שאלות ותשובות (3)
שאלה: "אני מבין ממה שהנזירים אומרים שיש לנו הזדמנות, בזה שנולדנו כבני אדם בזמן שהדהרמה בעולם, לתרגל לפי הדהרמה ולהתקדם להארה. אבל אני לא נזיר, ואם, כבעל-בית, אני לא אגיע ל'כניסה לזרם' (Sotāpanna)1, אז מה אתה מציע? איך אני יכול להבטיח שאוולד מחדש ואתחבר לתורת הבודהה בעתיד?"
תשובה: אף אחד לא יכול להבטיח לך כלום, חוץ מזה שהעתיד הוא במידה רבה בידיים שלך, בקארמה שתעשה מרגע זה והלאה. הבודהה מדבר על ארבעה סוגי קארמה: קארמה אפלה, קארמה בהירה, קארמה מעורבת: אפלה ובהירה, והרביעית היא קארמה שאינה אפלה ואינה בהירה המוליכה להרס הקארמה2. זו האחרונה היא הקארמה שנוצרת מתרגול במטרה המודעת להתקדם בתרגול לעבר השחרור המוחלט מזיהומי תודעה וסבל.
ברור שכדי להיוולד בתנאים כמו שיש לך עכשיו או טובים יותר, קארמה אפלה, שנובעת ממעשים רעים דיבורים רעים וכוונות רעות ומוליכה ללידה מחדש במקום גרוע – לא באה בחשבון. אתה צריך לשאוף לעשות מעשים טובים, לדבר דיבור נכון, והכל בכוונות טובות שלא לפגוע בעצמך ובאחרים, וכך לזכות בלידה טובה, בעולם שמימי. במידה וכך תפעל מעכשיו ולהבא, תייצר קארמה בהירה או לפחות מעורבת, אפלה ובהירה, שגם היא מאפשרת להיוולד כבן אדם. במידה ותתרגל אותו דבר, כלומר תעשה מעשים טובים וכו', אבל לפעמים המטרה שלך תהיה עם המודעות והכוונה שהבעת בשאלה: כלומר להבטיח התקדמות לשחרור מסבל בטווח הארוך, אז בכל אותם מקרים יווצר אותו סוג רביעי של קארמה, שפועל למטרה שהבעת בשאלה: להבטיח שתפגוש את הדהרמה גם בחיים הבאים.
אני רוצה לומר משהו על הסיכוי לפגוש את הדהרמה בחיים הבאים: אתה לא צריך לדאוג לכך שתורת הבודהה הולכת ומתכלה ונשכחת בעולמנו. זה כמובן רע, אבל בלתי נמנע, והרעיון הוא לא לדאוג מדברים בלתי נמנעים. מי שיוולד בתקופה שבעולמנו הדהרמה תישכח כליל, אבל הקארמה שלו מספיק טובה להיוולד בעולם אֵלים – בעולמות האֵלים הדהרמה לא נשכחת כל כך מהר, מהסיבה הפשוטה ששם החיים ארוכים מאוד. בני האֵלים ששמעו את הדהרמה בזמן שהבודהה גוטמה לימד בעמק הגנגס, עדיין חיים וצפויים לחיות עוד אלפי שנים רבות. אז הנה הזדמנות נוספת למי שלא השקיע בתרגול אלא "רק" במעשים טובים, בדיבור נכון, מתוך כוונות טובות לא לפגוע בעצמו ובאחרים. זה לא בטוח שכשתגיע לעולם אֵלים תתעניין בדהרמה, אבל כמו שאמרתי: "העתיד הוא במידה רבה בידיים שלך" גם בעולם אֵלים זו אותה חוקיות בדיוק. זה היבט של יציבות הדהרמה.
ועוד משהו: גם אם הקארמה מספיקה למישהו "רק" להיוולד כאדם שיכול לפגוש את הדהרמה, ובעולמנו הדהרמה נעלמה ואיננה באותו זמן, אז אותו אדם יוולד בעולם אחר, דומה לעולם בני האדם. היקום הנראה הוא גדול מאוד, ומה שאיננו נראה איננו בלתי-קיים. יש סיבות לחשוב שיש עולמות אחרים, מעבר ליכולת ראייתנו, ועליהם חיים מכל הסוגים והמינים. אם הקארמה מספיקה להיוולד כאדם שיכול לפגוש את הדהרמה, הוא לא יוולד בעולם שבאותו זמן אין בו דהרמה, אלא בעולם שבו ההזדמנות קיימת. כמובן שמדובר בהזדמנות בלבד. האחריות היא תמיד עליך, לבחור בדרך הנכונה.
שאלה: "איך אני יכול לעזוב את המשפחה שלי? המשפחה שלי עדיין צריכה אותי. אם אעזוב אותם הם יסבלו."
תשובה: התשובה לשאלה הזו תלויה בשאלה למה בכלל אתה חושב שאתה צריך לעזוב את המשפחה שלך? אולי יש לך סיבות טובות מאוד, אולי יש לך סיבות רעות מאוד. אתה לא חושב שיכולות להיות למישהו סיבות טובות לעזוב את המשפחה? אתה לא חושב שלעיתים קרובות מישהו עוזב את המשפחה מסיבות רעות?
שאלה: "אני מתכוון, אם אני רוצה להיות נזיר, איך אני יכול להשתחרר מהמחשבה שהמשפחה שלי תיפגע?"
תשובה: זו באמת שאלה שאנשים בעלי משפחה שרוצים להיות נזירים, כמו הבודהה בזמנו, היו ועודם צריכים לפתור עם עצמם; וכל אחד מהפתרונות האלו שונה, כי האנשים שונים והנסיבות שונות. לפי כללי הנזירות שקבע הבודהה, לא רק על המשפחה צריך לחשוב כשהולכים לנזירות: גם אם מישהו שמע את הדהרמה, התמלא השראה והוא רוצה לעזוב הכל ולרוץ להיות נזיר, לנזירים אסור לקבל אותו אם יש לו למשל חובות כספיים. קודם תפתור את עניין החובות ואז תבוא. ולא מדובר רק בחובות גדולים: בסוטרה "מְשַׁל בּוּל הָעֵץ (1)" SN35.241 מסופר על ננדה רועה הבקר שבמקרה הזדמן עם פרות הכפר אל גדת הנהר כשהבודהה נתן שם שיעור לנזירים. הוא התפעם מהשיעור והבין שזה ממש בשבילו, ניגש אל הבודהה וביקש להיות נזיר. הבודהה אמר: "אִם כָּךְ, נַנְדַה, מְסֹר אֶת הַפָּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן" ולמרות שננדה טען שהפרות יכולות להגיע לבעליהן בעצמן (מה שמאוד סביר) הבודהה לא קיבל אותו עד שחזר ואמר שמסר את הפרות, ושוב ביקש להיות נזיר. הדבר מלמד אותנו שתהליך עזיבת הבית צריך להיות מסודר ככל האפשר ולא ליצור סבל מיותר, אפילו אם אינו גדול.
מצד שני לא כל מה שנראה סבל גדול שייגרם למישהו, למשפחה למשל, הוא סיבה שלא לצאת לנזירות. בהחלט יש אנשים שינפחו את הסבל הצפוי מעבר למה שסביר ומקובל, ואנחנו צריכים לחשוב רק על מה שסביר ומקובל. לאנשים יש התחייבות כלכלית מסויימת למשפחתם, זה מקובל, אבל המקובל הזה יש לו גבולות בכל חברה בעולם, גבולות שמסדירים מהי ההתחייבות הזו ואיפה היא מוגבלת או אף מסתיימת. לאנשים יש התחייבויות רגשיות, שאותן החברה לא ממש מסדירה ולכן במציאות גם החברה ממליצה אבל לא ממש מצפה שהתחייבויות רגשיות תתקיימנה. במציאות אנשים עוזבים את משפחתם באופן זמני או קבוע, כמו שאמרתי, מכל מיני סיבות, כי משהו שם לא עובד: כלכלית, או רגשית או שניהם. הרבה פעמים זה הפתרון הטוב יחסית, וזאת בלי שום קשר לנזירות.
אחרי שכל זה נאמר, ושאלת הפגיעה במשפחה תיבדק מקרה-מקרה לגופו מול האלטרנטיבות לשואל ומול המקובל בחברה שבה הוא חי, נותרה השאלה של ההיאחזות הפנימית של האדם שעלתה בו המחשבה להיות נזיר, היאחזות בכל מיני דברים שהיו חלק מחייו עד כה. היאחזות במשפחה זה משהו שנחשב חזק במיוחד במובן הזה. היאחזות זו תשתמש כמובן בכל התירוצים האפשריים כדי למנוע את השינוי המהותי הזה באורח החיים, הכולל הצהרת מלחמה על כל ההשתוקקויות. היא עצמה יכולה להוות תירוץ: צריך לשים לב ולוודא ש"המשפחה" זה לא שֵם-כיסוי לתשוקות או לפחדים אחרים לגמרי.
אתה יכול לראות אצל אחרים – כלומר אצל אנשים שהחליטו ועשו מעברים דומים בחיים, שזה אפשרי מבחינה אנושית. הדיון עכשיו הוא פנימי בלבד: האם אני יכול לעשות זאת? והדיון עצמו הוא תרגול משמעותי למי שכבר התחיל בתרגול כבעל בית: במהלכו אתה תפגוש את עצמך באופנים חדשים ותלמד להכיר את עצמך עם יכולותיך וחולשותיך כפי שעוד לא הכרת. באיזה שהוא שלב תקבל החלטה ותפעל לפיה. אני מאחל לך שתבחר בתבונה.
שאלה: "מהו תירגול ההיזכרות בבודהה (Buddhānusati)? הרי ברור שאם אנחנו מתרגלים את התרגול הבודהיסטי אנחנו זוכרים את הבודהה. איך זה חלק מהתרגול?"
תשובה: תרגול היזכרות (Anussati) בכלל, מאוד חשוב בתורת הבודהה. כמי שרואה את הדהרמה כהגיונית ומציאותית, אינני רואה בסוטרות שום "דמיון מודרך" שמציע לנו להעלות בדעתנו תמונות או רעיונות מדומיינים, אלא "היזכרות מודרכת", שמעלה בדעתנו צורת התבוננות מסויימת שכבר קיימת אצלנו, והיא מועילה יותר מצורות התבוננות אחרות שגם הן קיימות או ייתכן שיעלו אצלנו. הבודהה מעודד בדרכים רבות היזכרות כזו, למשל בסוטרה "אוּפּוֹסַטְהַ" AN03.70 [ג], הוא מונה בפני וִיסָקְהָ אִמּוֹ שֶׁל מִיגָרַה חמישה סוגי היזכרויות שהוא מציע לה לתרגל ביום ה-אוּפּוֹסַטְהַ: 1. היזכרות בבודהה. 2. היזכרות בדהרמה. 3. היזכרות בסנגהה. 4. היזכרות בשמירת המוסר שלה-עצמה. 5. היזכרות באֵלים3. לאחר תיאור כל היזכרות כזו מופיע המשפט: "כַּאֲשֶׁר הוּא נִזְכַּר [בנושא ההיזכרות] הַתּוֹדָעָה מִתְבַּהֶרֶת, שִׂמְחָה עוֹלָה, זִהוּמֵי הַתּוֹדָעָה נִנְטָשִׁים", וזה בוודאי הכיוון הנכון והרצוי לתירגול כולו.
אז איך זה נעשה, ואיך זה עובד?
[1] המתרגל מעלה בזכרונו את כל הדברים החיוביים שהוא יודע על הבודהה. כמובן שמי שהסוטרות עדיין לא מוכרות לו מתקשה להתפעל מן הדמות הזו, ולכן הוא יסתפק במה שאחרים אומרים על הבודהה: "שְׁמוּעָה טוֹבָה יָצְאָה עַל הַמְּכֻבָּד גוֹטַמַה כָּךְ:" כפי שהדבר מופיע פעמים רבות בסוטרות, מפי אנשים שטרם פגשו את הבודהה ורק שמעו שכדאי לעשות זאת. והם שמעו זאת: "אָכֵן הַנַּעֲלֶה הוּא אַרַהַנְט, מִתְעוֹרֵר בִּשְׁלֵמוּת מֵעַצְמוֹ, מְחוֹנָן בְּיֶדַע אֱמֶת וּבְהִתְנַהֲגוּת, הוֹלֵךְ-לְמֵישָרִים, יוֹדֵעַ-הָעוֹלָם, שֶׁאֵין-לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ כְּמוֹבִיל אֲנָשִׁים-בְּנֵי-אִלּוּף, מוֹרֶה לְאֵלִים וּבְנֵי-אָדָם, נֵעוֹר, נַעֲלֶה." מי שכבר למד את הסוטרות במידה כזו שיש לו תפיסה אישית על התנהגותו המוסרית של הבודהה, על תבונתו ועל כשרונותיו העצומים כתלמיד המושלם בחתירה לגילוי האמיתות וכמורה המושלם לכל המעוניין ללמוד, לא זקוק דווקא לנוסח המסורתי של שבחי הבודהה. יש לו משלו, אבל הוא עדיין צריך להעלות זאת בזכרונו ולהרהר בכל מילה.
[2] באופן דומה נעשית ההיזכרות בדהרמה, כאשר הנוסח המסורתי הוא: "הַדְהַרְמָה הַמֻצְהֶרֶת הֵיטֵב עַל-יְדֵי הַנַּעֲלֶה הִנָּהּ גְּלוּיָה, אַל-זְמַנִּית, מַזְמִינָה בְּחִינָה, מְקָרֶבֶת, נִתֶּנֶת לִידִיעָה אִישִׁית עַל-יְדֵי נְבוֹנִים." ושוב – אם כבר הפקת תועלת מן הדהרמה ויש בתודעתך כבר מושג טוב על איכותה של הדהרמה, אין צורך להיצמד לנוסח. עדיף, לדעתי, למצוא בזיכרון את החוויות הטובות של המתרגל, אבל הוא עדיין צריך להעלות זאת בזכרונו ולהרהר בכל מילה.
[3] וכנ"ל בהיזכרות בסנגהה, שהם בעיקר תלמידיו הישירים של הבודהה כפי שהם מתוארים בסוטרות, על שלל תכונותיהם וסגנונותיהם השונים בתפיסת הדהרמה ובהוראתה. ולא רק אלו שהגיעו להארה, אלא גם אלו שהגיעו לדרגות בדרך לשם, ואפילו מי שרק החלו בחתירה למטרה של השיחרור הגמור מסבל. כאלו אנשים מעוררי השראה אנו יכולים לראות אפילו סביבנו. הנוסח המסורתי הכולל את כל אלו הוא: "סַנְגהַת תַּלְמִידֵי הַנַּעֲלֶה מְתַרְגְּלִים הֵיטֵב, סַנְגהַת תַּלְמִידֵי הַנַּעֲלֶה מְתַרְגְּלִים הַיְשֵׁר, סַנְגהַת תַּלְמִידֵי הַנַּעֲלֶה מְתַרְגְּלִים בְּשִׁיטָתִיּוּת, סַנְגהַת תַּלְמִידֵי הַנַּעֲלֶה מְתַרְגְּלִים בְּאֹפֶן נָכוֹן; כְּלוֹמַר: אַרְבַּעַת זוּגוֹת-הָאָדָם, שְׁמוֹנַת בְּנֵי הָאָדָם. אֵלּוּ הֵם סַנְגהַת תַּלְמִידֵי הַנַּעֲלֶה: רְאוּיִים לְמַתָּנוֹת, רְאוּיִים לְאֵרוּחַ, רְאוּיִים לְתִקְרֹבֶת, רְאוּיִים לְמֶחְווֹת-כָּבוֹד, מָקוֹם שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ בִּצְמִיחַת הַזְּכוּת בָּעוֹלָם." ובקלות אפשר להחליף את הנוסח הזה למה שאנו זוכרים כבר מקריאה, לימוד ואולי גם מפגשים אישיים.
[4] ההיזכרות במוסר של המתרגל עצמו שופכת אור על אופן הפעולה של ההיזכרות כולה: הרי כולנו יודעים שיש לנו ביקורת עצמית, לפעמים ברמה מועילה ולפעמים חזקה מדי ומזיקה. אבל אנו שוכחים, וצריכים להיזכר בכך, שכבר יש לנו הישגים מסויימים. למשל במוסר, פעם היינו צורכים חומרים שפוגעים בתשומת הלב ויכולים לגרום לנו לעשות דברים מזיקים, ועכשיו פחות, או בכלל לא. פעם היינו פוגעים בבעלי חיים בלי לחשוב פעמיים, ועכשיו פחות, או ממש לא. פעם היינו מזלזלים בזולת וברכושו, ועכשיו פחות או בכלל לא. וכן הלאה – היזכרויות שכבר עשינו דרך בתחום המוסר, ואם הצלחנו אפילו במעט – זוהי הוכחת היתכנות לכך שהתרגול עובד, ושכדאי לנסות אותו בתחומים ובעוצמות נוספים. במחשבה נוספת, אנו רואים שגם ההיזכרויות הקודמות הן בעצם חלק מהוכחת ההיתכנות הזו: היה בינינו מורה מצויין שהשאיר אחריו תורה מצויינת ומנגנון תלמידים מצויינים ששימר אותה אלפי שנים. ניסינו וזה ממש עוזר. כלומר: כדאי לנו לתרגל עוד. אנו רואים שהתרגול הזה אכן, כמו המשפט החוזר שציטטתי קודם, מבהיר את התודעה שלנו בנושא, מעלה בנו שמחה בהצלחה ומקטין את ההתנגדויות הפנימיות, שהן זיהומי התודעה.
[5] ההיזכרות באֵלים שייכת כמובן לרובד התרבותי ההודי שהאמונה באֵלים היא חלק ממנו, ואולם אנו יכולים לקחת מילה זו כמייצגת כל אדם או יצור חי בעל יכולות גדולות וכוח גדול משלנו בתחום מסויים. למה הוא נולד גאון/עשיר/יפה/כריזמטי ואני פחות? וודאי בגלל הקארמה הטובה שעשה בתחום מסויים בחיים הקודמים. זה הסבר טוב יותר, לדעתי, מ"אפקט הפרפר", שביל גייטס השתמש בו פעם, למיטב זכרוני, להסביר את ההצלחה שלו. אז: "אֵמוּן כְּגוֹן זֶה שֶׁבּוֹ נֵחָנוּ הָאֱלֹהוּיוֹת בְּחָלְפָם מִפֹּה וּבְהוֹפִיעָם-מֵחָדָשׁ שָׁם, אַף בִּי קַיָּם אֵמוּן כָּזֶה. מוּסָר כְּגוֹן זֶה שֶׁבּוֹ נֵחָנוּ הָאֱלֹהוּיוֹת בְּחָלְפָם מִפֹּה וּבְהוֹפִיעָם-מֵחָדָשׁ שָׁם, אַף בִּי קַיָּם מוּסָר כָּזֶה. לַמְדָנוּת כְּגוֹן זוֹ שֶׁבָּהּ נֵחָנוּ הָאֱלֹהוּיוֹת בְּחָלְפָם מִפֹּה וּבְהוֹפִיעָם-מֵחָדָשׁ שָׁם, אַף בִּי קַיֶּמֶת לַמְדָנוּת כָּזוֹ. נְדִיבוּת כְּגוֹן זוֹ שֶׁבָּהּ נֵחָנוּ הָאֱלֹהוּיוֹת בְּחָלְפָם מִפֹּה וּבְהוֹפִיעָם-מֵחָדָשׁ שָׁם, אַף בִּי קַיֶּמֶת נְדִיבוּת כָּזוֹ. תְּבוּנָה כְּגוֹן זוֹ שֶׁבָּהּ נֵחָנוּ הָאֱלֹהוּיוֹת בְּחָלְפָם מִפֹּה וּבְהוֹפִיעָם-מֵחָדָשׁ שָׁם, אַף בִּי קַיֶּמֶת תְּבוּנָה כָּזוֹ." כלומר – אולי יכולותיהם של האלים הם מעבר ליכולת אנוש, אבל הם הגיעו לכך באמצעות יכולות רגילות לגמרי, שגם לי יש ושגם אני יכול לפתח!
תרגול ההיזכרויות הזה כולו יחד וכל היזכרות בנפרד, פועל, אם-כך, להגברת הבטחון באפקטיביות של הדרך וביכולת שלנו לעשות את הדרך הזו.
שאלה: "מה בעצם אומר כלל התרגול השלישי של המוסר? שמעתי הרבה על מהו דיבור נכון ודיבור לא נכון, אבל לא שמעתי על מה זה "מעשה מיני שגוי".
תשובה: אפשר להסביר את מיעוט ההתיחסות בסוטרות לפרטי המעשה המיני השגוי, בכך שהבודהה מדבר בעיקר עם הנזירים, שכל מעשה מיני אינו ראוי מבחינתם, ובעלי-הבתים בתקופתו לא שאלו על זה, אולי כי היו אז מוסכמות חברתיות ברורות והם הבינו את העיקרון.
בעיקרון, מה שנכון לגבי ארבעת כללי תרגול המוסר האחרים נכון גם לגבי כלל זה, כלומר – הבודהה לא נתן לנו, ובפרט לא נתן לבעלי בתים, כללי מוסר מוגדרים ומפורטים כמו ההלכה היהודית או המוסלמית. זו גישה אחרת לגמרי, שאומרת: "ברור שאתה לא במקום שטוב לך להיות בו, אבל המקום שבו אתה נמצא כרגע הוא נקודת מוצא טובה כדי ללכת לכיוון הנכון." כלומר – קודם כל יש לך ולכל אדם אחר איזה שהוא מושג שבא מכל מיני מקורות, של מה זה בכלל מעשה מיני ומה זה מעשה מיני רע. אתה לא צריך להציג את זה כאילו אין לך מושג. אולי המושג לא מספיק מדוייק כדי להועיל לך, אבל מושג יש. נתחיל מזה.
והמתרגל4 צריך לשאול את עצמו, ביחס למושג שלו עצמו על "מעשה מיני שגוי" אם הוא עשה משהו כזה בעבר, ואם יש בתודעתו בהווה כוונות, חשקים, נטיות למעשים שגויים כאלה. אם כן – זהו הנושא הראשון שכדאי לו לעסוק בו בתחום הזה, כלומר: לסגור את הפער בין מה שהוא מבין שהוא שגוי לבין האפשרות שבסיטואציות מסויימות הוא יפעל באופן שהוא מבין כשגוי. למשל – להחליט על הקפדת יתר באי-צריכת אלכוהול, שכל ילד יודע שיכול לגרום לאדם לעשות שטויות. למשל – לפתח, בהתאם לרמת יכולת התרגול שלו, תרגילים מחשבתיים שיקטינו את החשקים, הנטיות והכוונות השגויות. למשל – להימנע מגורמים חיצוניים נוספים שיכולים לגרום לו למעוד: חברים עם הרגלים רעים, חשיפה למדיה ש"מנרמלת" מעשים שהוא מבין כשגויים. כמה פעמים אדם "נורמלי הגון ותרבותי" במחוזותנו צפה בסרטים, קרא בספרים, ראה במוזיאונים, סצינות אומנותיות ופחות אומנותיות, של אונס (וגם רצח ושוד, אבל אלו כללי תרגול אחרים) או של מעשים מיניים אחרים שגויים בעיניו? מה לדעתך זה עושה לתודעה ואיך זה ישפיע על המעשים בכל מיני סיטואציות שתופסות את המתרגל ברגעי חולשה או ברגעי חוסר תשומת לב? האם כדאי למתרגל הנבון, לעשות משהו לצמצם את זה?
אדם שמתרגל כך ברצינות יווכח בשני דברים: א. זה עובד, לאט אבל בטוח. ב. כאשר זה עובד והפער בין רמת המוסר המוצהרת שלך לבין רמת המוסר למעשה, בהתנהגות ובמחשבות מצטמצמת, גם רמת המוסר המוצהרת שלך משתנה בכיוון שהוא יותר מוסרי, יותר מתחשב בזולת, פחות נתון לדחפים בלתי מוסברים.
זה עיקר התשובה שלי, אבל צריך להוסיף עוד עובדה משמעותית: בניגוד לתקופתו של הבודהה ולרוב המצבים בעולם העתיק, אנחנו חיים בעולם שבו אנו נחשפים לנורמות מוסריות שונות של תרבויות שונות. כתוצאה מכך, חלים שינויים, לפעמים מהירים, בנורמות המוסר שסביבנו, לפעמים בכיוון של יותר התחשבות באנשים אחרים, לפעמים בכיוון של מתן יותר חופש לחשקים ולדחפים, לפעמים בשני הכיוונים המנוגדים גם יחד. זה מה שהביא אותך, כנראה, לשאול את השאלה.
אמנם בתאילנד ראיתי רשימות "איסורים בודהיסטיים" שכתבו נזירים, רשימות שלא היו מביישות את הרבי מגור, ושמסתכמות בכך שמעשה מיני הנו ראוי לבעלי-בתים רק כאשר הוא מכוון להעמיד צאצאים חוקיים, ולא לשום מטרה אחרת. אולי יש לזה ערך בתרבות התאילנדית שהיא מאוד זרה לתרבות הישראלית והמערבית בכלל, אבל כאמור להבנתי לא זה מה שלימד הבודהה לבעלי הבתים. בזמנו החוק היה (זה מנוסח במילים כמו "המלכים מענישים על...") שניאוף בין אשה נשואה לגבר זר הוא עברה פלילית. גם בימינו ישנם חוקים כאלה, המדוברים ביותר הם חוקים נגד פדופיליה ונגד יחסי מרות. החוק, ככלל, הוא ברמת מוסר נמוכה מאוד, אפשר לקחת את חוקי המדינה שבה המתרגל חי כרמת המינימום של המוסר, הנשמרת פשוט מתוך החשש מעונש. מעבר לחוק ישנן נורמות מוסריות, שגם מהן אפשר ללמוד ויש כדאיות לאמץ. ויש, מעל לזה, התבונה, שרואה את הקשר בין המעשה לתוצאותיו הרבות ושוקלת: האם זה פוגע בעצמי? פוגע באחרים? פוגע בתרגול ומרחיק מן הנירוואנה? העובדה שציינתי לעיל, שבימינו הנורמות המוסריות משתנות במהירות, רק מחייבת תבונה רבה יותר.
ברמה הגבוהה יותר של התרגול, גם המתרגל שאינו נזיר יכול להגיע לזה שהוא יעדיף לקבל על עצמו התנזרות מכל מעשה מיני. אנשים שדברו איתי על הרצון לפרישות מינית קיבלו תשובה שאדם החי בזוגיות צריך לעשות כל צעד משמעותי בתרגול בתיאום עם בן/בת הזוג, ולא להפתיע אותם עם מתנה כזו ליום ההולדת. כשלעצמו, למתרגל עצמו, זה יכול להיות מועיל מאוד אם הוא בשל לקבל על עצמו את הדבר, לא אם הוא רוצה להוכיח משהו לעצמו או לאחרים. אבל כאמור התבונה מחייבת להבין מה התוצאות גם עבור אחרים.
ואת התבונה אנו מפתחים בדרך כפולת השמונה על כל חלקיה. אז אתם יודעים מה לעשות, נכון?