שיחות דהרמה של אג'אהן צ'ה ב'

לחיות בעולם

שיחת דהרמה מאת אג'אהן צ'ה1

תרגום מאנגלית והערות (אם לא נכתב אחרת) פניננדו בהיקהו

רוב האנשים עדיין לא יודעים את מהות תרגול המדיטציה. הם חושבים שמדיטציית הליכה, מדיטציית ישיבה והאזנה לשיחות דהרמה הן התרגול. אלו הן רק הצורות החיצוניות של התרגול. התרגול האמיתי מתרחש כאשר התודעה נתקלת באובייקט חושי. זה המקום לתרגל, שם מתרחש מגע חושי. כאשר אנשים אומרים דברים שאנחנו לא אוהבים, יש התמרמרות, אם הם אומרים דברים שאנחנו אוהבים, אנחנו חווים אושר. עכשיו, זה המקום לתרגל. איך אנחנו הולכים לתרגל עם הדברים האלה? זוהי הנקודה המכרעת. אם אנחנו פשוט רצים סביב ברדיפה אחרי אושר ובורחים כל הזמן מסבל, נוּכַל לתרגל עד יום מותנו ולעולם לא לראות את הדהרמה. זה חסר תועלת. כאשר עולים אושר וסבל, איך אנחנו הולכים להשתמש בדהרמה כדי להשתחרר מהם? זוהי נקודת התרגול2.

בדרך כלל, כאשר אנשים נתקלים במשהו לא נעים, הם לא נפתחים אליו. לדוגמה, כאשר אנשים סופגים ביקורת: 'אל תטרידו אותי!' 'למה להאשים אותי?' זה מישהו שסגר את עצמו. שם בדיוק המקום להתאמן. כשאנשים מבקרים אותנו, עלינו להקשיב. האם הם דוברים אמת? עלינו להיות פתוחים ולשקול את מה שהם אומרים. אולי יש משהו במה שהם אומרים, אולי יש בתוכנו משהו ראוי לאשמה. הם אולי צודקים, ובכל זאת אנחנו מיד נעלבים. אם אנשים מצביעים על הפגמים שלנו, עלינו לשאוף להיפטר מהפגמים האלה ולהשתפר. כך אנשים אינטליגנטים מתאמנים. המקום שבו יש בלבול הוא המקום שבו שלווה יכולה לעלות. כאשר הבלבול נחדר בהבנה, מה שנותר הוא שלווה3. יש אנשים שלא יכולים לקבל ביקורת, הם יהירים. במקום זאת הם מסתובבים ומתווכחים. זה נכון במיוחד כשמבוגרים מתמודדים עם ילדים. למעשה, ילדים עשויים לומר לפעמים דברים אינטליגנטיים, אבל אם את במקרה אמא ​​שלהם, למשל, את לא יכולה להיכנע להם. אם אתה מורה, תלמידיך עשויים לפעמים לומר לך משהו שלא ידעת, אבל מכיוון שאתה המורה אינך יכול להקשיב. זו אינה חשיבה נכונה.

בימי הבודהה היה תלמיד אחד שהיה מאוד חד-אבחנה. פעם, כשהבודהה הסביר את הדהרמה, הוא פנה לנזיר זה ושאל, "סָרִיפּוּטַּה, האם אתה מאמין בזה?" השיב הנכבד סָרִיפּוּטַּה, "לא, אני עדיין לא מאמין בזה." הבודהה שיבח את תשובתו; "טוב הדבר, סָרִיפּוּטַּה, אתה מי שניחן בתבונה. הנבון איננו מאמין בקלות, הוא מקשיב בתודעה פתוחה ואז שוקל את האמת שבעניין לפני שהוא מאמין או לא מאמין."4 אז הבודהה הציב כאן דוגמה טובה למורה. מה שאמר הנכבד סָרִיפּוּטַּה היה נכון, הוא פשוט ביטא את רגשותיו האמיתיים. יש אנשים שיחשבו שאמירה שאתה לא מאמין בתורה מסוימת תהיה כמו הטלת ספק בסמכותו של המורה, הם יפחדו לומר דבר כזה. הם פשוט ימשיכו ויסכימו. זוהי דרך העולם5. אבל הבודהה לא נעלב. הוא אמר שאתה לא צריך להתבייש בדברים שאינם פסולים או רעים. זה לא פסול לומר שאתה לא מאמין אם אתה לא מאמין. זו הסיבה שהנכבד סָרִיפּוּטַּה אמר, "אני עדיין לא מאמין בזה." הבודהה שיבח אותו; "לנזיר הזה יש תבונה רבה. הוא שוקל בזהירות לפני שהוא מאמין במשהו." מעשיו של הבודהה כאן הם דוגמה טובה למי שהינם מורים לאחרים. לפעמים אתם יכולים ללמוד דברים אפילו מילדים קטנים; אל תיאחזו בעיוורון בעמדות סמכות.

בין אם אתם עומדים, יושבים או הולכים במקומות שונים, תוכלו תמיד ללמוד את הדברים סביבכם. אנו לומדים בדרך הטבעית, פתוחים לכל הדברים, בין אם מדובר במראות, צלילים, ריחות, טעמים, תחושות או מחשבות6. האדם הנבון שוקל את כולם. בתרגול האמיתי אנו מגיעים לנקודה שבה אין עוד דאגות שמעיקות על התודעה. אם עדיין איננו מכירים מהי חיבה ומהי סלידה כשהם עולים, עדיין יש דאגה מסוימת בתודעתנו. אם אנו יודעים את האמת של הדברים הללו, אנו מהרהרים, 'אה, אין כלום בתחושת החיבה הזו כאן. זוהי רק תחושה שעולה וחולפת. סלידה אינה יותר מתחושה שעולה וחולפת. למה לעשות מהם משהו?' אם אנו חושבים שאושר וסבל הם רכוש אישי, אז אנו בצרות, לעולם לא נעבור מעבר לנקודה של דאגה כזו או אחרת בשרשרת אינסופית. כך הם הדברים לרוב האנשים.

אבל בימים אלה, מורים לא מרבים לדבר על התודעה כשהם מלמדים את הדהרמה, הם לא מדברים על האמת. אם מדברים על האמת, אנשים עשויים להתנגד. הם אומרים דברים כמו, 'הוא לא יודע את הזמן והמקום, הוא לא יודע איך לדבר יפה'. אבל אנשים צריכים להקשיב לאמת. מורה אמיתי לא רק מדבר מהזיכרון, הוא אומר את האמת. אנשים בחברה בדרך כלל מדברים מהזיכרון, המורה מדבר את האמת. אנשים בחברה בדרך כלל מדברים מהזיכרון, ויתרה מכך, הם בדרך כלל מדברים בצורה כזו שמרוממת את עצמם. הנזיר האמיתי לא מדבר ככה, הוא מדבר את האמת, דברים כפי שהם. לא משנה כמה המורה מסביר את האמת, קשה לאנשים להבין. קשה להבין את הדהרמה. אם אתם מבינים את הדהרמה, עליכם לתרגל בהתאם. ייתכן שלא יהיה צורך להיות נזיר, למרות שחיי הנזיר הם הצורה האידיאלית לתרגול. כדי לתרגל באמת, עליכם לנטוש את בלבול העולם, לוותר על משפחה ורכוש, ולצאת ליערות. אלה המקומות האידיאליים לתרגל.

אבל אם עדיין יש לנו משפחה ואחריות, איך עלינו לתרגל?

יש אנשים שאומרים שאי אפשר לתרגל דהרמה כיושב-בית. חשבו, איזו קבוצה גדולה יותר, נזירים או יושבי-בית7? יש הרבה יותר יושבי-בית. עכשיו, אם רק הנזירים מתרגלים ויושבי הבית לא, אז זה אומר שיהיה הרבה בלבול8. זו הבנה שגויה. 'אני לא יכול להפוך לנזיר'. להפוך לנזיר זו לא הנקודה! להיות נזיר לא אומר כלום, אם אתם לא מתרגלים. אם אתם באמת מבינים את תרגול הדהרמה, אז לא משנה באיזה תפקיד או מקצוע אתם מחזיקים בחיים, בין אם זה מורה, רופא, עובד מדינה או כל דבר אחר, אתם יכולים לתרגל את הדהרמה בכל דקה ביום. לחשוב שאתם לא יכולים לתרגל כיושבי בית זה לאבד את המסלול לחלוטין. מדוע אנשים יכולים למצוא תמריץ לעשות דברים אחרים? אם הם מרגישים שחסר להם משהו, הם עושים מאמץ להשיג אותו. אם יש מספיק רצון, אנשים יכולים לעשות הכל. יש שאומרים, 'אין לי זמן לתרגל את הדהרמה'. אני אומר, 'אז איך זה שיש לך זמן לנשום?' נשימה חיונית לחייהם של אנשים. אם הם היו רואים את תרגול הדהרמה כחיוני לחייהם, הם היו רואים בו חשיבות כמו הנשימה שלהם.

תרגול הדהרמה אינו משהו שאתם צריכים לרוץ בשבילו או להתיש את עצמכם עליו. רק התבוננו בתחושות שעולים בתודעתכם. כאשר העין רואה צורה, האוזן שומעת צלילים, האף מריח ריחות וכן הלאה, כולם מגיעים לתודעה אחת זו, 'זה שיודע'. עכשיו, כאשר התודעה תופסת דברים אלה, מה קורה? אם אנחנו מחבבים את האובייקט הזה, אנחנו חווים הנאה, אם אנחנו סולדים ממנו, אנחנו חווים אי-הנאה. זה כל מה שיש.

אז איפה תמצאו אושר בעולם הזה? האם אתם מצפים שכולם יגידו לכם רק דברים נעימים כל חייכם? האם זה אפשרי? לא, זה לא אפשרי. אם זה לא אפשרי, אז לאן תלכו? העולם פשוט כזה, עלינו להכיר את העולם - lokavidū - להכיר את האמת של העולם הזה. העולם הוא משהו שעלינו להבין בבירור. הבודהה חי בעולם הזה, הוא לא חי בשום מקום אחר. הוא חווה חיי משפחה, אבל הוא ראה את המגבלות שלהם וניתק את עצמו מהם. עכשיו, איך אתם, כיושבי בית, הולכים לתרגל? אם אתם רוצים לתרגל, עליכם להשתדל ללכת בדרך. אם תתמידו בתרגול, גם אתם תראו את המגבלות של העולם הזה ותוכלו להרפות מהם.

אנשים ששותים אלכוהול לפעמים אומרים, 'אני פשוט לא יכול לוותר על זה'. למה הם לא יכולים לוותר על זה? כי הם עדיין לא רואים את הסיכון שבדבר. אם הם היו רואים בבירור את הסיכון שבדבר, הם לא היו צריכים לחכות שיגידו להם לוותר. אם אינכם רואים את הסיכון במשהו, פירוש הדבר שגם אינכם יכולים לראות את היתרון של לוותר עליו. התרגול שלכם הופך לחסר תועלת, אתם פשוט משחקים בלתרגל. אם אתם רואים בבירור את הסיכון והיתרון של משהו, לא תצטרכו לחכות שאחרים יספרו לכם עליו.

חשבו על הסיפור של הדייג שמוצא משהו במלכודת הדגים שלו. הוא יודע שמשהו שם, הוא יכול לשמוע אותו מפרפר בפנים. מתוך מחשבה שזה דג, הוא מושיט את ידו למלכודת, רק כדי למצוא סוג אחר של בעל חיים. הוא עדיין לא יכול לראות אותו, אז הוא מתלבט לגביו. זה יכול להיות צלופח9, אבל מצד שני זה יכול להיות נחש. אם הוא יזרוק אותו הוא עלול להתחרט, זה יכול להיות צלופח. מצד שני, אם הוא ימשיך להחזיק בו והוא יתברר כנחש, הוא עלול להכיש אותו. הוא לכוד במצב של ספק. התשוקה שלו כל כך חזקה שהוא נאחז, למקרה שזה צלופח, אבל ברגע שהוא מוציא אותו ורואה את העור המפוספס הוא זורק אותו מיד. הוא לא צריך לחכות שמישהו יקרא, 'זה נחש, זה נחש, תניח לו!' מראה הנחש אומר לו מה לעשות הרבה יותר ברור ממה שמילים יכולות לעשות. למה? כי הוא רואה את הסכנה - נחשים יכולים לנשוך! אף אחד לא צריך לספר לו על זה. באותו אופן, אם נתרגל עד שנראה את הדברים כפי שהם, לא נתערב בדברים מזיקים.

אנשים בדרך כלל לא מתרגלים בדרך זו, הם בדרך כלל עושים דברים אחרים. הם לא מהרהרים בדברים, הם לא מהרהרים בזקנה, מחלה ומוות. הם מדברים רק על אי-הזדקנות ואי-מוות, אז הם אף פעם לא מפתחים את התחושה הנכונה לתרגול דהרמה. הם הולכים ומקשיבים לשיחות דהרמה אבל הם לא באמת מקשיבים. לפעמים אני מוזמן לתת הרצאות באירועים חשובים, אבל זה מטרד בשבילי ללכת. למה כך? כי כשאני מסתכל על האנשים שהתאספו שם אני יכול לראות שהם לא באו להקשיב לדהרמה. חלקם מדיפים ריח של אלכוהול, חלקם מעשנים סיגריות, חלקם משוחחים; הם בכלל לא נראים כמו אנשים שבאו מתוך אמון בדהרמה. מתן הרצאות במקומות כאלה נושא פרי מועט. אנשים ששקועים ברשלנות נוטים לחשוב דברים כמו, 'מתי הוא יפסיק כבר לדבר? לא יכול לעשות את זה, לא יכול לעשות את זה ...' המחשבות שלהם פשוט נודדות לכל עבר.

לפעמים הם אפילו מזמינים אותי לתת הרצאה רק לשם פורמליות: 'בבקשה תן לנו רק הרצאת דהרמה קטנה, אדוני הנכבד.'10 הם לא רוצים שאדבר יותר מדי, זה עלול לעצבן אותם! ברגע שאני שומע אנשים אומרים את זה אני יודע על מה הם מדברים. האנשים האלה לא אוהבים להקשיב לדהרמה. זה מרגיז אותם. אם אני רק אתן שיחה קצרה הם לא יבינו. אם אתה לוקח רק קצת אוכל, האם זה מספיק? ברור שלא.

לפעמים אני נושא שיחה, רק מתחמם לנושא, ואיזה שיכור יקרא, 'אוקיי, פנו מקום, פנו מקום לאדון הנכבד, הוא יוצא עכשיו!' - מנסה לגרש אותי! אם אני פוגש אדם כזה, אני מקבל הרבה חומר למחשבה, אני מקבל תובנה לגבי טבע האדם. זה כמו אדם שיש לו בקבוק מלא מים ואז מבקש עוד. אין איפה לשים את זה. זה לא שווה את הזמן והאנרגיה ללמד אותם, כי התודעה שלהם כבר מלאה. אם תשפכו עוד וזה פשוט יישפך ללא תועלת. אם הבקבוק שלהם היה ריק, היה איפה לשים את המים, וגם הנותן וגם המקבל היו מרוויחים.

בדרך זו, כאשר אנשים באמת מתעניינים בדהרמה ויושבים בשקט, ומקשיבים היטב, אני מרגיש יותר השראה ללמד. אם אנשים לא שמים לב זה בדיוק כמו האיש עם הבקבוק המלא במים, אין מקום להכניס יותר. זה בקושי שווה לי לדבר איתם. במצבים כאלה אני פשוט לא מוצא שום אנרגיה ללמד. אי אפשר להשקיע הרבה אנרגיה בנתינה, כשאף אחד לא משקיע הרבה אנרגיה בקבלה.

בימים אלה, מתן הרצאות נוטה להיות ככה, וזה מחמיר כל הזמן. אנשים לא מחפשים את האמת, הם לומדים פשוט כדי למצוא את הידע הדרוש כדי להתפרנס, לגדל משפחות ולדאוג לעצמם. הם לומדים לפרנסתם. אולי יש קצת לימוד של דהרמה, אבל לא הרבה. לתלמידים בימינו יש הרבה יותר ידע מאשר לתלמידים של פעם. יש להם כל צרכיהם, הכל יותר נוח. אבל יש להם גם הרבה יותר בלבול וסבל מאשר בעבר. למה זה ככה? כי הם מחפשים רק את סוג הידע שמשמש למחייתם.

אפילו הנזירים הם כאלה. לפעמים אני שומע אותם אומרים, 'לא הפכתי לנזיר כדי לתרגל את הדהרמה, הוסמכתי רק כדי ללמוד'. אלו דבריו של מישהו שניתק לחלוטין את נתיב התרגול. אין דרך קדימה, זה מבוי סתום. כשהנזירים האלה מלמדים זה רק מהזיכרון. הם אולי מלמדים דבר אחד אבל התודעה שלהם נמצאת במקום אחר לגמרי. אין אמת בתורות כאלה.

ככה הוא העולם. אם אתה מנסה לחיות בפשטות, לתרגל את הדהרמה ולחיות בשלווה, הם אומרים שאתה מוזר ואנטי-חברתי. הם אומרים שאתה חוסם את הקידמה בחברה. הם אפילו מאיימים עליך. בסופו של דבר אולי אפילו תתחיל להאמין להם ולחזור לדרכי העולם, ולשקוע עמוק יותר ויותר בעולם עד שיהיה בלתי אפשרי לצאת. יש אנשים שאומרים, 'אני לא יכול לצאת עכשיו, נכנסתי עמוק מדי'. כך החברה נוטה להיות. היא לא מעריכה את ערכה של הדהרמה.

ערכה של הדהרמה לא ניתן למצוא בספרים. אלו הן רק המראות החיצוניים של הדהרמה, הן לא מימוש הדהרמה כחוויה אישית. אם אתה חווה את הדהרמה, אתה חווה את התודעה שלך, אתה רואה את האמת שם. כאשר האמת מתבררת, היא חותכת את זרם האשליה.

תורתו של הבודהה היא האמת הבלתי משתנה, בין אם בהווה ובין אם בכל זמן אחר. הבודהה גילה את האמת הזו לפני 2,500 שנה והיא האמת מאז. אין להוסיף או לגרוע ממנה דבר. הבודהה אמר, 'אין להיפטר ממה שֶׁהַטַטְהָגַטַה11 קבע. מה שלא נקבע על ידי הַטַטְהָגַטַה אסור להוסיף לתורות'12. הוא 'חתם' את התורות. מדוע הבודהה חתם אותן? מכיוון שתורות אלה הן דבריו של אדם שאין לו זיהומי תודעה. לא משנה איך העולם עשוי לְהִשְׁתַּנּוֹת, תורות אלה אינן מושפעות, הן אינן מִשְׁתַּנּוֹת אתו. אם משהו לא בסדר, אפילו אם אנשים אומרים שהוא נכון, זה לא הופך אותו לפחות לא בסדר. אם משהו נכון, זה לא משתנה רק בגלל שאנשים אומרים שהוא לא. דור אחרי דור עשויים לבוא וללכת, אבל הדברים האלה לא משתנים, כי תורות אלה הן האמת.

עכשיו, מי יצר את האמת הזו? האמת עצמה יצרה את האמת! האם בודהה יצר אותה? לא, הוא לא. הבודהה רק גילה את האמת, את הדרך שבה הדברים הם, ואז יצא להכריז עליה. האמת היא אמת תמידית, בין אם בודהה מופיע בעולם ובין אם לאו13. הבודהה "בעלים" של הדהרמה רק במובן הזה, הוא לא באמת יצר אותה. היא הייתה כאן כל הזמן. איש לא חיפש ומצא בעבר את הנצחי ואז לימד אותו כדהרמה14. אבל הבודהה לא המציא אותה, היא כבר היתה שם. בשלב מסוים בזמן, האמת מוארת ותרגול הדהרמה משגשג. ככל שהזמן עובר והדורות חולפים, התרגול מתנוון עד שההוראה דוהה לחלוטין. לאחר זמן מה ההוראה מבוססת מחדש ומשגשגת שוב. עם הזמן, חסידי הדהרמה מתרבים, שגשוג מתחיל, ושוב ההוראה מתחילה ללכת אחר חושך העולם. וכך שוב היא מתנוונת עד לרגע שבו היא כבר לא יכולה להחזיק מעמד. בלבול שולט שוב. אז הגיע הזמן לבסס מחדש את האמת. למעשה, האמת לא הולכת לשום מקום. כאשר בודהות הולכים לעולמם, הדהרמה לא נעלמת איתם.

העולם סובב כך. זה משהו כמו עץ ​​מנגו. העץ מתבגר, פורח, והפירות מופיעים וגדלים עד להבשלה. הם נרקבים והזרע חוזר לאדמה והופך לעץ מנגו חדש. המחזור מתחיל שוב. בסופו של דבר יש עוד פירות בשלים אשר ממשיכים ליפול, להירקב, לשקוע באדמה כזרעים וגדלים שוב לעצים. ככה העולם. הוא לא הולך רחוק, הוא פשוט סובב סביב אותם דברים ישנים.

החיים שלנו בימים אלה הם אותו דבר. היום אנחנו פשוט עושים את אותם דברים ישנים שתמיד עשינו. אנשים חושבים יותר מדי. יש כל כך הרבה דברים להתעניין בהם, אבל אף אחד מהם לא מוביל לשלמות. יש מדעים כמו מתמטיקה, פיזיקה, פסיכולוגיה וכן הלאה. אפשר להעמיק בכל אחד מאלה אבל אפשר לסכם דברים רק עם האמת.

נניח שהייתה עגלה שנגררת על ידי שור. כל עוד השור מושך את העגלה, המסילות תלכנה אחריו. הגלגלים עגולים אבל המסילות ארוכות; המסילות ארוכות, אך הגלגלים הם בסך הכל עיגולים. רק מלהסתכל על עגלה נייחת, אי אפשר לראות בה שום דבר ארוך, אבל ברגע שהשור מתחיל לנוע, רואים את המסילות נמתחות מאחוריך. כל עוד השור מושך, הגלגלים ממשיכים להסתובב, אבל מגיע יום שבו השור מתעייף ומשליך את הרתמה שלו. השור הולך ומשאיר את העגלה הריקה שם. הגלגלים כבר לא מסתובבים. עם הזמן העגלה מתפרקת, מרכיביה חוזרים לארבעת היסודות - אדמה, מים, רוח ואש.

בחיפוש אחר שלווה בעולם, מסילות גלגלי העגלה נמתחות ללא סוף מאחוריך. כל עוד אתה עוקב אחר העולם, אין עצירה, אין מנוחה. אם אתה פשוט מפסיק ללכת אחריו, העגלה נחה, הגלגלים כבר לא מסתובבים. ללכת אחרי העולם מסובב את הגלגלים ללא הרף. יצירת קארמה רעה היא כזו. כל עוד אתה עוקב אחר הדרכים הישנות, אין עצירה. אם אתה עוצר, יש עצירה15. כך אנו מתרגלים את הדהרמה.