חלק שנים-עשר של הספר
הנכבד אָצַ'רִייַה מַן בְּהוּרִידַטַּה טְהֶרַה
ביוגרפיה רוחנית
מאת אָצַ'רִייַה לוּנְג טַה מַהָה בּוּאַה
תרגום לעברית (בסיוע Chat-GPT) ע"י פניננדו בהיקהו
מתרגומו לאנגלית של אג'אהן דיק סִילַרַטַנוֹ, שיצא לאור בהוצאה עצמית,
הדפסה שלישית (2005)
ההערות תורגמו מן המהדורה האנגלית. במקומות ספורים נוספו הערות שסומנו [פ.ב.]
האח הגדול פיל
פעם אחת, כאשר אָצַ'רִייַה מַן נדד בדְהוּטַנְגַה בהרי צ'יאנג מאי יחד עם שני נזירים נוספים – אָצַ'רִייַה קהאו ממנזר ווט תאם קלונג פהן שבמחוז אודון תאני, ואָצַ'רִייַה מַהָה טונג סאק ממנזר ווט סוטהאווט שבמחוז סאקון נקהון – הם הגיעו למעבר צר בשביל המטפס על ההר. שם נתקלו במקרה בפיל גדול ובודד, שבעליו שחרר אותו ואז הלך למקום כלשהו. כל שראו לפניהם היה פיל עצום, בעל חטים באורך כשני מטרים, המחפש מזון – מראה מאיים למדי. הם התייעצו ביניהם כיצד לנהוג. זה היה השביל היחיד המוביל במעלה ההר, ולא הייתה שום אפשרות לעקוף את הפיל. אָצַ'רִייַה מַן ביקש מאָצַ'רִייַה קהאו לדבר אל הפיל, שעמד בצד השביל ואכל עלי במבוק. הפיל עמד במרחק של כעשרים מטרים מהם, כשגבו מופנה אליהם, ועדיין לא הבחין בהתקרבותם. אָצַ'רִייַה קהאו פנה אליו:
"אח-גדול פיל, אנחנו מבקשים לדבר איתך."
בתחילה הפיל לא שמע היטב את קולו, אך הוא הפסיק ללעוס את עלי הבמבוק.
"אח-גדול פיל, אנחנו מבקשים לדבר איתך."
הפעם שמע הפיל בבירור, הסתובב לפתע לעבר הנזירים ועמד ללא תנועה, כשאוזניו פרושות לרווחה.
"אח-גדול פיל, אנחנו מבקשים לדבר איתך. אתה גדול וחזק כל כך, ואנחנו רק קבוצת נזירים חלשים שפוחדים ממך מאוד, אח גדול. אנחנו מבקשים לעבור במקום שבו אתה עומד. האם האח הגדול יוכל לזוז מעט כדי שיהיה לנו מקום לעבור? כל עוד אתה עומד שם, אנחנו מפחדים מאוד ואיננו מעזים לחלוף על פניך."
מיד כשסיים לדבר, פנה הפיל הצידה ותחב את חטיו אל תוך סבך במבוק, כאות לכך שבכוונתו לאפשר להם לעבור ללא פגע. כאשר ראו אותו עומד מול הבמבוק, אמר אָצַ'רִייַה מַן לאחרים שהם יכולים להמשיך בדרכם, משום שכעת הפיל לא יטריד אותם. שני הנזירים ביקשו מאָצַ'רִייַה מַן ללכת ביניהם – אָצַ'רִייַה קהאו מלפנים ואָצַ'רִייַה מַהָה טונג סאק מאחור. הם חלפו בטור יחיד, במרחק של כשני מטרים בלבד מחלקו האחורי של הפיל, מבלי שקרה דבר.
אך כאשר התרחקו משם, נלכד במקרה הקרס של המטרייה של אָצַ'רִייַה מַהָה טונג סאק בתוך כמה ענפי במבוק, מטרים ספורים בלבד מעבר לפיל. כל ניסיונותיו לשחרר אותו נכשלו, והוא נאלץ להיאבק בו זמן ממושך למדי. מרוב פחד מן הפיל – שכעת הביט היישר בו – הוא היה עד מהרה ספוג זיעה. בעודו מנסה נואשות לשחרר את הקרס, נשא מבט אל עיני הפיל, שעמד שם כמו חיית פוחלץ ענקית. הוא הבחין שעיניו צלולות ובהירות. למען האמת, הבעת פניו עוררה חיבה יותר מאשר פחד, אך באותו רגע עדיין היה אחוז אימה. כאשר הצליח סוף סוף להשתחרר, שכך פחדו, והוא הבין שזהו בעל חיים חביב במיוחד. לאחר שראה כי כולם עברו בשלום, פנה אָצַ'רִייַה קהאו אל הפיל:
"היי, אח גדול, כולנו כבר עברנו. עכשיו אתה יכול להירגע ולאכול בשלווה."
מיד כשסיים לדבר, התמלא האוויר בקול פיצוחם והישברם של קני הבמבוק.
מאוחר יותר שיבחו הנזירים את הפיל הנבון הזה, והסכימו שהוא בעל חיים המעורר חיבה ואהדה. היכולת היחידה שחסרה לו הייתה היכולת לדבר. בעודם משוחחים על כך, הסתקרן אָצַ'רִייַה מַהָה טונג סאק לשמוע את תגובתו של אָצַ'רִייַה מַן, ולכן שאל:
"האם הצלחת לקרוא את תודעתו של הפיל במשך כל הזמן – מהרגע שבו דיברנו אליו ועד שעברנו אותו לגמרי? הוא היה כל כך חביב, שאני ממש רוצה לדעת. כאשר שמע אותנו לראשונה וקפץ להסתובב לעברנו בצורה נסערת, הייתי בטוח שהוא עומד להסתער עלינו ולרמוס אותנו בו במקום. אבל ברגע שהבין את המצב, השתנה יחסו – כמעט כמו אדם בתוך גוף של חיה – והוא מיהר לתחוב את חטיו אל תוך סבך הבמבוק ולעמוד ללא תנועה. ממש נראה היה שהוא אומר לנו: 'עכשיו אתם יכולים לבוא, אחים קטנים. אח-גדול לא יעשה דבר. אח-גדול הניח את הנשק שלו בצד. תאמינו לי ובואו.'"
לאחר מכן התלוצץ אָצַ'רִייַה מַהָה טונג סאק עם אָצַ'רִייַה קהאו:
"אָצַ'רִייַה קהאו באמת מדהים – הוא מדבר עם בעל חיים כאילו היה עוד בן אדם: 'אח-גדול, אחיך הקטנים מפחדים ואינם מעזים לעבור. אנא זוז מעט כדי שנוכל לעבור בלי לפחד מאח גדול.' וברגע שהפיל קיבל מעט חנופה, הוא היה מרוצה כל כך, שמיד התכונן לפנות לנו דרך. אבל האח הקטן הזה היה מגושם ממש. עברתי את האח הגדול רק עד שהקרס של המטרייה שלי נתפס בבמבוק. התאמצתי ככל שיכולתי ולא הצלחתי לשחרר אותו. נראה היה שהוא נחוש להשאיר אותי שם עם האח הגדול. הלב שלי צנח באותו רגע – פחדתי שהאח הגדול לא ישחק בהגינות."
אָצַ'רִייַה מַן צחק מקרב לב כששמע את אָצַ'רִייַה מַהָה טונג סאק מתלוצץ עם אָצַ'רִייַה קהאו על כך שהוא פיקח דיו כדי לדבר עם פיל. הוא הבטיח להם כי עקב כל העת אחר מצבו התודעתי של הפיל.
"כמובן שהתמקדתי שם בתשומת הלב שלי. קראתי את תודעותיהם של ציפורים וקופים מסיבות חשובות הרבה פחות מזו. כאן היה מדובר בחיים ובמוות – איך יכולתי שלא לעשות זאת?"
אָצַ'רִייַה מַהָה טונג סאק רצה לדעת מה חשב הפיל כאשר אָצַ'רִייַה מַן התמקד בו.
"כשהוא שמע אותנו לראשונה הוא נבהל – לכן הסתובב כל כך מהר. מחשבתו הייתה להיערך למאבק. אבל כאשר ראה אותנו לבושים בגלימות צהובות, הוא ידע באופן אינסטינקטיבי שאפשר לבטוח בנו, משום שהוא רגיל מאוד לראות נזירים. בעליו אימן אותו זה מכבר שלא לסכן אותם. לכן, כאשר אָצַ'רִייַה קהאו פנה אליו בטון נעים וקרא לו 'אח-גדול', הוא היה מרוצה מאוד ומיד זז מן הדרך."
"האם הוא הבין כל מילה שאָצַ'רִייַה קהאו אמר לו?"
"כמובן שכן. אחרת, איך אפשר היה לאמן אותו לגרור בולי עץ מן ההרים? אילו לא היה מבין, קרוב לוודאי שכבר מזמן היו נפטרים ממנו כחסר תועלת. חיה כזו חייבת לעבור אילוף עד שהיא מכירה היטב את שפת האדם, לפני שאפשר להטיל עליה משימות שונות. הפיל הזה בן יותר ממאה שנה. תסתכלו על החטים שלו – אורכם כמעט שני מטרים. הוא בוודאי חי בקרב בני אדם זמן רב מאוד. בעליו צעיר יחסית, ובכל זאת עדיין מסוגל להוביל אותו לעבודה. איך ייתכן שלא יבין דיבור אנושי? אין ספק שאין לו שום קושי בכך."
"ומה הוא חשב כאשר הסתובב ותחב את חטיו אל תוך סבך הבמבוק?"
"כפי שאמרתי, הוא הבין את המצב ולכן פינה לנו את הדרך. הוא לא חשב לעשות שום דבר אחר."
"האם המשכת להתמקד בתודעתו במשך כל הזמן שעברנו על פניו? מה הוא חשב בדיוק כאשר חלפנו לידו?"
"כל מה שראיתי היה את הפיל מפנה לנו את הדרך. הוא לא חשב על שום דבר אחר."
"הסיבה ששאלתי היא שחששתי שבזמן שאנחנו עוברים לידו אולי יעלה בדעתו לתקוף אותנו – סתם לשם השעשוע, כפי שחיות עושות לפעמים."
"לך יש דמיון פורה בצורה יוצאת דופן, מַהָה טונג סאק. אילו נהגת ליהנות מלחשוב ולשאול שאלות מעמיקות כאלה בעניינים מהותיים, היית יכול בהחלט לצפות להשתחרר מן הדוּקְּהַה ביום מן הימים. אבל אתה כמו רוב האנשים – מתעקש לבזבז את זמנך במחשבות חסרות טעם במקום בדברים מועילים, וכנראה גם אינך מעוניין להשתנות. האם אתה מתכוון להמשיך להרהר בעניין הזה ולשאול על אותו פיל כל הלילה, בלי שום התייחסות לדְהַמַּה?"
לאחר אזהרה זו, הניח אָצַ'רִייַה מַהָה טונג סאק לכל העניין. הוא חשש שאם ימשיך ללחוץ בנושא, יזכה לנזיפה חריפה עוד יותר1.
נזירים רבים ננזפו משום שדיברו אל אָצַ'רִייַה מַן בחוסר זהירות או ללא סיבה טובה. אחדים מהם אפילו יצאו מדעתם לאחר מכן. נזיר אחד, שהיה טרחן במיוחד, חי עם אָצַ'רִייַה מַן זמן קצר. בכל פעם שאָצַ'רִייַה מַן העיר הערה כלשהי, נהג אותו נזיר להתערב ולהביע את דעותיו שלו. כאשר הגיע לראשונה, הזהיר אותו אָצַ'רִייַה מַן פעמים רבות שיתעסק בענייניו שלו. הוא יעץ לו לעקוב מקרוב אחר מחשבותיו ולרסן את הדחף להתפרץ בדיבור. נזירים המסורים לתרגול חייבים לדעת כיצד לנהוג כראוי. מי שניחנים בתשומת-לב יבחינו בפגמי תודעה המבקשים לזרום החוצה. אך נראה שנזיר זה לא התעניין בהוראתו של אָצַ'רִייַה מַן כפי שהיה ראוי שיתעניין.
לאָצַ'רִייַה מַן היה מנהג ייחודי להשתמש בבעלי החיים או באנשים שפגש בעת איסוף מזון התרומה כמושאי התבוננות, ומתוך כך ללמד את הנזירים שהלכו מאחוריו. הוא היה מעיר בקול על מה שראה, כאילו אינו פונה לאיש מסוים. יום אחד הבחין בעגל קטן וחמוד, הרץ ומשתעשע סביב אמו. בתחילה לא הבחין העגל בנזירים המתקרבים, אך כאשר התקרבו אליו הוא הסתובב בבהלה ורץ אל אמו, נדחק מתחת לצווארה והציץ משם אל הנזירים בעיניים מלאות פחד. כאשר ראתה הפרה את העגל רץ אליה, סובבה במהירות את ראשה לעבר הנזירים, ואז נותרה שלווה ואדישה, כפי שנוהגות חיות הרגילות לראות נזירים מדי יום. אך העגל נשאר מתחת לסנטרה והמשיך להביט בחשדנות. כאשר התבונן בהם, העיר אָצַ'רִייַה מַן באופן כללי על ההבדל בין תגובת העגל לתגובת אמו.
"הפרה הזאת רגועה לגמרי, אבל העגל שלה מפוחד כל כך, שנראה כאילו הוא רוצה להרים אותה ולברוח2. ברגע שראה אותנו, הוא רץ גועֶה אל אמו כדי לבקש הגנה. בני אדם הם בדיוק כך – הם ממהרים למצוא לעצמם מחסה בטוח. אם אמם נמצאת בקרבת מקום, הם רצים אליה. אם אביהם קרוב, הם ממהרים אליו. אנשים נשענים כמעט תמיד על משפחה וחברים לשם תמיכה. רק לעיתים רחוקות הם חושבים להסתמך על עצמם. כאשר אנו צעירים, אנו מצפים להישען על אחרים בדרך אחת; כאשר אנו מתבגרים, אנו מצפים להישען עליהם בדרך אחרת; וכאשר אנו מזדקנים, אנו עדיין מצפים להישען על אחרים בדרך שונה נוספת. מעטים מאוד פונים פנימה ומחפשים תמיכה בתוך עצמם. כאשר אנחנו מחפשים ללא הרף מישהו אחר להישען עליו, אנחנו נוטים לטפח את חולשתנו שלנו, ולכן לעולם איננו מאפשרים לעצמנו להפוך לעצמאיים באמת.
"אנחנו הנזירים איננו שונים מיושבי-הבית. לאחר שהוסמכנו, אנחנו נעשים עצלים בכל הנוגע ללימוד. מתוך חשש שהדרך תהיה כואבת וקשה, אנחנו נעשים עצלים גם בתרגול הדרך עצמה. נדמה שלעולם איננו מסיימים את מה שהתחלנו, שכן מיד לאחר שעולה בנו רעיון טוב ואנחנו מתחילים ליישם אותו, מתגנבת העצלות וחוסמת את התקדמותנו. בהיעדר היכולת לעזור לעצמנו, אנחנו נאלצים לחפש תמיכה אצל אחרים. אחרת, לא היינו מסוגלים להמשיך לחיות כך. האִמרה: אַטָּאהִי אַטַּנוֹ נָאטְהוֹ – האדם הוא מפלט לעצמו – חסרת משמעות עבורנו אם איננו מסוגלים לנשום דרך אפנו שלנו. נזירי דְהוּטַנְגַה המסורים לתרגול אינם אמורים להיות תלויים תמיד באחרים כדי לחיות ולנשום.
"הקשיבו למורכם, חשבו על מה שהוא מלמד, והתמסרו להשגת הדבר. אל תניחו להוראתו לחמוק מאחיזתכם ללא כל תועלת. היו עקביים. התבוננו במה שהוא אומר ופעלו על פי דוגמתו עד שתראו את הפירות בתוך עצמכם. אז כבר לא תזדקקו להישען עליו לשם תמיכה. נשמו דרך אפכם שלכם – כלומר, תפתחו את הידע ואת התבונה הדרושים כדי להיפטר מן הדוּקְּהַה. בהדרגה תהפכו בטוחים יותר בעצמכם, עצמאיים יותר, עד שלבסוף תהיו נזירים בשלים ועצמאיים לחלוטין בזכות עצמכם."
אָצַ'רִייַה מַן העלה עניין זה כדי לתת לנזירים שיצאו עמו לאיסוף מזון התרומה דבר-מה להתבונן בו. כאשר עצר לרגע, החל אותו נזיר טרחן לפטפט מעצמו בלי לשקול כלל עד כמה התערבות כזו אינה הולמת. ייתכן שטיפשותו של אותו נזיר פגעה במיתר צורם עמוק בתוך אָצַ'רִייַה מַן, שכן הוא הסתובב אליו ונתן לו נזיפה חריפה שהדהימה את שאר הנזירים והכניסה את כולם למתח מסוים.
"אתה חייב להיות משוגע! אתה כמו כלב נגוע בכלבת, המזנק ונושך בפראות כל פיסת עץ שמשליכים לעברו. למה אינך מביט פנימה אל תוך עצמך, אל המקום שממנו עולה השיגעון הזה? אם לא תרסן את הפטפוט חסר הדעת הזה, אתה עוד תצא מדעתך."
לאחר מכן הסתובב אָצַ'רִייַה מַן וחזר למנזר בלי להוסיף מילה. כאשר הגיעו למנזר הבחינו הנזירים במשהו מוזר אצל אותו נזיר טרחן – הוא נראה המום וכמעט שלא אכל. כשראו את התנהגותו החריגה, שמרו הנזירים על שתיקה כאילו דבר לא קרה. הם פחדו שיחוש מבוכה. במשך שאר היום נמשכו החיים במנזר כסדרם, וכל נזיר עסק בתרגול המדיטציה שלו. אך מאוחר יותר, בלילה, כאשר הכול היה שקט, שמעו קול צעקה מבולבל וחסר פשר. הם מיהרו מיד אל הבקתה ומצאו את הנזיר שוכב שם, מתפתל באי-שקט וממלמל דברים על כך שהוא מצטער שפגע באָצַ'רִייַה מַן בגסות כזו. המראה זעזע אותם, ואחדים מהם מיהרו להזעיק את תושבי הכפר המקומיים כדי שיעזרו לטפל בו. הם הביאו עבורו תרופות צמחיות, ולאחר מכן עיסו את גפיו במשך זמן-מה, עד שלבסוף נרגע ונרדם למשך שארית הלילה. למחרת בבוקר לקח אותו מישהו לרופא כדי לקבל טיפול. מצבו השתפר במהרה, אף שלעיתים עוד היו לו נסיגות. כאשר היה בריא דיו כדי לנסוע, שלחו אותו לביתו. לאחר מכן לא הגיע עוד שום מידע על מצבו.
הנזיפות של אָצַ'רִייַה מַן השתנו בהתאם לנסיבות. בדרך כלל די היה בנזיפה קלה כדי לעודד תשומת-לב בהווה ולהגביר ערנות בעתיד. אולם אם מישהו עשה דבר שהצדיק נזיפה חמורה, אך חסר את שיקול הדעת הדרוש כדי להפיק ממנה תועלת, היא בהחלט הייתה עלולה להזיק, כפי שכבר ראינו. משום כך נטו הנזירים שחיו עם אָצַ'רִייַה מַן להיות זהירים מאוד ובעלי שליטה עצמית מתמדת. עצם העובדה שחיו עמו זמן רב לא היה פירושה שיוכלו להרשות לעצמם לנהוג כלפיו בקירבה יתרה, כי הוא היה אדם שלא נטה לקבל יחס כזה מאיש. תלמידיו לעולם לא יכלו להרשות לעצמם להיות שאננים – לפעמים אפילו אייל הנזהר מפני ציידים נורה לבסוף.
התלהבות נעורים
לעיתים, כאשר הנזירים שחיו עמו היו אנשים בעלי הישגים גבוהים, נהג אָצַ'רִייַה מַן באופן טבעי ונינוח יותר, כפי שאפשר לצפות בין אנשים שווי-מעמד המכירים היטב זה את זה. בזמנים כאלה הוא לא היה נוקשה וקפדן כל כך. אולם כל התנהגותו הייתה עשויה להשתנות באופן דרמטי בהתאם למצב. בנסיבות מסוימות נהג בצורה אחת, ובנסיבות אחרות בצורה שונה לחלוטין, כשהוא מתייחס לכל אדם כמקרה בפני עצמו. תלמידיו התפעלו ללא הרף ממהירות תגובותיו ומן המקוריות שלהן לנוכח המצבים שהתעוררו סביבו.
אָצַ'רִייַה מַן נהג לספר לנזירים סיפור משעשע מתקופת נעוריו, הממחיש את אופיו הדינמי. אספר אותו כאן מחדש, משום שהוא מדגים את השינויים המדהימים שאדם יכול לעבור.
בימים שבהם אָצַ'רִייַה מַן עדיין היה אדם צעיר מן השורה, הוא נהג להשתתף בתחרויות שירה עממית מקומיות שנקראו מוֹ לַאם3. יום אחד השתתף ביריד גדול בכפר סמוך, שבו התאספו אלפי אנשים. לפתע אזר אומץ, עלה אל הבמה והחל להתחרות בשירה מול צעירה מוכשרת שהייתה זמרת עממית ידועה באזור כולו. אולי חשב שיהיה משעשע להתמודד מולה על הבמה, ואולי היה מאוהב בה מעט – מי יודע? מכל מקום, לאחר שקפץ אל הבמה גילה שהצעירה מוכנה בהחלט לקבל את האתגר. לאחר ששרו כמה סבבים של בתים מחורזים, התברר כי מַן הצעיר מפסיד בתחרות. למרבה המזל הופיע מושיע בדיוק בזמן. צ'או קון אוּפָּאלִי4, שהיה אז צעיר המבוגר ממַן הצעיר בכמה שנים, הגיע לאותו יריד וישב בקהל בעת התחרות.
מן הסתם היה ברור שחברו מפסיד בצורה קשה, ועם כל סבב נוסף של בתים מחורזים המצב רק הלך והחמיר. אילו זה היה נמשך עוד זמן רב, סביר להניח שהנערה הייתה מגרשת אותו מן הבמה בבושת פנים, כי היא הייתה זמרת מנוסה, בעוד מַן הצעיר היה רק מתחיל חסר ניסיון. מתוך דחף נועז קפץ מַן אל הבמה רק כדי לגלות מולו לביאה פראית, פיה מלא ניבים, בעוד הוא עצמו אינו אלא גור עם כמה שיני חלב. ג'אן, כפי שכונה אז צ'או קון אוּפָּאלִי, חשש מאוד שאם חברו יתעקש להמשיך, היא תפשוט את עורו בעודו חי ואז תמכור אותו בשוק. הוא חשב לעצמו: מַן לא יודע לזהות טיגריס כשהוא רואה כזה. הוא רואה רק נערה צעירה – הוא לא מבין שעומדים לשחוט אותו. אני חייב לעשות משהו כדי להציל את עורו. אם לא, בוודאי עוד ימכרו אותו בשוק. לאחר שהחליט כך, קפץ ג'אן אל הבמה והחל לצעוק:
"לעזאזל, מַן! אני מחפש אותך בכל מקום! אמא שלך נפלה מגג הבית – אני לא יודע אם היא עדיין בחיים או לא. ראיתי אותה שוכבת שם על הקרקע וניסיתי לעזור לה, אבל היא התעקשה שאלך לחפש אותך. אני רץ כבר כל היום כדי למצוא אותך. לא אכלתי שום דבר ואני מותש לגמרי."
גם מַן וגם הצעירה נותרו המומים ושקטים לנוכח התחבולה הזאת. מַן שאל מיד על מצבה של אמו:
"ג'אן, מה שלום אמא שלי?"
ג'אן העמיד פנים שהוא מותש מכדי לדבר.
"אני חושב שעד עכשיו היא כנראה כבר מתה. וגם אני עצמי עומד למות עכשיו מרעב ומתשישות."
תוך כדי כך תפס בזרועו של מַן וגרר אותו מן הבמה לעיני אלפי צופים המומים, ואז החל לרוץ איתו מהר ככל האפשר. כשהגיעו לקצה הכפר, נעשה מַן נואש לדעת עוד על אמו.
"מה אמא שלי עשתה על גג הבית שגרם לה ליפול?"
"אני באמת לא יודע למה היא נפלה. כשראיתי אותה שוכבת על הקרקע רצתי לעזור לה, אבל היא מיד שלחה אותי לחפש אותך, אז באתי ישר הנה. לא הייתה לי הזדמנות לשמוע את כל הסיפור."
"לפי מה שהצלחת להבין, אמא שלי עומדת למות?"
"אנחנו בדרך עכשיו כדי לברר זאת בעצמנו."
כאשר התרחקו די הצורך מן הכפר, עד שג'אן היה בטוח שמַן כבר לא יעז לחזור לבדו בשעה מאוחרת כזו5, השתנתה פתאום כל התנהגותו והוא אמר למַן בכנות שלא קרה שום דבר לאמו.
"הצגתי את כל ההצגה הזאת משום שלא יכולתי לשאת את המחשבה שאותה גברת תנגב איתך את הרצפה. פחדתי שהיא תפשוט את עורך ותמכור אותו בשוק. זה היה מבייש גם אותי וגם את כל הכפר שלנו. היא עמדה לסרס אותך שם רק לשם השעשוע. לכן הערמתי על שניכם וגרמתי לכם להאמין לסיפור הזה, ובאותו זמן גם שכנעתי את הקהל שאתה מוכרח לעזוב בגלל מקרה חירום אמיתי – לא מפני שאיבדת את הרצון להילחם. מיהרתי להוציא אותך משם לפני שמישהו יספיק להבין שזו תחבולה. אפילו הגברת הלוהטת ההיא שלך לא הצליחה לעמוד מול התוכנית המחוכמת שלי. ראית איך היא נפלה בפח? היא נבהלה כל כך מדבריי, עד שצפתה בנו עוזבים מתוך חמלה אמיתית כלפיך וכלפי אמך. הצלתי אותך מן התופת שהיא הכינה לך. אז מה אתה אומר – זאת לא הייתה תוכנית מבריקה?"
"אוי לא! איזו בושה! לעזאזל איתך, ג'אן, תראה מה עשית לי! בדיוק נהניתי לחתוך אותה לחתיכות! בזה שגררת אותי משם הרסת לי את כל הכיף. בחיים לא העליתי בדעתי שתעשה לי דבר כזה. הייתי רוצה לחזור אליה עכשיו לעוד סיבוב. אני הייתי זה ששולח את העור שלה לשוק!"
"אה! אתה היית זה שנשחט, ואני הצלתי את חייך! ועכשיו אתה עוד מתפאר בכמה שהיית מוצלח. אולי כדאי שאחזיר אותך לשם מיד כדי שהגברת שלך תעלה אותך שוב על קרש החיתוך."
"תראה, מכיוון שהיא הייתה אישה, החלטתי בהתחלה להקל עליה קצת, בתקווה שזה יגרום לה להיות בטוחה בעצמה יותר מדי. ברגע שהייתה נופלת למלכודת שלי, התכוונתי לקשור אותה, להכניס אותה לשק ולמכור אותה למרבה במחיר. פשוט לא הבנת את האסטרטגיה שלי – פיתיתי אותה, כמו טיגריס המפתה קוף."
"אם אתה כל כך חכם, אז איך נפלת בפח של ההצגה הקטנה שלי, שנועדה לחלץ אותך מן הטפרים השטניים שלה? היית מזועזע כל כך, שכמעט התחלת לבכות בלי בושה מול החברה שלך. מי בכלל היה מעלה על דעתו שאתה מסוגל ללכוד את הזקנה הזאת? הרי היה ברור לגמרי שהיא עומדת לקשור אותך ולהשליך אותך מן הבמה לעיני אלפי אנשים. תפסיק להתרברב כל כך, מַן! במקום זה אתה צריך להעריך את המאמצים הידידותיים שלי להציל אותך מתבוסה בידי אותה אישה."
באותו לילה גם מַן וגם ג'אן הפסידו את היריד שכל כך ציפו להשתתף בו.
אף שבאותה תקופה עדיין היו אנשים מן השורה, הסיפורים על שני החכמים הללו המתחרים זה בזה בפיקחותם היו מרתקים לשמיעה. למרות אופייה הארצי של השיחה, היא מדגימה כיצד אנשים פיקחים משוחחים – כל תשובה חדשה לוכדת את הדמיון. כאשר אָצַ'רִייַה מַן סיפר סיפורים על שניהם, היינו שקועים כל כך בהקשבה, עד שכמעט יכולנו לראותם בעיני רוחנו בזמן שדיברו. ישנם סיפורים רבים על שני האנשים הללו המתמודדים זה עם זה בשנינות, אך די בכמה דוגמאות כדי לתת לקורא מושג למה אני מתכוון. התחבולות המחוכמות שבהן השתמשו בצעירותם היו סימן מוקדם לתבונתם. לאחר שנכנסו לחיי הנזירות, הפכו שניהם לחכמים גדולים. צ'או קון אוּפָּאלִי גוּנוּפָּמָאצַ'רִיַה ואָצַ'רִייַה מַן בְּהוּרִידַטַּה טְהֶרַה נודעים ברחבי תאילנד כחכמים בני זמננו מן המעלה הגבוהה ביותר.
השתמשתי בשמות החיבה ג'אן ומַן משום שכך בדיוק סיפר אָצַ'רִייַה מַן עצמו את הסיפור לתלמידיו ברגעים נינוחים, כאשר הייתה הפוגה מן האווירה המתוחה והמאופקת שהנזירים חשו בדרך כלל בנוכחותו. אני מתנצל בכנות בפני שני הנכבדים הללו, וגם בפני הקוראים, אם משהו ממה שכתבתי ייחשב בלתי הולם. אילו הייתי כותב את הסיפור בסגנון רשמי יותר, משמעותו לא הייתה עוברת באותה עוצמה. קירבה כזו מבטאת כבוד הדדי בין שווים, והיא מקובלת מאוד בין חברים קרובים בכל גיל. נוסף על כך, נוח לי יותר לכתוב את הסיפור כפי ששמעתי אותו במקור. כך אנו זוכים להצצה בשני הזקנים הנודעים הללו כשהיו צעירים מלאי רוח חיים שנהנו מן החיים, ואחר כך להשוות זאת לדימוי הרגיל שלנו שלהם כנזירים מופלאים שהתנערו לחלוטין מן העולם.
למרות שאָצַ'רִייַה מַן העדיף להתמקד בהווה ורק לעיתים נדירות דיבר על העבר, הוא נהג לשבח מדי פעם את פיקחותו של צ'או קון אוּפָּאלִי. באחת ההזדמנויות, כאשר שוחחו על סיפורו של האדון וֶסַּנְטַרַה6, שאל אָצַ'רִייַה מַן את צ'או קון אוּפָּאלִי על אמה של הגבירה מדרי, אחת הדמויות בסיפור. הוא לא זכר שראה את שמה מוזכר בכתבים, וחשב שאולי פספס אותו. תגובתו של צ'או קון אוּפָּאלִי הייתה מיידית:
"מה, מעולם לא ראית או שמעת על אמה של מדרי? כולם בעיר מכירים אותה. איפה בכלל חיפשת, אם עדיין לא נתקלת בה?"
אָצַ'רִייַה מַן הודה שלא נתקל בשמה בכתבים, ותהה היכן היא מוזכרת.
"כתבים? אילו כתבים? ומה עם הגברת אופ הפטפטנית שגרה בבית הגדול שבצומת בדרך למנזר?"
אָצַ'רִייַה מַן היה מבולבל. הוא לא זכר שום אזכור של מנזר בסיפור. על איזה צומת ואיזה מנזר דיבר?
"אתה יודע, אמה של מדרי, שהבית שלה ממש ליד הבית שלך. איך ייתכן שאינך מכיר את מדרי ואת אמה? ממש מעורר רחמים – מדרי ואמה גרות בכפר הולדתך, ואתה אפילו לא מזהה אותן. במקום זה אתה הולך לחפש בכתבים. אני ממש מתבייש בשבילך."
ברגע שצ'או קון אוּפָּאלִי אמר שמדרי ואמה גרות בכפר הולדתו, אָצַ'רִייַה מַן הבין מיד ונזכר במי מדובר. עד אותו רגע היה מבולבל, משום שהמשיך לחשוב על סיפור הגָ'אטַקַה של וֶסַּנְטַרַה. הוא נהג לומר שצ'או קון אוּפָּאלִי היה מוכשר מאוד בהתמודדות שנונה, והשתמש במשחקי מילים ובתשובות עוקצניות בדרכים בלתי צפויות כדי להוציא את מאזיניו משיווי משקלם ולחייב אותם להפעיל את תבונתם. אָצַ'רִייַה מַן נהג לצחוק כאשר סיפר לנו כיצד נפל קורבן לתחבולה הקטנה של צ'או קון אוּפָּאלִי.
אָצַ'רִייַה מַן בילה עונת גשמים אחת סמוך לכפר באן נאם מאו שבמחוז מאה פאנג בפרובינציית צ'יאנג מאי. סַקַּה, הדֶוַורָאגַ'ה השמימי, נהג להגיע לעיתים קרובות לבקרו כשהוא מלווה בפמליה גדולה. אפילו בעונה היבשה, כאשר יצא לבדו אל ההרים ושהה במערת דוק קהאם, היה סַקַּה מביא עמו את מלוויו לבקרו שם. בדרך כלל מנתה הפמליה הזאת הרבה יותר ממאה אלף ישויות, והם הגיעו לעיתים קרובות יותר ובמספרים גדולים יותר מקבוצות אחרות של דֶווֹת. אם היו ביניהם כאלה שמעולם לא באו קודם לכן, היה סַקַּה מסביר להם תחילה כיצד יש להקשיב לדְהַמַּה כראוי. אָצַ'רִייַה מַן נהג בדרך כלל לבחור במֶטָּה אַפַּמַנִיָה בְּרַהמַוִיהָארַה7 כנושא לשיחתו, משום שהדֶווֹת הללו אהבו במיוחד נושא זה.
בהיותם מקומות מבודדים ושקטים מאוד, באן נאם מאו ומערת דוק קהאם משכו אל אָצַ'רִייַה מַן יותר קבוצות של דֶווֹת מעולמות רבים ושונים מאשר כל מקום אחר שבו שהה. ישויות אלו גילו כבוד עמוק כלפי אָצַ'רִייַה מַן וכלפי המקום שבו חי.
כאשר נכנסו לאזור, הן הקפידו תמיד לעקוף את שביל המדיטציה שלו, שתושבי הכפר כיסו בחול מוחלק – המקום נחשב מקודש. גם הנָאגוֹת נמנעו מלחצות את השביל כאשר הגיעו לביקור. במקרים שבהם מנהיגם נאלץ לעבור דרך אותו אזור, הוא הקיף תמיד את קצהו העליון של שביל המדיטציה. לעיתים היו הנָאגוֹת שולחים שליח להזמין את אָצַ'רִייַה מַן להשתתף בטקס כלשהו, כפי שבני אדם מזמינים נזירים לטקסים מקומיים. השליחים הקפידו תמיד שלא לחצות את שביל המדיטציה שלו. לעיתים, כאשר לא הצליחו להימנע מלדרוך על חלק מן החול שתושבי הכפר פיזרו סביב המקום, היו מסלקים תחילה את החול בידיהם ורק אחר כך זוחלים ועוברים שם. לאחר שקמו שוב על רגליהם, היו הולכים אל מקום מגוריו של אָצַ'רִייַה מַן. התנהגותם הייתה תמיד מאופקת ומרשימה להפליא.
אָצַ'רִייַה מַן האמין שאם לבני אדם, שהם שומרי הסָאסַנַה, יש עניין אמיתי בדְהַמַּה ותחושת כבוד עצמי עמוקה וכנה, עליהם לנהוג כלפי הסָאסַנַה באותה יראת כבוד שמגלים הדֶווֹת והנָאגוֹת. למרות שאיננו מסוגלים לראות בעצמנו כיצד אותן ישויות מביעות כבוד, תורת הבודהיזם עוסקת בכל העניינים הללו בפירוט מלא. למרבה הצער, אנחנו בני האדם איננו מתעניינים בהם כפי שהיה ראוי שנתעניין. נדמה שאנחנו עסוקים יותר ביצירת גישה מחניקה ורשלנית בתוך עצמנו, ובכך מונעים מעצמנו לחוות את סוג האושר שיכול היה להיות מנת חלקנו. לאמיתו של דבר, הסָאסַנַה היא מקורם של כל המעשים המוסריים הראויים, והיא מבטיחה אושר לאלה החיים בהתאם לעקרונות המכובדים של הבודהיזם.
אָצַ'רִייַה מַן הדגיש שוב ושוב כי הלב הוא הדבר החשוב ביותר בעולם. לב גס הופך בסופו של דבר כל דבר שהוא בא איתו במגע לגס גם כן. בדומה לגוף מלוכלך, הוא מטנף כל דבר שהוא נוגע בו – גם אם היה נקי ויפה בתחילה – ובסופו של דבר הופך גם אותו למלוכלך. לכן אפילו הדְהַמַּה אינה יכולה להימלט מהכתמה בידי לב גס. אף שהדְהַמַּה עצמה טהורה לחלוטין, היא נעכרת ברגע שאדם בעל לב מושחת מאמץ אותה – כמו בד נקי הנגרר בתוך הבוץ. לדוגמה, כאשר אדם מרושע מנסה להרשים אחרים בידיעותיו בכתבים הבודהיסטיים, לעולם לא יצמח מכך דבר טוב. כך גם אנשים גסים ועקשנים בענייני דת. יהיה הבודהיזם נשגב ככל שיהיה, הם אינם מסוגלים להפיק ממנו כל תועלת. הם רק מכריזים על עצמם כבודהיסטים, אך לעולם אינם מבינים את משמעותו האמיתית של הבודהיזם ואת האופן שבו הוא נוגע להם עצמם.
האמת הממשית לגבי הסָאסַנַה היא זו: אנחנו עצמנו הסָאסַנַה. לא משנה עד כמה מעשינו טובים או רעים, וכל מידה של אושר או סבל שנחווה בעקבותיהם – כל אלה משפיעים ישירות על הסָאסַנַה. המילה "סָאסַנַה" פירושה דרך החיים הנכונה כפי שכל אדם חי אותה בפועל. אם אנחנו חושבים שהסָאסַנַה קיימת מחוץ לנו, הרי שהבנתנו שגויה, ולכן גם תרגולנו בהכרח יהיה שגוי. כל דבר שגוי הוא פחות או יותר חסר תועלת. אפשר להפוך אותו למועיל רק במחיר הצדק, הכבוד והיושרה של כל אדם ואדם. במילים פשוטות וברורות: אם אנחנו שוגים בלבנו, אז כל מה שאנחנו עושים יוצא שגוי. למשל, חישובים אינם מסתדרים; בגדים אינם מתאימים כראוי; תקנות התנועה מופרות; בני זוג נשואים סוטים מן הנורמות המקובלות ואינם מכבדים את נדריהם; הורים וילדים מצויים במריבה מתמדת; עושר מושג בדרכים פסולות וחלוקתו אינה הוגנת; הרשויות מזלזלות בחוקי המדינה שנועדו לשמור על השלווה; שליטים ואזרחיהם אינם מצליחים לפעול יחד למען טובת הכלל בהתאם לחוק, ולכן נעשים חשדנים ומתנהגים כאויבים.
בלי קשר לאופן שבו אנו חווים את התוצאות המזיקות, האכזבה והפורענות הנובעות ממעשים שגויים יתעוררו בהכרח בדיוק במקום שבו נעשו – בלב. כאשר הסיבה שגויה, גם התוצאה מוכרחה להיות מזיקה. כאשר אנחנו פוגעים במישהו, אי אפשר להימנע מן התוצאות המזיקות של אותו מעשה, אפילו במקרים שבהם איננו מודעים לכך שפגענו בו. עושה העוול מוכרח לקבל במלואן את תוצאות מעשיו. אין כל טעם לחשוב שנוכל איכשהו להתחמק מן ההשלכות הבלתי נעימות – יהיו אשר יהיו, הן בוודאות תתגלינה ביום מן הימים. אם נישאר אדישים או רשלנים כלפי עשיית עוול, אנו ניצבים מול אפשרות ברורה של פורענות אישית כאן ועכשיו, כבר בתקופת החיים הזאת.
להביט רחוק יותר מכך אל העתיד פירושו רק לאחוז בצללים ולהחמיץ את העניין האמיתי. הסָאסַנַה איננה רוח רפאים מעורפלת המשלה אנשים אל תוך תעתוע. היא דרך החושפת ללא שגיאה את האמת על כל היבטיה הרבים. חסידי הסָאסַנַה הסוטים מן הדרך ואז מאשימים אותה שלא בצדק בכישלונם, רק מחמירים עוד יותר את מצוקתם האומללה. הסָאסַנַה עצמה, כפי שהייתה תמיד, נותרת טהורה ובלתי מופרעת.
אָצַ'רִייַה מַן הדגיש תמיד שאנשים המקבלים את האמת, כפי שהיא מגולמת בעקרונות הבודהיסטיים, זוכים בברכותיה של הדְהַמַּה. מכיוון שהם עצמם קרירים ורגועים, גם מערכות היחסים שלהם נוטות להיות כאלה. העולם שבו הם חיים הוא מקום שליו, שבו אינם צפויים לסבול מן המריבות הקטנוניות והעימותים המרים הסוחפים את שני הצדדים להאשמות הדדיות לוהטות. הסיבה לכך שאנשים לעולם אינם חווים את האושר שהם כמהים לו היא שהם מניחים לתודעה בוערת ומשולהבת להכתיב את גישתם בכל דבר – מעסקיהם ועד למקום עבודתם, מהליכים משפטיים ועד לשוק המסחר. לכל מקום שהם הולכים, ובכל דבר שהם עושים – הם לוהטים כאש, ולכן מתקשים לשמור על איזון בחייהם. אנשים כאלה כמעט לעולם אינם חושבים לכבות את המדורה שהם נושאים ללא הרף בלבם, כדי שיוכלו לזכות במעט מרחב נשימה, להירגע, להתאזן ולמצוא מידה כלשהי של אושר.
אָצַ'רִייַה מַן אמר שבמשך כל חייו כנזיר בודהיסטי נהנה לחקור את הדְהַמַּה שלימד הבודהה הַנַּעֲלֶה, שעומקה ורוחבה חסרי ההשוואה גדולים לאין שיעור מאלה של האוקיינוסים העצומים. למען האמת, הסָאסַנַה עמוקה ועדינה באופן בלתי נתפס כל כך, שכמעט בלתי אפשרי לחקור כל אחד מהיבטיה; והתוצאות המושגות בכל שלב עוקב של התרגול מופלאות כל כך, שהן מעבר ליכולת התיאור. הוא התעקש שרק חששו שאחרים יחשבו אותו למשוגע מנע ממנו להשתחוות ללא הרף לבודהה, לדְהַמַּה ולסנגהה. אלמלא כן היה רואה בכך את עיסוקו הקבוע, ומבצע זאת בקלות ובשמחה מבלי לחוש לעולם עייפות או שעמום. הוא היה בטוח לחלוטין כי יהיה אשר יהיה, לעולם לא ייפרד מן הבודהה, הדְהַמַּה והסנגהה – אַקָאלִיקוֹ. בניגוד חריף לכך, עולם האנִיצַּ'ה, הדוּקְּהַה והאַנַטָּה חונק ללא הרף את לבותיהם של היצורים החיים, ומשאיר אותם שרויים תמיד במצוקה ובמרירות.
ההשפעות המסתוריות של קַמַּה
פעם אחת, כאשר ישב במדיטציה עמוק בהרי צ'יאנג מאי, ראה אָצַ'רִייַה מַן חזיון של אישה ומתלמד קטן ההולכים הלוך ושוב באזור כמעט מדי לילה בשעות המאוחרות. לאחר זמן מה החל לחשוד בהם ושאל מדוע הם נמצאים שם. הם סיפרו לו שהם מודאגים מגורלה של סטופה8 בלתי גמורה שבנו יחד לפני מותם. המתלמד הקטן היה אחיה הצעיר של האישה, ושניהם עבדו יחד בבניית הסטופה. דאגתם לסטופה וחרטתם על כך שמתו לפני השלמתה יצרו אצלם תחושת מחויבות חזקה ומתמשכת כלפיה. אף שנולדו מחדש במצב של חרדה, הם לא היו מיוסרים כפי שאפשר היה לצפות. ובכל זאת, לא הצליחו להרגיש שלמים עם האפשרות להיוולד מחדש בעולם קיום אחר.
לכן יעץ להם אָצַ'רִייַה מַן: "אל לכם להיות מודאגים מדברים שכבר באו וחלפו, שכן באמת אין דרך להשיבם. גם אם תהיו משוכנעים לגמרי שאפשר להחזיר את הזמן לאחור – הדבר פשוט בלתי אפשרי. מי שמניח שיוכל לעשות זאת, לא יחווה אלא תסכול כאשר תקוותיו לא יתממשו. גם בעתיד, שעדיין לא הגיע, אין להיאחז. יש להניח למה שכבר קרה משום שהוא שייך לעבר. יש להניח גם למה שטרם הגיע, משום שזמנו עדיין לא הבשיל. רק בהווה אפשר להגשים דבר בעל משמעות.
"אם חלומכם לבנות את הסטופה הזאת היה אמור להתגשם, הייתה ניתנת לכם ההזדמנות להשלים אותה לפני מותכם הבלתי צפוי. כעת אתם מנסים להכחיש את המוות. ולא זו בלבד – אתם עדיין משתוקקים להשלים את הסטופה אף שכעת הדבר בלתי אפשרי לחלוטין. לכן כבר טעיתם פעמיים בדרך חשיבתכם. אם תמשיכו לקוות להגשים את המשאלה הזאת, תעמיקו את טעותכם בפעם שלישית. לא רק שתודעתכם מושפעת מכך, אלא שגם מצב הלידה הבא שלכם ורווחתכם באותו מצב ייפגעו לרעה. אסור לאפשר לשאיפה בלתי סבירה כזאת להימשך.
"כאשר בונים סטופה, מקווים לזכות בזכות ובטוב – לא בלבנים ובטיט. הערך שאתם מפיקים מבניית סטופה הוא הזכות שאתם צוברים מן המעשה הזה – זכות הנובעת ממאמציכם וששייכת לכם כדין. אל לכם לדאוג לדברים חומריים וגסים כמו לבנים וטיט, שממילא לעולם לא יוכלו להגשים את משאלותיכם. אנשים בכל מקום הצוברים זכות באמצעות מעשים טובים לוקחים עמם רק את הזכות שרכשו כך, ולא את הדברים החומריים שנתנו כתרומה. לדוגמה, תרומה לבניית מנזר, בית מגורים לנזיר, אולם התכנסות, דרך, מיכל מים, מבנה ציבורי, או כל הענקה אחרת של טובין חומריים, היא רק הביטוי החיצוני של כוונותיהם הטובות של המבקשים לנהוג בנדיבות. הדברים החומריים עצמם אינם הגמול האמיתי של הנדיבות – כלומר, מנחות חומריות אינן זכות, אינן טוב, אינן גן עדן ואינן נִבָּאנַה, וגם אינן המקבלות של גמולים כאלה. שכן עם הזמן כל הדברים החומריים מתבלים ומתפרקים.
"האיכויות הרוחניות הנרכשות באמצעות המאמץ והנדיבות הדרושים למעשי צדקה נחוות בפנים כזכות וכטוב. ההשראה שמאחורי הכוונות הטובות לתרום תרומות כאלה נמצאת בלבו של כל תורם ותורם. הלב עצמו מוסרי. הלב עצמו מלא זכות. הלב הוא שמתקיים כגן עדן, או כמַגַּה, פְּהַלַה ונִבָּאנַה, והלב הוא שמשיג הישגים אלו. שום דבר אחר אינו יכול להשיגם.
"הסטופה הבלתי גמורה ששניכם בניתם חסרה את היכולת המודעת להחזיק בכוונות טובות לשיפור רוחני משל עצמה. דאגתכם אליה נובעת מתודעה חמדנית, שהיא מכשול עבורכם, אף שהיא מופנית לדבר טוב. ההיאחזות בה אינה לטובתכם. ההשתהות שלכם כאן מעכבת את התקדמותכם לעבר לידה מחדש מיטיבה. אילו הסתפקתם בזכות שצברתם מן העבודה על אותה סטופה, במקום לנסות לקחת את כולה עמכם, כבר מזמן הייתם שניכם ממשיכים בנוחות אל מצב קיום מיטיב – שכן זכות היא המשענת העיקרית ללידה מחדש טובה. וזכות לעולם אינה נהפכת לדבר רע. היא נותרת מוסרית לעד – אַקָאלִיקוֹ.
"זו טעות להיות מודאגים יתר על המידה מדברים ששייכים לעבר. אין שום אפשרות שתצליחו להשלים כעת את הסטופה ההיא, ולכן אל לכם לקשור את לבכם למאמץ חסר תקווה כזה. כוחה של הזכות שצברתם משפיע עליכם כאן בהווה. לכן אל תבזבזו את זמנכם במחשבות על העבר או על העתיד, כאשר דווקא עכשיו עליכם לקצור את הפירות הטובים של מה שכבר עשיתם. תקנו את דרך חשיבתכם, ובקרוב תוכלו להמשיך הלאה ללא חרדה. הפנו את תשומת לבכם אל ההווה. הוא מכיל את כל המעלות הדרושות למַגַּה, פְּהַלַה ונִבָּאנַה. העבר והעתיד הם מכשולים שעליכם להתגבר עליהם מבלי לבזבז עוד זמן.
"אני באמת חש צער כלפיכם. עשיתם מעשה רב־זכות למען עתיד מאושר, אך שקעַתם כל כך בהיאחזותכם בלבנים ובטיט בלבד, עד שאינכם מסוגלים להמשיך הלאה בחופשיות. אם שניכם תתאמצו לנתק את ההיאחזויות הללו מלבכם, בתוך זמן לא רב תהיו חופשיים מכל קשר כובל. כוחה של הזכות שצברתם מוכן וממתין לשאת אתכם אל הלידה מחדש שתבחרו."
לאחר מכן הסביר להם אָצַ'רִייַה מַן את משמעותם היסודית של חמשת כללי המוסר, קוד התנהגות החל במידה שווה על כל היצורים החיים.
§ ראשית: כל יצור חי מייחס ערך לחייו שלו, ולכן אין איש רשאי להשמיד ערך פנימי זה באמצעות נטילת חייו של אחר. מעשה כזה יוצר קַמַּה רעה מאוד.
§ שנית: כל היצורים מוקירים את רכושם. גם אם אין לו ערך רב לכאורה, בעליו עדיין מייחס לו חשיבות. בלי קשר לערכו, אין לפגוע ברכושו של אדם אחר באמצעות גניבה או שוד. מעשים כאלה משפילים לא רק את רכושו של הזולת אלא גם את לבו. גניבה היא מעשה חמור – לכן לעולם אל תגנבו.
§ שלישית: בעלים ונשים, ילדים ונכדים – כולם אוהבים זה את זה אהבה עמוקה. הם אינם רוצים לראות איש הפוגע ביקיריהם. יש לכבד את זכויותיהם האישיות ולהימנע מחדירה למרחב הפרטי שלהם. פגיעה בקשר הזוגי מזיקה מאוד ללבם של אנשים, ולכן היא מעשה רע שאין לשער את חומרתו.
§ רביעית: שקרים ודברי כזב הורסים את אמונם של אחרים וגורמים להם לאבד כל כבוד. אפילו בעלי חיים מתעבים רמייה, ולכן אין לפגוע באחרים באמצעות דיבור שקרי ומטעה.
§ חמישית: אלכוהול, מעצם טבעו, הוא חומר משכר ומזיק ביותר. שתייתו עלולה לגרום אפילו לאדם רגיל ושקול להשתגע ולהידרדר בהדרגה. כל מי שמבקש להישאר אדם רגיל ושפוי צריך להימנע משתיית כל סוג של משקה משכר, משום שהוא פוגע בבריאות הגוף והתודעה ובסופו של דבר הורס את האדם ואת כל הסובבים אותו.
לכל אחד מחמשת כללי המוסר הללו יש תועלות מיוחדות משלו. אם נשמור על הראשון, נוכל לצפות לבריאות טובה ולאריכות ימים. באמצעות השני יהיו עושרנו ורכושנו מוגנים מפני פשע או אסון אחר. באמצעות השלישי ישמרו בני המשפחה אמונים זה לזה ויחיו בשביעות רצון ללא התערבות בלתי רצויה. באמצעות הרביעי יבטחו בנו בזכות יושרנו. כאשר דיבורנו נעים ומלבב, בני אדם ודֶווֹת כאחד יכבדו אותנו ויחבבו אותנו. אנשים ישרים אינם מהווים איום לא לעצמם ולא לאחרים. ובאמצעות שמירת הכלל החמישי נהיה אנשים נבונים ופיקחים שלא קל להטעותם ושאינם נופלים בקלות לבלבול.
אנשים השומרים על מוסריות נוטים להשרות ביטחון על יצורים חיים בכל מקום, בכך שהם מטפחים תחושת שביעות רצון ואמון הדדי. אנשים חסרי מוסר, לעומת זאת, גורמים סבל שאין לשערו בכך שהם פוגעים בבני אדם ובבעלי חיים ברחבי העולם. מי שמעריך את קיומו שלו צריך להבין שכל בני האדם מעריכים את עצמם באותה מידה, ולכן עליו להימנע מלפגוע באחרים בכל צורה שהיא. בזכות כוחה התומך והמגן של המוסריות, אנשים ישרים ובעלי מוסר יכולים לצפות להיוולד מחדש במצב קיום שמימי ונעלה. לכן חיוני לשמור על רמה מוסרית גבוהה – התוצאה תהיה בוודאות לידה בעולם שמימי בחיים הבאים. זכרו את לימוד הדְהַמַּה הזה, תרגלו אותו בשקדנות, ושגשוגכם בעתיד מובטח.
עד שסיים אָצַ'רִייַה מַן לייעץ למתלמד הקטן ולאחותו, שניהם התמלאו שמחה מן הלימוד שלו וביקשו ממנו את חמשת כללי המוסר, והוא העניק להם אותם. לאחר שקיבלו את כללי המוסר, נפרדו מאָצַ'רִייַה מַן בכבוד רב ונעלמו מיד. כוחה של הזכות שצברו והטוב שטיפחו באמצעות ההקשבה לשיחתו וקבלת חמשת כללי המוסר, הובילו את שניהם להיוולד מחדש במהירות בעולם השמימי טָאוַוטִימְסַה.
לאחר מכן נהגו לבקר את אָצַ'רִייַה מַן בקביעות כדי לשמוע את שיעוריו. בביקורם הראשון הודו לו על עזרתו האדיבה בכך שהאיר עבורם את הדרך החוצה ממעגל הקסמים שבו היו לכודים, ואִפשר להם סוף סוף ליהנות מן האושר של הקיום השמימי שלו ציפו זמן כה רב. הם סיפרו לו שכעת הבינו את הסכנה הגדולה שבהיאחזויות ואת העיכוב שהן גורמות במעבר אל לידה מיטיבה. לאחר שקיבלו את עצתו מלאת החמלה, הצליחו להתעלות מעל כל דאגותיהם ולהיוולד מחדש בעולם שמימי.
אָצַ'רִייַה מַן הסביר את טבען של ההיאחזויות הרגשיות אליהם, והצביע על כך שהן מהוות מכשול בדרכים רבות ושונות. הנבונים מלמדים אותנו תמיד שברגע המוות עלינו להיזהר שלא להיאחז רגשית בדבר כלשהו. הסכנה היא שבאותו רגע ניזכר בהתאהבות כלשהי, או גרוע מכך – במחשבות כעוסות ונוקמות כלפי אדם מסוים. הרגע שבו הצִ'יטַּה עומדת לעזוב את הגוף הפיזי הוא רגע מכריע. אם באותו רגע הצִ'יטַּה נאחזת במחשבה מזיקה, היא עלולה להישרף ולהיוולד מחדש במישור של סבל, כגון אחד מעולמות התופת, או בעולם של שדים, רוחות רפאים או בעלי חיים – כולן צורות קיום אומללות ובלתי מיטיבות.
לכן, כאשר אנו נמצאים במצב המאפשר לאמן את הצִ'יטַּה – כאשר נולדנו כבני אדם ואנו לגמרי מודעים לעצמנו – עלינו לנצל זאת באופן החלטי. כבני אדם, אנו מסוגלים לזהות את חסרונותינו ולפעול במהירות כדי לתקנם, כך שבהמשך, כאשר נעמוד עם הגב אל הקיר – בשעת המוות – נהיה מוכנים לחלוטין לעמוד ברשות עצמנו. לא נצטרך לחשוש ליפול קורבן לכוחות ההרסניים של הרוע. ככל שנאמן את עצמנו לנתק את כל ההיאחזויות הרגשיות, הטובות והרעות כאחת, כך ייטב מצבנו.
הנבונים יודעים שהלב הוא הדבר החשוב ביותר ביקום כולו, שכן הרווחה החומרית והרוחנית תלויות בלב. משום כך הם מקפידים לאמן את ליבם בדרך הנכונה, ואז מלמדים אחרים לעשות כן. אנו חיים באמצעות הלב, וחווים סיפוק ואי־שביעות רצון באמצעות הלב. כאשר אנו מתים, אנו עוזבים באמצעות הלב. לאחר מכן אנו נולדים מחדש בהתאם לקַמַּה שלנו – כאשר הלב הוא הסיבה היחידה לכך. מאחר שהוא המקור היחיד לכל מה שפוקד אותנו, עלינו לאמן את ליבנו בדרך הנכונה, כדי שנוכל לנהוג כראוי בהווה וגם בעתיד.
כאשר אָצַ'רִייַה מַן סיים לדבר, הדֶווֹת שנולדו מחדש התמלאו שמחה עצומה לנוכח דברי הלימוד שלו. הן היללו אותם מאוד ואמרו שמעולם לא שמעו דבר דומה לכך. כאשר עמדו לעזוב, הן הקיפו אותו שלוש פעמים, ולאחר מכן נסוגו אל קצה אזור מגוריו בטרם התרוממו באוויר כפתיתי כותנה הנישאים ברוח.
פעם אחת, כאשר חי באזור הררי עמוק בצ'יאנג מאי, הרחק מן הכפר הקרוב ביותר, ראה אָצַ'רִייַה מַן נִימִיטַּה יוצאת דופן עולה במדיטציה שלו. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, זמן שבו יסודות הגוף מעודנים במיוחד. הוא זה עתה התעורר משנתו וישב במדיטציה כאשר הבחין בכך שהצִ'יטַּה שלו מבקשת לנוח בשלווה מוחלטת. לכן הוא נכנס למצב עמוק של סַמָאדְהִי, שבו שהה במשך כשעתיים. לאחר מכן החלה הצִ'יטַּה שלו לסגת בהדרגה מן המצב הזה, ועצרה ברמה של אוּפַּצָ'ארַה סַמָאדְהִי במקום לשוב להכרה רגילה וערה. מיד נעשה מודע לאירועים מסוימים.
פיל עצום הופיע. הוא ניגש אל אָצַ'רִייַה מַן, כרע לפניו והראה בכך שהוא מבקש ממנו לעלות עליו. אָצַ'רִייַה מַן טיפס מיד על גבו והתיישב בפישוק על צווארו. לאחר שהתמקם על הפיל, הבחין בשני נזירים צעירים הצועדים בעקבותיו, ושניהם רוכבים על פילים. גם הפילים שלהם היו גדולים מאוד, אם כי מעט קטנים מן הפיל שעליו רכב. שלושת הפילים נראו נאים ומלכותיים במיוחד, כמו פילים מלכותיים בעלי תבונה אנושית, היודעים את רצון אדונם.
כאשר שני הפילים הגיעו אליו, הוא הוביל אותם לעבר רכס הרים שנראה ממש לפניהם, במרחק של כחצי מייל. אָצַ'רִייַה מַן חש שכל המחזה נשגב באופן יוצא דופן, כאילו הוא מלווה את שני הנזירים הצעירים אל מחוץ לעולם המציאות המוסכמת לנצח. כאשר הגיעו אל רכס ההרים, הוביל אותם הפיל שלו אל פתח מערה שהייתה ממוקמת על גבעה במרחק קצר במעלה המדרון. ברגע שהגיעו לשם הסתובב הפיל והפנה את אחוריו אל פתח המערה. בעוד אָצַ'רִייַה מַן עדיין יושב בפישוק על צווארו, נסוג הפיל לאחור אל תוך המערה עד שאחוריו נגעו בקיר האחורי. שני הפילים האחרים, שעליהם רכבו שני הנזירים הצעירים, נכנסו גם הם אל המערה, וכל אחד מהם תפס מקום משני צדדיו של הפיל של אָצַ'רִייַה מַן, כשהם פונים פנימה בעוד הוא פונה החוצה. אז דיבר אָצַ'רִייַה מַן אל שני הנזירים כאילו הוא נותן להם את הוראות הפרידה האחרונות שלו.
״הגעתי לשעת האחרונה של הלידה בגוף אנושי. מאחר שהקיום המתמשך בעולם המוסכם נותק לחלוטין, הוא יחדל בקרוב לגמרי עבורי. לעולם לא אשוב עוד אל עולם הלידה והמוות. אני רוצה ששניכם תחזרו ותפתחו את עצמכם במלואכם תחילה; לאחר מכן, בתוך זמן לא רב, תלכו בעקבותיי ותעזבו את העולם הזה באותו האופן שבו אני מתכונן לעשות זאת כעת. ההיחלצות מן העולם, על שלל ההיאחזויות המתמשכות שבו וכל הכאב והסבל המתישים שבו, היא משימה קשה ביותר הדורשת מסירות בלתי מתפשרת. עליכם להתאמץ ולצקת כל גרם של אנרגיה למאבק למען המטרה הנכונה הזאת – כולל חציית סף המוות עצמו – לפני שתוכלו לצפות להשיג חירות מסכנה ומחרדה. לאחר שתשתחררו, לעולם לא תצטרכו עוד להצטער על המוות ולהיאחז בלידה בעתיד.
״מאחר שהתעליתי לחלוטין מעל כל היקשרות שיורית, אעזוב את העולם הזה ללא כל טלטלה, בדומה לאסיר המשתחרר מבית הכלא. אין בי שום חרטה שנותרה ביחס לאובדן הגוף הפיזי הזה – בניגוד לרוב בני האדם, שההיאחזות הנואשת שלהם גורמת להם סבל עצום בשעת המוות. לכן אל לכם להתאבל על מותי בשום צורה, שכן שום דבר טוב לא יצמח מכך. אֵבֶל כזה רק מחזק את הקִילֶסוֹת, ולכן הנבונים מעולם לא עודדו אותו.״
כאשר סיים לדבר, הורה אָצַ'רִייַה מַן לשני הנזירים הצעירים להסיג את הפילים שלהם לאחור אל מחוץ למערה. שני הפילים עמדו לגמרי ללא תנועה, אחד מכל צד, כאילו גם הם מאזינים לדברי הפרידה של אָצַ'רִייַה מַן ומתאבלים על הסתלקותו הקרבה. באותו רגע דמו כל שלושת הפילים לבעלי חיים ממשיים וחיים, ולא לדימויים תודעתיים בלבד. לפי פקודתו, נסוגו שני הפילים הנושאים את הנזירים הצעירים באיטיות אל מחוץ למערה, כאשר כל העת הם פונים אל אָצַ'רִייַה מַן בהבעה מלכותית ושלווה. לאחר מכן, בעוד אָצַ'רִייַה מַן יושב על צוואר הפיל שלו, החלו אחוריו של הפיל לקדוח את דרכם אל תוך קיר המערה. כאשר מחצית מגופו של הפיל חדרה אל תוך קיר המערה, החלה הצִ'יטַּה של אָצַ'רִייַה מַן לסגת מן הסַמָאדְהִי. הנִימִיטַּה הסתיימה באותו רגע.
מאחר שמעולם לא חווה קודם לכן נִימִיטַּה יוצאת דופן כזו, ניתח אָצַ'רִייַה מַן את משמעותה והבין שיש לה שני מובנים. ראשית, לאחר מותו ישיגו שני נזירים צעירים את הדְהַמַּה בעקבותיו, אף שלא ציין מיהם. שנית, סַמַטְהַה ווִיפַּסַּנָה הן נכסים יקרי ערך עבור אַרַהַנְט מרגע השגתו הראשונה ועד לזמן שבו יעבור פַּרִינִיבָּאנַה. לאורך כל התקופה הזאת עליו להסתמך על סַמַטְהַה ועל וִיפַּסַּנָה כעל ״משכנות הדְהַמַּה״ שלו9, המרככים את אי־הנוחות הנחווית בין הצִ'יטַּה לבין חמש הקְהַנְדְהוֹת, אשר נשארות תלויות זו בזו עד לאותו רגע – הידוע בפי כול בשם ״מוות״ – שבו הקְהַנְדְהוֹת הארציות והצִ'יטַּה המשוחררת10 נפרדות לדרכיהן. בשעת המוות חדלות סַמַטְהַה ווִיפַּסַּנָה מלפעול, ונעלמות ככל שאר התופעות הארציות. לאחר מכן לא ניתן עוד לומר דבר.
רוב בני האדם היו נחרדים למראה הפיל שעליו הם רוכבים כשהוא נועץ את אחוריו אל תוך קיר של מערה. אולם במקרה הזה נותר אָצַ'רִייַה מַן שליו ובלתי מוטרד – הוא פשוט הניח לפיל להשלים את המשימה שיועדה לו. בה בעת, עודד אותו לדעת ששני נזירים צעירים יממשו את הדְהַמַּה סמוך למועד מותו, אם זמן קצר לפני כן ואם זמן קצר לאחר מכן. הוא אמר שהיה מוזר מאוד שבדברי הפרידה שלו אליהם דיבר על מותו המתקרב כאילו זמנו כבר הגיע.
למרבה הצער, אָצַ'רִייַה מַן מעולם לא גילה את שמותיהם של שני הנזירים הללו. כאשר שמעתי ממנו את הסיפור הזה, הייתי להוט כל כך לגלות את שמותיהם עד שהזנחתי לחלוטין את ההתבוננות בחסרונותיי שלי. המשכתי לנסות לדמיין מי מבין חבריי לנזירות עשוי להיות אחד מהם. מאז פטירתו של אָצַ'רִייַה מַן הוספתי לעקוב אחר העניין הזה. אך אפילו כעת, בשעה שאני כותב את הביוגרפיה שלו, עדיין אין לי שמץ של מושג מיהם אותם נזירים מבורכים. ככל שאני מהרהר בכך יותר, כך אני מבחין יותר בטיפשות שבהסקת מסקנות נמהרת11.
איש לא הודה שהוא אחד מאותם נזירים – ודבר זה מובן לחלוטין. מי יפרסם הישגים כאלה ברבים? הישגים מסוג זה אינם דגים רקובים שיש להציג למכירה כדי למשוך נחיל של זבובים. אדם שהגיע לרמה כזאת של דְהַמַּה חייב להיות בעל דרגה גבוהה מאוד של תבונה ויושר פנימי. האם ייתכן אפוא שיהיה טיפש כל כך עד שיכריז ברבים על הישגיו כדי שהשוטים ילעגו לו והנבונים יצטערו על כך? רק פתאים היו מתרגשים מידיעות כאלה – כמו באותו סיפור על הארנב אחוז הבהלה, אשר שמע קול חבטה חזק ודמיין שהשמיים קורסים12.
בסופו של דבר שככה טיפשותי שלי בעניין הזה, ולכן העליתי זאת על הכתב לשיקול דעתכם. אני ראוי לביקורת על כל חוסר־ההלימה שיש כאן, שכן סיפורים כאלה מסופרים בדרך כלל רק בין מורה לבין חוג תלמידיו הקרוב, כדי שאיש לא ייפגע מכך. אני יודע שאני ראוי לביקורת הזאת, וכרגיל אני מקווה שתואילו בטובכם לסלוח לי.