בהירות מולדת

בהירות מולדת: Paññā Pāramī

פרק רביעי מתוך הספר "פארמי"1 מאת אג'אהן סוצ'יטו2

תרגום והערות – פניננדו בהיקהו

התבונה – Paññā

כלי הרכב הרביעי שחוצה את שטפון-העולם הוא תבונה – paññā. זוהי יכולת האבחנה הפועלת באמצעות אבחנה או בהירות, יותר מאשר מאגר ידע נלמד. זו יכולת שכבר יש לכולנו. אם לצטט את הכתבים הבודהיסטים: 'תבונה ותודעה... מחוברים3' (43.5M). במילים אחרות בכל מקום שיש תודעה יש תבונה, כי התבונה היא היכולת שעושה הבחנות – בין כאב לעונג, בטוח ומאיים, שחור ולבן. עבור הצורות הנמוכות יותר של חיי בעלי חיים, יכולת זו מתוכנתת אך ורק סביב מגע חושי. לדוגמה, אמבה יכולה להבדיל בין כאב להנאה, אבל אין לה בעיות סביב ערך עצמי. אותם יצורים שיש להם צורות מפותחות יותר של אבחנה מוכרים כצורות חיים 'גבוהות' יותר. דרורים לומדים על חלב בבקבוקים ומנקרים את נייר הכסף מלמעלה כדי להגיע למשקה. יונקים יכולים ללמוד כיצד לנהל את סביבתם ואת הסדר החברתי שלהם; הם יודעים מתי הדברים בטוחים, ומתי הגיע הזמן להירגע וליהנות מהחיים. למעשה, נראה שדולפינים מצליחים יותר מבני אדם בתוצאה זו. אבל עבור בני אדם הפיתוח האפשרי של תבונה הוא להיות ברור לגבי התודעה. בכל מקום שיש תודעה יש תבונה, אבל עבור בני אדם התפקיד הוא "אֶת הַתְּבוּנָה יֵשׁ לְפַתֵּחַ, אֶת הַתּוֹדָעָה יֵשׁ לְהָבִין בִּמְלוֹאָהּ"4 (43.6M).

כן, התודעה האנושית היא ברכה שקללה בצידה. אנו יכולים להיות עדים לאינסטינקטים ולתגובות שלנו ולהבחין מה טוב/מתאים/מועיל מהיפוכו; אבל אנחנו יכולים גם ללכת לאיבוד בתיאוריות ובנקודות המבט שאימצנו כדי למדוד את התגובות שלנו, כך שנתבלבל ונילחץ. אנחנו יכולים להתבלבל כל כך ממה שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים להיות, וממה שאנחנו חוששים שאנחנו עלולים להיות, ומהדרכים שאנחנו רוצים שאנשים אחרים יהיו, עד שאנחנו מאבדים את איזון הבהירות. אז עם תודעה אנושית יש הכרח לפתח את יכולת התבונה בצורה הנכונה. זה כרוך באיזון בין הצורך ברעיונות, מטרות ונהלים עם ההבנה כיצד כל החומר המנטלי הזה משפיע עלינו. ללא איזון אנו נהיים מנוהלים-מדי וכל כך מאולצים עד שלעבור יום זו משימה גדולה. לכן חיוני לפתח את התבונה שמפקחת או מתעלה על התודעה המודעת עם ערכיה והטיותיה הדוגמטיות, החמלה והדיכאון שלה, האהבה והתאווה שלה. תבונה מתעלה זו, או בהירות עמוקה, היא השלמות המלווה את ה- pāramī האחרים ומובאת על ידם לפיתוח מלא, שימוש והשפעה. בלעדיה, החיים יכולים להיות בלגן אמיתי.

שלושה היבטים של תבונה

פיתוח התבונה הוא בשלוש חזיתות. הראשון הוא היבט הלמידה: כלומר, הפונקציה של קליטה והטמעה של כמה רעיונות. זה מה שנקרא pariyatti, תבונה מושגית או תיאוריה, שאותם נוכל להשיג מתוך ספר, או מהאזנה להרצאה. השני הוא תבונת התרגול, של יישום ישיר של תיאוריה בחייו של האדם ותרגול לקראת פינוי הגורמים ללחץ, בלבול וסבל. זה נקרא paṭipatti. שלישית, ישנה תבונת המימוש, או paṭivedha, שהיא ידיעה בטוחה, ברורה ושלווה העומדת מחוץ לדעות, תגובות והטיות. זה סוג הידיעה שפשוט 'יודע' שמשהו הוא כך או לא כך. הטוהר של הידיעה הוא זה שמספק שחרור מבלבול ולחץ.

שלושת ההיבטים הללו של התבונה מסומלים על ידי הפסלונים הבודהיסטים הנושאים ספר, חרב ולוטוס5. הספר הוא תבונת התיאוריה – pariyatti; החרב היא תבונה בכל הנוגע ליישום, להביא את התיאוריה לכלל מעשה – paṭipatti; והלוטוס הוא תבונת המימוש – paṭivedha. הספר מסמל את הידע, שדורש מיומנות לאסוף, להטמיע ולזכור. החרב מסמלת את הניתוק האנרגטי של אשליה והתקשרויות. נדרשת תבונה לדעת מה לחתוך, כדי שלא תנתק את האינטליגנציה שלך על ידי פריצה לכיוון הלא נכון. תרגול יישומי אינו עוסק בביטול מחשבות ורגשות; זו אינה שחיטה של ​​הלב. זוהי התנקות מהבלבול המאפשרת ללוטוס המימוש לצאת לאור ולפרוח.

במובן מסוים, שלושת אלה הם עוקבים, אם כי לא ממש בפשטות כמו תחילה A, אחר כך B, ואז C. הדרך שבה הם בדרך כלל נכנסים לפעולה היא שאתה מקבל עצה, עושה מאמץ שקול ומקבל מידה מסוימת של מימוש. יש מספיק ראייה ברורה כדי לתת לך אמון בתיאוריה, כך שאתה הופך יותר מהתודעה לנגיש באמצעות יישום נוסף, ואז תוכל להרחיב או להעמיק את המימוש. התהליך מסתובב בלולאה, אבל הוא מתחיל במיפוי בסיס לחקירה של סיבה ותוצאה. אנו חוקרים: מה לתועלתנו לטווח ארוך ולא לרווח לטווח קצר? מה לרווחתנו, לרווחת הזולת ומוביל לשלום? איזה סוג של אושר מיידי בעצם גורם לנו אומללות בטווח הארוך – ומהם הגורמים או הטריגרים למסלולים אלה? אנחנו לא תמיד מיישמים את התבונה שלנו על הדחפים שלנו, כמו הוצאות יתר, מערכות יחסים לא תואמות או שימוש בסמים, כי כרעיונות ודחפים כולם מרגישים טוב באותו רגע! רק לדעת שיש לך משאב אמין ויכול למפות בעזרתו לאן אתה הולך זה כבר סוג של שחרור – מלהיות חסר-מושג.

אז לוטוס מתחיל להנץ עם הצצה ראשונה לבהירות ברמה תיאורטית. אז נוכל לבדוק מה התודעה מבשלת ולהבין מה מתדלק את האש. אולי אנו מנסים להחזיק או לשלוט במצב שאי אפשר להחזיק בו, או לגרום לבן, בת או בן זוג להיות משהו שהם לא. או שאנחנו מתנגדים לתחושה לא נוחה, מתגוננים ומעמידים פנים שהיא לא שם (תוך כדי הכחשה שאנחנו מתגוננים). כשאתה מבין שאתה מנסה לדחוף נהר במעלה הגבעה, או לעצור את זרימתו במורד, ושזה בזבוז אנרגיה, זו הנצה נוספת של הלוטוס. ואז, עם הרעיון שאתה יכול לשחרר את עצמך מלחץ, אתה מפסיק לבזבז את הזמן והאנרגיה שלך בהחזקה מיותרת או דחיקה או התנגדות. זה עוד שחרור, כזה שמעודד את חרב התבונה שלך לחתוך את הסבך, ההטיות, הרצונות והדאגות שקושרים אותך למאמץ מיותר. האנרגיה שנתפסת עם אי הבנה מבולבלת ופעילויות שגויות – בין אם פסיכולוגיות, פיזיות או רגשיות – משתחררת. היא מוכלת באנרגיה של התודעה, ויש תחושה של שלמות, שלווה וחופש. למעשה בכל פעם שיש לנו איזשהו מימוש, האנרגיה מתיישרת ומתיישבת, מה שגורם לתודעה להרגיש בהירות. ולדעת שכדאי מאוד לעבור את המאבק והחקירה כדי להגיע לשם, זו התבונה שגורמת לך לעבור את האתגר הבא.

תבונה היא יכולת מולדת, והיא לא רק תיאורטית. זה דומה יותר לכושר ההבחנה של דביבון שכפותיו החכמות יכולות להבחין בין סלע לצדפה בנחל. באופן דומה, לתודעות שלנו יש מודעוּת שמסוגלת לקבל ולהעריך את המצבים שהן עוברות. למודעוּת המנטלית הזו (citta) יש כבר מספיק תבונה להכיר ולהדהד תכונות כמו טוב לב, נדיבות, אמת ויושרה. אנחנו יודעים איך מרגיש טוב כשהוא מתרחש; זה משהו שמכה בנו. ואז, אם נהרהר ונחשוב על המסר שהבהירות שלנו, ולא הבלבול שלנו, נותנת לנו, אנו מכוונים לעבר הטוב הזה, הן כי הוא גורם לנו להרגיש טוב והן כי הוא מביא איזון לעולמנו. הדרך אל מחוץ לבלבול והלחץ מתחילה אפוא בגישה למודעוּת הרפלקטיבית הזו והבאתה לידי ביטוי.

יש לפתח מודעוּת רפלקטיבית באמצעות עידוד ותרגול מכוון, כגון באמצעות תרגילי מדיטציה, מכיוון שברירת המחדל היא לתת להנחות, לאמונות, לתשוקות ולדאגות להוביל את התודעה – כי הם מדברים בקול הרם ביותר. אז חלק חשוב בתיאוריה הוא לזכור להקדיש את הזמן ליצור את ההזדמנויות להביא את התבונה שלנו לידי ביטוי. כך pariyatti או תיאוריה מובילה ל-paṭipatti – תירגול.

והתרגול מוביל למימוש. לדוגמה, אפשר לזכור להתכוונן להתחשבות, כנות ונדיבות, להתאמן בהערכת החוויה הזו ולהבין, 'זה היה טוב לעצמי ולאחרים ולוקח אותי למקום טוב: הייתי רוצה לעשות יותר מזה.' הקטע הזה נכנס לאחר מכן לספר התבונה האישי של האדם. בהתאם לכך, ככל שהבהירות לגבי תחושת הפעילות של האדם גוברת, פעולה עם יותר מצפון ודאגה כלפי אנשים ויצורים אחרים היא תוצאה טבעית. אז כשהתבונה באה לידי ביטוי, תכונות-טובות אחרות זוכות לחיזוק.

תבונה היא לא רק עניין של אינטלקט מעודן – פסיכופתים ודיקטטורים יכולים להיות ערמומיים מאוד – אלא של היכולת שלנו להעריך מצבי תודעה כפי שהם מורגשים ישירות בהווה. וכלל האצבע הוא: 'אם זה לא תומך ב-pāramī אחר, זה לא תבונה אמיתית; זו רק דעה.' תבונה אמיתית חשה איזון ושלמות, מבינה סיבה ותוצאה, ומממשת את הפרי, את פריחת הבהירות והאושר. זוהי תבונת ההשקפה הנכונה. היא לרווחתי לטווח ארוך, לרווחת אחרים ומוליכה ליציאה מלחץ.

התבונה מפתחת דרך לצאת מהסבל

תבונת-תרגול צומחת במיוחד באמצעות מדיטציה. מדיטציה במובן הבודהיסטי פירושה טיפוח של שלווה ותובנה (samatha-vipassanā), ופיתוח תשומת-לב (sati) וריכוז (samādhi) כדי להביא לכך. תשומת-לב היא היכולת הנושאת בתודעה תחושה, רעיון, תהליך או מגע-חושי. בהיותה מתמשכת, היא נוגדת פיזור-דעת ואימפולסיביות. ריכוז הוא העמקה לתוך היציבות שמביאה תשומת-הלב, העמקה שהופכת למהנה. שני אלה תומכים בשלווה. וכשהתודעה שלווה אנו יכולים להתבונן בה ולהביא את התבונה להשפיע על שורשי הפעולה התודעתית. ההסתכלות החודרת פנימה, או התובנה, נחוצה מכיוון שלעתים קרובות אנחנו לא באמת יודעים או לא ברורים לנו הגורמים, המניעים וההשפעות של מה שאנחנו עושים. בסיס הפעולה נקבר מתחת לכמות העצומה של הפעולה שהתודעות שלנו מעורבות בהן.

תבונה במדיטציה מגיעה דרך טיפול והערכת הניסיון שלנו במונחים של האופן שבו היא משפיעה על המודעוּת המנטלית שלנו. תובנה בוחנת אם מראות, צלילים, מחשבות או עמדות מרגישים קשים, הדוקים או בהירים; אם הם מביאים למצב מכווץ ומלחיץ של הוויה או למצב פתוח ומשוחרר. ככל שאתם קולטים את סימני המזיק או המועיל ממצב תודעתכם, וככל שאתם רואים כיצד הם עולים, מתפתחת תובנה. התבונה שלכם מקבלת ידיעת לב ובטן מגולמת, שהיא ברורה ומגיעה לנקודה כמו: 'זה מרגיש שהבעיה היא לא שאנשים רוצים ממני הרבה, זה יותר שאני עושה כפייתי. אני דורש מעצמי יותר מדי.' בשביל ידיעה מורגשת זו צריך להשקיט את התודעה ולברר במודעוּת רפלקטיבית, במקום לחשוב על עצמכם. ואז אתם יכולים לראות: 'זה סבל; הסיבה היא השתוקקות להיות במצב כזה או אחר; יכול להיות שחרור מההשתוקקות הזו; כך ניתן להוציא את זה לפועל.' אתם מקבלים קריאה אישית על ארבע האמיתות הנאצלות – סבל, מוצא, חדילה ודרך.

השיטות להרפות מהגורם לסבל מְסַפְּקוֹת נתיב מתמשך, האמת הרביעית. אנו מתמקדים בתהליך זה בתרגילי מדיטציה פורמליים, וגם בחיי היומיום. מדובר על לדעת את הטוב ולחיות אותו, לדעת את הרע ולהתרחק ממנו – ולהיות מודע לתוצאות6. ואז, דרך השגת תוצאות הטובות, מתחילים להרגיש בהירות וְתֹאַם לַטּוֹב. אפשר לראות כשיש משהו צורם. אולי אנו רואים טינה, או דרישה שאנו מעמידים לעצמנו – או כיצד אנו מזדהים עם תפקיד או פעולה, ומאמצים פסק דין פנימי של הצלחה או כישלון. עם זאת, כאשר המודעוּת המנטלית מבחינה בבירור: 'כל זה הוא משהו שעובר דרך המודעוּת. אלו מצבים שאני יכול לסגת מהם', אנחנו רואים את הלחץ ואת האפשרות לשחרור. ואז עם השחרור הזה, אנחנו מרגישים את האושר השקט של בהירות וביטחון; ועם זה הלחץ יורד.

אם תתנו לתהליך הזה להתפתח, תגלו שאתם עושים דברים טובים, לא בגלל זהות כלשהי עם להיות טוב, אלא רק בגלל שזה מרגיש טוב בצורה אמינה והוליסטית7. 'זה טוב לאחרים וטוב לי.' אתם מרגישים בטוחים לגבי עשיית הטוב; אתם לא מובכים מזה. אתם לא מרגישים שמעשיכם הטובים אינם מספקים, חסרי תועלת או חסרי טעם, או שמישהו אחר יכול לעשות טוב יותר. זה לא משנה אם מישהו אחר יכול לעשות יותר טוב או אם מישהו אחר שם לב או אכפת לו. מה שיש לו רלוונטיות מיידית ומובחנת הוא האם התודעה שלכם נמצאת במצב מועיל או מזיק. אז התבונה כשלמות נותנת לנו קרקע משלנו. כושר האבחנה הוא להרגיש מה נכון ומה לא נכון, בצורה מהותית באמת ולא באמצעות הטיה תחרותית של 'אני יותר טוב ממך, זו הדרך היחידה'. והתוצאה היא שאינטליגנציה מודעת, ולא דימוי עצמי, שולטת בלב.

תבונה זקוקה למדיטציה

התבונה נבנית על בסיס פרישוּת. פרישוּת היא חלק מהמדיטציה: אנו שמים בצד בכוונה את היציאה דרך פתחי החושים. זהו ריסון: זה הדבר הראשון שאנחנו עושים. אנחנו מגיעים לנקודה שבה אנחנו מרגישים שאנחנו רוצים לבדוק את ההתקשרות8 דרך החושים, כי התבונה שלנו אומרת לנו שלהתקשר מוציא אותנו מאיזון. אז אם שמים בצד את ההתקשרות, אנו פונים פנימה ומייצבים את תשומת הלב על ידי הפסקה, ולאחר מכן ביסוס תשומת-לב בנושא מדיטציה מתאים. זוהי התחלה. למרות שנראה כי פרישוּת פירושה לשים בצד את הפעילות החושית, זוהי למעשה רק הנחייה גסה מכיוון שעולם החושים הוא משהו שאנו נולדים אליו וצריכים לעסוק בו. ליתר דיוק, פרישוּת נבונה פירושה עבודה עם המגע החושי, כדי שלא נגיב ביציאה החוצה דרך החושים, או התכווצות להגנה הדוקה. אנחנו צריכים לשמור על איזון. יכולת האבחנה יכולה להידחף לצד אחד על ידי האנרגיה העיוורת של דחפים, או על ידי הכחשה או דיכוי, עיוור באותה מידה, של קלט חושי. אז התרגול הוא לדעת איך להשתמש באיפוק בתבונה. זה עניין של להשהות, להתרחק מעט ממגע חושים, ועם הפרספקטיבה הרחבה הזו לחשוב על מה שמרגיש מועיל או מזיק. אז נוכל להרים מעורבות ממקום ברור, אתי וחומל. ללא האיזון שמציע האיפוק, ליכולת התבונה אין מצב דומם ואיתן להתייחס אליו; אין לו נקודה שממנה ניתן לקרוא את המצב.

אז תשומת לב, תוך החזקת נקודה או נושא בתודעה, היא נכס מפתח בפיתוח התבונה. זה נותן לנו גישה ל"תחושה" של הידיעה, תחושה של ביטחון שקט ואיזון. במדיטציה תבונת ההכרה הזו נקראת 'מודעוּת מלאה' (sampajañña). יכולת זו מזהה מה קורה בתודעה בכל רגע. בהתחלה מה שמודעוּת מלאה אומרת לכם הוא שתשומת הלב שלכם נשארת דוממת למשך כשנייה אחת לפני שהיא מדלגת לפריט הבא. עם זאת, מודעוּת מלאה מזהה גם: 'אפשר לבסס תשומת-לב לרגע הזה'. היא מעודדת: 'פשוט תעשה את זה לרגע; פשוט נסה להתחיל להסתכל על החוויה שלך.' זה לא נושא את הלחץ של 'אתה תמיד צריך להמשיך את זה.' תשומת-הלב עלולה ליפול מהנקודה או מהנושא שלה, אבל אז מודעוּת מלאה אומרת, 'תפסיק. רק לרגע הזה תרים את זה שוב.' תבונה מיושמת ישירה יכולה לפעול רק ברגע זה. ברגע שאתם סוטים מהרגע הזה, אתם כבר לא בתחום התבונה שפורחת להיות מימוש.

תשומת לב לנשימה היא דרך טובה מאוד להישאר עם הרגע כי אתם צריכים להתמודד רק עם דבר אחד בכל פעם: שאיפה אחת, נשיפה אחת, חצי שאיפה, או ההפסקה בין נשימה לנשיפה. לכן אתם מפעילים את עצמכם במרווחים קטנים מאוד של ניסיון. בשיטה זו, לתבונה שכבר יש לכם יש מצע לגדול עליו. אתם לא יכולים לשתול את זרע התבונה בחלקלקות ובמדרונות של הזרמים תודעתיים, אבל אתם יכולים לחצוב גומחה קטנה בקרקע היציבה של הנשימה ולשים שם זרע. זה כמו לשתול דשא בדיונות חול נעות: אתם רואים היכן, באמצעות מאמץ זהיר, אתם יכול בסופו של דבר לעגן את הסחף.

ההתייחסות הזו של רגע בכל פעם נותנת לנו גם את ההזדמנות לצאת ממסגרות הזמן ששטפון ההתהוות (bhava) כופה עלינו. אלה כוללות את הקול שאומר, 'חייב להרגע; מתי כבר יגיע האור הצלול?' בתבונה חודרת, מטופחת באמצעות תשומת לב ומודעוּת מלאה, ניתן להפוך את המחשבות הללו ל: 'חוסר סבלנות כאן... ובכן, בואו ניקח רגע ונהיה עם נשיפה אחת.' ואז יש את הדחף העיקש לברוח מהכול (vibhava) שאומר, 'אני לעולם לא רוצה להיות מוטרד מזה שוב. אני רוצה לגמור עם כל הבעיות שלי. אני יושב כבר עידנים; הכל כבר היה צריך להיגמר עד עכשיו, לא?' אבל בתבונה שמנו בצד גם את הדחף לצבור ולזלול ניסיון, וגם את הדחף להיפטר מהניסיון. במקום זאת אנו מתרגלים תבונה: דרך בדיקת התודעה וריסון הרפלקסים הללו מרגע לרגע. ואז יש מימוש מסוים, אתם לומדים להכיר את התודעה ולהסתכל מתחת לִשְׁרַבְרוֹאִי9 הפעילות שלה. רסנו את הדאגה, חוסר הסבלנות וההתנשאות; כבלו את האנרגיה המנטלית שלכם לגוף. כבר אתם מתחילים להסיר חלק מהדלק לְנִזְקָקוּת ולהשתוקקות. ואתם מקבלים תחושה של הידיעה הנבונה שמפקחת על התרגול הזה.

הידיעה המודעת הזו הולכת לאיבוד כאשר אנו נאחזים במצבי תודעה, כי אלו נמצאים בתנועה. אנו יוצאים מאיזון על ידי מחשבות בעלות עוצמה רגשית הדורשות מאיתנו ללכת בעקבותיהן, לתקן אותן, להיפטר מהן או לדאוג לגביהן. אז עלינו ללמוד לבטל את ההרגל הזה של לשאוף, לאמץ או להיאחז. ההרגשה עד כמה אנו יכולים להיות דוחפים או לא נחמדים כלפי עצמנו מבחינה זו, מצביעה על הצורך בפרישוּת ביחס לדימוי העצמי, להרפות מהמאמץ להיות מה שהתודעה הנדחפת שלנו דורשת מאיתנו. אתם אף פעם לא יכולים לספק תודעה נדחפת. אז אדם נבון הוא מי שיכול לוותר על ההתלהמות של העצמי כדי למצוא מנגינה טבעית יותר; הוא יכול לראות איך הצעקות והידוק התפיסה, הפחד וההיאחזות, מיותרים ולא ראויים לאירוח.

כל היצמדות, לנתוני חושים או לדחפים פסיכולוגיים, קשורה בבורות, חוסר ידיעה עמוקה שבה המודעוּת נמשכת לכאן ולכאן. אובדן המודעוּת המאוזנת הזה מטפח סוגים שונים של צמא10 (taṇhā): למגע חושי (kāma-taṇhā), להיות משהו (bhava-taṇhā), או לא להיות כלום בכלל (vibhava-taṇhā). להיות נזקקים סביב מראות, צלילים ותחושות זה לא חדשות טובות, כי לא כל מה שאנחנו רואים, שומעים, טועמים, מריחים או נוגעים הוא נעים; וכל זה ניתן לשינוי. אז הצמא הזה מכוון אותנו לערוץ די לא מספק. ניתן לומר את אותו הדבר על bhava-taṇhā – הצמא למצב תודעתי, או לתפקיד בחברה. מטרתו היא לגרום לנו להרגיש מוצקים ובטוחים, אבל כמה אנשים 'מצליחים' הנם באמת רגועים ובטוחים בעצמם? vibhava-taṇhā הוא הדחף להתרחק ממשהו שגורם למבוכה, חרדה או אובדן דימוי עצמי. עם זה אנחנו מחפשים לברוח מהכאוס של הרגש, אז אנחנו מנסים להסתגר מהאינסטינקטים המביכים של הרפלקסים שלנו: דרך בטוחה לפתח נוירוזה והכחשה. ללא פיקוח, הדחפים הללו גורמים לנו להתכווץ להרגלים שבסופו של דבר מגדירים אותנו: ההתקשרות שלי לזכייה בוויכוח, הצורך שלי באישור שגורם לי לציית אבל בסתר לכעוס על אחרים, הזלזול העצמי הרגיל שלי שמנסה לטהר אותי ממה שאני חושב שהם החטאים והחולשות שלי. והסך הכולל של כל מה שהופך להיות זהות סודית, ראייה עצמית שהאני הרגיל שלנו לא יודע להרפות ממנה. מכאן dukkha – חוסר איזון, הכחשה, תזזיתיות.

הדחפים הללו נעשים עקשנים במיוחד מכיוון שכל דבר בעולם נוטה להאכיל אותם. העולם בכלל מכוון לדרך הפעולה של 'הגזר והמקל'. תהילה, שבחים, רווחים, מעמד, כוח וריגוש מתנים את האישיות, וזה מזהם היבט חשוב מאוד בתפקוד ובתקשורת שלנו. אישיות היא הממשק הפסיכולוגי בין תחום הרגשות והנפש לבין תחום התפקוד וההתנהגות. זהו מנהל די חשוב. עם זאת, הוא מפותה על ידי מושגים של יוקרה והגשמה. אז המנהל לוקח שוחד ובמקום לשמש כמאפשר, נאמר לו שהוא האני האמיתי, שהוא צריך להיראות טוב ולהרגיש טוב, ושהדרך לעשות זאת היא להתעלם מאיזון פנימי. ואז ההשקפה העצמית הזו משתלטת עד כדי אשליה קיצונית; אנשים נתקעים על איך שהם נראים, עד כמה הם מעודנים או מגניבים או חזקים – כל אלו שטחיים ונתונים לשינויים.

יתרה מכך, האישיות מתעלמת מעובדת המוות, מתעלמת מהעובדה שהיא רק מבנה, ומתעלמת מהתבונה שתיישר אותה לפי אמיתות אלו. לפיכך, אנו נחשבים בלתי מסוגלים להשלים עם התמותה, השבריריות או המגבלות של המצב האנושי. אנחנו לא יכולים לנהל את הדחיקה והמשיכה של הרגשות. אז אנשים מתפוצצים ונלחמים במשחקי כדורגל, או קופצים מצוק כשהם מאבדים את עבודתם, או משתגעים בנקמה כשהם מרגישים עלבון. או כך או שמתעלמים מהרפלקסים האלה, או מתביישים בהם או ממחשיבים אותם פליליים. עם השקפת-עצמי, התבונה לא מפותחת והאישיות שלנו לא מסוגלת לנהל בצורה מאוזנת ושלווה את מה שהחיים מביאים.

פגישה עם הגלים

ניתן לטפל בתבונה בצמא הפסיכולוגי באמצעות תרגול מדיטציה. כאשר אנו מגיעים למדיטציה אנו מכבים את הבוהק של המגע החושי ויושבים בשקט כדי ליצור סביבה רגועה ומופנמת. בגלל הרוגע הבסיסי הזה (samatha), הדחף שמגיע עם המגע החושי נבלם – אנחנו לא מוצפים במראות, מגעים וכל זה. אנחנו גם לא מתבלטים, נהיים לכוכב, או מקבלים אישור לאגו. מצד שני, הדחף להתרחק נבלם על ידי הפניית תשומת הלב לתחושת נוכחות הגוף, כאן ועכשיו. אז הדחפים הללו מושתקים בשל רוגע ושקט, וזה מאפשר להיות עדים להם ולהעריך אותם, ולהפנות אותם לשפיות הבסיסית של האיזון הפנימי שלנו. תהליך ההערכה האחרון הזה קובע את נתיב התובנה (vipassanā).

כאשר אנו עושים מדיטציית תובנה, אנו מבחינים במאפיין הבסיסי של כל מה שתופס את תשומת ליבנו. הרבה מן הזמן זה11 מרגיש חסר מנוחה או לכוד. בין אם זו מחשבה מודאגת או תוכנית נלהבת, היא מלווה בדחף חסר מנוחה, חוסר יכולת להיות דומם או נוח עם עצמך. תמיד זה נאחז, נדחף, מזעיק או מדגדג באיזה מקום. זהו קיום חסר מנוחה. אבל לעבור את זה אומר לפגוש את הגלים האלה עם pāramī. מבחינה זו, חקירת התובנה מתמקדת באיכות הבסיסית של הגל, ולא בנושא שמערבל את התודעה12. תבונת התובנה שמה בצד את בתי הדין על העבר, ואת התחזית לעתיד; היא לא קונה ספקולציות וקדחת אופציות; ואין לה דרישה או ידע איך דברים אמורים להיות. במקום זאת, היא מקדמת מיומנויות לְמִידָה להתייחס לזרמים התת-קרקעיים הללו. היא לא מנסה לרסק את הגלים או ליישר את הים; היא לא בונה חומות או נסוגה; היא פשוט עומדת על הקרקע האמיתית של המודעוּת ונותנת לגלים לעבור רגע בכל פעם. זה מחזק את הגישה לקרקע במקום שבו התודעה הלא מאומנת יכולה למצוא רק בסיס לא בטוח. אז אדם נבון מתענג לפגוש את הגלים, כי כך מתבלטים החוזק והיופי האמיתיים של התודעה.

כדי להמחיש זאת אתייחס למדיטציית הליכה, שבה התהליך מרגע לרגע ניכר מאוד. יש לכם את המציאות של לעשות פיזית צעד אחד בכל פעם וזה דבר טוב מאוד להסתגל אליו – רק צעד אחד בכל פעם. הרגישו את השינוי העדין של הלחצים והמאמץ בהנעת הגוף, ולמדו ללכת ללא מתח. עשו את השביל בין עשרים לשלושים צעדים (לא קצר מדי או ארוך מדי) ועצרו בכוונה בסוף כל סט הליכה. עם זאת, הקפידו לעצור לא רק פיזית אלא גם פסיכולוגית – להשקיט את התגלגלות התודעה ופשוט להיות נוכחים. בתוך התרגול הזה אתם מתמידים לחזור לנקודת ההתייחסות של נוכחות עם הגוף ועם גוויעת ההדהודים של מה שהתרחש עבורכם במהלך אותם עשרים ומשהו צעדים. אתם עוצרים ומטפלים בזהירות בעמידה. המעבר הזה מתנועה לעמידה הוא די משמעותי ושימושי שכן במדיטציה בעמידה אתם מוחזרים בהתמדה למלוא הגוף ללא מטרה, ויש תחושה של נוכחות פתוחה. לאחר מכן, התכוננו במלא הכוונה ללכת, להרים את זה בתחושת נכונות וללכת עם זה עד הסוף.

בכל תהליך מדיטטיבי, מטרה אחת היא להתנקות מן המצבים המזיקים. זה די כמו לכבס חולצה. אתם מכניסים אותה למים ובוחשים אותה סביב; אתם לא נותנים לה לשבת שם בדלי. אתם אמורים להפעיל קצת מרץ ולשפשף אותה כדי שהלכלוך ייצא החוצה – אבל אתם גם לא קורעים את הבד. אז עם מדיטציית הליכה, ההליכה איתנה, ברורה, אבל צעד אחד בכל פעם; זה מאמץ עדין אך מתמשך. זה כולל את רגעי המנוחה. כשלוקחים את זה ככה, יש זמן לעצור ולסקור, וזה מְעָרֵב ומשקיט את התודעה החושבת.

בדרך זו אתם זוכים להשקיט את ים התודעה, וזה מקל על המפגש עם הגלים. חיבור התודעה שלכם להליכה עוזר לכם לראות ולהרגיש היכן אתם מתחילים להיכנס לפאניקה או להתמרמר על זיכרון, אדם או פעילות מסוימים. אז אתם יכולים להתמקד בנושא הזה עם הגישה, 'טוב בסדר, בואו נסתכל על זה. מהי אותה איבה, קנאה או כמיהה? על מה זה מבוסס?' אתם בודקים את זה. אתם יכולים למצוא את עצמכם הולכים הלוך וחזור בשביל המדיטציה וחושבים, 'אני הולך להגיד לו, אני באמת הולך לסדר אותו!' אבל על ידי ייצוב האנרגיה של הדחף הזה עם ההליכה, אתם יוצאים מאחיזתו. אתם לא יכולים לכעוס ברוגע ובעדינות על מישהו: אם אנחנו מחזיקים את התודעה אל מול ההליכה (או הנשימה) זה לא יכול לקיים מצב מחומם ומתוח.

תרגול ההליכה מספק רצף של מאמץ ומרץ, יחד עם רצף של רוגע ויציבות ברקע. אתם לומדים לתת לחשיבה לבוא וללכת, בלי להשקיע בה אנרגיה, ובלי להילחם עם עצמכם. באמצעות זה, אתם יכולים להתחיל להשקיט את התודעה החושבת. בגלל אותה samatha אתם יכולים ליישם תבונה רפלקטיבית בהסתכלות לתוך תודעתכם או לבבכם. יש לכם רקע שליו שעליו אתם יכולים לראות איפה זה מבעבע. אז אתם יכולים לראות היכן נמצאים המכשולים והיאחזויות ולמצוא דרך לשחרר אותם. אתם מתחילים לראות את המקצבים ואת הרווחים בין המחשבות, היכן ניתן לעצור ולהפיג אותן. ואתם רואים, 'אה, זה הטעם להרפות'; או 'כאן אני מחזיק מעמד'. ואז יש הבזק של מימוש לתוך ארבע האמיתות הנאצלות. כך פועלות יחד שלווה ותובנה.

מימוש: פריחת התבונה

מה שאנו רואים בְּתוֹבָנָה הוא שכל הסלידה שלנו, החמדנות שלנו או הדאגות שלנו מתקבצות סביב תפיסות או רשמים שיש לנו. הם לא מולדים, והם לא עצמי. לדוגמה, כאשר אתם לא אוהבים אדם, האדם שבתודעתכם הוא למעשה הצטברות של רשמים שונים שמרגיזים אתכם. התפיסות שאומרות אחרת מסוננות. אינכם זוכרים את סבלו, מעלתו או אצילותו של האדם; אתם זוכרים את האיטיות שלו, חמדנותו או חוסר שיתוף הפעולה שלו. בדרך זו אתם בונים קלסתרון של אדם על סמך כמה תפיסות. אבל אם תצאו מזה באמצעות השקטת התודעה, אתם יכולים לחקור ולהכיר בדברים שלא שמתם לב אליהם. אז ברור ש: 'זה לא אדם, זה רושם שלו שיצרתי מתוך סלידה'. וכאשר אתם מתבוננים בזה, אתם לומדים את מה שהתודעה שלכם לא יכולה לשאת; וכל עוד זה נשאר כך, אתם מאפשרים לתמונה הזו להתגבר עליכם.

אתם חוקרים, 'איך התודעה שלי אספה את הדימוי המסוים הזה?' ואז אתם מתחילים להבין שתפיסות כאלה הן רשמים סלקטיביים המבוססים על כאב ועל חוסר בקשר, או חוסר יכולת להתמודד עם גל הכאב. אז זה נתקע בתוכנו ולא יכול לעבור. אנחנו רגישים ולא אוהבים דברים מטרידים; אבל אם אנחנו לא חכמים מספיק כדי להכיר ולהרפות, אם אנחנו מגינים על עצמנו בבערות מפני הגירוי הזה, המטרדים האלה משתקעים בחרדה וסלידה. אתם עוברים אותם רק על ידי התבוננות בהם, כיצד הם נגרמים, ובהרשאה להם לעבור דרככם.

סיפור עשוי להיות שימושי כאן. הוא נוגע לאדם אשר כמעשה עצום של נדיבות, נתן לסנגהה ב-צִי'טַּה וִוֶיקַה רצועת יער13. הוא עשה זאת גם כי רצה שהיער יתחדש וינוהל בקפידה, והיו לו רעיונות איך זה יקרה. אולם בבדיקה, אף אחד אחר לא הרגיש שהרעיונות שלו מעשיים. אבל בגלל שהוא היה מאוד איש רעיונות, הוא היה כל כך מאוכזב שהוא לא יכול היה לבוא למנזר במשך שמונה עשרה שנים. במקום זאת, הוא בילה שמונה עשרה שנים בשבתו בבית, בדאגה. אז במהלך אותה תקופה, כל האנשים שאיתם הוא היה בקשר אודות היער הפכו לדמויות של סלידה עבורו – גם הנזירים במנזר וגם מנהלי הנאמנות. לבסוף הוא הצליח לפרוץ את הקיפאון הזה, והוא ממש הגיע למנזר כדי לבדוק את הדברים. מישהו לקח אותו לטיול ביער האמיתי – לא ביערות המדומיינים, ה'רעיונות' – והוא ראה כמה זה יפה. הוא אמר, 'דאגתי כבר שמונה עשרה שנה עד כמה הכל היה לא בסדר – והכל כל כך מושלם.' זה לא היה כמו שהוא רצה את זה, אבל הוא ראה שהדברים לא היו חייבים להתנהל בהתאם לרעיונות שלו. והוא חייך חיוך גדול וְשָׂמֵחַ. אפשר היה לראות כמות עצומה של חרדה וחמיצות, נושרת כמו גלד נורא מהפצע שנגרם כתוצאה מההיצמדות לרעיונות. ומתחתיו הוא היה רענן ושמח. זוהי כל משמעותה של ההיווכחות.

התודעה הנבערת תוקעת שיניה במשהו וננעלת. ואז היא בונה תפיסה שאנחנו לא רוצים שיאתגרו אותה. כשיש לנו אנשים שאנחנו לא אוהבים, זה הופך להיות קשה להיפגש ולקיים מגע פנים אל פנים. אנחנו נאחזים בהתרשמות שלנו וחושבים, 'אני לא מתכוון לדבר איתם. הם לא מבינים בכל מקרה.' אנחנו מתאהבים בנקודת המבט שלנו כי היא גורמת לנו להרגיש מוצקים, גם אם היא גורמת לנו להרגיש אומללים. עד כדי כך taṇhā חולה. אבל כדי לשחרר את הסלידה, אנחנו לא צריכים להיות צודקים או טועים. כל מה שאנחנו צריכים זה פשוט להיות עם האדם האחר או עם הדבר המרגיז ולהכיר בכך שיש להם תכונות אחרות ממה שהציגה התודעה שלנו. אפילו יותר לעניין, אנחנו יכולים לבצע את התהליך הזה ביחס לעצמנו! אנו יכולים להתחיל לשחרר את עצמנו מהתפיסות והמושגים שלנו על ידי ידיעה נבונה שהדפוסים וההתנהגויות של התודעה הם סלקטיביים, לא שלמים ושאין להיאחז בהם. זה לא שאין בהם אמת, אבל הכי שימושי, הם מראים לנו איפה אנחנו תלויים בעיוורון ב'ההשקפה שלי, הדרך שלי'. ההשקפה העצמית הזו היא בהחלט הֶרְגֵּל לבעוט אותו. החיים מביאים בהכרח דברים שאני לא רוצה במיוחד. אני אכן מתגלה לא ממש אידיאלי. אבל אני יכול לעבוד עם זה. אני לא צריך להסתבך לָעֲרֵמָה מכווצת של שנאה על דברים שהם לא כמו שאני רוצה שהם יהיו.

עם גישה זו, חתך החכמה יכול להיות קל ונקי, כמות של סבל נופלת, ואתם חווים תחושת הקלה. אז אתם חווים את ה- paṭivedha – המימוש, פריחת התבונה – גם אם רק לכמה רגעים. אתם מבינים שבמקום להחזיק מעמד כדי לקבל, או להיות צודק או טועה או מה שלא יהיה, התודעה שלכם יכולה להתפתח לבהירות עמוקה. זה יפהפה.

אז עם תבונה אנחנו לא צריכים להתכווץ אל מחוץ לניסיון; אנו מקיימים את המודעוּת אליו, ופורחים דרכו ומתוכו באופן טבעי, בדיוק כפי שהלוטוס צומח מתוך הבוץ. ואנחנו יכולים ליהנות מזה. עבורנו העושים, ההכרה ביכולת ליהנות, להיות פתוחים ולקבל מימוש דורשת גם היא תבונה. אז קחו את הזמן להתענג וליהנות מהמימוש; ואז זה יחזיר משוב לביטחון שיש תבונה מולדת. זהו שינוי של שושלת: במקום להשתייך לגוף, למשפחה, לעבודה, לקארמה או להלך רוח, אנו שייכים לתבונה. תבונה טבועה בהיותנו אנושיים.