קוּבַּה אג'אהן
בחרתי הפעם להביא שאלות ותשובות לא משלי אלא משל "קוּבַּה אג'אהן". כמובן שרובכם לא יודעים במה מדובר ועל כן צריך קודם כל להסביר את המונחים המופיעים להלן, פניות הכבוד המקובלות בין נזירי היער של צפון מזרח תאילנד, בדיאלקט המקומי:
"קוּבַּה" (כך מבוטא, ונכתב Krooba) פירושו בערך "הנכבד", או באנגלית "Venerable". כך פונים לנזיר שטרם השלים עשר שנות נזירות. ביטוי שקול לזה (ויותר מקובל בווט פה ננצ'אט) הוא "טַאן" (Tan או Than).
"אג'אהן" (Ajahn) פירושו "המורה". כך פונים לנזיר של עשר שנות נזירות ומעלה.
"קוּבַּה אג'אהן" וגם "טַאן אג'אהן", כלומר "המורה הנכבד" הוא כינוי כבוד לנזיר ותיק הנחשב מורה גדול בפועל.
"לוּמ-פּוֹ" (כך מבוטא, ונכתב Luang Por) פירושו "אבא מכובד" וכך אפשר לכנות נזיר בגיל העמידה.
"לוּמ-פּוּ" (כך מבוטא, ונכתב Luang Pu) פירושו "סבא מכובד" וכך מכנים נזיר קשיש.
ההגדרות האלה אינן נשמרות באדיקות, והרבה פעמים נותנים לנזיר כינוי מכובד מהמתחייב, או, במקרה שכינוי מסוים התקבע לנזיר מפורסם, ממשיכים לקרוא לו בכינוי שבו התפרסם למרות שאמורים לכנותו בתואר מכובד יותר.
את כל סיכום מפגש השאלות והתשובות מצאתי בספריה של ווט פה ננצ'ט בתוך מה שנראה כטיוטה לספר בשם Krooba Ajahn. בעמוד התוכן כתוב שאוסף המאמרים הוא לשימוש פנימי של המנזר, ונא לא להשתמש בחומרים הכלולים בו עד שיתקבל אישור מן המורים שצוטטו. ואולם גיליתי שסיכום הפגישה המסוימת הזו התפרסם במלואו באינטרנט, וכך לגביה, לפחות, כנראה התקבל האישור והבקשה כבר אינה רלוונטית. אלו אינן כל השאלות שנרשמו מן המפגש, אלא רק שאלות שהתשובות עליהן נראו לי מתאימות למתרגלים בכל הרמות, ושהתשובות להן אינן ארוכות מדי.
יש לזכור שדברי ה-קובה אג'אן נאמרו במקור בדיאלקט של צפון מזרח תאילנד, נרשמו באנגלית ע"י אג'אהן צ'נדקו ותורגמו על ידי לעברית. על כן, למרות המאמצים ייתכן שבדרך נפלו טעויות ואי הבנות.
שאלות שהופנו ל-טאן אג'אהן וונצ'אי וויג'יטו1 (Than Ajahn Wanchai Wijito )
מ-ווט פה סנגהה, בהר סרנג קרנג
על ידי נזירים מ-ווט פה ננצ'ט בביקורם ב-10 בינואר 2000.
מובאות מתוך סיכום שערך אג'אהן צ'נדקו והתפרסם באינטרנט בכותרת Warrior Heart
תרגום לעברית והערות: פניננדו בהיקהו
אג'אהן צ'נדקו (Ajahn Chandako להלן א.צ'. ): אג'אהן נכבד, מה הם המכשולים הגדולים ביותר ל-קַמַטְהָנַה2 (kammaṭṭhāna) בתקופה הנוכחית?
טאן אג'אהן וונצ'אי וויג'יטו (להלן ט.א.וו.): הוא עצמו. נזיר ה-קַמַטְהָנַה עצמו. אם נזיר ה-קַמַטְהָנַה סוטה מדרכו, כל השאר משתבש לגמרי. בכל תקופה הגורם החשוב ביותר הוא העצמי. אין מכשול יותר גדול מאשר תודעת (citta) העצמי, הזיהומים (kilesa) בתודעה שלו עצמו. זה אומר הכל, אתה לא חושב?
רק זה. אל תלך ותחשוב שדברים אחרים הם מכשולים. רק אנו עצמנו. לא משנה איזה שפע מזון ישנו, אם אנו תחת בקרה לא נלך לאיבוד בזה. אפילו אם יש לנו יותר מדי כלים וציוד עודף, אם אנו לא הולכים בזה לאיבוד זה לא מזיק. אבל אם אנו מתחילים ללכת לאיבוד בזה – אפילו רק מעט – אז אפילו אם אנו אוכלים מעט וחיים בפשטות אנו מחבלים בעצמנו. המכשול לנזיר ה-קַמַטְהָנַה הוא נזיר ה-קַמַטְהָנַה עצמו, הזיהומים בתודעת נזיר ה-קַמַטְהָנַה. זה הדבר החשוב ביותר.
המכשול הבא החשוב ביותר הוא שלא יהיה לנו קוּבַּה אג'אהן להדריך אותנו. אם אנו נתקעים באיזו נקודה, זה יכול להיות כמעט בלתי אפשרי לפתור אותה בעצמנו. עדיין, זה בעל חשיבות משנית. אנו הננו המכשול הגדול ביותר לעצמנו. ל-לוּמ-פּוֹ מַן ו-לוּמ-פּוֹ סָאוֹ3 לא היה קוּבַּה אג'אהן בכלל. הם קראו את הכתבים ותרגלו בהתאם. עדיין, הם היו יכולים להגיע להארה בגלל שהיו זהירים עם עצמם.
האוייב הראשי של כל אחד הוא עצמו. זה המכביד ביותר, האכזרי ביותר. אחרי זה הוא להיות בלי קוּבַּה אג'אהן וקהילת-נזירים טובה. אבל זה משני. להיות לא חרוץ בהשקעת מאמץ במדיטציה, לא להיות בעל תודעה איתנה והחלטית. אם אנו מתעצלים אפילו רק בתחום אחד, אין סיכוי שנראה את הדהרמה4. אם אנו חלשים ורופסים ולא חזקים ואיתנים בתרגול הדהרמה שלנו, לא נראה את תודעתנו. זוהי התשובה המקוצרת.
א.צ'. : ואיך אנו מתגברים על הפחד, אגאהן, בפרט...
ט.א.וו. : חכה, חכה. מה המכשול הכי חשוב לנזיר ה-קַמַטְהָנַה בתקופה הנוכחית?
א.צ'. : הוא עצמו.
ט.א.וו. : ארר... חששתי ששכחת. [צחוק] מה אתה שואל?
סמנרה קהֶמַוַוארוֹ (Sāmaṇera Khemavaro) : למתרגל המדיטציה המתחיל, האם עלינו ללכת על מצבי הרגיעה או להיות רגועים בכל מצב שאנו נמצאים?
ט.א.וו. :בהתחלה לך על זה מכל כיוון. תורת הבודהה מצוינת כולה, רק אל תסטה החוצה מתורתו. כאשר אתה יודע שאתה סובל ואתה רוצה לצאת מן הסבל, כל דרך שאתה מתרגל מדיטציה היא טובה. אם אתה רוצה להיות רגוע, תמדוט על מנטרה5. אם אתה רוצה להתבונן, אז תתעמק בעבודת החקירה. למתחיל אין בכלל שום דבר רע בזה.
זה כמו לאכול. אתה יכול לאכול את האורז תחילה או לקחת את חתיכת העוף שלך תחילה. בכל דרך תסיים שבע. אתה יכול לאכול את התוספת תחילה או את המתוקים תחילה – אף אחת מאלה אינה מוזרה. הכל מוביל לבטן מלאה. הדבר החשוב הוא זה: איך שאתה מתרגל, עשה זאת ברצינות נחושה. אם בנקודה מסוימת זה לא עובד להשקיט את התודעה, אז עליך לחקור. אם בנקודה אחרת זה לא הזמן הנכון לחקור, אז עליך לפתח את הרגעת התודעה. זה הכל אוכל חמישה כוכבים. דרשות הדהרמה של הבודהה כולן כמו אוכל באיכות גבוהה. כל מה שתאכל טוב לבריאותך.
אתה לא צריך להבדיל: "זהו אורז. צריך לאכול אותו קודם. זה בשר, צריך לאכול אותו אחר-כך." מה שאתה מושיט יד ולוקח, אכול אותו מיד. אם הרמת אורז, תאכל אורז. את הרמת ממתק, אכול את הממתק. תמשיך כך עד שאתה מלא. פיתוח התודעה (Bhāvanā) הוא אותו הדבר. לכן חשוב להכיר את המזג שלך. אם אנו נהנים לחשוב יותר מדי, עלינו לפתח השקטה תחילה. אם אנחנו מישהו שהוא פשוט שקט, אז תפנה למחשבה בוחנת. אוקיי?6
כל דהרמה בתוך המגוון של מה שהבודהה לימד היא יפה.
טַאן אַרַנִּיַקוֹ ( Than Araññako) : איך אני יכול להתגבר על ספקות בקשר ליכולות שלי?
ט.א.וו. : הבודהה היה, במקורו, ממש כמונו. טַאן אג'אהן צַ'ה7 היה בעבר ממש כמונו – עם ראש מלא זיהומים. אף אחד לא שונה מזה. כל הבודהות עבדו על זה בהדרגה, נאבקים קמעה-קמעה. הם פיתחו בהדרגה תכונות טובות ויפות, בהדרגה פיתחו מאמץ. הם לא עצרו. הם המשיכו בזה. שוב ושוב ושוב. ככל שעשו יותר יכולותיהם נהיו גדולות יותר. אין במה לפקפק פה. אבל הזיהומים מוליכים אותנו לספקות עד שהם תופסים אותנו, נכון?
הבודהה היה בעבר בדיוק כמו שאנו עכשיו. עם תודעה (citta) מלאה בזיהומים. הוא הצליח על ידי הפעלת מאמץ. הוא המשיך להילחם בנשק המאמץ. האמת היא שהוא לא היה שונה מאיתנו. בעל זיהומים ממש כמונו. הבודהה המשיך ונלחם, צעד אחר צעד, בכל דרך שהיה יכול. אנו כמוהו. כעת אנו מלאים על גדותינו זיהומים ממש כמו שלו היו פעם, אז עלינו להמשיך להילחם ממש כמוהו. אם נוכל לחקות את מאבקו של הבודהה זיהומינו ייפסקו ממש כמו שלו. שום יצור חי איננו שונה. כל תודעה היא זהה בעיקרה. מוכרעת ומכוסה בזיהומים.
האנשים שהינם שונים8 הם הבודהה ותלמידיו הנעלים. כשראו את הסכנה9, הם נלחמו הלאה בהתמדה. בחששם מדוקהה, בחששם ממוות ולידה-מחדש, והם המשיכו ונאבקו הלאה. – הם היו חייבים – עד שבסופו של דבר הם שמו קץ ללידה ולמוות, וכל הסבל פסק. לכל אחד יש אותו פוטנציאל, אבל זה לוקח זמן ארוך יותר לאנשים אחדים מאשר לאחרים. לכל אחד יש את היכולת.
אפילו כשהבודהה נולד כחיה בחיים קודמים, עדיין הוא הפעיל מאמץ10. לסוגים השונים של מאמץ, לכולם יש את היכולת לשכך את הדוקהה. מי שלא תהיה, כך יש לעשות זאת. אתה רואה? הגדולים, בעבר, לא היו שונים ממך, אז במה יש להטיל ספק?
בהווה יכול להיראות שרמת היכולת שלך די פעוטה, אבל אם לא תעשה משהו בקשר לזה, היא אף פעם לא תגדל. אם באמת אין לך יכולת רבה, אז עליך ליצור ולפתח אותה. אפילו אותם אנשים בעלי יכולת ניכרת – אבל שעדיין לא מספיקה כדי לדעת ולהיווכח בדהרמה – עדיין צריכים להמשיך ולשפר ולהרחיב את היכולת הזאת. איך שלא תסתכל על זה, הדרך היא שם, אבל אתה צריך לוודא שאתה הולך בה. האלטרנטיבה היא לשקוע לתמיד במקבץ הדוקהה, לחשוש תמיד ממוות, לחשוש תמיד מרעב, ולחשוש מאי-נוחות בלי לראות סוף לדבר.
יש רק דרך אחת. בין אם היכולת שלך גדולה או קטנה עליך להמשיך ולהילחם קדימה עד שתעבור מעבר. אתה יכול לעבור מעבר לדוקהה. הבנת?
סמנרה נִיַנָאסַרוֹ (Sāmaṇera Ñanāsaro) : איך אנו יוצרים תחושת דחיפות בתרגול כך שנאיץ את מאמצינו ולא נבזבז זמן?
ט.א.וו. : בסס בחוזקה את תשומת הלב. לכן אנו מתרגלים קור-ווט11 (kor wat) ו-אצ'ריה ווטה (Ācariya vatta). הם מתרגלים את תשומת הלב. כאשר משמשים את, או מגישים משהו לקוּבַּה אג'אהן, צריך להיות בתשומת לב.
כל כללי הקור-ווט מאמנים לתשומת לב. אפילו בזמן שאוכלים אנו מתבוננים בטבעו של המזון כדי לפתח תשומת לב. הישמעות לכל הסוגים השונים של קור-ווט שהבודהה והקוּבַּה אג'אהנים לימדו אותנו, היא ללא יוצא מן הכלל מועילה לתשומת הלב. אם אנו נחושים לשמור את הקור-ווט ללא פגם, תשומת הלב תשתפר. החדות המתגברת של תשומת הלב תגרום לקלות המדיטציה. כאשר, למשל, אנו משתמשים במנטרה "בודהו, בודהו"12, תשומת הלב שפיתחנו תסייע בפיתוח התודעה (bhavanā). אז קור-ווט לכל פרטיו הוא חיוני. ייצור תשומת לב דורש לקיחת הקור-ווט ברצינות. כאשר תשומת הלב מגבירה את כוחה, הכניסה לריכוז (samādhi) נהיית קלה יותר ויותר, וכל מה שמתבוננים בו נראה ברור ולעומקו.
סמנרה גוּנַווּדְהוֹ (Sāmaṇera Gunavuḍḍho) : איך מביאים איזון וחדווה לתרגול?
ט.א.וו. : בהתחלה זה לא בהכרח כל כך נחמד, לא כל כך מהנה. יש הרבה דוקהה בגלל שעל כל דבר אנו צריכים להיאבק נגד ולהתנגד לזיהומים. כאשר אנחנו מתחילים עבודה חדשה ועוד לא שילמו לנו פרוטה ממשכורתנו, יש הרבה דוקהה. אנו סובלים מלחץ המשימות שלנו בעבודה. אבל ברגע ששילמו לנו, אז אנחנו שמחים.
אותו דבר כאשר אנו נאבקים בזיהומים וכשאנו מאמנים את עצמנו בפיתוח התודעה (Bhāvanā). אל תלך לחפש חדווה והנאה בשלבים הראשונים של פיתוח התודעה. אין שם כאלה. זה בעיקר דוקהה, מאבק והתנגדות, עד שאנחנו חווים קצת מפירות המאמצים שלנו, עד שאנחנו מגיעים לקצת ריכוז (Samādhi) ותבונה (Paññā). מנקודה זו זה מתחיל להיות נחמד. אנחנו נהנים, והמאמץ שלנו מגיע לשלב שאנו דוחפים את עצמנו עד לקצה. החיים נשכחים; המוות נשכח; האוכל נשכח; שינה נשכחת. כאשר זה כך, זה באמת נחמד. אבל אל תצפה לזה בהתחלה. זה בכלל לא ככה. והתרגול קשה ומאתגר, בגלל שיש כמות עצומה של זיהומים טמונים בתודעתנו13. כמו כשאתה (פונה ל-טַאן אַרַנִּיַקוֹ) רואה דברים מסוג זה או אחר, אתה לא מסוגל להמנע מלפנטז סביבם. להתנגד לעשות זאת זה נורא קשה. כשאתה רואה את הדבר הכי קטן אתה כבר עושה מזה עניין. להמנע מהנטייה הזו זה נורא קשה. התודעה (citta) לא חיה עם זה בחדווה. לא נחמד.