יוסיף דעת יוסיף מכאוב
הכותרת לקוחה מספר משלי, פרק א' פסוק י"ח: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב". פסוק זה פתוח לפרשנות נרחבת באשר לקשר בין חכמה לכעס ובין דעת למכאוב, והאם שני חלקי הפסוק אומרים אותו דבר, או חכמה לחוד ודעת לחוד. אין בכוונתי להיכנס לפרשנות תאולוגית יהודית, אבל מתברר שגם במחשבה בודהיסטית, דעת, אם מגדירים אותה כאוסף רחב של ידע בתחום מסוים, יכולה להביא מכאוב, אם מתרגמים אותו "דוקהה".
את הרעיון הזה מצאתי בספרון צנום (שנמצא באנגלית גם באינטרנט) בשם "The Study of Dhamma in Religion" שכתב הנכבד צ'או קהון אופאלי Tan Chao Khun Upālī Guṇūpāmajahn. זוהי שיחת דהרמה שנתן נזיר מכובד זה, מקורבו של המלך ראמה ה-5, מלך סיאם (תאילנד) שעדיין היתה ממלכה אבסולוטית, בשנת 1917. הסיבה המיידית לשיחה זו היתה, כנראה, הצטרפותה של סיאם למלחמת העולם הראשונה, בהכרזת מלחמה על גרמניה ואוסטרו-הונגריה. בדיעבד היתה זו הצטרפות סמלית, שהעניקה לסיאם יתרונות דיפלומטיים בתום המלחמה, אבל כידוע – כשפותחים במלחמה אי אפשר לדעת לאן זה יוביל. הנזיר הנכבד גם טרח להדפיס את השיחה ולהפיץ את החוברת אישית בין נכבדי המדינה. זה עלה לו באובדן (זמני) של מעמדו בחצר המלכות, כי השיחה נתפשה כחתרנית, בהיותה מערערת על החלטת המלך להכריז מלחמה.
עיקרי דברים אלו כתובים בהקדמת המתרגם לאנגלית, הנזיר הספניו (Hāsapañño Bhikkhu), ונראה שמה שהוא רואה בעיקר בשיחה הוא האומץ של הנזיר לומר דברים כנגד החלטת המלך. כאשר קראתי את החוברת כולה מצאתי את ה"חתרנות" הזו חיוורת ומרומזת כל כך, שבשיח פוליטי של היום איש לא היה שם אליה לב. ואולם קטע תיאורטי אחד בתחילת השיחה, עליו מבסס הנכבד את טיעוניו כנגד המלחמה, תפש את תשומת לבי. אני מביא כאן את תרגומי לעברית של הקטע האמור, מתוך שני העמודים הראשונים של השיחה עצמה (העמודים אינם ממוספרים).
"... בהיוולדו כיצור-אנוש, בין אם הוא רוצה אושר והנאה, ובין אם כאב וסבל – בכל רמה שהיא – אדם מסוגל באופן טבעי להצליח בכל כיוון.
אך אנו, יצורי אנוש, בדרך כלל נוטים לחפש הנאה ואושר בנתיב שבסיסו כאב וסבל. מה הסיבה לזה? הסיבה היא בדיוק הידיעה עצמה. כאשר אנו יודעים משהו, אנו נהנים ממנו. כאשר אנו רוכשים ידע ומיומנות באומנויות ומדעים, אנו נהנים באותם ידע ומיומנויות באומנויות ומדעים. כלומר, כאשר אנו יודעים איך לטפל במטע עצי פרי, אנו נהנים ממטעי עצי פרי; כאשר אנו יודעים לנהל חווה, אנו נהנים מחוות; כאשר אנו יודעים למכור דברים, אנו נהנים ממכירות; כאשר אנו יודעים לצייר, אנו נהנים מציור; כאשר אנו יודעים את השיטה המשפטית, אנו נהנים משיקולים משפטיים.
לסיכום, כל אומנות ומדע שאנו יודעים, אנו, באופן טבעי, נהנים בדברים הנובעים מן הידע וההבנה שלנו. בסופו של דבר אפילו עושי הלבנים והקדרים נהנים מעשיית לבנים ומהכנת קדרות למכירה, שהם פשוט תחום הידע שלהם.
בהתנהגות ובתרגול שלנו, זה אותו דבר. כאשר אנו מכירים את מגוון הרג היצורים החיים, אנו נהנים מהרג יצורים חיים. כשאנו מכירים את מגוון השוד, לגנוב את חפציהם של אחרים, אנו נהנים משוד וגניבה. כאשר אנו מכירים את מגוון ההתנהגות המינית השגויה, אנו נהנים מהתנהגות מינית שגויה. כאשר אנו מכירים את מגוון השקר, אנו נהנים מסיפור שקרים. כאשר אנו יודעים את מגוון המשקאות המשכרים, אנו נהנים לשתות משקאות משכרים. כאשר אנו מכירים את מגוון אפשרויות ההימורים, אז אנו נהנים מהימורים בהתאם לידיעתנו. בסופו של דבר, אם אנו יודעים כיצד לשחק בדמקה ושחמט, אנו נאהב לשחק בדמקה ושחמט בהתאם לרמת ידיעתנו.
לנתיב ההתנהגות הטובה יש אותם מאפיינים. כאשר אנו מכירים את התכונות הקשורות לנתינה, אנו אוהבים לתת. כאשר אנו מכירים את התכונות הקשורות למוסר, אנו נהנים לשמור את המוסר. כאשר אנו מכירים את התכונות הקשורות במדיטציה, אנו אוהבים למדוט. כאשר אנו מכירים את התכונות הקשורות לדרך, לפרי-הדרך ונירוואנה, אנו אוהבים את הדרך, את פרי-הדרך ונירוואנה. כאשר אנו מכירים את תכונותיהם של הבודהה, הדהרמה והסנגהה, אנו אוהבים לכבד ולהעריץ את הבודהה הדהרמה והסנגהה. "
וזה, לדעתי, מרשים מאוד.
אני לא זוכר שראיתי בשום מקום מישהו מציג בצורה ברורה יותר את הקשר הזה, בין דעת שמישהו אוסף בתחום מסוים, להשתוקקות שעולה בו ביחס לאותו תחום. כשאני מתבונן בנאמר בקטע זה, הכל כל-כך הגיוני ומתאים למציאות שאנו רואים סביבנו. ככל שאנשים משקיעים מרצונם מזמנם וממרצם במשהו, כך הם מוצאים בו יותר עניין, מזדהים יותר עם העמדה שלהם כלפיו, ומפתחים סוג של השתוקקות כלפיו1. זה כמובן אינו המסלול היחיד להשתוקקות, אבל "דעת" אינה שונה בעניין זה מאדם אהוב, מרכוש בעל ערך ומכל נכס אישי אחר.
וכתלמידי דהרמה אנו רואים מיד את הקשר בין השתוקקות לסבל. אם סבל תמיד נובע מהשתוקקות, אז גם שוחר הידע, האוסף בשקיקה, בשקדנות ובהתמדה ידע בתחום מסוים, יכול להגיע לסבל בדרך זו.
מהקטע המצוטט גם מובן באלו תנאים עלול הידע להביא לסבל: כאשר הידע הוא בתחום מזיק מבחינת הדהרמה, כמו למשל הידע המלחמתי, הוא יכול להביא להשתוקקות לצאת למלחמה, וזה הכיוון אליו לוקח המחבר הנכבד את השיחה בהמשך. לעומת זאת כאשר הידע הוא בתחום מועיל מבחינת הדהרמה, וברמה של מקבלי ההחלטות לצאת למלחמה ידע כזה יכול להיות בתחום פיתוח וטיפוח המשאב האנושי במדינה בהתאם לדהרמה, הדבר לא יביא לסבל, ויש לשער שיביא לאושר. הדבר החשוב, אם כך, הוא לא הידע עצמו אלא הכיוון אליו הוא מוליך. כל חיינו הם תהליך למידה גם אם איננו מודעים לכך. לכן חשוב מאוד להבין מה בעצם אנו לומדים ברגע זה, והאם הלימוד הזה לא יביא אותנו חלילה להוסיף סבל.
על התובנה שפרש לפנינו הנכבד צ'או קהון אופאלי אני רוצה להוסיף נדבך נוסף שאותו אכנה "אשליית המומחה".
ישנן רמות שונות של צבירת ידע, בתחומים מועילים ומזיקים כאחד. זהו ספקטרום המתחיל מן הרמה של צבירת פריט מידע אחד, כמעט בלתי קשור לתחומים מוכרים כבר; דרך צבירת כמה פריטי מידע ממקורות שונים, הקשורים זה בזה ונותנים תמונה כללית שמעבר לפרטי המידע, ועבור דרך צבירת גוף ידע נרחב, כמו ברמה שבה מדבר צ'או קהון אופאלי, רמת "בעל המקצוע" או "המיומן", שבה ניכרת ההשתוקקות לגוף הידע; ועד רמה של אדם מיומן מעל רוב בעלי המקצוע בתחום, הלא הוא "המומחה".
הבודהה מדבר בסוטרות על "אשליית המומחה" רק בתחום הדהרמה. המומחה בדהרמה הוא מורה מכובד, הזוכה להערצה מצד תלמידיו ותומכיו. בסוטרה "הַדְּרָשָׁה הַגְּדוֹלָה עַל הָרֵיקוּת" MN122, מתאר הבודהה מורה כזה כך: "כָּךְ, אָנַנדַה, מוֹרֶה מְסֻיָּם בּוֹחֵר בְּמָעוֹן נִפְרָד: בַּיַּעַר, לְמַרְגְּלוֹת עֵץ, בְּמַחֲסֶה-סֶלַע, בִּמְעָרָה, בְּבֵית קְבָרוֹת, בְּמַעֲמַקֵּי יַעַר, בֶּחָלָל הַפָּתוּחַ, עַל עֲרֵמַת קַשׁ. כַּאֲשֶׁר הוּא שׁוֹכֵן מְבֻדָּד בְּרַהְמִינִים וּבַעֲלֵי-בַּיִת מֵעֲיָרוֹת-שׁוּק וַאֲזוֹרֵי כְּפָר מַקִּיפִים אוֹתוֹ. בֶּהֱיוֹתוֹ מֻקָּף בְּרַהְמִינִים וּבַעֲלֵי-בַּיִת מֵעֲיָרוֹת-שׁוּק וַאֲזוֹרֵי כְּפָר הוּא מִשְׁתַּכֵּר , רוֹדֵף-חֶבְרָה, נוֹהֵג בְּחַמְדָנוּת, חוֹזֵר לִחְיוֹת בְּמוֹתָרוֹת. זֶה נִקְרָא, אָנַנדַה, מוֹרֶה בְּצָרָה. בְּהִכָּנֵס מוֹרֶה לְצָרָה בָּאוּ בִּגְבוּלוֹ דְּבָרִים רָעִים וּמַזִּיקִים, מְזַהֲמִים, מוֹבִילִים לְהִתְהַוּוּת-מֵחָדָשׁ, בְּעָיָתִיִּים, שֶׁסֵּבֶל תּוֹצְאָתָם, שֶׁיִּגְרְמוּ בֶּעָתִיד לֵדָה, זִקְנָה וּמָוֶת. כָּךְ אָנַנדַה מוֹרֶה נִמְצָא בְּצָרָה." המורה מתחיל כמתרגל טוב, המבין את הצורך בפרישות ואכן עוזב את מקום הישוב כדי להתבודד. בגלל המוניטין שיוצאים לו כמתרגל טוב הוא זוכה לכבוד, ובגלל השתוקקותו לעוד כבוד, שאינו שם לב אליה מתוך מחשבה שהוא כבר בפסגה, הוא "יורד מהפסים" לגמרי. במקומות רבים בסוטרות מזהיר הבודהה את הנזירים מפני הכבוד שהם זוכים לו מתלמידיהם ותומכיהם. יש זיהומי תודעה, הוא אומר, המופיעים רק בנזירים ותיקים וידועים; והכוונה היא כמובן לאותם זיהומים העולים בעקבות הכבוד הזה.
זיהומי תודעה אלו מופיעים גם אצל מומחים בתחומים אחרים. אמנם ידיעותיהם ומיומנותם בתחומם עולים על אלו של כל אדם אחר בסביבתם, אך במקום להפנים שזוהי עדיפות יחסית, הם טועים לחשוב שהם מושלמים בתחומם והם "המילה האחרונה". אנו רואים תופעה זו למשל בעולם האקדמי, כאשר מי שפיתח תורה מסוימת משוכנע שהיא ורק היא אמיתית, ונלחם בכל האמצעים בתלמידים שמעזים להצביע על חולשות או כשלים בתיאוריה שלו ו/או מציעים פתרונות אחרים לבעיות בתחום דיונו.
שימו לב ש"אשליית המומחה" מופיעה הן בידע מזיק והן בידע מועיל. מהמר שזוכה במשך תקופה מסוימת בהימורים חושב ש"פיצח את השיטה"; מצביא שניצח בכמה קרבות חושב שהוא בלתי מנוצח; רופא בעל מוניטין שיש לו רשימת הצלחות מרשימה חושב שהוא אינו מסוגל עוד לטעות בדיאגנוזה; כך גם מורים רוחניים, כפי שמסביר הבודהה.
זהו מצב שבו צבירת הידע והמיומנות המרשימים אינם מלווים בפיתוח התבונה הדרושה. בכל הנוגע לשימוש בידע, התבונה היא לדעת לגבי כל ידע שמשתמשים בו מה מקורו, עד כמה הוא אמין ועד כמה הוא רלוונטי לשימוש בנסיבות המקרה הנדון. אדם שלא פיתח תבונה מספקת נוטה לערב בין העובדות הידועות לו לרצונותיו, פחדיו או כמיהותיו. אלו – הרצונות, הפחדים והכמיהות – הם עובדות כשלעצמן, אך אין בהם כדי להשפיע ישירות על משמעות העובדות בעולם העומדות בסתירה להם. אני יכול לרצות משהו למרות שאין שום אפשרות לקבל אותו; לפחד ממשהו למרות שאין בו סכנה כלל; לכמוה למשהו למרות שאין בו כל תועלת, ואולי דווקא נזק יש בו. ההתייחסות הנכונה לרצונות, לפחדים ולכמיהות היא להביא אותם בחשבון בקביעת מטרה לתוכנית פעולה העשויה להשפיע בנסיבות אחרות בעתיד. מי שמערבב אותם עם העובדות בעולם יפעל על בסיס הנחות שגויות, מה שבסבירות גבוהה יביא לאי הצלחה בפעולותיו.
כך אנו רואים שתי רמות בהן אנשים שצברו ידע גורמים לנזק כשהם פועלים לפיו, ולגביהם נכון לומר "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". ברמה הראשונה הדבר קורה בגלל אי האבחנה בין תחום-דעת מועיל לתחום-דעת מזיק. ברמה השנייה זה קורה בגלל אי האבחנה בין ידע-רב לידע-מושלם. על פי הדהרמה, כמובן, ידע-מושלם אינו קיים בשום תחום פרט לנירוואנה.
איך, בעצם, ייתכן ידע-מושלם? האדם שהגיע לנירוואנה אינו אלוף העולם בטריוויה. הוא (ברוב המקרים) לא יודע את כל תוצאות משחקי הכדורגל בליגה האנגלית של 1948. הוא (ברוב המקרים) גם לא יודע איך פועל הגדג'ט האחרון שפיתחה ענקית טכנולוגיה, וגם לא בקיא בתרופות היעילות ביותר למחלות שונות. ייתכן, אפילו, שהוא לא זוכר בעל-פה סוטרות רבות, דבר שהוא בתחום התמחותו! במה, אם כך, הידע שלו מושלם?
התשובה היא ש"ידע מושלם" אינו עניין כמותי ולא כולל כל ידע אפשרי. הידע של האדם המואר כולל את ידע עצמו, כלומר ידע של התהליך הצובר-הידע. כל חלק בידע שמשמש את האדם המואר כולל את ידע-העל שהזכרתי קודם: מה מקור הידע, עד כמה הוא אמין ועד כמה הוא רלוונטי לשימוש בנסיבות שבשבילן הוא נדרש. מלבד זאת הוא כולל את ההבנה איך הוא תואם לכל חלק אחר בידע, ללא סתירה כל שהיא. זהו ידע נקי ומושלם בתוך עצמו2. את כל הידע הזה שהוא עיקרה של הדהרמה, הוא תרגל היטב והפנים לגמרי. לכן תודעתו נקיה לגמרי מזיהומי תודעה והיא מושלמת בטהרתה. באופן כזה – כל דבר שהאדם המואר ייתן את דעתו עליו וילמד אותו, יניב תגובה מתאימה לגמרי למציאות.
המסקנה המעשית מכל זה, היא כמובן ללמוד את הדהרמה לא במגמה כמותית אלא איכותית, בדגש על תרגול מה שנלמד. לבדוק איך דברים מתיישבים זה עם זה, ומה שנראה כלא מתאים – לברר ולשאול. לחיות חיים נקיים יותר ויותר מחברים מזיקים, ממעשים ודיבורים מזיקים וממחשבות מזיקות. לשמוח בהתקדמות ולהשתוקק לעוד3.