לשאת את החיים

לשאת את החיים: Khanti Pāramī

פרק ששי מתוך הספר "פארמי"1 מאת אג'אהן סוצ'יטו2

תרגום3 והערות – פניננדו בהיקהו

סבלנות – Khanti

קודם לכן הזכרתי4 את שלושת השלבים של פיתוח פָּארַמִי: שלב הפתיחה, שבו אתם בונים את סירת הכוונה הנכונה שלכם; שלב ההתכנסות, המפגש עם השיטפון, כאשר אתם פוגשים את המים הסוערים של שליליות, היסקים מפתים, דחפים פראיים וספק; ואז שלב ההבאה לשלמות שבו הסירה שלכם עוברת, גדולה יותר, עמוקה יותר ולאחר שהשלכתם חלק מהמטען הלא נחוץ. תהליך זה ברור מאוד עם השלמות הבאה, זו של khanti – סבלנות, סיבולת או קבלה. זו באמת עוברת דרך המים הסוערים. הבודהה הכריז באופן מפורסם5 על khanti כעל תרגול הטיהור העליון. הוא שיחק עם המונח הוודי6 tapas, שמשמעותו נטילת תרגול סגפני או נזירי כגון צום או סיגוף הגוף כדי לטהר את התודעה מתשוקות והיאחזויות. אבל הבודהה הצביע לא על סגפנות פיזית – שנגדה דיבר לעתים קרובות – אלא על הריסון של שמירת הלב דומם בנוכחות סבלו עד שהוא מניח לדרכים שבהן הוא יוצר את הסבל הזה. כלומר, התודעה/הלב (citta) יוצרים באופן הֶרְגֵּלִי סבל ולחץ באמצעות תגובה, אחיזה או הסתבכות במה שהחיים מטילים לעברנו. כל השלמויות תורמות להפחתה או לפירוק של ה-dukkha הזו, אבל האיכות הספציפית של הסבלנות היא לשאת את הלב דרך מערבולות הקיום כך שהוא כבר לא ירעד, ישקע או יתקוף.

אחד מהדיקלומים המסורתיים בבודהיזם מתייחס להתמודדות של הבודהה עצמו עם צבא השדים של מארה: 'הבודהה התגבר על מארה באמצעות תרגול khanti.' הוא התגבר על כוחות האשליה, הכעס, הפחד, הסלידה והחמדנות באמצעות תרגול סבלנות, לא באמצעות האשמת מישהו, התעלמות מאותם כוחות או בריחה מהם. אז כשאתם תקועים בפקק תנועה, דואגים לפתרון למשבר או סובלים ממיגרנה, טוב לזכור שהבודהה היה גם כאן ומצא דרך. בעידן שבו מעודדים אתכם לא לחכות אלא לנוע מהר יותר, לא לקבל אלא להיות תובעניים יותר, הפָּארַמִי הזה עשוי להיות זה שתשתמשו בו בתדירות הגבוהה ביותר כדי לחצות את השיטפונות.

קבלה ללא ציפייה

סבלנות עוסקת בבלימת תגובות רגשיות, אך היא אינה הכחשה של אינטליגנציה רגשית. לסבלנות יש את הידע האינטואיטיבי שמכיר בכך שבעיה או כאב אינם דברים שיש לברוח מהם, להתרגש מהם או לרחם על עצמנו בגללם. יש לה את התבונה לדעת שעלינו לתת עדיפות לצעדים שבאמצעותם נוכל לפתור סבל. נכון שייתכן שאפשר למצוא מסלול חלופי ליעד; ייתכן בהחלט שיש צורך ביותר משא ומתן כדי לפתור את הבעיה; ייתכן שיש תרופה שתקל על הכאב. אבל הדבר הראשון שיש לעשות הוא לא להגיב – לא לזעום, להתייאש או להרבות להתעסק בזה . המאמץ הראשון שלנו הוא לצייר קו מסביב לסבל, לצעוד צעד אחורה ולדעת 'זהו זה'. אז ישנו המאמץ להיזכר שאנחנו יכולים להיות חופשיים מהסבל: שאנחנו יכולים להניח לו; איננו חייבים לקחת את הסבל פנימה ולאמץ אותו כסופי, אמיתי ומוצק. אחרי הזכירה הראשונית הזו יש לנו את העידוד לחקור, ואז למשוך החוצה את הקרס שמעכב את לבנו על הדברים הקשים של החיים.

כל זה דורש סבלנות. סבלנות מחזיקה אותנו נוכחים עם הסבל בדרך מרווחת, מעודדת את התודעה להיפתח. ותודעה פתוחה גם מרגישה יותר שלווה בעצמה, וגם מביטה ביתר קלות אל תוך גורם הסבל שלה.

סבלנות אינה השלמה קהת-חושים עם קשיי החיים; היא לא אומרת שסבל הוא בסדר. היא לא אומרת למשוך בכתפיים ולא לנסות לשפר את התנהגותנו. היא גם לא אומרת להשלים עם משהו עד שהוא יעבור. תרגול הסבלנות פירושו לשאת את dukkha ללא הציפייה שהיא תעבור. בשלמותה, סבלנות פירושה לוותר על כל סוג של מועד אחרון, כך שהתודעה שלווה ומאוזנת. אבל אם הסבלנות עדיין אינה טהורה (וזה לוקח זמן לפתח סבלנות!), התודעה עדיין מרגישה מאיצה או מתגוננת. סבלנות לא טהורה היא הגישה: 'רק תחזיקו מעמד ובסופו של דבר הדברים ישתפרו; אשיג את מבוקשי בסופו של דבר אם אהיה סבלני מספיק.' גישה זו יכולה זמנית לחסום או לקהות את חוד הסבל, אבל היא לא מתמודדת עם ההתנגדות או התשוקה שהן שורש הסבל.

סבלנות טהורה היא סוג הקבלה שמכירה בנוכחות של משהו מבלי להוסיף לו דבר או לכסות אותו. היא נתמכת על ידי התובנה שכאשר התודעה שלנו מפסיקה להתפתל, לקטר ולהאשים, אז ניתן להבין את הסבל. סבל זה הוא המעורר שנאה וחמדנות וייאוש, ודרך תרגול הדהרמה, או דרך השחרור, האנרגיה והזרם הרגשי שלו יכולים להיעצר. תגובתיות אינה האמת של התודעה; זהו רפלקס מותנה7, וזה לא עצמי. בגלל זה, ניתן לבטל את הסבל, וכשהוא מבוטל, התודעה חופשית.

לכן, כל הרפלקסים המותנים צריכים להיות מובנים כלא אמינים ותלויים בסיבות ותנאים. אין לאמץ אותם כאמיתיים ומוצקים. ובכל זאת הם קורים! למרות שאנו יכולים להבין אינטלקטואלית שהיצמדות, ציפייה שדברים יהיו מספקים, או הרגשה שרימו אותנו הן תגובות לא בשלות, על מנת לבטל את הגישות הללו עלינו קודם כל להיות סבלניים איתן. במקום לאמץ תגובות אומללות יותר – 'למה זה לא עובד? למה אכזבת אותי? אני לא אמור להתלונן. למה זה ככה?' – התרגול הוא לשאת את גלי הסערה. העולם, כולל הגוף והרגשות שלנו, הוא לא מספק וקצת מבולגן. אבל התרגול אכן דוחק בנו לחצות אל מעבר לכל זה. וזה דורש מאיתנו להיות חזקים ורחבים יותר ולא להסתתר או לברוח. אז תהליך הנשיאה בסבל אינו עונש אלא מסע של צמיחה.

אני זוכר שאמי סיפרה לי על אישה שהיא נהגה לבקר. אישה זו הייתה מעל גיל תשעים, הייתה עניה מאוד כשהייתה צעירה וחיה באזור חקלאי בקיימברידג'שייר. יש הרבה סיפורים על עובדים חקלאיים שיוצאים לשדות הקרים של קיימברידג'שייר, קוטפים ירקות בנובמבר, בבוץ הקר. סוג עבודה זה הרס את כפות רגליה והיא פיתחה שיגרון נורא. אפילו כאדם צעיר היא הייתה די מוגבלת בגללו כי לא היה לה מספיק כסף לקנות נעליים. זה היה בסביבות 1910 או אולי אפילו מוקדם יותר. אמי לא פגשה את הגברת הזקנה הזו עד שהיא הייתה כבר בת תשעים, כשהיא הייתה נכה וסבלה מכאבים עזים. כל העצמות בגופה היו כואבות ורגליה היו הרוסות. ועדיין, האישה הזו הייתה באופן מוחלט אור אוהב ומתוק. זה היה מקור השראה גדול לאמי כי הזקנה למדה בסופו של דבר להיות סבלנית עם הכאב הזה. וכשהסבלנות טיהרה אותה מהסבל המנטלי, גם היא הפכה לקורנת.

העולם ורוחותיו

כולנו חייבים להיות עם סוג של נטל פיזי, או מגבלה, אם כי עבור רובנו זה לא כל כך נורא. אנחנו אולי רק צריכים להתפתל, לגרד, להפעיל איזה מכשיר או לקחת כמה גלולות. אבל הסבל שאפשר להפקיר אותו עולה כתלוי בסיבות ותנאים: בגישות ובהנחות שדברים אמורים ללכת בדרך הרצויה לנו, שהחיים אמורים להיות נוחים, שגופים לא אמורים לחוות כאב ושהחברה אמורה להיות הוגנת ושלווה. אנחנו מחפשים שתופעות מותנות יהיו מספקות, החלטיות, סבירות, יצרניות וכו'. אבל כשבודקים אותן כמכלול על פני תקופת זמן, הן לא. אז אנחנו גורמים לעצמנו ולאחרים סבל כשאנחנו מצפים שהן תהיינה כאלה.

כעת כמובן, אנחנו יכולים לארגן וליצור תנאים תומכים כמו בריאות וחינוך וחוקים, אבל התנאים האלה חייבים להיות בנויים ומתוחזקים; הם לא הכלל הנתון. מעניין לציין שגם כשבני אדם משפרים את התנאים והנסיבות של סביבתם, הסבל לא פוחת: חרדה ודיכאון הם כעת המחלה מספר אחת בעולם המפותח. כאן אנו מוצאים את הכאב הנרחב של להיות מונע להשיג מטרות חומריות שלעולם אינן מושגות או מתמלאות, ואת החרדה של לחץ תחרותי ובדידות. כמה מהמקורות העיקריים של כאב רגשי זה נקראים 'רוחות העולם'8: משבי השבח והגינוי, הרווח וההפסד, התהילה והקלון, האושר והסבל. רשמים אלה מעוררים דרישה, חרדה ודכדוך שבהם אנחנו אף פעם לא מרגישים מספיק טובים במקום ובאופן שבהם אנו נמצאים. וכמו רוחות, הם יכולים לנשוב דרך הלב בעוצמה של סערה ולזרוק אותנו לגמרי מאיזון.

קחו למשל ליהנות מפרסום לעומת להיות מי שמתעלמים מהם. כשאתם מפורסמים ובמרכז תשומת הלב, אתם מרגישים מועצמים באופן קסום: 'הנה אני. זה נפלא. כולם חיכו לי.' ואז יש ההפך מזה, להיות מי שמתעלמים מהם: 'מי? אתה מחפש משהו?' אתם רק מספר בהמון, ואתם חושבים, 'אף אחד לא אכפת לו; אני לא נחשב.' אנשים יאבקו וישאפו להיות מפורסמים – לאכול הכי הרבה שעועית בתחרות, לצלול מעל מפלי הניאגרה בחבית, ומעשי סיכון חיים אחרים – ספר השיאים של גינס מלא בהם. ובקצה השני, אנחנו יכולים להיות בודדים ומדוכאים אם אנחנו לא מקבלים תשומת לב חיובית; כשמתעלמים מאיתנו, חיינו נהיים אומללים – רוב המלנכוליה היא על זה. אבל אם אתם רודפים אחרי תהילה או נתקעים ברושם שהתעלמו מכם, אתם משתגעים.

קחו עוד זוג: כמה חזקה יכולה להיות חוויית השבח והגינוי! אנחנו יכולים לרעוב למחמאות או לפירור קטן של אישור מדי פעם, 'טוב, אתה לא כזה גרוע.' אז אתם יכולים להרגיש קנאה אם מישהו אחר מקבל כמויות עצומות מזה, ואתם עומדים ליד הדלת, בקושי מבחינים בכם.

ולגבי גינוי, כמה אנחנו מתפתלים ומתעוותים כדי לנסות להימנע ממנו! אנו שואפים שיחבבו אותנו, ואנחנו עובדים על זה, אבל עדיין מישהו לא מחבב אותנו. או אולי אנחנו מאשימים את עצמנו. אז אנחנו מנסים לעשות את מה שנכון והוגן, אבל מישהו לא מבין או נפגע, ואנחנו מואשמים. אנחנו נזהרים להיות מנומסים: 'אני חייב לזכור שהיא קצת רגישה לזה. אסור לי לשכוח את זה, במקרה שאני אואשם. אני רוצה לוודא שאני מבין את נקודות המבט של כולם ושכולם מסכימים על הנקודה הזו.' לעשות את זה יכול להפוך אתכם לכל כך עצבניים שאתם מחליקים... אז האשמה פוגעת בכם, 'אתה חזיר חסר רגישות ומחוספס. איך יכולת להגיד את זה?' אז אתם מתייסרים על חוד חץ הסבל.

הבודהה עשה סיכום מאוד מועיל של האשמה: 'הם מאשימים את מי שנשאר בשקט, הם מאשימים את מי שמדבר הרבה, הם מאשימים את מי שמדבר במתינות. אין אף אחד בעולם הזה שלא מאשימים אותו' (דהמפאדה 227).9 זה חל עליו, גם, כי הבודהה הואשם פעמים רבות. אז כשאנחנו יודעים שזה בלתי נמנע אנחנו יכולים פשוט להתמקד בלעשות את המיטב שלנו, כל הזמן שומרים את אוזן התבונה שלנו קשובה לכמיהה של התודעה לאישור ולאימתה מפני אי-אישור. ברגע שהתודעה מתחילה אפילו לצפות להאשמה, מהומה נכנסת אליה. וכשהאשמה מתחילה... התודעה שלנו עשויה לנסות להציע הסבר רציונלי למה שאנחנו מואשמים בו. או אולי אנחנו מנסים להתנצל. או שאנחנו משיבים, 'אתה בדיוק כמו זה.' אנחנו מתחבטים באופנים אלה, במקום פשוט להרגיש איפה האשמה מתחפרת ואז לצייר קו מסביבה: 'זו תחושה מנטלית כואבת.' זה טריגר, אז אנחנו צריכים להיות סבלניים במיוחד עם אותה תחושה. סבלנות לא יכולה רק להיות אידיאל; היא חייבת להילמד על ידי הרגשת תחושה כואבת ולא להגיב יותר. זה שיעור מרכך: להרגיש את הכאב, להיות סבלני אתו וללמוד משהו על לתת לו לעבור.

עם תהילה ושבח, העוקץ הוא מניפולטיביות, שכרון וניפוח עצמי. אנשים עושים עסקאות או מתפשרים על היושרה שלהם כדי להיות מנצחים: ספורטאים מרמים במשחקים, או אנשים מנסים לתקן את גופם עם דיאטות אובססיביות או ניתוחים קוסמטיים. כל הסבל הזה ואיבוד הכבוד בשביל הזוהר של תשומת לב! וכמה זמן מכור לתהילה או לשבח מרוצה לפני שהוא רוצה עוד מנה? אם אתם משתוקקים לאותה זרימה של תשומת לב חיובית, מקבלים אותה, מזינים ומסתמכים עליה – אתם מתנפחים ומתרסקים. מצד שני אם אתם נצמדים לאשמה, הופכים לקורבן ועושים מזה עצמי – אתם קוברים את לבבכם בייאוש. ואם אתם מנסים להימנע מאלה, אתם תרוצו לנצח.

אז האם אתם יכולים להתמקד פשוט ברושם בלב ולא למשוך בכתפיים, לא להילחם בחזרה, לא לטבוע? רושם הוא רושם. אל תסתמכו עליו, אל תאמצו אותו, אל תנסו להימנע ממנו. במקום זאת, הבינו אותו כְּמָה שהוא. אז אתם יכולים לראות את האמת על אשמה שמאשימים אתכם. האם עשיתם טעות? האם יש משהו שאתם יכולים ללמוד מזה? ואתם יכולים לראות את האמת על שבח שמשבחים אתכם. כמה טוב תעשה לכם תהילה? האם היא לא שוללת מכם פרטיות? ואותה גֵּאוּת שאתם מרגישים מֵרֶוַח... האם היא לא הופכת אתכם לפגיעים להפסד? הרוחות האלה נמצאות שם כדי ללמד אתכם סבלנות. אפילו הנזקקות והייאוש שלכם אינם אמינים, אז היו סבלניים; התמקדו באיך שסבלנות מרגישה והעריכו אותה. אז אתם יכולים להכיר בטעויות ספציפיות שעשיתם בלי לקחת על עצמכם את התחושה של להיות כישלון. ואתם יכולים לחוות את הכרת התודה או השבח של אחרים עם תחושה של שמחה שהם קיבלו משהו מועיל. אתם לא חייבים להיות הבעלים של זה.

למידת התגובה האמיתית

להישג שיספק הזנה ארוכת טווח, עלינו לפתח תגובה לאי-סיפוק, ל- dukkha. העידוד של הבודהה היה שעל ה- dukkha להיות מובנת. האיכות הבלתי מספקת, הלא מכריעה, האף-פעם-לא-מתאימה-בדיוק, ההולכת-שלא-כשורה, הלא יציבה, חייבת להיות מובנת כדי להבין את המקום שבו היא מפסיקה. וכדי להבין, עלינו 'לעמוד תחת' אי-סיפוק הזה. אנחנו לא קופצים במוט מעליו לחלק הנחמד בגדה השנייה. במקום זאת, אנחנו עומדים תחתיו בזמן שהוא זורם עלינו בשטף. כשאנו עומדים תחתיו באופן מלא, אנחנו מרגישים את האיכות של השיטפון הזה. אתם מסתכלים למקום שבו דברים נוגעים בכם, איפה דברים מורגשים. אתם מסתכלים על כאב פיזי ומה הוא עושה לכם. אתם רואים איך קודם כל אתם מתפתלים קצת כדי למצוא דרך לרכך אותו; אז אתם מתחילים להתרגז ממנו קצת; אז אתם מתרגזים ממנו מאוד. או שאתם נזכרים במילים קשות שהונחו לפתחכם. אתם חושבים, 'זה לא הוגן שזה קורה לי; לא הוגן שזה נמשך כל כך הרבה זמן.' אז אתם חושבים, 'אוה, תוותרו.' אבל עדיין זה לא הלך. זה לא הלך כי לא באמת ויתרתם; אתם חיכיתם שזה ייגמר, אז ויתרתם רק על תשעים אחוז. בסופו של דבר, זה דוחף אתכם לפינה, והדבר היחיד שאתם יכולים לעשות הוא לקבל את נוכחותו ולעבוד על התגובות שלכם.

למדתי את זה די מוקדם בחיי כנזיר. גרתי במנזר שהיה בו חלק לתרגול מדיטציה אינטנסיבי, בעוד ששאר הקהילה הייתה מעורבת בסוגי דברים שמנזרים אסיאתיים רבים לוקחים על עצמם: שירות לקהילת התומכים, ביצוע טקסים, הצעת שיעורים לילדים, תחזוקת הנכס. אזור המדיטציה נשמר בנפרד; אבל כמובן שמדי פעם כשהיה אירוע גדול, הצליל של מערכת הכריזה היה נשמע בבירור. כל זה היה סביר למדי, אבל התודעה לא תמיד עוסקת בלהיות הגיונית. אז הייתי מתרגז מההפרעות האלה. הריכוז שלי היה כל כך שברירי שלא יכולתי לשמור על נושא המדיטציה שלי בנוכחות רעש. אפילו הקרקור של הצפרדעים המקומיות היה מטריד אותי.

ובכן, קרה שבזמן מסוים, המנזר ערך חגיגה גדולה מאוד: אולם הסמכה נפתח, ולאירוע זה, תשעים ותשעה גברים התחייבו להסמכה זמנית במשך תקופה של אחד עשר ימים. כיוון שהכלל הוא ששלושה הוא המספר המרבי שיכולים להיות מוסמכים יחד בכל זמן נתון, המשמעות הייתה שלושים ושלושה טקסי הסמכה, שכולם דרשו את נוכחות הקהילה הגברית המקומית כולה. למעשה, בגלל הליך משפטי כלשהו, כל אחד מאיתנו היה צריך להגיע רק למחצית מהמספר הזה. עם זאת, תוך התחשבות בהפסקות ארוחות וכדומה, זה אומר שבמשך מספר ימים היו טקסים סביב השעון, יום ולילה. הייתי נמצא בבקתה שלי עד שהייתה דפיקה בדלת, אז הולך להסמכה, חוזר לשעה או שתיים, ואז יוצא שוב.

הסביבה הייתה ספוגה בצליל: הצליל של הרמקול חוגג תרומות על ידי קריאת שמו של כל תורם בודד וכמה הוא תרם; הצליל של השינון; שיחות דהרמה; הודעות; והצליל מכל אחת מארבעת הקרנות הסרטים שהוקרנו בשטחי המנזר. לא הייתה שום דרך שהייתי יכול לחסום את זה. אבל באופן נפלא הצליל היה יותר מתמשך ובלתי ניתן לשינוי מאשר התלוננות וההתנגדות של התודעה שלי. בסופו של דבר אחרי כמה ימים של מהומה, התודעה ויתרה ופשוט טבלה בצליל; ועם זה, הצליל הפסיק לעורר את לבי. היה מדהים להרגיש תחושה של שקט ומרחב בתוך כל כך הרבה רעש. ואני חושב שהתודעה שלי למדה משהו חשוב, כי צליל מעולם לא היה בעיה מאז. אני יודע עכשיו שהתגובה הנבונה להפרעה היא להפוך אותה למושא המדיטציה.

בהיתר המלא הזה לַתְּנָאִים להיות מה שהם, אנחנו מייצבים את לבנו ומוצאים שלום. זה כמו להכניס סירה למים. אנחנו עושים תיבת נח של אמת: 'התנאים הם כאלה,' ובאמת הזו, אנחנו לא מאמצים את התנאים כשלנו. זה חשוב: אתם לא יכולים לנקז את הים, אבל אתם לא חייבים לטבוע.

הסיבה שאנו מרגישים מוצפים, כאילו אנחנו טובעים, היא בגלל שהלב 'דולף.' כשהוא לא מאובטח, תפיסות ותחושות מציפות פנימה וגורמות לו לשקוע. אבל גם אז זה רק חומר-תודעה – לא מראות, צלילים, כאבים פיזיים או מילים קשות, רק הרשמים שלהם. אלה הרשמים שמצטברים לתחושה של הצפה וניכור. והלב יכול למחזר אותם במשך שנים, גם כאשר המקור החיצוני הנראה שלהם נעלם מזמן.

תפיסות, מצבי רוח ותגובות אלה עולות בתלות בציפיות, בשבריריות או במטרות של התודעה. עלינו ללמוד עמוקות שאת האישור של האחרים, ההצלחה בקריירה שלנו, והנוכחות של מה שאנו אוהבים, אין לקחת כמובנים מאליהם, לא לאמץ אותם כשלי. אימוץ תנאים זה הוא היוצר חורים בסירה שלנו. אבל כאשר ניתן להחזיק בתנאים אלה על פי טבעם האמיתי10, התודעה משחררת וחשה חופש שאינו תלוי בתמיכות. רווח, הפסד, שבח, גינוי – אתם לא חייבים לשקוע. אתם יכולים לִשְׁחֹק את רפלקס ההיצמדות לעולם. אבל לשם כך עליכם להיות סבלניים מאוד.

בניית סבלנות סביב נקודה אחת

בליבת הסבל שלנו נמצאת הנקודה המכרעת שבה איננו רוצים בכאב רגשי. ההתנגדות שלנו יכולה להפיל אותנו להתקף של ספק, חוסר ביטחון והתחושה שאנחנו חסרי תועלת. באותו אובדן שיווי משקל, התודעה מפרפרת ויוצרת עצמי שהוא הקורבן או עצמי שהוא האשם. אבל כשאנו מגיעים ישר לנקודה, אנו יכולים לראות שמה שנמצא שם למעשה הוא ההתפתלות כדי להסיט את הכאב שבליבנו. אנו מאשימים אחרים, אנו מאשימים את עצמנו, את העולם, את הגורל, או קארמה קודמת או איזה מושג כזה – אנו מחפשים שעירים לעזאזל שיישאו את הכאב. כל זה הוא התודעה המתנגדת או מתפתלת להתרחק מהתחושה הכואבת. ובתהליך זה, התודעה מאבדת את החוזק והבהירות שהיו מאפשרים לה לשאת את התחושה ואפילו להניח לה.

מצד שני, אם אנו מושכים את תשומת הלב בעדינות אך בקביעות בחזרה למקור הסבל שלנו, אנו מוצאים מקום שבו אנו יכולים לעבוד ולהרכיב את המיומנויות שלנו סביב הכאב הזה, במקום לנסות למצוא דרך לעקוף אותו. אם אנו פונים ישירות אל התחושה עצמה, אנו יכולים לחוש שלתחושה אין כוונה; אין לה מטרה לפגוע בנו, היא פשוט עושה את מה שתחושה עושה. תחושה חשה. היא לא עצמי; אין לה מטרה, אין לה סוכן, והיא לא שייכת לאף אחד. למה לא לתת לה ללכת בדרכה, ולשמור על הלב חופשי מלהסתבך איתה? אם אנו עושים זאת, אפילו אם התחושה הפיזית נשארת, התודעה יכולה להיות שלווה. אין זה אומר שאיננו פועלים למען הרווחה שלנו או של אנשים אחרים, אלא שאנו עושים זאת ממקום קר ונבון. בדרך זו, אנו משתמשים במה שכואב, מביך או מייגע ככלי לטהר ולחזק את התודעה.

עשר ה-פָּארַמִי מתאימות יחד ותומכות זו בזו בנקודה זו. לדוגמה, כדי להיות סבלניים עליכם להפעיל אנרגיה – זו לא תגובה פסיבית. התודעה צריכה להיות בהירה וערנית; סבלנות דורשת נכונות אמיצה ומלאה לחוות את התודעה ואת הרפלקסים שלה. בו בזמן, אם אתם סבלניים, אתם חוסכים ומחזקים אנרגיה על ידי אי-בזבוזה על תגובות ומהומות חסרות תועלת.

החלטה נחושה (adhitthāna) היא שלמות חיונית נוספת שמתחברת לסבלנות; היא מחזקת את מבנה התמיכה. אנו צריכים להיות מוחזקים על ידי יצירת התחייבויות, במונחים של הפעילויות שלנו או במונחים של אחריות לאנשים שאנו חיים איתם. אבל כפי שאולי שמתם לב, כשאתם מתחייבים למשהו, במוקדם או במאוחר, תעלה המשאלה לשנות כיוון ולצאת מההתחייבות הזו. דברים מתחילים להיות מושכים, מעניינים או מעוררי השראה, אבל אז, בסופו של דבר, התחושה תנוע לכיוון השני. אבל אם אתם באמת מתחייבים, אתם נושאים זאת דרך גאות ושפל של רגשות כדי להגיע למקור עמוק יותר של תבונה. עם זה אתם מתחילים לחצות את העולם שלכם.

כשאנו מטפחים סבלנות בתוך השיטפונות, זה מעודד אותנו לראות שהאנרגיות המזיקות או הנאחזות, התשוקות שהתודעה מאמצת, יכולות להיות נסבלות ומשוחררות. ומכיוון שאנו יכולים לשחרר את הדחיפות הללו, אנו יודעים שהן אינן התודעה כשלעצמה; אנו יודעים שיש מודעוּת שיכולה לעבור דרך החום והלחץ. אבל התובנה הזו תלויה בעמידות הסבלנית לשמור על התודעה יציבה שוב ושוב כך שהיא לא תנוע או תאמץ תשוקה או סלידה, פחד או ייאוש כדבר אמיתי. אשר, אפילו אחרי מידה של היווכחות, היא תעשה. אפילו אז, כשאתם חושבים שאתם משוחררים, התודעה שלכם נתפסת באיזו קנאה קטנונית או כמיהה שהייתם אמורים לצמוח ממנה לפני שנים. עוד סבלנות! המציאות של אימון הדהרמה היא שככל שהיינו רוצים להיות טהורים וחופשיים, עלינו ללמוד לפתח סבלנות עם ההיאחזויות והתשוקות שלנו, ועם הדעות והעמדות שלנו עליהן. אז מתוך הכור של פָּארַמִי אלה, זורמת חמלה עמוקה, והתודעה מתרחבת ונפתחת כך שהתבונה שלה יכולה לחדור.

זיהוי מורי סבלנות

לחיות עם אנשים אחרים, במשפחות, במערכות יחסים ובקהילות, יכול להיות הזדמנות לפיתוח סבלנות. זה בהחלט המקרה בקהילות נזיריות: עזבתם את המרחב האישי שלכם; לפעמים אתם נמצאים במדינה זרה, עם שפה שאינכם מכירים היטב; יתכן שאתם חיים עם אנשים שאישיותם אינה בהכרח כזו שהייתם בוחרים לחיות איתה; ואתם עוקבים אחר משמעת ושגרה שפועלות באופן עצמאי מהרצונות ומצבי הרוח שלכם ולפעמים בסתירה להם. יש שגרות הדורשות סבלנות לעקוב אחריהן: זמן הארוחה הוא בדרך כלל כשעה, שמתוכה ארבעים דקות מוקדשות להמתנה לאנשים שיגיעו, להגשה הרשמית של הארוחה, לשירת ברכות, וכן הלאה. כל זה נהדר לשחרור, אבל למשך זמן מה זה מערער באופן קיצוני, ומצבי רוח המבוססים על תסכול עולים. אז כשהלחץ עולה ואנשים אחרים אינם כפי שהייתם רוצים שיהיו, התודעה הופכת רגזנית. 'לשם מה אני חי בקהילה? בוודאי היה עדיף להיות ביער, שם שקט. אז יכולתי לחוות חדווה ושמחה, כל הדברים הנפלאים שמדברים עליהם בכתבים.'

במקום זאת, בחיי הקהילה, אתם נכנסים לוויכוח עם נזיר על הדרך שבה יש לבצע את השירה או על הדרך שבה יש לארגן את העבודה. או שזו איזו דעה על הדהרמה, או על המורה. או שאתם מתחילים לחשוב, 'למה הוא צריך לדבר כל כך בקול רם? למה הוא צריך לספר בדיחות טיפשיות? למה אנשים אלה רוצים שיברכו את תינוקותיהם? למה אנשים לא חיים בהרמוניה? למה אנשים תמיד מוצאים פגמים בזה ובאחר? למה אנשים תמיד מתכוננים לפרויקטים של עבודה? למה כולם צריכים להטריד אותי? זה חייב להיפסק. זה מפריע להתבודדות ולאושר הטהור שלי.'

אם אתם נזיר או נזירה בכירים, אז אולי יש לכם אנשים שחדשים באימון, ואתם צריכים לעבור על אותם דברים שוב ושוב: ודאו שאתם מנקים את הכוס שלכם אחרי התה; אל תדברו בקול רם מדי כשהאדם בחדר הסמוך מודט; אנא אל תעלו את חשבונות הטלפון... וכן הלאה. בשנה הבאה, זה אותו דבר, כי זו עוד קבוצה של אנשים חדשים. אתם אומרים את אותם דברים שוב ושוב, עד שאתם מתחילים להרגיש כמו איזה רובוט או אוטומט. אותם דברים: אנשים תמיד עושים את אותם דברים, וכל אותם דברים ממשיכים לקרות. אז אתם באים עם דרכים שונות לומר דברים רק כדי לגוון את זה. 'האם זה לא כיף לא להעלות את חשבונות הטלפון?' או, 'יש הרבה שמחה בניקוי הכוס שלך אחרי שסיימת את התה שלך.' אחרי זמן מה אתם מתייבשים ונעשים עצבניים: 'אוי, למען השם, התנהגו!' אז אנשים משיבים עם, 'למה אתה כל כך מרושע ורגזן? אתה אמור להיות מלא חמלה ושמח.'

במהלך תקופת הריטריט השנתית בקיץ במנזר, שאנו מכנים ריטריט הגשמים, מקובל על הנזירים לקבל על עצמם החלטות. אלה יכולות להיות משהו כמו הימנעות מצריכת סוכר, או ויתור על קריאת ספרים; או שזה יכול להיות להתחייב למשהו כמו קורס מסוים של לימוד או תקופות ארוכות יותר של מדיטציה פרטית. מה שאתם בוחרים תלוי במה שאתם חושבים שאתם צריכים, או איפה אתם מרגישים חסר במונחים של פָּארַמִי. בשנה אחת החלטתי לא לאפשר לתודעה שלי להתלונן על אף אחד או שום דבר. הייתי אז באמרוואטי, שהייתה עמוסה והייתה שם קהילה גדולה של אנשים מלאומים רבים, עם שפות שונות ומתרבויות שונות. אז בבלבול הכללי וליקויי התפקוד הכלליים, הכמיהה שלי לפשטות ויציבות הייתה מאותגרת קשות, ויכולתי להיות די רגזן. שמרתי את רוב זה לעצמי, אבל עדיין התודעה שלי הייתה בלתי מרוצה. מכאן ההחלטה.

אז עם ההחלטה הזו, הייתי צריך לפתח סבלנות: סבלנות לצורך להסביר דברים שוב ושוב; סבלנות למה שהתודעה שלי יכלה לעשות כשהבחנתי שהדייסה שלי מתקררת בזמן שאג'אהן סומדהו נתן הוראות יומיות בזמן ארוחת הבוקר; סבלנות עם המאבקים הפנימיים האלה. 'אתה לא יכול להתלונן!' אמר קול ההחלטה בתודעתי. אז במקום זה הייתי צריך לצפות ברגזנות. רק להשלים עם זה לא באמת לקח אותי מעבר. יכולתי להשלים עם דברים ולהפוך לקשיש מתנשא וזעוף שמשלים עם דברים. אבל במקום זאת, כשהתרגול של הסבלנות העמיק, הוא לקח אותי לאותה נקודה בתודעה שבה יכולתי להרגיש את החיכוך, את המתח, את האכזבה – ואת הרצון להתרחק מזה. בנקודה הזו, שבה לא היה תירוץ ולא הייתה חלופה, גם לא הייתה הוקעה. אחרי הכל, אף אחד לא אוהב סבל. וכולנו בזה יחד – רוצים שלום והרמוניה, אבל מאכזבים ומרגיזים זה את זה בכל זאת. 'זה לא אמור להיות ככה, לא צריך להיות שום סבל.' אבל אז, האם להבין ולשחרר את הסבל זה לא כל העניין? למה חוץ-מזה אנחנו כאן?

ומשם, התודעה שלי החלה להיפתח לאהבה וחמלה לכולנו. זה לא אמור להיות ככה, אבל זה כך – ואנחנו צריכים לתמוך זה בזה. יכולתי להבין, 'אין שום דבר לא בסדר איתם. הם מורי הסבלנות שלי; הם עוזרים לי לחצות את השיטפון על ידי כך שהם גורמים לי להשליך את הדרישות, חוסר הסבלנות וצרות האופקים שלי.'

שחרור התודעה בסבלנות

כל השלמויות מתמזגות בתבונה העליונה, התובנה היציבה לתוך הסבל. אבל סבלנות, אם מטפחים אותה באופן יסודי ועם תובנה, היא זו שחודרת אל הרצון שלנו לעשות, או הכוונה (cetana). כוונה היא ההפעלה המנטלית שמחפשת, מתנדנדת ומתהדקת. היא גם המקור של kamma ,11 כי kamma מבוססת על הכוונה שמאחורי החשיבה, התגובות, האסטרטגיות השגרתיות והקפיצות הכלליות של התודעה. כוונה מכוונת את תשומת הלב והעניין של האדם בדרך מסוימת, כך שדאגות ומטרות מתאימות עולות בדעתו, ולפעמים דיבור או פעולה גופנית עוקבים אחריה. וזה מה ש'העולם' שלנו עשוי ממנו. נניח שאתם מאוד מעורבים בעסק שלכם, או במערכת יחסים. אז הדאגות שלכם עלולות להפוך, 'ובכן, נראה שדברים הולכים לא טוב.' או, 'דברים הולכים טוב. הייתה לנו שנה טובה – מה הלאה?' תחום הדאגה של האדם הוא העולם שלו, שבתוכו יש רווח והפסד. וכל זה תלוי בפעילות של התודעה.

תודעה שהכוונות שלה מושפעות מהשיטפונות מפתחת מערבולות. והיא יוצרת עצמי שתקוע בהן. אני נמדד בהתאם לעולם שהתודעה שלי בנתה. בין אם זה העולם המעודן של מדיטציה או עולם העסקים, השיטפונות זורמים ורוחות העולם הזה נושבות.

עם זאת, יש מקום שבו השיטפונות נעצרים והרוח לא נושבת12. זה בסיום של הכוונה. העולם נעצר, או יותר נכון לא נוצר, כאשר אותו תהליך של חיפוש, התנדנדות והידוק – נעצר. הִתְעַלּוּת, או חצייה, בסופו של דבר אומרת שהתנועה של התודעה, שמנסה לעקוף, לשכוח, להביס, לעצור, להסיט, להקל או לפייס – נעצרת. בעצירה הזו, התנאים עצמם שנראים כי הם מעמידים אותנו בעימות מתאדים. ודרך ידיעת זאת, אדם אינו מפחד מתנאים; אדם אינו משתוקק אליהם ואינו מפוחד מהם.

סבלנות היא חלק גדול מזה. עם סבלנות, במקום לנסות להתפתל אל מחוץ לסבל, לומדים להיות שקטים ולשחרר את התודעה מהזדוניות והרכושנות שלה. אז, כאשר השלמויות עשו את עבודתן והשיטפון של העולם של האדם נסוג, הכוונה – אפילו הכוונה הטובה של פָּארַמִי – יכולה להירגע. יש שלווה אמיתית של התודעה.

ואתם יכולים אפילו להרגיש כבוד לחסרי התודה והמרגיזים. הם עוזרים לכם לשחוק את ההתמכרות שלכם להשקפת העצמי, לקבלת הדרך שלכם. והם עוזרים לכם לאבד את ההיקסמות או הרגזנות שלכם כלפי אישיותם של אנשים אחרים, וכלפי כל מה שהוא רק kamma ולא עצמי אמיתי בכלל13. אז אתם אומרים 'תודה' למצבים חסרי תכלית ולאנשים שמרגיזים אתכם. זוהי השלמות של סבלנות: היא יכולה להפוך את חיי האדם למרכבה של ברכה.