השתווות התודעה - סיכום

השתוות התודעה: Upekkhā Pāramī

פרק עשירי מתוך הספר "פָּארַמִי"1 מאת אג'אהן סוצ'יטו2

תרגום והערות – פניננדו בהיקהו

השתוות התודעה: Upekkhā Pāramī

כאשר אנו מגיעים אל אחרון ה-פָּארַמִי, אנו מחפשים את הגבוה ביותר, הטוב ביותר, העליון. אז זה יכול להיראות כמו אכזבה לגלות שבכל הנוגע לשלמויות, בכל הנוגע למעשים ולכוונות, העליון הוא שוויון-הנפש, השתוות התודעה – שם התודעה נמנעת מהנאה וצער, עליות ומורדות. זה אולי לא נשמע לגמרי מִתְעַלֶּה, אבל כתרגול זה עמוק, קשוב ומלא. ואם אתם בוחנים זאת לאור מה שהתודעה עושה בדרך כלל, וכיצד יש לה מוטיבציה להגיע אל הנעים והמרגש, ולהתרחק מכאב, האשמה ואובדן – כנראה תכירו בכך שכדי לבסס שוויון-נפש צריך לעשות משהו.

אבל האם זה טוב? מה התועלת להיות שווה-נפש? ובכן, קודם לכן התבוננו בהתחשבות ובחמלה, ואלה הם השניים הראשונים מתוך ארבעת ה- brahmavihāra, או הקיומים האלוהיים, שהם אותם מצבים נשגבים, שופעים ובלתי צפופים שבהם האדם כולל גם אחרים וגם את עצמו. השלישית היא שמחה מלאת הערכה, הכוונה להעריך את המזל הטוב והאושר של אחרים. אבל המעמיק ביותר ב- brahmavihāra הוא שוויון-הנפש. בהקשר זה, זו קבלה של עצמך ושל אחרים בהשתוות-התודעה. בשוויון-נפש אני יכול להתכוונן למקום שבו אתה נמצא, למעלה או למטה, וזה לא משנה את האמפתיה שלי כלפיך. יתרה מכך, זה בא מתוך הבנה שכל מה שעובר עליך עכשיו ישתנה, ואני בוטח ביכולת שלך לעבור את השלב הזה. במובן הזה זה מתן-כבוד עצום, וגם פרספקטיבה של היכן שאנו מוצאים את עצמנו בהווה. בשוויון-נפש נוכל לאפשר לעצמנו ולאחרים לצמוח מעבר לכל ההשקפות והפרספקטיבות – עד לנקודה שבה אנו עשויים להבין בתבונה שכל מה שמתבטא בעצמנו או באחרים הוא הצגה חולפת. ואם אנחנו לא מתעסקים בזה, מפקפקים, נוקטים עמדה, מאשימים או נתקעים בתוך עצמנו, יש לנו גישה לפתיחות שאי אפשר לתרגם לדעה. זה מימוש רציני, ונכס די גדול. בשוויון-נפש, אין בהלה, התגוננות, טענה, דחייה, האשמה, דאגה, ספק או שמירת-האוצר; זהו מצב שמאפשר לכל זה להתרוקן. אז זה השיא. זה משהו שאפשר בצדק להתרגש ממנו קצת.

הֲכָלָה, לא אדישות

מחוץ למעגלי ההוגים,3 שוויון-נפש אינו מדורג גבוה; למעשה, הוא בכלל אינו ממש מובן. נכון למדי לומר שמשמעות המילה upekkhā בפאלי יכולה להיות "ניטרלית" במונחים של תחושה; זה יכול לתת את הרושם שהאדם אדיש ולא אכפת לו – גישה נונשלנטית, חייה-ותן-לחיות. אבל זה שוויון-נפש מטופש: אין בזה שום דבר מקדם. נונשלנטיות נושאת אשליה שאינה מכירה במלואה בתחושה או בתוצאות של מצבי תודעה. זו בריחה שבה נעשים מעורפלים ומטושטשים; זו התגוננות, חוסר רצון להרגיש – וזה מובן כשחושבים כמה דברים איומים אתה יכול לראות דרך אמצעי התקשורת בכל יום. אז במקום תחושת-חבר ואמפתיה, אנשים מעבירים הערות, מתפלספים או מדברים על סבל כאילו זו סטטיסטיקה. אין ספק, להיות מודע ומכוונן, ועדיין להישאר שווה-נפש זה לא קל.

בדרך כלל כשיש מגע לא נעים אנחנו חוסמים את זה, מסתכלים לכיוון השני, לוקחים כדור או מסננים את זה בצורה אחרת כדי שזה לא יזרוק אותנו לאיזשהו מצב בלתי נשלט. עד, כלומר, שאנו מקבלים משהו שמפיל אותנו, כמו להיות ממש חולה. במחלה, אתם מוצאים שהתודעה שלכם יכולה להיות הגיונית וסטואית4 בהתחלה. אבל אם המחלה נמשכת שבוע אחר שבוע, לא מראה שום סימן לשיכוך, או מחמירה, זה לוקח אותנו לסוף היותנו קרירים ומאוזנים לגבי הכל – אנחנו יכולים להפוך עגומים ונואשים. גם ללא מחלה פיזית, אם התודעה נהיית חרדה או לחוצה עד לנקודה שבה אנחנו לא יכולים לישון, אז מצבי רוח מטורפים או אינסטינקטים אובדניים מתחילים לעלות. וכשאתם חושבים על אנשים שמתים, מאבדים שליטה על גופם או הופכים סניליים (מה שסביר שיקרה לרבים מאיתנו), זה סיכוי מטריד. כשאנשים אהובים מאבדים את מה שאנחנו יודעים על דעתם, מאבדים את היכולת ליצור משפטים או נכנסים לפאניקה וזעם, כשאתם עדים לבני אדם מתפרקים – זה לא כל כך קל להיות פילוסופי לגבי הכל. אבל דרך ההקשרים האלה ודומיהם, דרך הרגשת הרגשות ולתת להם לנוע דרכם, אתם מקבלים הזדמנות להתפתח ולדעת את ערכו של שוויון-הנפש.

ה-פָּארַמִי הזה הוא למעשה שימושי כל הזמן, כי גם כאשר אנו חיים בסביבה מבוקרת שבה אנו יכולים להיות נקיים ומוזנים כראוי ומוגנים, הדברים לא נשארים נוחים או מעניינים לאורך זמן. זה לא רק בגלל שמצבים תמיד משתנים בצורה קיצונית כל כך, אלא גם בגלל האופי המשתנה של תחושות ותפיסות – שבאמצעותם "מעניין" או "נוח" הופך ל"מייגע". במצב שהוא די נעים, אנחנו לוקחים דברים כמובנים מאליהם, משתעממים, מרגישים שאנחנו מבזבזים את הזמן שלנו, וכן הלאה. עצם ההישארות עם הדברים כפי שהם, בהקשר ניטרלי יחסית, היא תרגול דהרמה מרכזי. ראיתי את זה בעצמי במנזרים שבהם האביזרים5 מסופקים בחינם ואתה חי עם אנשים ששומרים על כללי התרגול ומחויבים להתעוררות – אבל 'הפזמונים של זה-וזה הם בלתי נסבלים... והשיחה של הדהרמה כל כך משעממת... ויש לי רעיון נהדר לפרויקט בנייה – אם רק האחרים יסכימו איתי...' וכך הלאה.

התודעה תמיד מוצאת משהו להתעצבן עליו או להיות מוקסמת ממנו; היא תמיד מוצאת משהו להצטרך, לדאוג לו ולהצטער עליו. הסיבה לכך היא שהתודעה מקבלת קלט במונחים של תפיסות ותחושות שרושמות חוויה כנעימה או לא נעימה – וזה די טבעי. אבל אז תודעה לא מפותחת מוסיפה על זה פעילויות מנטליות ותוכניות של השתוקקות, סלידה ואינטרס אישי. אלו הן הנטיות הַמִּתְרַבּוֹת החבויות (anusaya) המוטמעות במודעוּת התודעה ומקבלות צורה כשהתודעה עולה לפעילותה. עם אלה, הכלת הלב שלנו והראייה מתכווצים. אנחנו מאבדים קשר עם המזל הטוב שיש לנו וכמה גרוע יותר זה היה יכול להיות; אנו שוכחים ומאבדים אמפתיה לחוסר המזל של אחרים; ואנחנו עורכים לראווה את כל ההיבטים המכוערים, המסריחים, המחוספסים והמייגעים של חיינו.

אז אזור הנוחות שלנו הוא רק אחוזים ממה שקורה בפועל. הדברים האחרים נמצאים בצד השני של הגבול שבו, ברגע שאנחנו נוגעים בו, יש רפלקס מתעוות, כי התודעה פשוט לא יכולה להיות עם הפחד, הכאב או חוסר ההתאמה. וחולשה זו זוכה להתעלמות. במקום זאת אנו נוטים לצורת חשיבה שמדמיינת את הטוב ביותר, רוצה את הטוב ביותר ורוצה להיות מנצחת. זה המסר של החברה. וכל מה שלא יכול להתאים לקריטריונים האלה הוא מִדַּרְגָּה שנייה, ויש להדיר אותו. החברה באופן כללי נוטה להדיר את העניים, הלא משכילים והבלתי מסוגלים. אז אנחנו דוחים אותם; אז אנחנו חוששים מהם; אז אנחנו דוחים אותם עוד קצת. ואותו סוג של חשיבה אקסקלוסיבית מופנית גם לעצמנו. אף אחד לא מספיק טוב, ואף אחד לא יכול להיות מספיק טוב כשמסתכלים עליו מנקודת המבט של אותו מצב תודעה ביקורתי. במבט מבעד לעדשה הזו, לעולם לא נוכל להיות מספיק טובים, חזקים מספיק, בהירים מספיק, רגועים מספיק – וזו אשמתנו. אז אנחנו דוחים את עצמנו, מסירים את התמיכה של חום-הלב, ועדיין דורשים שנצא וידנו על העליונה.

אמפתיה בהשתוות-התודעה

הדרך היחידה לצאת מזה היא דרך גישה אחרת: גישה של פיתוח שוויון-נפש כקבלה עצמית. טיפוח זה הוא אחד מהנושאים המתמשכים של תרגול הדהרמה. למשל במדיטציה: כאשר עולים זיכרונות כואבים או מצבי תודעה מכוערים, אנו עוצרים, מניחים הצידה את איך שהדברים צריכים להיות, ומשחררים את הניסיון לנתח או לתקן את התודעה. בבדיקת התגובות הללו (מבלי לשפוט אותן) מתפשטת על התודעה אמפתיה בהשתוות-התודעה. אין צורך להיאבק: 'אני יכול להיות עם זה'.

אני אוהב להגדיר את התהליך הזה כבעל שלושה שלבים: שימו לב; פִּגְשׁוּ מה שעולה; והכלילו הכל. כלומר, הרגישו את המחשבות, התחושות והרגשות כפי שהם; הרחיבו את המיקוד כדי להרגיש איך הם משפיעים על הגוף; ותנו לתשומת לב אמפטית לנוח על כל זה. אל תהיו עסוקים, ואל תמתינו סתם שהדברים יסתיימו – זו אינה הכללה מלאה. במקום זאת, רככו את הגישות הללו והכלילו הכל. ותנו לתהליך הזה להמשיך לכל מה שיעלה בהמשך. יהיה שחרור – שאולי לא יהיה מה שציפיתם. עם זאת, באמצעות התהליך הזה, אתם מתחילים לבטוח בהשפעתה של מודעוּת שוות-נפש. וזו נקודת המפנה האמיתית. כי כשיש לכם את הכלים, אתה נהיים להוטים להכליל את כל חייכם כתרגול דהרמה. אתם רוצים לראות איפה אתם נהיים רגישים ומתגוננים, ואתם מחפשים את הסימנים המובהקים של עצבנות והתכווצות – כי אם אתם שמים לב, מרחיבים, מרככים ומכלילים הכל, התנועה אל ההתעוררות ממשיכה.

בתור שלמות אם כן, שוויון-נפש הוא כוונה או 'שריר מנטלי' ולא רגש. זהו הלב הגדול שיכול להחזיק ביציבות תחושות ותפיסות במודעוּת מלאה מבלי להתערער מהם. וזה מתחזק למצב תודעתי כאשר הוא נתמך על ידי פָּארַמִי אחרים. שוויון-נפש מאפשר להרגשה להיכנס, להיות מורגשת במלואה ולעבור. זה מה שעושה אותו שימושי ביותר: אנחנו לא מבטלים את העולם, אלא מקבלים לב גדול מספיק כדי לאמץ אותו. ועם זה מגיעה גם ההיווכחות שהעולם – גופים, תחושות, תפיסות, פעילויות מנטליות ואפילו תודעה – הוא דבר חולף שאנו לא בבעלותו. אז אין צורך לרוץ, ואין מה לחסום. שוויון-נפש אם כן הוא מחסום-האש החיוני המלווה את כל ה-פָּארַמִי באותו שלב שבו ההתנגדות גוברת. אתם יודעים: התודעה מתעצבנת על הצורך בסבלנות, או ממלמלת, 'למה לי?' על נדיבות, או לוחשת, 'לא מגיע להם' כאשר מטפחים mettā. עם שוויון-נפש כלפי השיטפונות האלה, אינכם נתפסים ונסחפים בהם. במקום זאת ה-פָּארַמִי הזה הופך להיות השטח שלך.

שלושת הידיעות

כהקדמה להרהורים על ה-פָּארַמִי, הזכרתי6 את סיפורו של הבודהה-לעתיד יושב מתחת לעץ הבודהי ופוגש, ואז דוחה, את צבאו של מארה באמצעות קריאת הארץ לחזות במאגר הנרחב של השלמויות שצבר במהלך חייו הקודמים. תיאור אחר ממחיש את התפקיד שיש לשוויון-הנפש בכך. בתיאור זה (36M.), הבודהה מתאר שהיו לו שלוש הִוָּכְחוּיוֹת עוקבות: זו של חייו הקודמים; זה של טבעם של הטוב, הרע ותוצאותיהם; וזו של סיום הנטיות והשיטפונות הגורמים לסבל.

אז קודם כל, כשתודעתו 'מרוכזת והגיעה לעמידוּת'7, המיקוד שלו התרחב וכלל פנורמה של חייו הרבים. עכשיו רק דמיינו לעצמכם לעשות את זה בחיים היחידים שאתם יכולים לזכור – או להפנות את דעתכם על פרויקט או מערכת יחסים – והרהרו בפיתולים של הדרמה הזו: עכשיו מרגש, עכשיו מאבק, עכשיו בזבוז זמן, עכשיו התמדה, קבלת החלטות, תחושה רעה עם מהלומת חוסר מזל, ואז תחושה טובה עם התפרצות מזל... וכן הלאה. האם אתם יכולים לעשות זאת בלי להגיב, להירתע או להיות נוסטלגיים? האם אתם יכולים לעצור את הרכבי השיפוט, לעבור את היותכם קורבן או כוכב? אם אתם יכולים להמשיך ולחזות בכל אלה בשוויון-נפש, האם אתם יכולים לומר שהחיים האלה טובים או רעים? או שלא היו ואין אלה אלא מה שהיה, או שישנו – והאם אין זו חוויה לימודית? זה השלב הראשון של שוויון-נפש נבון.

במקרה של הבודהה לעתיד, ההיווכחות השנייה הייתה דרך התרחבות והעמקה נוספת: בהתרחבות מעבר להתבוננות על עצמו, הוא הרהר בכל היצורים שעוברים את העליות והמורדות של חייהם כפי שעבר הוא, וקוצרים את תוצאות מעשיהם. זו הייתה ההבנה של ה-kamma – שלכל פעולה, אפילו מנטלית, יש תוצאות. זהו חוק הסיבה והתוצאה. הוא אינו אישי, ולא מטיל אשמה. החוק אומר כי מעשים, מחשבות ודיבור מעלים אותך למצב בהיר או גוררים אותך למטה למצב אפל, בתלות באיכות האתית של הכוונה שיוזמת אותם. הכוונה בוחרת בעולם שמימי, גיהנום או איפשהו באמצע – רגע אחד בכל פעם. ואם אתה עובר מעבר לתגובות ולהסברים, אתה יוצר קשר עם כוונת התודעה. אז תוכל לחקור ולקבוע את המסלול הנכון.

אז כוונת שוויון-נפש יוצרת חוזק בלתי מֻטֶּה שנותן לך את ההזדמנות לראות ברור יותר. ולהציע את הכוח הזה לעצמך או לאחרים זו מתנה יקרה. פעם אחת חבר שלי זייף את המרשם הרפואי שלו ורכש תרופות ממכרות בתואנות שווא. אשתו ידעה על כך ומטבע הדברים הייתה מודאגת מאוד. אבל במקום למתוח עליו ביקורת, היא פשוט המתינה לשעתה, וברגע הנכון ציינה בפניו בקרירות ובאכפתיות שמה שהוא עושה עומד להכניס אותו לצרות עמוקות, מבחינת אובדן כבוד עצמי, רווחה פסיכולוגית ומבחינת החוק. אבל היא הבהירה שבחירת הפעולה תלויה בו. הטון השקול שלה והיעדר הדרמה וההאשמה חדרו עמוק, אז עם העידוד הזה לשקול היטב סיבה ותוצאה, הוא שינה מיד את דרכיו.

שוויון-נפש אינו קשור אם-כך להיות אדם פסיבי ולא להעריך פעולות. במקום זאת, פעולה בשוויון-נפש גורמת לנו להרגיש פחות אשמים, מתגוננים ותגובתיים. חוש מצפון טבעי יכול להתעורר כדי להנחות אותנו למה שבעומק ליבנו אנחנו יודעים שהוא נכון והגיוני. גישה תקיפה רק סוגרת את התודעה במיגננה, או מעוררת תגובת נגד. מצד שני, גישה פסיבית, שבה הכל בסדר ואנחנו משתיקים עצות ומשוב נבונים, משאירה אותנו טרף לדחפים ולהרגלים העיוורים שלנו. דרך האמצע של הבודהה לוקחת את הידע של סיבה ותוצאה תוך שהיא הופכת את הכוונה, ולא את העצמי, לבעל הפעולה. אז תורתו של הבודהה מציעה לנו קווים מנחים רגועים וברורים המכבדים את החוש המוסרי המולד שלנו, במקום הטפה צדקנית שמציגה אותנו כפעוטות מושחתים ללא תקנה.

עם זאת, נדרשת תשומת לב בלתי פוסקת ויציבה של שוויון-נפש מתמשך כדי להעיד על כל מעשינו8. אז זה עניין של קבלה עצמית ללא תנאי: זה מה שהיית, ומה שעשית לטוב או לרע. בלי צנזורה, בלי הצדקות – פשוט הישארו מעודכנים. אז התודעה יכול לפעול מחוץ לבתי הדין ולמצעדי השקפת-העצמיות. מעמיק לראות שמה שכל אחד מאיתנו חווה כ'עצמי' הוא למעשה זרם של סיבה ותוצאה, לטוב ולרע. הkamma-, לא הגורל העיוור או האני הפגום, היא שנושאת את התודעה ויוצרת היסטוריה 'אישית'. הבודהה לעתיד לא נח עם ההיווכחות הזו, אלא חדר עמוק יותר. בוויתור על צער או התרוממות רוח על מה שהבין כעת, תודעתו העמיקה לסקור את ההנחות התומכות ב-kamma: חיפוש אחר אושר דרך רווח והיפטרות; השאיפה לביטחון באמצעות רכישת השקפה פילוסופית או דתית; האחיזה שמחזיקה את התודעה כ-עצמי בלתי משתנה; וההכחשה של חוסר בעלות על חוסר שביעות רצון יום אחר יום לעשות את כל זה9. כפי שראינו, אלו הם שיטפונות החושניות, ההשקפות, ההתהוות והבורות. כשחדר מעבר להטיות הללו, דרך ראייתן כפי שהן, תודעתו השתחרר מכל סבל ולחץ. זו הייתה ההכרה השלישית.

לקרוא לאדם ששוחרר במלואו כל דבר הוא עסק שעלול להיות מבלבל, אז הוא כינה את עצמו כאל 'Tathāgata' (הלך כך), למרות שבדרך כלל אנו משתמשים במילה הקלה יותר 'בודהה' (ער; ידיעה מלאה) ככינוי. לא שהוא היה צריך באופן אישי תואר לנקוט עמדה לגביו. הוא היה די מגניב לגבי כל זה. לדוגמה, ב-Brahmajāla Sutta (D.1) הוא יעץ לנזירים כיצד להגיב כאשר הם שומעים אחרים מזלזלים בבודהה או משבחים אותו. ההערה שלו הייתה שבין אם הנזירים הרגישו כועסים ומורת רוח במקרה של זלזול, או מרוממים במקרה של שבח – 'זה רק יהווה מכשול עבורכם.' התגובה הנכונה הייתה פשוט להתייחס לזלזול או לשבח או כאל לא נכון או כמבוסס היטב. אין צורך להגן או לאשר אדם; מאמץ כזה מעודד השקפות, הזדהות וקונפליקט. אבל זה לא כאילו אין הערכה, ושהכל אותו דבר; בהחלט יש הערכה ותגובה. אבל התגובה מגיעה מתודעה שהיא שוות-נפש סביב זהות ומאפשרת לתבונה לדבר בבהירות על פעולות והתנהגות, לא על אישיות. הדברים נתפסים כ'כך', 'בדיוק כך'; ה'הלך כך' רואה אפילו אמת כ'כך' ללא היאחזות.

אז שוויון-נפש הוא ענווה עמוקה המאפשרת לתודעה לצאת מאימוץ כל זהות, כל השקפה, כל שיפוט. בהשתוות התודעה, כוונות התבונה והוויתור עושות את הבחירה לנטוש את הסיבה לסבל, והתחשבות וחמלה מעודדות אחרים לעשות אותו דבר.

פיתוח השתוות במדיטציה

כמו ברבות מהשלמויות הללו, הפעלת שוויון-נפש מתחילה בבית. כל ה-פָּארַמִי רוכשים את מלוא כוחם רק כשהם מבוססים בתשומת הלב האינטימית של המדיטציה. בפשטות, תרגול מדיטציה מפתח שוויון-נפש בשתי דרכים. הראשונה היא על ידי ייצוב אנרגיית התודעה. זה קורה באמצעות איחוד מנטאלי רגוע, שבו תהליך מיקוד התודעה בנושא אחד מאחד, מחליק ומחזק את האנרגיה שלה. כאשר התודעה מניחה בצד את מגע החושים החיצוניים, ואת ההתרגשות וההיקסמות הנלווים אליו, אנרגיית התודעה מתייצבת ומתאחדת עם אנרגיית הגוף. תודעה כזו יכולה אז ליהנות מהחיוניות שלה ולהרחיב את המודעוּת שלו בצורה רחבה יותר מבלי לאבד את המרכז. זהו samādhi; וככל שהוא מעמיק, שלוות התודעה והקלות מתעדנים ומתייצבים, ומשאירים בהירות ושוויון-נפש. זה נקרא פיתוח 'תודעה' – הכוונה לאנרגיה הרועדת או מתהדקת, עולה או מקרינה, כשהיא תלויה בתפיסות ובתחושות.

אז במדיטציה אנו מכירים את ההיבט האנרגטי של התודעה, ובאמצעות פיתוחו וטיהורו אנו יכולים לנוח ביסוד הזה ולא בכל מה שבא והולך. אז התודעה נשארת שקולה: היא לא נמשכת החוצה, נדחקת פנימה או מטלטלת על ידי האירועים. ובהתאם לכך, התודעה מתיישבת על בסיס יסוד זה; בתוככי העולם, היא עדיין מרגישה שלמה, בריאה ובמיטבה.

הדרך השנייה שבה תרגול מדיטציה מפתח שוויון-נפש היא באמצעות יכולות האינטליגנציה והתובנה של התודעה. זהו היבט של תבונה (paññā) הנקרא ñāna: ידיעה חודרת שיכולה לדעת, 'זו מחשבה, זו תחושה, זהו מצב רוח. זהו לאהוב, זהו לא לאהוב. זהו לזכור, זהו לאבד את זה.’ ניתן לאמן אבחנה כזו להיות שוות-נפש וללא פניות; בעוד שהיא נוגעת במחשבות, תחושות ומצבי תודעה, ניתן לאמן אותה לא להירתע, להתחמק, ​​לברך או להאשים.

ככל שיש לנו את היכולת לקבל את החוויה ולהרהר בה, כך אנו רואים אותה יותר כנגרמת (ולכן נתונה להתפרקות), ניתנת לשינוי, ובלתי שייכת לאיש. מוקד תובנות זה (vipassanā) רואה את החוויה במונחים של שלושת שערי האלמוות: העדר-תשוקה, העדר-סימנים והעדר עצמיות. במובן מסוים, כולם מסתכמים לאותו דבר, השקפה מתוקנת של האופן שבו אנחנו בדרך כלל מסמנים או תופסים דברים. ללא השקפה מתוקנת זו, אנו מתייגים דברים באופן לא מודע במונחים של הרצוי בהם, כלומר האופי הנעים10 או הבלתי נעים שבהם. ולכן אנחנו מנסים להשיג את הנעימים ולהתרחק מהלא נעימים. אבל במדיטציה אתם מגלים שאתם לא יכולים לקבל או להתרחק ממה שמתעורר11. ככל שאתם רוצים יותר שלווה ושקט, כך אתם נסערים ועצבניים יותר. ככל שאתם מנסים להיפטר מרגעי התודעה המטופשים והמכוערים, כך הם תוקפים אתכם בהתמדה. לאחר זמן מה אתם מגלים שהאפשרות האמיתית היחידה היא לשים לב היטב ולאמץ שוויון-נפש מתבונן. ואז החומר החם מתחיל להתאדות, וכאשר הכוונה השלווה של שוויון-הנפש מתפשטת על פני התודעה, אפשר לממש שקט פנימי טבעי.

העמקה לתוך התודעה נעדרת הסימן

התובנה מעודדת תהליך זה על ידי חדירה לתהליך התפיסתי12 שמתייג או 'מסמן' את הכל. תפיסה היא פעילות של זיהוי אובייקט כמשהו ידוע. זהו מנהל התזכירים המנטליים הקטנטנים, הוא זה שמתייג דברים: 'זה נורא, זה הומוריסטי, זה איום, זה פנטסטי' וכן הלאה. אך כאשר אנו מזהים שמה שאנו חווים הוא לא קבוע ומשתנה, אז אנו רואים שכל תוויות הזיכרון אינן נכונות באופן סופי ומתמשך. במילים אחרות, הסימון של דברים כאילו הם תמיד ככה או ככה משתנה עם מצבי הרוח שלנו, נקודות המבט שלנו וההקשר שבו אנחנו חווים אותם. כך שהדברים רצויים תלויים ברצון שלנו, לא בעצמם. לדוגמה, מוזיקה תוססת היא נהדרת כשאתה רוקד, אבל נוראה כשאתה מנסה להירדם. התמקדות בטבע העדר-הקביעות וברגע של החוויה אולי לא תגרום לך לישון מיד, אבל שוויון-הנפש שבה ירגיע את חוסר השקט והעצבנות. תובנה מסיטה את הסימנים – עד למימוש חוסר הסימנים.

לפעמים התפיסה, המסמנת, מתחילה להיות תזזיתית למדי: נניח, במצב שבו יש קונפליקט והמסמנת רוצה להגדיר נכון ולא נכון. ואז הצורך להיות משהו מעורר צורך לנקוט עמדה ולהחזיק עמדה. זה בתורו גורם לנו לגבש השקפות חזקות; אנו מעדיפים ומגנים אנשים בתור בחורים טובים או רעים. (וכמובן, אנחנו גם עושים זאת לעצמנו). במונחים של אירועים בעולם, תמיד יש מישהו שאתם יכולים ללעוג לו או להכפיש אותו: העריץ של הרגע או השר המושחת של השנה. ואז יש את אלה שלהם אתם יכולים להריע, האבירים הלבנים. ואז בשנה שלאחר מכן, זה מתהפך, והאבירים הלבנים התגלו כנגועים באינטרס אישי ולכן הם הופכים לנבלים.

זה הסיפור של פוליטיקה לא? איך מעצמות המערב יכולות להראות כמשחררות מדינות אחרות מהמשטרים הרודניים שלהן – ואז מתגלות כמונעות על ידי אינטרס כלכלי של עצמן. ואיך מתגלים בעלי בריתנו כמי שמתמסרים לאותו סוג של שחיתות כמו אויבינו. אנו מתמקדים בסימן הטוב ומתעלמים מהסימנים האחרים, או שאנו עושים את אותו הדבר עם הסימן הרע. אבל כאשר התבונה שוויונית אנו מכירים בכך שהתפיסה מושפעת מהאינטרס האישי: 'העם שלי, הדת שלי מול אותם אחרים'. התובנה חושפת את ההטיה של העצמי.

קיבלתי שיעור בהעדר-סימנים והעדר עצמיות בזמן שהשתתפתי בקבורת שמיים בטיבט. בקבורת שמים, גופה מונחת על האדמה ונחתכת כדי למשוך את הנשרים – אשר יורדים בלהקה כדי לטרוף את הבשר. לאחר מכן מרסקים את העצמות לאבקה ומפזרים. זה עגום מספיק כשמתוארים במילים... אבל בחיים האמיתיים, כשאדם רואה שתיים או שלוש גופות טריות מושלכות מעגלה, יש הלם תפיסתי – כי התודעה 'מסמנת' את הגופות כ'אנשים ישנים'. אז כשהקצבים מתחילים לחתוך אותם כאילו הם חותכים צד של בהמה... וכאשר בתוך כמה דקות להקת ציפורים להוטות מכסות לגמרי את הגופות בערימה מתנועעת... ואז תוך כמה דקות הם נעלמים ומשאירים רק ערימה מפוזרת של עצמות... הסימנים של 'אדם' (אב או אם של מישהו), 'גוף אדם', 'בשר' ו'עצמות' מבזיקים בתודעה בעוצמה רגשית ונעלמים. כל מה שנותר הוא בהירות מפוכחת וריקה.

ואז אתם מסתכלים על הגוף שלכם ושל האנשים סביבכם: זקנים, צעירים, זכרים, נקבות, שמן, רזה. ואתם אומרים, 'מי זה?' כשלעצמו גוף הוא לא משהו ולא כלום. אבל זה בהחלט לא 'אני' או 'שלי' וכאשר אנו מזהים שאובייקט הוא לא מה שאנו מתייגים אותו, התיוג מפסיק; יש העדר-סימנים ואי הזדהות עם האובייקט הזה.

יש לזה גם השפעה עמוקה על הסוכן המנטלי של יצירת הסימנים, אותו מזכיר פנימי מהיר שתמיד מוסר לנו את השם, הדעה – הסימן. עסוק, לא? אבל כאשר כל הסימנים נתפסים כיחסיים, וכאשר האינטרס האישי הכפייתי מונח בצד, אז המזכיר יכולה לקחת הפסקה. עם המסמן בחופשה, נוכל לקבל טעימה מן השלווה העמוקה. זה נקרא 'לא לעשות-זה-ההוא' (atammayatā)13, מימוש מקור התודעה. אין הזדהות, אפילו עם הידיעה שהיא המחבוא האחרון של השקפת העצמיות. אין צורך פנימי לדעת ולתאר שום דבר – ובכל זאת יש מודעוּת ברורה. זוהי הפסקת ה'שם' שהיא ביטוי נרדף להתעוררות מלאה.

שוויון-נפש, ממוסגר על ידי שלמויות אחרות ומיושם על הרפלקסים של התודעה במדיטציה, ממשיך לשחרר את ההעדפות היוצרות את העולם שלנו14. כאשר התודעה מרפה לחלוטין, זהו atammayatā – הרובד העמוק ביותר של המודעוּת שבו אין תיוג ואין כוונה. אנרגיית התודעה אינה מוטרדת, וכושר ההבחנה שלה ברור אך אינו מייצר כל סימנים. שחרור התודעה (ceto-vimutti) ושחרור התבונה (paññā -vimutti) התחברו. אין רעד להגיב לו, או להדוף אותו, ואין רעיונות להיאחז בהם. תכונה בסיסית יותר, 'יסוד הנירוואנה', מתממשת.

* * *

סיכום: להבין זאת במלואו

פרק אחד עשר (ואחרון)15 מתוך הספר "פָּארַמִי" מאת אג'אהן סוצ'יטו

להבין זאת במלואו

כאשר אנו חושבים על חוויותיו של הבודהה16, ההשפעה יכולה להיות מעוררת השראה או מכשילה. אנו יכולים לחשוב, 'אני לא חווה את זה; אני לא יכול להתרכז כל כך, אין לי את הזמן או את הנחישות'. עם זאת, יתרון גדול אחד שיש לנו על פני הבודהה הוא שאנו יכולים להתמקד בתורות ולהמשיך לטפח את הדרך שהוא הציג בקפידה17. בעזרת התבוננות נבונה אנו יכולים להשיג הבנה אינטלקטואלית של הדהרמה, ועל ידי ניצול ההזדמנויות שהחיים מציעים, אנו יכולים ליישם את הדהרמה בפועל ולהיות עדים לתוצאות.

בקבוצת ההרהורים הספציפית בספר זה, הפזמון הקבוע הוא ליצור קשר עם הזרמים התת-קרקעיים וההטיות השוטפות את התודעה, ולהשתמש ב-פָּארַמִי כדי לחצות אותם. ה-פָּארַמִי הן תורות שאפשר להשתמש בהן בחיי היומיום, אך גם שיעמיקו את המדיטציה. באמצעות תרגול השלמויות, אנו יכולים לבחון כל התנסות שיש לנו - בין אם היא מזיזה אותנו או מחזיקה אותנו יציבים - עם השאלה הזו: 'האם זה שרועד, או דוחף, הוא באמת אני עצמי?' "האם זה שמרגיש מוצק, רוצה להיאחז, באמת מי שאני?" עם התבוננות נבונה ועמוקה כנראה נכיר, "אני לא תמיד ככה. זה תלוי ב... מגע נעים / להיות מאוים / להרגיש בריא / בהערות של אחרים ... וכו' וכו'." אז כשאנו זוכרים זאת, ומתבוננים בשוויון נפש מודע, נוכל להבין, "אה, זו סתם יהירות, זו רק הזדהות, זה סתם ספק, זה רק לחץ." ככל שהבנה זו תהיה רגעית, אנו יכולים עדיין לחוות בסיס שאינו מתבטא כמצב או כתחושה. זהו בסיס שאינו מצב תודעה, אלא שלווה פנימית שמצבים מנטליים אינם יכולים להשפיע עליה.

עם זאת, כשאנו מנסים להחזיק בו18, לתבוע אותו או לפענח אותו, שיטפונות ההשקפות, ההתהוות והבורוּת משתלטים. הכרה בכך הופכת אותנו באופן אישי לצנועים ומכבדים יותר כלפי הדרך. בכל אופן שאנו ומצבנו נראים, הדרך מתפתחת באמצעות תבונה המושפעת מתשומת-לב, מחוזקת על ידי איפוק, ומוחזקת ישרה על ידי שוויון נפש. לכן, בכל פעם שמתעורר הרגל ישן, או כאשר תוכנית של 'מה אני באמת ומה אני צריך להיות' חוזרת לפעולה, עלינו לשים לב, לפגוש את מה שעולה ולכלול אותו בתרגול שלנו.

'עבודה פנימית' זו יכולה גם להיות תרומתנו לרווחת העולם. מתוך הבהירות והפתיחות הללו, נחישות וחמלה יעלו וינחו את חיינו. תגובה אחת לבורות, לחמדנות ולהרס היא להתייאש מכל זה - אבל זה סוגר את המודעות ומגביל תגובה נבונה יותר. אנו יכולים גם להיכנס לעמדה של האשמה או ענישה; או להרגיש בלתי ראויים; או שאנו יכולים לשער שזה הכל חלק מתוכנית אלוהית כלשהי. במקום זאת, האחריות האישית היא להתכוונן ל-פָּארַמִי, ולהביא אותם לידי ביטוי באופן שבו אנו חיים את חיינו.

לכן, מה שדרך הבודהה מציגה היא תרבות - לא טכניקה או אידיאולוגיה או אמירה מטאפיזית על עצמנו, העולם או המשמעות של הכל. בעיקרו של דבר, זוהי דרך שיש לחיות אותה - עם הנחיות מועילות רבות, בוודאי - אך לחיות אותה בחוסר הוודאות והייחודיות של חייו של כל אדם. על ידי הבאת עצמנו במלואנו ובחמלה אל עדשות המודעות שלנו, אנו מוצאים את הדרך, וה-פָּארַמִי נותנים לנו תרגילים לעשות בדיוק את זה.

אז, אפילו בעולם המושפע מחמדנות, שנאה ואשליה, אנו יכולים לראות את הטוב בעצמנו ובאחרים, להתכוונן אליו ולגרום לו להתפתח. בכך אין מקום לשאננות, ייאוש או חרטה. דרך זו היא כבר שחרור באמצעות תכונות-טובות, תבונה, סבלנות ושוויון-נפש. איננו יכולים לחזות את הפרטים של מה שדרכם היא תיקח אותנו. אבל כל תובנה לגבי רוחב ובהירות הנתיב מראה לנו שאין שום דבר אחר שראוי לעשות, ויש לנו כל האמצעים להישאר עליו.