שיחות דהרמה של אג'אהן צ'ה ג'

השלווה שֶׁמֵּעֵבֶר

שיחת דהרמה מאת אג'אהן צ'ה1

תרגום מאנגלית והערות (אם לא נכתב אחרת) פניננדו בהיקהו

2חשוב מאוד שֶׁנְּתַרְגֵּל את הדהרמה. אם איננו מְתַרְגְּלִים, אז כל הידע שלנו הוא רק ידע שטחי, רק הקליפה החיצונית שלו. זה כאילו יש לנו פרי כלשהו אבל עדיין לא אכלנו אותו. למרות שיש לנו את הפרי הזה ביד, אנחנו לא מקבלים ממנו שום תועלת. רק דרך אכילת הפרי עצמה נדע באמת את טעמו.

הבודהה לא שיבח את אלה שרק מאמינים לאחרים; הוא שיבח את האדם שיודע מעצמו. בדיוק כמו עם הפרי הזה, אם כבר טעמנו אותו, אנחנו לא צריכים לשאול אף אחד אחר אם הוא מתוק או חמוץ. הבעיות שלנו נגמרו. למה הן נגמרו? כי אנחנו רואים בהתאם לאמת. מי שהבין את הדהרמה הוא כמו מי שהבין את המתיקות או החמיצות של הפרי. כל הספקות מסתיימים ממש כאן.

כשאנחנו מדברים על דהרמה, למרות שאנחנו יכולים לומר הרבה, בדרך כלל אפשר לצמצם את זה לארבעה דברים. הם פשוט – להכיר את הסבל, להכיר את סיבת הסבל, להכיר את סוף הסבל ולהכיר את דרך התרגול המובילה לסוף הסבל. זה כל מה שיש. כל מה שחווינו בדרך התרגול עד כה מסתכם בארבעת הדברים הללו. כשאנו יודעים את הדברים הללו, בעיותינו נגמרות. היכן נולדים ארבעת הדברים הללו? הם נולדים רק בתוך הגוף והתודעה, לא בשום מקום אחר. אז מדוע תורתו של הבודהה כה מפורטת ונרחבת? זאת על מנת להסביר את הדברים הללו בצורה מעודנת יותר, כדי לעזור לנו לראות אותם.

כאשר סִידְּהַטְּהַ גוֹטַמַה3 נולד לעולם, לפני שראה את הדהרמה, הוא היה אדם רגיל בדיוק כמונו. כשהוא ידע את מה שעליו לדעת, כלומר, את אמת הסבל, את הסיבה, את הסוף ואת הדרך המובילה לסוף הסבל, הוא הבין את הדהרמה והפך לבודהה מואר לחלוטין. כשאנו מבינים את הדהרמה, בכל מקום בו אנו יושבים אנו מכירים את הדהרמה, בכל מקום בו אנו נמצאים אנו שומעים את תורתו של הבודהה. כשאנו מבינים את הדהרמה, הבודהה נמצא בתוך תודעתנו, הדהרמה נמצאת בתוך תודעתנו, והתרגול המוביל לתבונה נמצא בתוך תודעתנו. נוכחות הבודהה, הדהרמה והסנגהה בתוך תודעתנו פירושה שבין אם מעשינו טובים או רעים, אנו יודעים בבירור בעצמנו את טבעם האמיתי.

כך הבודהה זנח דעות ארציות, שבחים וביקורת. כאשר אנשים שיבחו או ביקרו אותו, הוא פשוט קיבל זאת כפי שהיה. שני הדברים הללו הם פשוט תופעות-העולם, ולכן הוא לא התערער על ידם. למה לא? כי הוא הכיר סבל. הוא ידע שאם יאמין בשבח או בביקורת הללו, הם יגרמו לו לסבול.

כאשר סבל עולה, הוא מסעיר אותנו, אנו חשים חוסר נוחות. מהי הסיבה לסבל הזה? זה בגלל שאנחנו לא יודעים את האמת; זוהי הסיבה. כאשר הסיבה קיימת, אז סבל עולה. ברגע שהוא עולה, איננו יודעים כיצד לעצור אותו. ככל שאנו מנסים לעצור אותו, כך הוא מתגבר. אנו אומרים, 'אל תבקרו אותי', או 'אל תאשימו אותי'. כשאנחנו מנסים לעצור את זה ככה, הסבל מתקדם באמת, הוא לא ייפסק.

אז הבודהה לימד שהדרך המובילה לסוף הסבל היא לגרום לדהרמה לעלות כמציאות בתוך התודעה שלנו. אנחנו הופכים לאלה שעֵדים לדהרמה בעצמם. אם מישהו אומר שאנחנו טובים, אנחנו לא הולכים לאיבוד בזה; הם אומרים שאנחנו לא טובים, ואנחנו לא שוכחים את עצמנו. בדרך זו נוכל להיות חופשיים. 'טוב' ו'רע' הם רק תופעות עולם4, הם רק מצבי תודעה. אם אנחנו הולכים אחריהם, התודעה שלנו הופכת להיות העולם, אנחנו פשוט מגששים באפלה ולא יודעים את הדרך החוצה.

אם זה ככה, אז עדיין איננו שולטים בעצמנו. אנחנו מנסים להביס אחרים, אבל בכך אנחנו רק מביסים את עצמנו; אבל אם יש לנו שליטה על עצמנו, אז יש לנו שליטה על הכל – על כל המצבים המנטליים5, המראות, הצלילים, הריחות, הטעמים והתחושות הגופניות.

עכשיו אני מדבר על דברים חיצוניים, הם כאלה, אבל החוץ משתקף גם בפנים. יש אנשים שמכירים רק את החוץ, הם לא מכירים את הפנימיות. כמו כשאנחנו אומרים 'לראות את הגוף בגוף'6. לראות את הגוף החיצוני זה לא מספיק, עלינו להכיר את הגוף בתוך הגוף. לאחר מכן, לאחר שחקרנו את התודעה, עלינו להכיר את התודעה בתוך התודעה.

מדוע עלינו לחקור את הגוף? מהו "הגוף בגוף" הזה? כשאנו אומרים להכיר את התודעה, מהי "התודעה" הזו? אם איננו מכירים את התודעה, איננו מכירים את הדברים שבתוך התודעה. פירוש הדבר הוא להיות מישהו שלא מכיר סבל, שלא מכיר את הסיבה, שלא מכיר את הסוף ולא מכיר את הדרך המובילה לסוף הסבל. הדברים שאמורים לעזור לכבות את הסבל לא עוזרים, כי אנו מוסחים על ידי הדברים שמחמירים אותו. זה כאילו יש לנו גירוד בראש ואנחנו מגרדים את הרגל, אם הראש שלנו הוא זה שמגרד, אז ברור שלא נקבל הקלה רבה. באותו אופן, כאשר עולה סבל, איננו יודעים כיצד להתמודד אתו, איננו מכירים את התרגול המוביל לסוף הסבל.

לדוגמה, קחו את הגוף הזה, הגוף הזה שכל אחד מאיתנו הביא אתו לפגישה הזו. אם רק נראה את צורת הגוף, אין דרך שנוכל להימלט מהסבל. מדוע לא? כי אנחנו עדיין לא רואים את פנים הגוף, אנחנו רואים רק את החיצוני. אנחנו רואים אותו רק כמשהו יפה, משהו מהותי. הבודהה אמר שראיית זאת בלבד אינה מספיקה. אנחנו רואים את החיצוני בעינינו; ילד יכול לראות אותו, בעלי חיים יכולים לראות אותו, זה לא קשה. את החיצוני של הגוף ניתן לראות בקלות, אבל אחרי שראינו אותו אנחנו נדבקים אליו, אנחנו לא יודעים את האמת שלו. אחרי שראינו אותו אנחנו מחזיקים בו והוא נושך אותנו.

לכן עלינו לחקור את הגוף בגוף. מה שנמצא בגוף, לכו והסתכלו עליו. אם אנחנו רואים רק את החיצוני זה לא ברור. אנחנו רואים שיער, ציפורניים וכן הלאה והם פשוט דברים יפים שמפתים אותנו. אז הבודהה לימד לראות את פנים הגוף, לראות את הגוף בתוך הגוף. מה יש בגוף? התבוננו מקרוב בפנים. נגלה הפתעות רבות בפנים, כי למרות שהן בתוכנו, מעולם לא ראינו אותן. לאן שלא נלך אנחנו נושאים אותן איתנו; כשאנחנו יושבים במכונית אנחנו נושאים אותן איתנו, אבל אנחנו עדיין לא מכירים אותן בכלל.

זה כאילו אנחנו מבקרים קרובי משפחה בביתם והם נותנים לנו מתנה. אנחנו לוקחים אותה, שמים אותה בתיק שלנו ואז יוצאים בלי לפתוח אותה כדי לראות מה יש בפנים. כשסוף סוף אנחנו פותחים אותה – היא מלאה בנחשים ארסיים! הגוף שלנו כזה. אם אנו רואים את הקליפה, אנחנו אומרים שהיא טובה ויפה. אנחנו שוכחים את עצמנו. אנחנו שוכחים את הארעיות, הסבל ואת ה"אין-אני". אם נסתכל לתוך הגוף הזה, הוא באמת דוחה.

אם נסתכל על פי המציאות, בלי לנסות לצפות את הדברים בסוכר, נראה שזה באמת מעורר רחמים ומעייף. חוסר תשוקה יעלה. תחושה זו של "חוסר עניין" אינה שאנחנו חשים סלידה מהעולם או משהו; זו פשוט התודעה שלנו שמתבהרת, התודעה שלנו מניחה לזה. אנחנו רואים דברים כלא מהותיים או אמינים, אלא שבאופן טבעי כל הדברים בנויים כפי שהם. איך שלא נרצה שהם יהיו, הם פשוט הולכים בדרכם שלהם בלי קשר. בין אם אנחנו צוחקים או בוכים, הם פשוט כפי שהם. דברים שאינם יציבים הם לא יציבים; דברים שאינם יפים אינם יפים.

לכן אמר הבודהה שכאשר אנו חווים מראות, צלילים, טעמים, ריחות, תחושות גופניות או מצבים מנטליים, עלינו להניח להם. כאשר האוזן שומעת צלילים, הניחו להם. כאשר האף מריח ריח, הניחו לו, פשוט השאירו אותו באף! כאשר עולות תחושות גופניות, הניחו לחיבה או הסלידה שבאים בעקבותיהם, תנו להם לחזור למקום הולדתם. אותו הדבר לגבי מצבים מנטליים. כל הדברים האלה, פשוט תנו להם ללכת בדרכם. זוהי ידיעה. בין אם זה אושר או סבל, הכל אותו דבר. זה נקרא מדיטציה.

מדיטציה פירושה להפוך את התודעה לשלווה כדי לאפשר לתבונה לעלות. זה דורש מאיתנו להתאמן עם הגוף והתודעה כדי לראות ולדעת את הרשמים החושיים של מראה, צליל, טעם, ריח, מגע ומצבים מנטליים. בקצרה, זה רק עניין של אושר וסבל. אושר הוא תחושה נעימה בתודעה, סבל היא פשוט תחושה לא נעימה. הבודהה לימד להפריד בין אושר לסבל אלו לבין התודעה. התודעה היא זו שיודעת. תחושה7 היא המאפיין של אושר או סבל, אהבה או סלידה. כאשר התודעה מתענגת בדברים אלה, אנו אומרים שהיא נאחזת או לוקחת את האושר והסבל האלה כראויים להחזקה. שהיאחזות היא פעולה של התודעה; שאושר או סבל הם תחושה.

כאשר אנו אומרים שבודהה אמר לנו להפריד את התודעה מהתחושה, הוא לא התכוון פשוטו כמשמעו לזרוק אותם למקומות שונים. הוא התכוון שהתודעה חייבת להכיר אושר ולדעת סבל. כאשר יושבים ב-8 samādhi, למשל, ושלווה ממלאת את התודעה, האושר בא אך אינו מגיע אלינו, הסבל בא אך אינו מגיע אלינו. כך מפרידים את התחושה מהתודעה. אנו יכולים להשוות זאת לשמן ומים בבקבוק. הם לא מתאחדים. גם אם מנסים לערבב ביניהם, השמן נשאר שמן והמים נשארים מים, משום שהם בעלי צפיפות שונה9.

המצב הטבעי10 של התודעה אינו אושר ולא סבל. כאשר תחושה נכנסת לתודעה, נולדים אושר או סבל. אם יש לנו מודעות, אנו מכירים תחושה נעימה כתחושה נעימה. התודעה שיודעת לא תקלוט אותו. אושר קיים, אך הוא "מחוץ" לתודעה, לא קבור בתוך התודעה. התודעה פשוט יודעת זאת בבירור.

אם אנו מפרידים סבל מהתודעה, האם זה אומר שאין סבל, שאיננו חווים אותו? כן, אנו חווים אותו, אך אנו מכירים את התודעה כתודעה, את התחושה כתחושה. איננו נאחזים בתחושה הזו או נושאים אותה סביב. הבודהה הפריד בין הדברים הללו באמצעות ידע. האם היה לו סבל? הוא ידע את מצב הסבל, אך לא נאחז בו; לכן אנו אומרים שהוא ניתק את הסבל. והיה גם אושר, אך הוא ידע את האושר הזה; אם הוא אינו ידוע, הוא כמו רעל. הוא לא החזיק בו כעצמו. אושר היה שם באמצעות ידע, אך הוא לא היה קיים בתודעתו. לכן אנו אומרים שהוא הפריד בין אושר לסבל לתודעתו.

כשאנחנו אומרים שבודהה והמוארים הרגו את הזיהומים, זה לא שהם באמת הרגו אותם. אם הם היו הורגים את כל הזיהומים, כנראה שלא היו לנו כאלה! הם לא הרגו את הזיהומים; כשהם הכירו אותם כפי שהם, הם הניחו להם. מישהו טיפש יחטוף אותם, אבל המוארים הכירו את הזיהומים בתודעתם כרעל, אז הם טֵאֲטוּ אותם החוצה. הם טֵאֲטוּ החוצה את הדברים שגרמו להם לסבול, הם לא הרגו אותם. מי שלא יודע זאת יראה דברים מסוימים, כמו אושר, כטובים, ואז יחטוף אותם, אבל הבודהה פשוט הכיר אותם ורק הבריש אותם משם.

אבל כשעולות בנו תחושות, אנחנו מתענגים בהן; כלומר, התודעה נושאת את האושר והסבל האלו סביב. למעשה, אלו שני דברים שונים. פעילויות התודעה, תחושה נעימה, תחושה לא-נעימה וכן הלאה, הן רשמים מנטליים, הן העולם. אם התודעה יודעת זאת, היא יכולה באותה מידה לעשות עבודה הכוללת אושר או סבל. למה? כי היא יודעת את האמת בדברים האלה. מי שלא מכיר אותם רואה אותם כבעלי ערך שונה, אבל מי שיודע רואה אותם כשווים. אם תיאחז באושר, זה יהיה מקום הולדתו של סבל בהמשך, כי אושר אינו יציב, הוא משתנה כל הזמן. כאשר האושר נעלם, סבל עולה.

הבודהה ידע שמכיוון שגם אושר וגם סבל אינם מספקים, יש להם אותו ערך. כאשר האושר עלה, הוא הניח לו. היה לו תרגול נכון, שראה שלשני הדברים הללו יש ערכים וחסרונות שווים. הם כלולים בחוק הדהרמה, כלומר, הם אינם יציבים ולא מספקים. ברגע שהם נולדים, הם מתים. כשהוא ראה זאת, השקפה נכונה11 עלתה, דרך התרגול הנכונה התבהרה. לא משנה איזה סוג של תחושה או מחשבה עלו בתודעתו, הוא הכיר זאת פשוט כמשחק המתמשך של אושר וסבל. הוא לא נאחז בהם. כאשר הבודהה היה מואר זה-מקרוב, הוא נשא דרשה על התענגות על אושר והתענגות על סבל. "נזירים, התענגות על אושר היא הדרך הרופפת, התענגות על סבל היא הדרך המתוחה." אלה היו שני הדברים שהפריעו לתרגול שלו עד היום בו התעורר, משום שבהתחלה לא הניח להם. כשהכיר אותם, הניח להם, וכך היה יכול לשאת את דרשתו הראשונה.

אז אנו אומרים שאדם המתרגל מדיטציה לא צריך ללכת בדרך האושר או הסבל, אלא עליו להכיר אותם. בידיעת אמת הסבל, הוא יידע את סיבת הסבל, את סוף הסבל ואת הדרך המובילה לסוף הסבל. והדרך לצאת מהסבל היא המדיטציה עצמה. במילים פשוטות, אנו חייבים להיות מודעים.

מודעות היא ידיעה, או נוכחות תודעה. כרגע מה אנחנו חושבים, מה אנחנו עושים? מה יש לנו איתנו כרגע? אנו מתבוננים כך, אנו מודעים לאופן שבו אנו חיים. מתרגול כזה, תבונה יכולה לעלות. אנו שוקלים וחוקרים בכל עת, בכל התנוחות. כאשר עולה רושם מנטלי שאנו אוהבים אותו ככזה, איננו רואים בו משהו מהותי. זה פשוט אושר. כשסבל עולה, אנחנו יודעים שזו התענגות על כאב, זו אינה דרכו של המודט.

זה מה שאנו קוראים הפרדת התודעה מהתחושה. אם אנחנו פיקחים, אנחנו לא נאחזים, אנחנו משאירים את הדברים ככה. אנחנו הופכים ל"זה שיודע". התודעה והתחושה הם בדיוק כמו שמן ומים; הם באותו בקבוק אבל הם לא מתערבבים. גם אם אנחנו חולים או סובלים מכאב, אנחנו עדיין מכירים את התחושה כתחושה, את התודעה כתודעה. אנחנו מכירים את המצבים הכואבים או הנוחים אבל אנחנו לא מזדהים איתם. אנחנו נשארים רק עם השלווה: השלווה שמעבר לשניהם, לנוחות ולכאב.

אתם צריכים להבין את זה ככה, כי אם אין עצמי קבוע אז אין מפלט. אתם חייבים לחיות ככה, כלומר, בלי אושר ובלי סבל12. אתם נשארים רק עם הידיעה, אתם לא נושאים אתכם דברים.

כל עוד אנחנו עדיין לא מוארים, כל זה אולי נשמע מוזר; אבל זה לא משנה, אנחנו פשוט מציבים את המטרה שלנו בכיוון הזה. התודעה היא התודעה. היא פוגשת אושר וסבל, ואנחנו רואים אותם רק כדבר הזה, אין בכך יותר מזה. הם מחולקים, לא מעורבבים. אם כולם מעורבבים, אז אנחנו לא מכירים אותם. זה כמו לגור בבית; הבית והדייר בו קשורים זה לזה, אבל נפרדים. אם יש סכנה בבית שלנו, אנחנו במצוקה כי אנחנו חייבים להגן עליו, אבל אם הבית עולה באש, אנחנו יוצאים ממנו. אם תחושה כואבת עולה, אנחנו יוצאים ממנה, בדיוק כמו הבית ההוא. כשהוא מלא אש ואנחנו יודעים את זה, אנחנו יוצאים ממנו בריצה. הם דברים נפרדים; הבית הוא דבר אחד, הדייר הוא דבר אחר.

אנחנו אומרים שאנחנו מפרידים בין התודעה לתחושה בצורה הזו, אבל למעשה הם מטבעם כבר נפרדים. ההבנה שלנו היא פשוט להכיר את הנפרדות הטבעית הזו בהתאם למציאות. כשאנחנו אומרים שהם לא נפרדים, זה בגלל שאנחנו נאחזים בהם מתוך בּוּרוּת אודות האמת.

אז הבודהה אמר לנו לעשות מדיטציה. תרגול מדיטציה זה חשוב מאוד. רק לדעת עם השכל זה לא מספיק. הידע שנובע מתרגול בתודעה שלווה והידע שבא מלימוד רחוקים מאוד זה מזה. הידע שבא מלימוד אינו ידע אמיתי של התודעה שלנו. התודעה מנסה להיאחז בידע הזה ולשמור עליו. למה אנחנו מנסים לשמור עליו? רק כדי לאבד אותו13, ואז כשהוא אבוד אנחנו בוכים.

אם אנחנו באמת יודעים, אז יש הנחת הדברים, השארת דברים כמו שהם. אנחנו יודעים איך הם הדברים ולא שוכחים את עצמנו. אם קורה שאנחנו חולים אנחנו לא הולכים לאיבוד בזה. יש אנשים שחושבים, 'השנה הייתי חולה כל הזמן, לא יכולתי לעשות מדיטציה בכלל'. אלו הן מילותיו של אדם טיפש באמת. מישהו שחולה או גוסס צריך להיות חרוץ בתרגול שלו. אפשר לומר שאין לו זמן לעשות מדיטציה. הוא חולה, הוא סובל, הוא לא סומך על גופו, ולכן הוא מרגיש שהוא לא יכול לעשות מדיטציה. אם אנחנו חושבים ככה אז הדברים קשים. הבודהה לא לימד כך. הוא אמר שכאן בדיוק המקום לעשות מדיטציה. כשאנחנו חולים או כמעט גוססים, זה הזמן שבו אנחנו באמת יכולים לדעת ולראות את המציאות14.

אנשים אחרים אומרים שאין להם הזדמנות לעשות מדיטציה כי הם עסוקים מדי. לפעמים מורים בבית ספר באים לראות אותי. הם אומרים שיש להם הרבה אחריות ולכן אין זמן לעשות מדיטציה. אני שואל אותם, 'כשאתם מלמדים, יש לכם זמן לנשום?' הם עונים, 'כן'. 'אז איך אפשר שיהיה לכם זמן לנשום אם העבודה כל כך עמוסה ומבלבלת? כאן אתם רחוקים מהדהרמה.'

למעשה, תרגול זה עוסק רק בתודעה ובתחושותיה. זה לא משהו שצריך לרוץ אחריו או להיאבק עליו. הנשימה ממשיכה תוך כדי עבודה. הטבע דואג לתהליכים הטבעיים – כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לנסות להיות מודעים. רק להמשיך לנסות, להיכנס פנימה כדי לראות בבהירות. מדיטציה היא כזו.

אם יש לנו את נוכחות התודעה הזו, אז כל עבודה שנעשה תהיה הכלי שמאפשר לנו לדעת טוב ורע ברציפות. יש שפע של זמן למדיטציה; אנחנו פשוט לא מבינים את התרגול במלואו, זה הכל. בזמן השינה אנחנו נושמים, בזמן האכילה אנחנו נושמים, נכון? למה אין לנו זמן למדיטציה? בכל מקום שאנחנו נמצאים אנחנו נושמים. אם אנחנו חושבים ככה, אז לחיינו יש ערך רב כמו לנשימה שלנו; בכל מקום שאנחנו נמצאים יש לנו זמן.

כל מיני מחשבות הן מצבים מנטליים, לא מצבים של הגוף15, אז אנחנו צריכים פשוט נוכחות של התודעה. אז נדע טוב ורע בכל עת. עמידה, הליכה, ישיבה ושכיבה, יש שפע של זמן. אנחנו פשוט לא יודעים איך להשתמש בו נכון. אנא קחו זאת בחשבון.

אנחנו לא יכולים לברוח מהתחושות, אנחנו חייבים לדעת זאת. תחושות הן רק תחושות, אושר הוא רק אושר, סבל הוא רק סבל. הם פשוט זה. אז למה שניצמד אליהם? אם התודעה פקחית, עצם שמיעת הדברים האלה מספיקה כדי לאפשר לנו להפריד בין תחושה לתודעה.

אם נחקור כך ברציפות, התודעה תמצא שחרור, אבל היא לא נמלטת באמצעות בּוּרוּת. התודעה מניחה לזה, אבל היא יודעת. היא אינה מניחה לזה דרך טיפשות או משום שהיא לא רוצה שהדברים יהיו כפי שהם. היא מניחה משום שהיא יודעת בהתאם לאמת. זוהי ראיית הטבע, המציאות שסביבנו.

כשאנו יודעים זאת, אנו מיומנים בתודעה, מיומנים ברשמים מנטליים. כשאנו מיומנים ברשמים מנטליים, אנו מיומנים בעולם. פירוש הדבר הוא להיות "יודע העולם". הבודהה היה מישהו שהכיר בבירור את העולם על כל הקושי שבו. הוא ידע את המטריד, ומה שאינו מטריד היה ממש שם. העולם הזה כל כך מבלבל; איך זה שבודהה היה מסוגל לדעת אותו? כאן עלינו להבין שהדהרמה שלימד הבודהה אינה מעבר ליכולתנו. בכל התנוחות עלינו להיות בעלי נוכחות תודעה ומודעות עצמית – וכאשר מגיע הזמן לשבת במדיטציה, אנו עושים זאת.

אנו יושבים במדיטציה כדי לבסס שלווה ולטפח אנרגיה מנטלית. איננו עושים זאת כדי לשחק במשהו מיוחד. מדיטציית תובנה היא ישיבה ב-samādhi16 עצמה. במקומות מסוימים אומרים, 'עכשיו נשב ב-samādhi, אחר כך נעשה מדיטציית תובנה'. אל תחלקו אותם כך. שלווה היא הבסיס שמוליד תבונה; תבונה היא פרי השלווה. לומר שעכשיו נעשה מדיטציית רגיעה, אחר כך נעשה תובנה – אי אפשר לעשות זאת. אפשר לחלק אותם רק בדיבור. בדיוק כמו סכין, הלהב נמצא בצד אחד, גב הסכין בצד השני. אי אפשר לחלק אותם. אם תרימו צד אחד תקבלו את שני הצדדים. שלווה מולידה תבונה כזו.

מוסר הוא אב ואם הדהרמה. בהתחלה עלינו להיות בעלי מוסר. מוסר הוא שלווה. משמעות הדבר היא שלא עושים מעשים רעים בגוף או בדיבור. כשאנחנו לא עושים רע, אז אנחנו לא נסערים; כשאנחנו לא נסערים, אז שלווה ורוגע עולים בתוך התודעה.

לכן אנו אומרים שמוסר, ריכוז ותבונה הם הנתיב שבו כל האצילים הגיעו להארה. כולם אחד הם. מוסר הוא ריכוז, ריכוז הוא מוסר. ריכוז הוא תבונה, תבונה היא ריכוז. זה כמו מנגו. כשהוא פרח אנחנו קוראים לו פרח. כשהוא הופך לפרי אנחנו קוראים לו מנגו. כשהוא מבשיל אנחנו קוראים לו מנגו בשל. הכל מנגו אחד אבל הוא משתנה ללא הרף. המנגו הגדול גדל מהמנגו הקטן, המנגו הקטן הופך לגדול. אפשר לקרוא להם פירות שונים או לכולם פרי אחד. מוסר, ריכוז ותבונה קשורים כך. בסופו של דבר, כל זה הוא הנתיב שמוביל להארה.

המנגו, מהרגע שהוא מופיע לראשונה כפרח, פשוט גדל עד לבשלות. זה מספיק; אנחנו צריכים לראות אותו כך. איך שאחרים קוראים לו, זה לא משנה. ברגע שהוא נולד הוא גדל עד זקנה, ואז לאן? אנחנו צריכים להרהר בזה.

יש אנשים שלא רוצים להזדקן. כשהם מזדקנים הם נהיים מדוכאים. האנשים האלה לא צריכים לאכול מנגו בשל! למה אנחנו רוצים שהמנגו יהיו בשלים? אם הם לא בשלים בזמן, אנחנו מבשילים אותם באופן מלאכותי, נכון? אבל כשאנחנו מזדקנים אנחנו מתמלאים בחרטה. יש אנשים שבוכים; הם מפחדים להזדקן או למות. אם זה ככה אז הם לא צריכים לאכול מנגו בשל – עדיף לאכול רק את הפרחים! אם אנחנו יכולים לראות את זה אז אנחנו יכולים לראות את הדהרמה. הכל מתבהר, אנחנו בשלווה. פשוט קבעו לתרגל ככה.

היום, ראש מועצת המלך ופמלייתו באו יחד כדי לשמוע את הדהרמה. עליכם לקחת את מה שאמרתי ולהרהר בו. אם משהו לא נכון, אנא סלחו לי. אבל כדי שתדעו אם זה נכון או לא נכון, זה תלוי בתרגול שלכם ובראייה מעצמכם. מה שלא נכון, זרקו אותו. אם זה נכון, קחו אותו והשתמשו בו. אבל למעשה אנחנו מְתַרְגְּלִים כדי להניח לשניהם, לנכון וגם ללא נכון. בסופו של דבר17 אנחנו פשוט זורקים הכל. אם זה נכון, זרוק את זה; לא נכון, זרוק את זה. בדרך כלל, אם זה נכון, אנחנו נצמדים לנכונות, אם זה לא נכון, אנחנו מחזיקים זאת כטעות, ואז מגיעים ויכוחים. אבל הדהרמה היא המקום שבו אין שום דבר – שום דבר בכלל.