך, היה לה כישרון להבחין בתופעות חיצוניות יוצאות דופן.
כשהיא פונה אל אָצַ'רִייַה מַן, היא סיפרה על תפיסות יוצאות דופן אלה בביטחון עצמי נועז כל כך, שהדבר שעשע אותו וגרם לו לצחוק לנוכח רוחה הבלתי ניתנת להכנעה.
"הצִ'יטַּה שלך כבר מזמן עברה מעבר לכך," הכריזה באומץ. "אני מודעת לצִ'יטַּה שלך כבר זמן רב – היא ללא כל מקבילה. מאחר שהצִ'יטַּה שלך כבר נעלה כל כך, מדוע אתה ממשיך לעשות מדיטציה?"
אָצַ'רִייַה מַן צחק. "אמשיך בנחישות לעשות מדיטציה עד יום מותי. תלמיד של הבודהה לעולם אינו מניח לנחישותו להיחלש."
על כך אמרה: "אם עדיין היה לך דבר נוסף להשלים, הייתי יכולה להבין זאת. אבל לבך כבר מלא בזוהר מאיר עד מאוד. כיצד תוכל להתקדם מעבר לכך באמצעות מדיטציה? אני מביטה בצִ'יטַּה שלך ורואה את זוהרה מקיף את העולם כולו. המודעות שלך משתרעת לכל עבר – שום דבר אינו יכול לחסום את היקפה.
"אבל הצִ'יטַּה שלי, למרבה הצער, חסרה איכויות נעלות כאלה, ולכן עליי לבוא ולבקש את עזרתך. אמור לי, בבקשה: כיצד עליי לתרגל כדי להגיע לאותה עליונות שיש לך?"
מהקשבה לשיחותיה עם אָצַ'רִייַה מַן, אפשר היה לחוש שהמדיטציה שלה הייתה יוצאת דופן באמת. בכל פעם שנתקלה בבעיה, היא הייתה מתחילה בהכרח לגרור את עצמה באיטיות בשביל המוביל אל המנזר, כשהיא נעזרת במקל ההליכה שלה. אָצַ'רִייַה מַן נהג בה באדיבות מיוחדת: הוא הקפיד לייעץ לה בכל פעם שהגיעה. במקרים כאלה היו הנזירים מתגנבים להאזין בשקט, כשהם עומדים בצד אחד של אולם המפגשים שבו נערכו שיחותיהם, ומשתוקקים לשמוע את שאלותיה ואת תשובותיו. מאחר ששאלותיה נבעו ישירות מחוויותיה האישיות במדיטציה, השיחות הללו ריתקו את הנזירים. חלק מספקותיה נגעו לעניינים פנימיים והתמקדו באמיתות נאצלות הטבועות במהות הדברים; שאלות אחרות נגעו לעניינים חיצוניים והתמקדו בעולמות הדֶווֹת והבְּרַהְמוֹת. אם אָצַ'רִייַה מַן קיבל את הבנתה בעניינים אלה כנכונה, הוא עודד אותה להמשיך בחקירותיה. אך אם לא הסכים עם הכיוון שבו התקדמה, הוא יעץ לה לוותר על גישה זו והסביר לה כיצד להתאים את תרגולה כדי לתקנו.
טענותיה בדבר יכולתה לדעת את תודעותיהם עוררו את סקרנותם של הנזירים. הם אמנם השתוקקו לשמוע את תובנותיה, אך גם חששו במידה מסוימת ממה שהן עשויות לחשוף. אולם היא תמיד תיארה חזיון מרשים: הילות זוהרות שהלכו והתעצמו, החל מהמתלמדים הצעירים ועד אָצַ'רִייַה מַן, בדומה למערך הכוכבים וכוכבי הלכת בשמי הלילה: חלקם היו בהירים, ואחרים פחות. זה היה מראה נשגב, שכן אפילו לנזירים הזוטרים או למתלמדים הצעירים לא היו מצבי תודעה קודרים ואפלים. כל אחד מהם היה ראוי להערכה, וכל נזיר היה ראוי לכבוד בדרכו שלו, בשעה ששאף לשפר ולעדן את עצמו מבחינה רוחנית.
לעיתים סיפרה על ביקוריה בבְּרַהְמַלוֹקַה, ותיארה כיצד ראתה שם מספר רב של נזירים, אך אף לא יושב-בית אחד. הדבר התמיה אותה, ולכן ביקשה מאָצַ'רִייַה מַן להסביר לה – והוא אכן הסביר.
"הבְּרַהְמַלוֹקַה מיושב ברובו בנזירים שכבר הגיעו לדרגת אַנָאגָאמִי, ולכן. כאשר נזיר שהגיע לדרגת אַנָאגָאמִי מת, הוא נולד מחדש בבְּרַהְמַלוֹקַה. מעטים מאוד מיושבי-הבית מפתחים את עצמם עד לדרגה הזאת, ולכן לעיתים רחוקות הם זוכים להיכנס לעולמות הבְּרַהְמוֹת. לכן ראית שם רק נזירים, אך לא יושבי-בית.
"ועוד דבר: אם את כל כך סקרנית, מדוע לא שאלת את אחד הנזירים שראית? נמנעת מלשאול אותם כשהיית שם, ועכשיו את רוצה לבוא ולשאול אותי."
היא צחקה. "שכחתי לשאול אותם. לא חשבתי על כך עד שכבר ירדתי בחזרה, ולכן החלטתי לשאול אותך. אם אזכור, בפעם הבאה שאעלה לשם אשאל את הנזירים האלה."
להסבריו של אָצַ'רִייַה מַן היה בדרך כלל מטרה כפולה: לבאר את האמת בעניין, ולאחר מכן לסלק את ספקותיה. מאוחר יותר הוא הניא אותה מלשלוח את המודעות שלה החוצה כדי לתפוס תופעות חיצוניות, שכן הדבר גזל את הזמן היקר שהייתה צריכה להקדיש לחקירת תופעות פנימיות ולעקרונות היסוד העומדים בבסיסן – חקירות המובילות ישירות למימוש מַגַּה ופְּהַלַה.
מתוך ציות, היא תרגלה כפי שהורה לה. לעיתים קרובות שיבח את תרגול המדיטציה של אישה זו, וסיפר לנזיריו על הישגיה הגבוהים בדְהַמַּה – רמת הצלחה שרבים מהם לא היו מסוגלים להשיג.
אין ספק שתרגולה היה גורם בהחלטתו להישאר זמן כה רב בבאן נוֹנג פְּהוּ – השהות הארוכה ביותר של חייו כנזיר. נוסף על כך, היה זה מקום מרכזי ונוח, ששירת את כל הנזירים המתרגלים שחיו ונדדו באזור שמסביב. במרחק הליכה סביר מהמנזר שלו היו מקומות מבודדים רבים, שהתאימו לתרגול. לנזירים הייתה אפשרות לשהות בשפלה מיוערת, בהרים גבוהים או במערות – כולם סביבות המתאימות לאורח חיים סגפני.
אָצַ'רִייַה מַן התגורר במנזר בבאן נוֹנג פְּהוּ במשך חמש שנים.
בשל גילו המתקדם – הוא היה בן שבעים וחמש ובריאותו הלכה ונחלשה כאשר החל להתגורר שם – הוא נשאר כל השנה בתחומי המנזר, ולא היה מסוגל עוד לנדוד למרחקים כפי שנהג בעבר. הוא הסתפק במתן מחסה לכל תלמידיו שביקשו בכנות את הדְהַמַּה. בזמן שהתגורר שם, הדֶווֹת מיעטו ליצור עמו קשר, ונטו לבקרו רק בהזדמנויות מיוחדות מסוימות. לכן הוא ריכז את מאמציו בסיוע לנזירים וליושבי-הבית יותר מאשר במקומות אחרים.
הסגולות המרפאות של הדְהַמַּה
מנזר באן נוֹנג פְּהוּ שכן בתוך יער עבות, שהיה שורץ מלריה. עם התקרבות עונת הגשמים, אָצַ'רִייַה מַן היה מייעץ לנזירים שבאו רק כדי לבקר אותו להזדרז ולעזוב בטרם יגיע מזג האוויר הגשום. בעונה היבשה הם יכלו להישאר ללא חשש. נזירים שנפלו קורבן למלריה נאלצו פשוט לסבול את התסמינים המחלישים.
לא היו ברשותם תרופות נגד מלריה, שכן באותם ימים תרופות כאלה היו נדירות בכל מקום. לפיכך, הם נאלצו להסתמך במקום זאת על "הסגולות המרפאות של הדְהַמַּה". פירוש הדבר היה לחקור את התחושות המכאיבות כאשר התעוררו, ברמה עזה וחדה של תשומת-לב ותבונה. אחרת, לא היה בידיהם אמצעי יעיל להקל על הכאב.
אם הצליחו בכך, החום ירד, ובכך הושגה החלמה מהירה בהרבה מן הצפוי בנסיבות רגילות.
נזיר אמיץ שמצליח, בכוחם של תשומת-הלב והתבונה, להתגבר על התחושות המכאיבות הנגרמות ממחלה, יוצר בכך בסיס איתן לתמיכה, שישרת אותו היטב הן בעת בריאות והן בעת מחלה. בסופו של דבר, כאשר המוות עומד להתרחש, הוא לא יחוש חולשה או רפיון רוח, ולכן לא יהיה מוצף. לאחר שהצליח לבסס שליטה מוחלטת באמת על אודות הדוּקְּהַה, הוא ניצב באומץ מול התהליך הטבעי שאנו מכנים "מוות".
תשומת-הלב והתבונה לימדו אותו להכיר בטבעו המהותי של הדוּקְּהַה, ולכן שוב אינו מוטרד מן הכאב. הוא שומר תמיד על הבסיס האיתן של האמת שהשיג באמצעות חקירותיו. מאוחר יותר, כאשר אכן מתעורר מצב קריטי, תשומת-הלב והתבונה שאותן אימן עד שהגיע בהן למיומנות יבואו לעזרתו. הוא יוכל להשתמש בכישורי החקירה שלהן כדי לגבור על הכאב ולאפשר לעצמו להגיע מיד למקום מבטחים.
לאחר שאומנו כך, תשומת-הלב והתבונה לא יזנחו את תפקידן ויניחו לו פשוט להתפלש בסבל כפי שעשה בעבר, בטרם הגיע להבנת טבעו האמיתי של הדוּקְּהַה. להפך, הן יתעמתו מיד עם האויב. כלפי חוץ, גילויי המחלה שלו יהיו דומים לאלה של כל אדם חולה אחר: הוא ייראה חלש ותשוש ממש כמו כל אדם אחר. אך מבפנים, תשומת-הלב והתבונה יתגלו בלבו כחיילים המתכוננים לקרב.
שום מידה של כאב לא תשפיע אז על מצב תודעתו. דאגתו היחידה תהיה החיפוש הפנימי אחר הבסיס הסיבתי האמיתי של הגוף הפיזי, של התחושות המכאיבות, של הצִ'יטַּה ושל התופעות המנטליות המתעוררות יחד עמה;2 שכן בדיוק כאן תתכנס באותו רגע מלוא עוצמתה של הדוּקְּהַה.
מאחר שיכולתו להתמודד עם הכאב ולשאת את תוצאותיו שוב אינה מעוררת דאגה, ביטחונו אינו ניתן לערעור. דאגתו העיקרית היא האם תשומת-הלב והתבונה יצליחו בזמן להבין את האמת השלמה על אודות תופעות אלה.
לאחר שנזיר חקר אמת של הדְהַמַּה, כגון האמת של הדוּקְּהַה, עד שהבין את טבעה האמיתי במלואו, בפעם הבאה שירצה לחזור על הישג זה, הוא אינו מניח לקשיי החקירה לחסום את דרכו ולהחליש שלא לצורך את נחישותו. הוא פשוט נזכר במה שעשה בעבר כדי לאפשר לעצמו לראות את האמת בבהירות כה רבה, ואז משחזר את אותו מאמץ ממש ברגע הנוכחי.
בדרך זו, הבנה בהירה של האמת מצויה תמיד בכוחם של תשומת-הלב, התבונה, האמון והמאמץ המתמידים שלו. האמת היא זו: הכאב, הגוף והצִ'יטַּה מתקיימים כולם בנפרד, וכל אחד מהם אמיתי בתחומו. הם אינם מתנגשים זה בזה ואינם מפריעים זה לזה בשום אופן. בכוחו של מימוש זה, סַמּוּדַיַה – הגורם לדוּקְּהַה – נכבש, ואיתו נעלמת כל החרדה מפני הכאב, מפני מצב המחלה או מפני האפשרות למות.
פחדים כאלה אינם אלא דאגות רגשיות המדכאות את רוחו של האדם ומובילות לתחושת תסכול מחלישה. לאחר שהושגה פריצת דרך מכרעת זו, סביר שהמחלה תשכך כתוצאה מכך. אך גם אם התסמינים אינם שוככים לחלוטין, הם לא יתעצמו עד כדי כך שהצִ'יטַּה תהיה מוצפת בהסתערות של תחושות מכאיבות, ובכך תיווצר מחלה כפולה: האחת של גוף חולה, והאחרת של תודעה חולה.
בעת מחלה קשה, נזירי דְהוּטַנְגַה מקפידים לחקור את הכאב הנובע ממנה. הדבר נחשב אמצעי חיוני לחידוד תשומת-הלב והתבונה, ובכך להשחיז את כישוריהם עד שיהיו מהירים דיים כדי לעמוד בקצב של כל פעילות מנטלית – מחשבות הכרוכות בהכרח בכאב גופני ומנטלי.
כל נזיר שמגלה סימני חרדה או אי-שקט בעת מחלה נחשב כמי שנכשל בקרב חוג הנזירים המתרגלים. מבחינה מנטלית, הסַמַאדְהִי והתבונה שלו אינם מספיקים כדי לתמוך בו בשעת משבר. בהיעדר תשומת-לב, תרגולו אינו הולם ואינו מהימן. הדבר אינו עולה בקנה אחד עם חובתו של נזיר לצבור תשומת-לב ותבונה ככלי הנשק המועדפים להגנתו במאבקיו בכאב מכל סוג.
אלה שפיתחו את האיכויות הנדרשות כדי להישאר בשליטה עצמית מתוך תשומת-לב, מבלי להפגין לעולם סימני סערה, נחשבים דוגמאות הראויות לשבח של רוח הלוחם האופיינית לנזירים מתרגלים.
במצבים קריטיים הם עומדים איתן – ונלחמים. התועלת שבכך למדיטציה שלהם מובנת מאליה. גם חבריהם הנזירים מבחינים בתוצאות הטובות הללו, וכולם מעריצים מאוד את רוח הלחימה. האחרים מאמינים שלא משנה עד כמה הכאב יהיה מכריע, נזיר דְהוּטַנְגַה לעולם לא יובס – אפילו במוות.
כלומר, תשומת-הלב והתבונה שלו לעולם לא תקבלנה תבוסה, שכן הן כלי החקירה שבהם הוא משתמש כדי לחפש דרך בטוחה וחפה מצרות להמשיך אל מֵעֵבֶר, כאשר לבסוף נעשה בלתי אפשרי להחזיק את הגוף ואת הנפש יחד.
כל מי שמתרגל את הדְהַמַּה ומגיע אל האמת שעליה הכריז הבודהה הַנַּעֲלֶה, בטוח לחלוטין בתוקפה האוניברסלי.
כאשר הוא ניצב מול האויב, לעולם לא יקבל תבוסה ויסיג את כוחותיו. הוא מחויב להילחם עד מוות. אם יקרה שגופו אינו מסוגל לעמוד בלחץ – הוא יניח לו למות. אך לעולם לא יוותר על הצִ'יטַּה שלו, או על תשומת-הלב והתבונה המקיימות ומגינות עליה. הוא נחוש להמשיך ולהילחם עד לניצחון. כישלון אינו בא בחשבון.
הוא מפגין את תכונותיו של לוחם המצפה לניצחון, ובכך להגיע למקלט שהוא באמת בטוח ומוגן.
כשהוא מתרגל מתוך אמון בלתי מעורער בעקרונות האמת, הוא עתיד לגלם את האמרה: "דְהַמּוֹ הַוֶוה רַקְּהַטִי דְהַמַּצָ'ארִינְג" - הדְהַמַּה מגינה על מי שמתרגל אותה בנאמנות. אולם אם הוא מתרגל בהיסוס ובחצי לב, התוצאה רק תסתור את האמת ולעולם לא תאמת אותה. לא יכול להיות אחרת, שכן הדְהַמַּה, הסְוָאקְּהָאטַדְהַמַּה, דורשת שתוצאות יהיו קשורות במישרין לסיבותיהן.
למרות כל הגמולים שהעולם נדמה כי הוא מציע, נזיר דְהוּטַנְגַה מעדיף להתמקד בגמולים המיידיים והפנימיים שמציעה הסָאסַנַה. למשל, הרגיעה השלווה של הסַמָאדְהִי והתבונה האינטואיטיבית הדרושה כדי לחלץ את הקִילֶסוֹת הננעצות בלבו; שני אלה מעניקים לו תחושה הולכת וגוברת של שביעות רצון, הניכרת בבירור מרגע לרגע.
אלה התוצאות המיידיות והמוחשיות שנזיר דְהוּטַנְגַה שואף לממש. בכך הוא חותך מבעד לבעיות מכבידות ולספקות שלא נפתרו. אם אכן יש ביכולתו להתעלות מעבר לעולם בתקופת חיים זו – בין אם היום, מחר, בחודש הבא או בשנה הבאה – הישג זה יושג באמצעות חריצותו הבלתי פוסקת בכל רגע ורגע.
אָצַ'רִייַה מַן השתמש בשיטות הוראה מעוררות השראה כדי לחזק את רוח הלחימה הזו, בלי קשר לשאלה אם תלמידיו היו חולים או לא. הוא התעקש שנזיריו יהיו תמיד לוחמים הנלחמים כדי להציל את עצמם מסכנה. אך בעת מחלה הוא הדגיש במיוחד את הצורך להיות בלתי מתפשר. הוא חשש שהם עלולים לאבד את רוחם לנוכח האתגר הזה.
נזיר חולה שהפגין סימני חולשה או חרדה, בהיעדר השליטה העצמית מתוך תשומת-לב שנדרשה ממנו, היה צפוי לנזיפה חמורה. אָצַ'רִייַה מַן אף עשוי היה לאסור על הנזירים במנזרו לטפל בנזיר חולה, משום שסבר שחולשה, חרדה וגישה מתבכיינת אינן הדרך הנכונה להתמודד עם מחלה.
אנשים חולים מגיבים כך כל הזמן ולעולם אינם רואים בכך בעיה. אבל נזיר, שמעמדו מחייב אותו לשאת מצבים קשים ולחקור אותם בזהירות, לעולם אינו אמור להגיב כך. הדבר יוצר דוגמה רעה. שכן אם נזיר מכניס גישה תבוסתנית כזו אל חוג המתרגלים, היא עלולה להתפשט כמחלה מידבקת ולחלחל בקלות לאחרים.
חשבו על הבלגן שזה עלול לגרום: נזירים נאנחים וגונחים, מתהפכים מצד לצד כמו בעלי חיים גוססים. אתם נזירים מתרגלים, לכן אל תסגלו לעצמכם התנהגות של בעלי חיים. אם תתחילו לחשוב ולהתנהג כמו בעלי חיים, הדת תפתח עד מהרה מאפיינים של בעלי חיים ותפיץ בלבול לכל עבר – בהחלט לא זו דרכו של הבודהה.
כולנו היינו חולים בזמן זה או אחר, ולכן אנו יודעים היטב כיצד מרגיש אדם אחר כשהוא חולה. אין צורך שתציגו בפומבי את אי-הנוחות שלכם. אילו ייסורים נפשיים ותלונות קולניות היו מרפאים ביעילות, לא היה צורך בתרופות המקובלות. כל מי שהיה חולה היה יכול פשוט להתבכיין בקול רם על מצבו, ובכך לגרום למחלה להיעלם – פשוט כל כך. לא היה צורך להשקיע זמן ומאמץ רבים בטיפול בחולה.
האם התבכיינות באמת יכולה לרפא את המחלה שממנה אתם סובלים כעת? אם לא, מדוע להגעיל את כל האחרים בהתבכיינות חסרת תועלת? זהו קטע מן ההרצאה שאָצַ'רִייַה מַן עשוי היה להשמיע לנזיר שחוסר יכולתו להתמודד עם קשיים היה למטרד לכל קהילת הנזירים.
מצד שני, כאשר ביקר נזיר חולה ששמר על רגיעה איתנה מתוך תשומת-לב ולא הראה כל סימן של סערה לנוכח מצבו, אָצַ'רִייַה מַן הפגין תמיד את אישורו. הוא שיבח את הנזיר על כוח העמידה שלו והשמיע באוזניו דברי עידוד מעוררי השראה. גם לאחר החלמתו, אָצַ'רִייַה מַן המשיך לשבח את חוסנו הנפשי של אותו נזיר ולהציגו כדוגמה מצוינת לאחרים.
"כך לוחם אמיתי בקרב נגד הכאב עושה את המוטל עליו. אל תתלוננו על מספרם העצום של האויבים. פשוט התבססו בעמדתכם והילחמו בכולם עד קצה גבול כוחכם ויכולתכם, בלי להירתע. לעולם אל תסיגו את כוחותיכם, לעולם אל תקבלו תבוסה. לעולם אל תניחו לאויב לרמוס אתכם כשאתם שרועים על הארץ. אנחנו, בחוג המתרגלים, חייבים להיות לוחמים. אין כל תועלת להתלונן עד כמה המחלה מכאיבה – פשוט התמקדו בכאב כשהוא מתעורר ונסו להבין את טבעו האמיתי. בלי קשר למידת הכאב שאנו חווים, כל כאב הוא ביטוי של האמת של הדוּקְּהַה."
כל נזיר שהיה חלש וכנוע לנוכח פגיעה מכאיבה, שמע נימה אחרת מפי אָצַ'רִייַה מַן.
"אילו רציתם את האמת, אך סירבתם לחקור אותה משום שאתם מפחדים מן הכאב, כיצד אי פעם תגלו היכן נמצאת האמת? הבודהה הַנַּעֲלֶה הצליח לממש את האמת באמצעות חקירה יסודית של הכול, ולא באמצעות התבכיינות על כל דבר, כמו הנזיר חסר התועלת הזה שממיט כעת חרפה על עצמו. היכן אי פעם אמר הבודהה שהגעה להבנה אמיתית דורשת אנחות וגניחות? אני לא למדתי ספרים רבים, ולכן אולי החמצתי את זה. היכן בסוּטּוֹת יש התייחסות לאנחות ולגניחות? אם מישהו מכם הבקיא בכתבים נתקל בקטע שבו נאמר שהבודהה שיבח את מעלותיהן של אנחות וגניחות, אנא הצביעו עליו בפניי.
"אז לא אצטרך ללמד נזירים לטרוח בחקירת הכאב ובהתמודדות עם קשיים. כולכם תוכלו פשוט להאנח ולגנוח עד שהאמת תופיע ותמלא את היקום כולו. אז נוכל לחזות בהופעתם של אנשים חכמים ונבונים שהצליחו להגיע אל המַגַּה והפַּהַלַה בכוחן של אנחותיהם וגניחותיהם הרמות. הם יהיו בעמדה להטיל ספק בלגיטימיות של הדְהַמַּה שעליה הכריז הבודהה הַנַּעֲלֶה לפני יותר מ-2,500 שנה, ואף ברלוונטיות שלה בימינו.
"הדְהַמַּה של חכמי העת האחרונה הללו תהיה דְהַמַּה חדשה ומודרנית, שהשגתה אינה דורשת חקירות מטרידות. כל מה שנדרש כדי להגיע אל המַגַּה והפַּהַלַה הוא מקהלה של אנחות וגניחות, שיטה המתאימה לעידן שבו אנשים מעדיפים לחפש תוצאות צודקות באמצעות סיבות בלתי צודקות – גישה מזיקה המכלה כיום את העולם כולו.
"לא יעבור זמן רב עד שלא יישאר די מקום על פני כדור הארץ להכיל את כל החכמים המודרניים הללו. לי עצמי יש מנטליות מיושנת. אני סומך על מה שלימד הבודהה הַנַּעֲלֶה ואיני מעז לחפש קיצורי דרך. אני חושש שברגע שאשלח רגל קדימה, אפול אפיים ארצה – ואמות שם בחרפה. זה יהיה שובר לב עבורי במידה עצומה."
כל נזיר שהפגין חולשה בעת כאב יכול היה לצפות ליחס בלתי מתפשר שכזה. אותו סוג של נזיפה מענישה הוטח גם בנזיר שנכנע לחולשה או לרפיון רוח בעת שעסק בכל תרגול אימון קשה, שכן אלה היו מכשולים שמנעו ממנו להשתמש בטכניקות החקירה השונות שעמדו לרשותו.
אָצַ'רִייַה מַן הפציר ללא הרף בנזיריו להפגין את רוח הלחימה הנחוצה כדי להתגבר על מכשולים אלה, ולכן הם שמעו לעיתים קרובות את ההוראה הדינמית הזו. עבורם, מבקשי הדְהַמַּה האמיתית, דבריו היו מעין טיפול שעורר את אומץ לבם, המריץ את תרגולם ושמר על רוחם מרוממת. מעודדים כך, הם היו מוכנים להתקדם בניצחון, צעד אחר צעד, במעלה הדרך אל אותו תחום של שביעות רצון מאושרת שהדְהַמַּה מבטיחה לחשוף.
באמצעות עידוד המחויבות, הוראתו הממריצה סילקה נטיות לחולשה ולעצלות, המכינות את הדרך לסבל של הסַמְסָארַה.
בעוד אָצַ'רִייַה מַן התגורר שם, שני נזירים מתו במנזר בבאן נוֹנג פְּהוּ, ונזיר נוסף מת בקרבת מקום, בבאן נא נאי.
הראשון שמת היה נזיר בגיל העמידה שהוסמך לנזירות במיוחד כדי לתרגל מדיטציה. הוא חי בצ'יאנג מאי כתלמידו של אָצַ'רִייַה מַן, ולבסוף הלך בעקבות מורהו לאודון תאני, ולאחר מכן לסקון נקהון – לעיתים שהה עמו ולעיתים תרגל לבדו, עד שלבסוף נפטר בבאן נוֹנג פְּהוּ.
הוא היה מיומן מאוד במדיטציית סַמָאדְהִי, ובעקבות ההדרכה המתמדת של אָצַ'רִייַה מַן, תרגול התבונה שלו כבר פיתח תחושת דחיפות. הוא היה אדם אדוק ונחוש מאוד, שנשא שיחות נפלאות ומלאות השראה על הדְהַמַּה, אף שהיה אנאלפבית לחלוטין.
שיחותיו, שהיו שנונות ופיקחות, הומחשו תמיד באמצעות דימויים קולעים, שאפשרו למאזיניו להבין בקלות את כוונתו. למרבה הצער, הוא סבל משחפת. זו הייתה מחלה כרונית ממושכת, אך בסופו של דבר היא הגיעה לשלב קריטי בעת שהותו במנזר.
שם, בשעת בוקר מוקדמת, בסביבות השעה שבע, הוא נפטר בשלווה ובנחת, כיאה למי שהיה נזיר מתרגל אמיתי במשך זמן כה רב. כשחזיתי ברגעיו האחרונים, ולאחר מכן ברגע שבו נשימתו פסקה, פיתחתי כבוד עמוק לנזיר זה ולמיומנותו במדיטציה.
בעת המוות, אנחנו אלה השולטים בגורלנו. לכן עלינו לשאת באחריות הבלעדית לעתידנו. שכן איש אחר, קרוב ויקר ככל שיהיה, אינו יכול להתערב ולהשפיע על התוצאה. לפני שיגיע הרגע הזה, עלינו לפתח דרך לרכז את כל כוחנו ומיומנותנו בהתמודדות נבונה עם צומת מכריע זה, כדי לחלץ את עצמנו מן הסכנה ולהמשיך הלאה בבטחה.
הרגעים האחרונים שלנו יציבו בפנינו אתגר משמעותי. כולנו, בין אם נהיה מוכנים לכך היטב ובין אם לאו, ניאלץ בסופו של דבר להתמודד עם מצב זה. אלה מאיתנו שפיתחו דרכים נבונות לעזור לעצמם יצלחו אותו היטב. אך אלה מאיתנו שיישארו בורים ומבולבלים יישברו בחוסר אונים, בלי יכולת להציל את גורלם.
הבודהה הַנַּעֲלֶה הכריז: "קְהוֹ נוּ הָאסָה קִים אָנַנְדוֹ…".3 ניתן לתרגם זאת בעיקרו של דבר כך:
כאשר העולם נתון כולו בתאווה, בכעס ובאשליה – מדורה בוערת ומשתוללת יום ולילה – כיצד תוכלו להמשיך לחייך ולצחוק כל הזמן? מדוע אינכם מחפשים מיד מקלט שתוכלו לסמוך עליו? הפסיקו את ההזנחה הזו עכשיו! אל תמשיכו בה עד יום מותכם, שאם לא כן תחוו את התוצאות המכאיבות בעתיד – ללא סוף.
הבודהה הזהיר אנשים שלא יהיו רשלניים באופן בלתי סביר בחייהם. אך כאשר אנשים שומעים כיום את דברי הבודהה, הם חשים מבוכה ובושה כה עמוקות לנוכח ההתמסרות חסרת הרסן שלהם לתענוגות החושים, עד שהם רוצים להסתיר את פניהם.
למרות הבושה, הם עדיין נמשכים אל תשוקותיהם – אוהבים דבר זה ושונאים דבר אחר – שכן עקשנות מסוג זה הייתה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מן הגישות העולמיות. והם אינם יודעים כיצד לעצור את עצמם.
לכן, למרבה הצער, תגובתם היחידה לאזהרותיו של הבודהה היא בושה.
מותו של הנזיר בבאן נוֹנג פְּהוּ אמור לשמש לקח רב-ערך לכל מי מכם הצועד לקראת אותו גורל. אנא התבוננו היטב באופן שבו מת. ממש כאשר עמד למות, אָצַ'רִייַה מַן והנזירים האחרים, שהיו בדרכם לאיסוף מזון התרומה, עצרו כדי לחזות באירוע העצוב. לאחר מכן עמד אָצַ'רִייַה מַן דומם בהתבוננות במשך רגע; ואז פנה אל כולם בקול רציני:
"אין צורך לדאוג לו. הוא כבר נולד מחדש באַבְּהַסַרַה, בעולם הברהמה השישי. לעת עתה מצבו טוב. אבל במובן מסוים חבל, שכן אילו חי זמן רב יותר ופיתח את תובנתו בעוצמה מעט רבה יותר, ייתכן בהחלט שהיה נולד מחדש באחד מחמשת עולמות הברהמה של סּוּדְּהָאוָאסַה.4 שם היה מתקדם ישירות אל המטרה העליונה, ונגזר עליו שלא להיכנס שוב למעגל הלידות מחדש.
"ומה באשר לשארכם? לאיזה לידה מחדש אתם מכינים את עצמכם? האם תהיה זו בעולם החיות, בעולם הרוחות או בעולמות הגיהינום? או שתהיה זו כלידה מחדש כאדם, כדֶוַוה או כבראהמה? או שמא תהיה זו נִבָּאנַה? מה תהיה? אם אתם רוצים לדעת בוודאות, התבוננו היטב בכיוון שאליו פונה המצפן של לבכם, כדי לראות לאן אתם הולכים. בחנו את עצמכם עכשיו כדי לגלות אם המסלול הנוכחי שלכם טוב או רע. לאחר שתמותו, יהיה מאוחר מדי לבצע שינויים. כולם יודעים שהמוות הוא סופי – לאחר מכן כבר אי אפשר לעשות דבר."
המוות השני היה של נזיר מאובון ראטצ'תאני, שחלה במלריה ומת חודש לאחר מכן. זמן קצר לפני מותו, מותו נחזה במדיטציה של נזיר אחר שהתגורר שם באותה עת. הנזיר הלך לשוחח עם אָצַ'רִייַה מַן בערב שלאחר מכן. לאחר שדנו זמן מה בהיבטים שונים של תרגול המדיטציה, פנתה שיחתם אל הנזיר החולה, והנזיר סיפר לאצ'ריה מן על החיזיון שהופיע במדיטציה שלו.
"אירע דבר מוזר במדיטציה שלי אמש. חקרתי כדרכי, וכשהגעתי למצב של רגיעה, לפתע ראיתי תמונה שלך עומד לפני ערימת עצים להסקה ואומר: 'שרפו את הנזיר הזה כאן. זה המקום הטוב ביותר לעשות זאת.' אינני מבין לגמרי את משמעות הדבר. האם אותו נזיר חולה ימות ממלריה? מצבו בוודאי אינו נראה חמור כל כך."
אָצַ'רִייַה מַן השיב מיד:
"אני חוקר את העניין הזה כבר זמן רב. הוא עתיד למות, אי אפשר למנוע זאת. ובכל זאת, מותו לא יהיה לשווא. ראיתי את מצבו המנטלי: הוא יוצא מן הכלל. לכן מצבו לאחר מכן יהיה טוב מאוד. אבל אני אוסר עליך בתכלית האיסור להזכיר לו דבר מכל זה. אם יגלה שהוא עתיד למות בוודאות, הוא יתאכזב מאוד. אז בריאותו תידרדר עוד יותר, ומצבו המנטלי עלול להתערער עד כדי כך שיחמיץ את הלידה מחדש המצוינת שהוא יכול לצפות לה כעת. אכזבה היא רגש מזיק מאוד מבחינה זו."
כמה ימים לאחר מכן חלה לפתע הידרדרות במצבו של אותו נזיר. הוא מת בשלווה בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר. הדבר גרם לי להרהר באופן שבו אָצַ'רִייַה מַן ודאי חקר את הנסיבות שעמדו מאחורי כל אירוע שהופיע בפניו במדיטציה, והמשיך לחקור אותם עד שהבין בבירור את משמעותם. לאחר מכן פשוט הרפה מהם, והניח להם להתנהל במסלולם הטבעי.
בוקר אחד החליט תלמיד של אָצַ'רִייַה מַן, שסבל מחום גבוה מאוד עקב זיהום במלריה, לוותר על איסוף מזון התרומה ולצום באותו יום. הוא השתמש בכישורי החקירה שלו כדי להיאבק בכאב העז משעות הבוקר המוקדמות ועד שלוש אחר הצהריים, כאשר החום החל לרדת. כשהרגיש מותש לחלוטין באמצע היום, הוא הפנה את תשומת-לבו וריכז אותה אך ורק בנקודות שבהן הכאב היה העז ביותר, אך מבלי לנסות לחקור ולנתח את הכאב באמצעות תבונה.
בצהרי היום שלח אָצַ'רִייַה מַן לרגע את זרם הצִ'יטַּה שלו כדי לבדוק כיצד הנזיר מתמודד עם הכאב. מאוחר יותר באותו אחר הצהריים, בעת שביקר אצל אָצַ'רִייַה מַן, הופתע לשמוע אותו שואל מיד על אופן התרגול שלו.
"מדוע חקרת כך? כיצד אתה מצפה להבין את האמת על אודות הגוף, הכאב והצִ'יטַּה, אם אתה רק מרכז את תודעתך בנקודה אחת? במקום זאת, השתמש בתבונה האינטואיטיבית שלך כדי לנתח את שלושתם. כך תגלה את טבעו האמיתי של כל אחד מהם.
"זהו סוג הריכוז שמצפים למצוא אצל יוגי; יש בו את כל העוצמה החד-ממוקדת של קרב כלבים! אין זה התרגול הנכון לנזיר המבקש לגלות את האמת על אודות הכאב. אל תעשה זאת שוב. זו הדרך הלא נכונה להגיע להבנת האמיתות הרבות הטמונות בגוף, בכאב ובצִ'יטַּה.
"באמצע היום בחנתי את התרגול שלך כדי לראות כיצד אתה מתמודד עם הכאב שנגרם מן החום. הבחנתי בכך שאתה פשוט ממקד את תשומת-לבך באופן בלעדי בכאב. לא השתמשת בתשומת-לב ובתבונה כדי להקל על הבעיה באמצעות בחינת שלושת היבטיה: גוף, כאב וצִ'יטַּה. זו הדרך היעילה היחידה להרגיע את הכאב ולנטרל את התסמינים, כך שגם החום ירד."