חלק ארבעה-עשר של הספר
הנכבד אָצַ'רִייַה מַן בְּהוּרִידַטַּה טְהֶרַה
ביוגרפיה רוחנית
מאת אָצַ'רִייַה לוּנְג טַה מַהָה בּוּאַה
תרגום לעברית (בסיוע Chat-GPT) ע"י פניננדו בהיקהו
מתרגומו לאנגלית של אג'אהן דיק סִילַרַטַנוֹ, שיצא לאור בהוצאה עצמית,
הדפסה שלישית (2005)
ההערות תורגמו מן המהדורה האנגלית. במקומות ספורים נוספו הערות שסומנו [פ.ב.]
מותו של האַרַהַנְט
בעת שאָצַ'רִייַה מַן התגורר במערת צ'יאנג דאו, הופיעו במדיטציה שלו נִימִיטּוֹת רבות, וחלקן היו יוצאות דופן ביותר. כאן אזכיר רק מעט מהן. בשעות המאוחרות של כמעט כל לילה הוא קיבל מבקרים רבים מקרב הדֶווֹת מן העולמות השמימיים הגבוהים והנמוכים, אשר הגיעו בקבוצות בגדלים שונים בזמנים קבועים מראש.
אַרַהַנְטִים הגיעו גם הם בקביעות כדי לקיים עם אָצַ'רִייַה מַן שיחות מעוררות השראה על הדְהַמַּה. כל אַרַהַנְט הראה לו את האופן שבו התרחשה פטירתו אל הנִבָּאנַה השלמה. חלקם היו אַרַהַנְטִים שנפטרו במערת צ'יאנג דאו, בעוד אחרים הגיעו אל הנִבָּאנַה השלמה במקומות אחרים. הדגמות אלה לוו בהסבר מעורר השראה על רצף האירועים שהתרחש.
כאשר שמעתי את אָצַ'רִייַה מַן מדבר על אותם אַרַהַנְטִים, חשתי מדוכדך ומיואש במידת־מה בשל נסיבות חיי האומללות. הרי גם אני הייתי בן־אדם, עם עיניים, אוזניים ויכולות מנטליות ממש כמו אָצַ'רִייַה מַן; ובכל זאת לא הייתי מסוגל להשיג את הדברים שהוא השיג. מצד אחד, התמלאתי התרוממות רוח כאשר שמעתי את סיפוריו; מצד אחר, חשתי מיואש. מצאתי את עצמי צוחק ובוכה בעת ובעונה אחת, אך הסתרתי את דמעותיי מחשש שחבריי הנזירים יחשבו שהשתגעתי. למען האמת, באותו זמן, עמוק בפנים, באמת הייתי מעט משוגע.
השיחות מעוררות ההשראה שקיים אָצַ'רִייַה מַן עם האַרַהַנְטִים היו כה מרתקות, שקשה למצוא בעולם דבר המשתווה להן. אנסה לשחזר כאן בנאמנות את מהותן של אותן שיחות, אף שאני חושש שלא אצליח לעשות עמן צדק מלא. להלן עיקר הדברים שאמרו האַרַהַנְטִים לאָצַ'רִייַה מַן.
"לכל האַרַהַנְטִים יש בליבם תכונות נעלות ומופלאות ביותר – מעלות פנימיות שאין להן אח ורע בעולמות בני־האדם והדֶווֹת. כל אַרַהַנְט המופיע בעולם לאחר הבודהה הַנַּעֲלֶה עושה זאת רק מתוך קושי עצום. כל אחד מהם דומה למכרה זהב הצץ מאליו בלב עיר הקיסרות של קיסר אדיר – תופעה נדירה ביותר. אורח חייו של אַרַהַנְט שונה לחלוטין מאורחות החיים הארציים, משום שחייו של אַרַהַנְט מוזנים על ידי הדְהַמַּה. אף על פי שגופו מורכב מאותם יסודות חומריים המרכיבים את גופם של כל האחרים, הלב המקיים את הגוף הזה הוא טהור, וטוהר הלב הזה מחיה ומרומם כל היבט של היסוד החומרי.
"אתה עצמך השלמת כעת את מלאכת הסינון של כל הסיבות האפשריות לקיום מתוך ליבך, ובכך נעשית אחד מן האַרַהַנְטִים. כמי שליבו לעולם לא יוליד עוד לידה וקיום, נעשית למקור נוסף שאין דומה לו של זכות רוחנית, אשר העולם יכול להוקיר ולכבד. לכן באנו כעת לבקר אותך כדי להביע את הערכתנו להישגך, אשר בשל קושיו האדיר מושג לעיתים נדירות בלבד. אף שאנשים רבים משתוקקים להשיג את מה שהשגת אתה, מעטים מאוד מצליחים כאשר הם ניצבים מול הקשיים. בני־אדם הנולדים לעולם הזה נאחזים באופן אינסטינקטיבי בהוריהם ובקרוביהם כמקור תמיכה. כמעט איש מהם אינו מבין את חשיבות ההסתמכות על ליבו שלו כמשענתו העיקרית. הרוב המכריע של בני־האדם פשוט נסחפים ללא מטרה, מבלי להשיג דבר בעל ערך אמיתי – ומספרם אינו ניתן לחישוב. לכן הופעתו בעולם של אַרַהַנְט מואר לחלוטין היא מאורע מופלא, המביא תועלת ליצורים חיים בכל מערכות העולמות. השגת הטוהר שלך הפכה אותך לברכה עצומה עבור בני־אדם, דֶווֹת ובְּרַהְמוֹת כאחד. נוסף על כך, אתה בקיא היטב בשפת הלב האוניברסלית, החשובה לאין ערוך מכל צורת תקשורת אחרת. כל הבודהות, וקטגוריות מסוימות של אַרַהַנְטִים, משתמשים בשפת הלב כאשר הם מסייעים ליצורים חיים, שכן זו השפה האוניברסלית של כל היצורים בעלי התודעה ברחבי היקום. יצירת קשר עם ישויות שאינן גופניות והוראתן נעשות אך ורק באמצעות צורת תקשורת אוניברסלית זו. מי שמתקשרים בשפת הלב מסוגלים להבין זה את זה במהירות ובקלות רבות בהרבה מן המקובל בדרך כלל."
לאחר שסיים את שיחתו מעוררת ההשראה עם אָצַ'רִייַה מַן, כל אַרַהַנְט היה מדגים לאחר מכן את האופן שבו עבר אל תוך הנִבָּאנַה השלמה. כמעט כל אַרַהַנְט שהגיע אִפשר לו לראות את התנוחה שבה הדבר התרחש. כמה אַרַהַנְטִים הדגימו כיצד מתו ועברו אל הנִבָּאנַה השלמה בעת שישבו ברגליים משוכלות בתוך סַמָאדְהִי. אחרים הדגימו כיצד שכבו על צידם הימני ב"תנוחת האריה" באותו זמן. אחרים הראו לו כיצד עמדו ללא תנועה באמצע שביל המדיטציה; ואילו אחרים גילו כיצד פסעו הלוך ושוב במדיטציה בעת שנכנסו אל הנִבָּאנַה השלמה. תנוחות הישיבה והשכיבה היו הנפוצות ביותר – רק מעט יחסית מן האַרַהַנְטִים עברו אל נִבָּאנַה תוך כדי הליכה או עמידה.
מותם הודגם באופן מדויק, תוך הצגת כל פרט עד לרגע האחרון ממש. כאשר אַרַהַנְט שישב נפטר, גופו היה קורס בעדינות כמו כותנה רכה, בעוד הגוף חדל מלפעול והופך דומם לחלוטין. קשה יותר היה להבחין ברגע המדויק שבו אַרַהַנְט ששכב ב"תנוחת האריה" נפטר. נשימתו הייתה סימן החיים הגלוי היחיד, וגם היא נעשתה מעודנת יותר ויותר בעודו שוכב בשקט, כאילו ישן, ללא התנועה הקלה ביותר באיבר כלשהו בגופו, עד שנשימתו פסקה בהדרגה לחלוטין.
אותם אַרַהַנְטִים שהדגימו מוות בתנוחת עמידה עמדו זקופים בתנוחה מהורהרת, כאשר יד ימין מונחת על יד שמאל, הראש מורכן מעט והעיניים עצומות בחוזקה. הם נראו כאילו הם מהרהרים לרגע, ואז קרסו לאט לערמה על הקרקע – תחילה לתנוחת ישיבה, ולאחר מכן המשיכו לקרוס בהדרגה עד ששכבו על האדמה ברכות, כמו צמר גפן. אַרַהַנְטִים שמתו תוך כדי הליכה במדיטציה פסעו הלוך ושוב כשש או שבע פעמים לפני שקרסו בעדינות אל הקרקע, שם שכבו ללא כל תנועה.
בעת שהעניקו את ההדגמות הללו, התקרבו האַרַהַנְטִים למרחק של כשני מטרים מאָצַ'רִייַה מַן, כדי שיוכל לראות בבירור כל היבט של פטירתם, ודבר זה הותיר רושם עמוק בליבו. כאשר שמעתי אותו מספר על אותם אירועים, התעורר בי רצון לבכות. נאלצתי להפנות את פניי אל הקיר כאשר התחושה המוזרה הזאת הציפה אותי. אחרת, ייתכן שהייתי מעורר מהומה, דבר שהיה עלול להפוך לאפילוג מביך לסיפור הזה. נִבָּאנַה המלאה של אותם אַרַהַנְטִים הושגה בחן שלֵו העומד בניגוד חד למצוקה שממנה סובלים רוב בני־האדם בשעת מותם. התרגשתי כל כך לשמוע כיצד כל אַרַהַנְט נפטר, עד שפשוט לא הצלחתי לעצור את דמעותיי. אותם יחידים מופלאים נפרדו סופית מעולם המציאות המוסכמת על כל הכאוס והבלבול שבו – וזה דבר מדהים להרהר בו. אני בטוח שכל אדם אחר שהיה מקשיב היה מושפע עמוקות באותו אופן.
שלושה אַרַהַנְטִים הגיעו אל הנִבָּאנַה השלמה במערה שבצ'יאנג דאו – שניים בשעה ששכבו ב"תנוחת האריה", ואחד תוך כדי הליכה במדיטציה. לפני שכל אַרַהַנְט העניק לאָצַ'רִייַה מַן הדגמה חזותית של האופן שבו התרחש מותו, הוא נתן לו הסבר מפורט מדוע בחר להיפטר באותה תנוחה. מעטים מאוד מתו בעמידה או בהליכה. רבים יותר עשו זאת בישיבה, אך רובם נפטרו בשכיבה. על סמך מה שראה, הגיע אָצַ'רִייַה מַן למסקנה שלאורך הדורות נפטרו בתאילנד אַרַהַנְטִים רבים. ככל שאני זוכר, הם כללו את שלושת האַרַהַנְטִים שבמערת צ'יאנג דאו, אחד בהרי וונג פרה צ'אן, אחד במערת טאגו שבמחוז לופבורי, אחד בקהו יאי שבמחוז נאקהון נאיוק, ואחד במנזר ווט דהאטולואנג שבמחוז קו קה שבמחוז למפאנג. היו גם אחרים, אך למרבה הצער אינני זוכר אותם עוד.
"נִבָּאנַה" הוא מונח המשמש אך ורק בהתייחס לבודהות, פַּצֶּ'קַה-בּוּדְּהַה ואַרַהַנְטִים, אשר עקרו מליבם כל זכר לקִילֶסוֹת המובילות ללידה עתידית. אין זה מונח הקשור ליצורים חיים שעדיין יש בהם קִילֶסוֹת, שכן יצורים כאלה ממשיכים לצבור ללא הרף בליבם את זרעי הלידות העתידיות, ולכן הכינוי "נִבָּאנַה" אינו מתאים להם כלל. לאחר שמתו כאן, הם נולדים מחדש שם; ולאחר שמתו שם, הם נולדים מחדש במקום אחר. בני־אדם רשלניים שלא עשו מאמץ לפתח תכונות מוסריות בתקופת החיים הזאת כדי לשפר את תקופות החיים הבאות שלהם, עלולים בהחלט להיוולד מחדש כבעלי־חיים לאחר מותם. האפשרויות ללידה כבעל־חיים רבות יותר מן האפשרויות ללידה בעולמות הגבוהים בהרבה של בני־אדם, דֶווֹת ובְּרַהְמוֹת. לכן, מי שמעדיפים ליצור קַמַּה רעה עלולים להימצא על אחת מן הדרכים הרבות ללידה מחדש בממלכת בעלי־החיים, שהיא מגוונת ורחבת־היקף הרבה יותר מן העולמות הגבוהים. אך לבעלי־חיים, לבני־אדם ולדֶווֹת יש דבר אחד משותף: עול ההיאחזויות הרגשיות, הגורם להם להיוולד מחדש שוב ושוב – ללא סוף. משום כך, המונח נִבָּאנַה אינו חל עליהם.
היחידים הראויים לכינוי "נִבָּאנַה" הם אותם יחידים שעקרו לחלוטין את הקִילֶסוֹת מליבם – וכיבו אותן לעד, עוד בעודם חיים בגופם הפיזי. ברגע הפטירה אין להם שום היאחזות שנותרה ועלולה לקשור אותם למעגל הסַמְסָארַה – אפילו לא לגוף שמתחיל להתפרק. בליבם אין שום היאחזות או דאגה לדבר כלשהו, בשום מקום. לכן הם נפרדים מן העולם בפעם האחרונה ללא פחד, משום שאין להם שום ציפייה לחוות תוצאות קארמטיות במישור קיום אחר – מקור לתסכול אינסופי. הלב שהגיע לחירות מוחלטת הוא יציב, בלתי משתנה ושבע־רצון לחלוטין. הוא אינו נושא שום ציפיות ביחס למציאויות מוסכמות כגון הגוף. משום כך, אפילו אטום אחד של העולם המוסכם אינו יכול להיכנס ולהשפיע על מצב הטוהר המלא של הלב. המילה "נִבָּאנַה" מתייחסת לטוהר המלא של מי שלעולם אינו נסער או מדוכדך – אינו שרוי בצער בחיים ואינו מלא חרטה במוות – אלא נשאר בלתי מוטרד ובלתי משתנה תמיד.
נִבָּאנַה הוא מונח מיוחד המשמש בהתייחס לסוג מיוחד של יחידים. איש שטרם טיהר את ליבו לא יעז ליטול לעצמו תואר זה. נִבָּאנַה איננה סוג של רכוש פרטי, כמו פרדס או חווה, שאינטרסים רבי־כוח יכולים להשתלט עליהם גם ללא הסכמת הבעלים. כל מי שרוצה לזכות בנִבָּאנַה חייב לעשות מאמץ לפתח אותה בתוך ליבו – אין שום תקווה למי שרק שוכב ומחכה שהיא תופיע.
אָצַ'רִייַה מַן, נושא הביוגרפיה הזאת, קיבל דְהַמַּה מעוררת השראה מאַרַהַנְטִים רבים. הוא זכה להכרה ולכבוד ברחבי המדינה מצד בודהיסטים מלאי אמון בכל מקום. הוא השיג מוניטין זה באמצעות תרגול נאמן של הדְהַמַּה עד שהגשים את האמת בתוך ליבו, מקום שבו לא היה שום דבר כוזב. הוא היה מסוגל להבין שדברים כגון חיים אורגניים הם כוזבים מטבעם; וככאלה, הוא הרפה מהם, כך שלא העמיסו עוד על ליבו. אָצַ'רִייַה מַן האמיתי, שכבר אינו כפוף לשינוי, היה אמת הדְהַמַּה שהגשים. אותה דְהַמַּה נשארת אמיתית – לעד. שלא כמו כל שאר הדברים, אשר מטבעם אינם יציבים ולכן משך קיומם מוגבל, לחלוף הזמן אין כל השפעה עליה.
הלוחם הרוחני
אָצַ'רִייַה מַן חלה פעמים רבות במחלה קשה בעת שחי עמוק באזורי הפרא של צ'יאנג מאי – ולעיתים אף התקרב מאוד למוות. אילו היה כמו רוב בני־האדם, התלויים לחלוטין ברופאים ובתרופותיהם, קרוב לוודאי שהיה נכנע זמן רב קודם לכן. אך אָצַ'רִייַה מַן היה מסוגל לשרוד באמצעות שימוש בכוחות המרפאים של הדְהַמַּה כדי לטפל בעצמו. הוא אמר שברגע שסימני המחלה החלו להופיע, "האיכויות המרפאות של הדְהַמַּה" התעוררו מיד בתגובה והחלו לחולל ריפוי. כזה היה מזגו, שבדרך כלל גילה עניין מועט בלבד בתרופות רגילות. אפילו בזקנתו, כאשר חיוניותו הלכה ודעכה בהתמדה, הוא המשיך להעדיף את "האיכויות המרפאות של הדְהַמַּה" כדי לשמור על רווחת יסודות גופו.
פעם אחת שהה אָצַ'רִייַה מַן עם כמה נזירים אחרים באזור הררי שהיה מלא במלריה. אחד הנזירים חלה במקרה במחלה, אך לא הייתה אפילו תרופה אחת זמינה לטיפול בה. כאשר החום היה בשיאו, הוא השתולל ברציפות במשך כל היום. אָצַ'רִייַה מַן נהג לבקר את הנזיר בכל בוקר וערב כדי להדריך אותו בשימוש בטכניקות חקירה להפחתת החום – שיטות מדיטציה שהוא עצמו השתמש בהן תמיד בהצלחה. אך מכיוון שרמות ההישג הרוחני שלהם היו שונות כל כך, אותו נזיר לא היה מסוגל לחקור באותו אופן שבו אָצַ'רִייַה מַן היה מסוגל. בכל פעם שהחום שלו התגבר, לא נותר לו אלא להמתין עד שידעך מעצמו. הוא לא פיתח שום שיטה יעילה להורדת החום בכוחות עצמו. לבסוף, לאחר שהתמלא מידה מסוימת של תסכול, נזף בו אָצַ'רִייַה מַן:
"נראה שאתה מַהָה בשם בלבד, שכן הידע שלמדת כנראה אינו מועיל לך כלל כאשר אתה באמת זקוק לו. מה הטעם ללמוד כדי להיות מַהָה, אם כל מה שתעשה הוא לבזבז כמויות גדולות של נייר ולצאת מזה בידיים ריקות? הידע הנרכש מלימוד אמור להועיל לך בדרך כלשהי, ולכן אינני מצליח להבין מה למדת שהוא חסר תועלת באופן מוחלט כל כך.
"הנה אתה כמעט מת מקדחת, אך הלימוד שלך אינו מסוגל להקל במצבך אפילו במעט. אז מה בכלל מטרת כל הלימוד הזה? זה לא הגיוני בעיניי. אינני מצליח להבין זאת. אני עצמי לא למדתי אפילו דרגה אחת של לימודי פאלי – אפילו לא אחת. למדתי רק את חמש הקַמַּטְהָאנַה שהמורה המסמיך שלי נתן לי בעת ההסמכה לנזירות, והן עדיין איתי עד היום. זה כל מה שאני צריך כדי לטפל בעצמי. הן אינן הופכות אותי לחלש כמוך – אתה חלש כפי שאתה מלומד. למעשה, אתה חלש אפילו מאישה חסרת השכלה לחלוטין! אתה גבר ומַהָה, אז מדוע כל החולשה הזאת? כשאתה חולה אינך מפגין שום תכונה גברית, ואף לא שום סימן לדְהַמַּה שלמדת. כדאי שתיקח את כל הציוד הגברי שלך ותחליף אותו בציוד של אישה, וכך תשלים את השינוי שלך. אולי אז הקדחת תירגע מעט. אם היא תראה שאתה אישה, אולי היא תהסס לענות אותך כל כך.
"במקום לראות אצלך סימנים מעודדים של התנגדות ואומץ כאשר אני מבקר אותך, כל מה שאני רואה הוא הפגנה חלשה של רחמים עצמיים. מדוע אינך חוקר את אותן קַמַּטְהָאנַה בתוך לימודי הפאלי שלמדת? מה פירוש דוּקְּהַם אַרִייַסַצַּ'ם עבורך? האם פירוש הדבר חולשה? כשיש לך חום, פשוט לבכות ולהתגעגע להוריך – זה מה שזה אומר? אם אינך מסוגל לשאת אפילו את התחושות הכואבות הנובעות מן הקדחת, הרי שבמשבר המאיים באמת על חייך תהיה מוצף לחלוטין וחסר יכולת להתמודד. כבר עכשיו אינך מצליח להתמודד, אז כיצד תוכל אי פעם לקוות להבין את טבעה האמיתי של אמת האצילים של דוּקְּהַה? כל מי שרוצה להתעלות מעל העולם הארצי חייב להגשים באופן חד־משמעי את האמת הטמונה בכל אחת מאמיתות האצילים. אבל ברגע שאמת הדוּקְּהַה מתעוררת ומתחילה להיות פעילה במקצת, אתה נשכב ומודה בתבוסה. מה אתה מצפה להשיג בדרך הזאת?"
לאחר שנתן את דברי התוכחה הלוהטים הללו כדי לבחון את אופיו של הנזיר, השתתק אָצַ'רִייַה מַן לרגע. אז הבחין שהנזיר מתייפח ודמעות זולגות על פניו. לכן מיהר אָצַ'רִייַה מַן למצוא תירוץ לעזוב ולחזור לבקתה שלו, תוך שהוא אומר לנזיר שלא ידאג – הוא ישתפר בקרוב. הוא הבטיח לו שרק העמיד פנים שהוא מקשה עליו.
כאשר שקל מחדש את העניין באותו לילה, החליט אָצַ'רִייַה מַן לנסות סוג אחר של תרופה, שכן התרופה שרשם זה עתה הייתה כנראה חריפה מדי עבור המטופל – הוא פשוט לא היה חזק דיו כדי לשאת אותה. מן הבוקר הבא ואילך שינה את גישתו לחלוטין, ומעולם לא הפגין עוד קשיחות כלפי אותו נזיר. מאותו זמן אימץ גישה אוהדת ומנחמת, ופינק את הנזיר באופן שהיה בלתי אופייני לו מאוד. דיבורו היה מתוק ועדין, כאילו כמויות גדולות של מולסה נשפכות מדי בוקר וערב, עד שכל האזור נדמה מתוק וריחני, באופן שהתאים להפליא להתפרצות החולשה של אותו נזיר. הוא עקב אחר התקדמותו של המטופל, והעניק לו את גלולות הסוכר המצופות הללו בכל בוקר וערב, עד שהיה ברור שגם המטופל וגם חבריו הנזירים מרוצים. המטופל המשיך להשתפר מיום ליום, עד שלבסוף החלים לחלוטין – תהליך שנמשך חודשים רבים. ברור שתרופה מסוימת זו הייתה יעילה מעבר לכל הציפיות.
כאלה הן דרכי הטיפול של רופא נבון, שתמיד יש לו התבונה להתאים את הטיפולים לנסיבות ולאחר מכן להעניק אותם באופן הראוי. משום כך הוא מהווה דוגמה מצוינת עבור כולנו, המחפשים תבונה, וזו הסיבה שכללתי את האירוע שלעיל. מי שמתעניין בכך אמור להיות מסוגל להפיק תועלת מסוימת מקריאתו, שכן הוא עוסק באמצעים המיומנים של אדם חכם שתבונתו הייתה חדה כל כך, עד שמעולם לא הובס בידי שום תפנית של האירועים.
במקום להישאר פסיבי במצב משברי, אָצַ'רִייַה מַן העדיף באופן אינסטינקטיבי לנתח את המשבר באמצעות תשומת לב ותבונה. כאשר היה חולה, או כאשר חקירותיו חשפו קִילֶסוֹת ערמומיות במיוחד שמצא כמכשול חמור במיוחד – אלה היו מצבים משבריים מבחינתו. במקום להרגיש כניעה, הצִ'יטַּה שלו הגיבה בכך שסבבה סביב הבעיה יום ולילה עד שמצא דרך מחוכמת להתמודד עם המשבר, דבר שאפשר לו להתגבר עליו בהדרגה ולהמשיך בדרכו ללא הפרעה. מן השלבים הראשונים של תרגולו ועד סופו ממש, הוא הפיק תמיד תוצאות טובות מן הגישה הזאת.
כאשר הנזירים שחיו עמו חלו, נהג בדרך כלל לייעץ להם לפתח טכניקות מדיטטיביות להקלת התסמינים, כדי שלא יהפכו תלויים יתר על המידה בתרופות. בו בזמן, הוא רצה שיפתחו את הטכניקות הללו לכדי שיטות לחקירת הדְהַמַּה. אָצַ'רִייַה מַן האמין שכאב גופני ונפשי הם ביטויים ישירים של אמת הדוּקְּהַה; וככאלה, יש לחקור אותם עד שאותה אמת מובנת. הוא לא ציפה מנזיריו פשוט להיכנע לכאב כאילו מעולם לא קיבלו הכשרה בדְהַמַּה.
אָצַ'רִייַה מַן רכש טכניקות רבות מן המחלות שמהן סבל. הוא מעולם לא הניח לכאב מחלתו להכניע אותו מבלי לחקור ככל יכולתו את טבעו של אותו כאב. בזמנים כאלה האמין שחיוני לחקור את הכאב עד גבול היכולת ממש, כדי לקבוע האם תשומת הלב והתבונה מסוגלות להתמודד עם המשימה שלפניהן. כאשר התברר שהן חסרות, היה אפשר לשנותן ולשפרן עד שביצועיהן ייחשבו מספקים. כאשר הכוחות המאומנים היטב של תשומת הלב והתבונה נכנסים לקרב מול תחושות של כאב עז, הלב אינו נרתע כאשר הוא מתעמת עם אמת הדוּקְּהַה – שהיא אמת ממשית. תשומת הלב והתבונה מסוגלות אז לעמוד במלוא המשימה. הן נשארות בלתי מעורערות גם כאשר הן מופגזות מכל עבר במתקפה של כאב המגיעה מכל כיוון אפשרי. בעיצומו של הכאב העז הזה הן מסוגלות לצמצם את תחום חקירתן עד שהוא מתמקד בחדות בעיקרי האמת עצמם. אימון תודעתי כזה מפעיל את גורמי המוּדעוּת, התבונה, האמון והמאמץ, ומעניק להם כוח ואומץ גדולים יותר. בדיוק משום כך אהב אָצַ'רִייַה מַן להדגיש בפני תלמידיו את חקירת התחושות הכואבות. כאשר מגיע רגע האמת והגוף עומד להתפרק, אין לפחד מן הכאב המייסר המתעורר באותו רגע. אם חוקרים כפי שהורה, המתרגל קולט בבירור את טבעם האמיתי של הגוף ושל התחושות, כלומר – הוא חי בנוחות ומת בניצחון. זוהי דרכו של הלוחם היוצא מנצח באמת והופך לאדם נעלה. הוא כובש את עצמו, נעשה נעלה בתוך עצמו – ושבע־רצון לחלוטין.
אָצַ'רִייַה מַן היה מורה למופת בכל היבט של תרגולו. ההתמדה שלו, כוח הסבל, האומץ, החסכנות והתושייה שלו בכל תחום היו תכונות יוצאות דופן, שהציבו אותו במעמד ייחודי בדורו. יהיה קשה מאוד לאחד מתלמידיו להתעלות עליו. הוא היה בעל שמיעה שמימית וראייה שמימית, וכן פַּרַצִ'יטַּוִויגָּ'ה: היכולת לתקשר בחושי-על עם ישויות מגוונות כגון בעלי־חיים, בני־אדם, רוחות רפאים, דֶווֹת, בְּרַהְמוֹת, יַמוֹת ונָאגוֹת. הוא היה מסוגל לראות לא רק בעלי־חיים ובני־אדם עם גופיהם הפיזיים הגסים, אלא גם את צורותיהם המעודנות והלא־גופניות של רוחות רפאים ודֶווֹת. הוא הכיר את השמחות והצערים האינטימיים של בני־האדם והיה מסוגל לקרוא את מחשבותיהם הכמוסות ביותר.
נזירים שחסרו תשומת לב לפקח על מחשבותיהם, והניחו לתודעותיהם לשוטט ללא הרף, נעשו לעיתים מודעים למחשבותיהם רק כאשר שמעו את אָצַ'רִייַה מַן נותן להן ביטוי בקול. כמה מן האומללים יותר היו מבולבלים כל כך, עד שלא הבינו שאָצַ'רִייַה מַן מתייחס אליהם. לא היה צורך להיות בנוכחותו – עצם החיים עמו באותה קהילה נזירית היו סיבה מספקת לזהירות. כל נזיר שנתן ללא תשומת לב דרור למחשבות פרועות היה בטוח שישמע משהו יוצא דופן מאָצַ'רִייַה מַן כאשר ייפגשו לבסוף. אך בסיכון הגדול ביותר היו אלה שהעזו לתת לתודעותיהם לשוטט בנוכחותו. לא היה משנה מה עשה באותו זמן – ייתכן שלימד את הנזירים, או שוחח, או כל דבר אחר. הוא היה נוזף באשם בחריפות או משתמש בתחבולה יוצאת דופן כלשהי כדי למשוך את תשומת ליבו. רק כאשר לא התחשק לו להגיב, הניח למחשבות כאלה לחלוף ללא תגובה.
לפי עדויותיהם של תלמידים בכירים רבים שחיו עמו בצ'יאנג מאי, שליטתו של אָצַ'רִייַה מַן ביכולות כגון שמיעה שמימית, ראייה שמימית וקריאת מחשבות הייתה מדהימה עד כדי כך שיכלה לעורר פחד. יכולתו לקרוא מחשבות הייתה מהירה כברק, ולכן מי שטיפחו מחשבות לא־מועילות כמעט תמיד שמעו על כך. משום כך נזירים שחיו עמו נאלצו לשמור בזהירות רבה על שערי החושים שלהם. אם לא עשו כן, הם בוודאי נתפסו, שכן לא יכלו לחמוק מן הגאונות החודרת שלו ולמצוא מקום מסתור בטוח.
פעם אחת, בשל פחדו מאָצַ'רִייַה מַן, חשב נזיר על חריפות תוכחותיו של אָצַ'רִייַה מַן. כאשר ראה אותו הנזיר בפעם הבאה, התייחס אָצַ'רִייַה מַן מיד לעניין.
"כמעט כל דבר שאנו משתמשים בו – מן המזון שלנו ועד לצורכי המחיה והגלימות שאנו לובשים – חייב לעבור שלבי הכנה שונים לפני שהוא הופך לדבר שימושי. צריך לשתול אורז, לקצור אותו ולבשלו; צריך לכרות עץ, לנסרו ולהקציעו; וצריך לארוג בד ולתפור ממנו גלימות. הלא כך הוא? הדברים הללו אינם הופכים למוצרים מוגמרים המוכנים לשימוש או לצריכה, אלא לאחר שנעשית עליהם עבודה רבה. מזון ומחסה הם פרי עמלו של האדם. הם אינם מופיעים יש מאין. רק גוויות אינן פעילות כלל, שוכבות חסרות חיים ואינן צריכות לדאוג למחייתן. מאחר שאין להן סיבה לתקן את התנהגותן, אין להן צורך במורה שינזוף בהן וייתן להן הוראות.
"אבל אתה חי ועדיין מבקש את הדרכתו של מורה. ובכל זאת אתה פוחד ממורך באופן בלתי הגיוני, ומשתמש בתוכחותיו החריפות כתירוץ. מצד שני, אילו מורך פשוט היה שותק, כנראה היית מאשים אותו בכך שאינו מלמד אותך, ואז היית נסער עוד יותר. בסופו של דבר שום דבר אינו מספק אותך באמת. מחשבותיך מקפצות כמו קוף הקופץ מעלה ומטה בין עצי היער. אם ימשיך לקפוץ די זמן, בסופו של דבר יקפוץ על ענף רקוב ויתרסק אל הקרקע. מה אתה רוצה להיות? האם אתה רוצה להיות קוף הקופץ על ענף רקוב, או נזיר שיש לו מורה המדריך אותו?"
לעיתים התעמת ישירות עם האשם, כדי לעורר אותו להיות מודע בתשומת לב רבה יותר למחשבותיו שלו. בפעמים אחרות הסתפק ברמיזה עקיפה וסרקסטית למחשבותיו של נזיר כלשהו. המטרה בשני המקרים הייתה להזהיר את התלמיד שמחשבותיו לא חלפו ונעלמו, אלא עלולות לשוב ולרדוף אותו. כך נעשה מודע לטעותו, כדי שבעתיד יוכל לרסן יותר את מחשבותיו.
לעיתים, כדי לעורר השראה בתלמידיו בתרגולם, נשא אָצַ'רִייַה מַן שיחת דְהַמַּה לוהטת שבה הציג את עצמו כהוכחה חיה למה שאפשר להשיג באמצעות התמדה ואומץ לנוכח המוות.
"אם תניחו לפחד המוות לעצור אתכם מלתרגל מדיטציה בשקידה בלתי מתפשרת, תהיו חייבים לשוב ולמות פעם אחר פעם בלידות עתידיות. מי שמסוגלים להתגבר על פחד המוות יוכלו לצמצם את מספר הלידות העתידיות עד שלבסוף יתעלו מעל לידה ומוות לחלוטין. הם לעולם לא ישובו עוד לשאת בעול הדוּקְּהַה.
"אני עצמי, כאשר התמדתי ללא היסוס מול כאב מייסר, התעלפתי שלוש פעמים – ובכל זאת לא מתתי. הצלחתי לשרוד ולהפוך למורה שלכם. אף אחד מכם מעולם לא התמיד במאמציו עד לנקודה שבה איבד את הכרתו. אז ממה אתם פוחדים כל כך? אם אינכם חווים בפועל כיצד זה למות, לא סביר שתראו אי־פעם את פלאי הדְהַמַּה. אם אתם מאמינים בכך ואם לאו, זו השיטה שבה השתמשתי כדי להגשים את הדְהַמַּה. לכן אין שום דרך שבה אוכל ללמד אתכם פשוט לקחת את החיים בקלות: לאכול הרבה, לישון הרבה ולהתעצל – ואז הקִילֶסוֹת ייבהלו. אינני יכול ללמד כך, משום שאין זו הדרך להטיל פחד על הקִילֶסוֹת. גישה כזאת רק תשעשע את הקִילֶסוֹת: 'חשבנו שהנזירים הללו באו להיות חרוצים, אז מדוע הם שוכבים כמו גוויות נושמות? המתים הנושמים הללו בקושי ראויים להערכה'."
לאחר שאָצַ'רִייַה מַן סיים לדבר, חשב לעצמו אחד הנזירים שבקהל כי התמדה עד לנקודה של איבוד הכרה היא מוגזמת: אם אני צריך להגיע למצב שבו אתעלף ואאבד את הכרתי, אינני רוצה להגיע עדיין לנִבָּאנַה. פשוט אסבול את הכאב והסבל של העולם הזה כמו כולם. יש לי הרבה שותפים לכך. אם להגיע לנִבָּאנַה פירושו לדחוף את עצמך עד לאיבוד הכרה, אז כל מי שרוצה בכך מוזמן לעשות זאת, אבל אני לא הולך – זה בטוח. החיים בעולם אמנם כואבים, אך לא כואבים כמעט כמו לאבד את ההכרה. וחוץ מזה, אם צריך להתעלף לפני שאפשר להגיע לנִבָּאנַה, פירוש הדבר שאין הבדל גדול כל כך בין נִבָּאנַה לבין תרדמת הנגרמת מסמים. מי רוצה דבר כזה? אני בוודאי לא. אין לי שום רצון להתעלף. אפילו לראות מישהו אחר מתעלף מפחיד אותי עד מוות, קל וחומר שזה יקרה לי.
לא עבר זמן רב ואָצַ'רִייַה מַן החל לדבר שוב, והפעם בנימה לוהטת שחדרה בעוצמה אל תוך הרהוריו של הנזיר.
"אז אתה לא מאמין לי, הא? אתה חושב שאני משקר לך בשביל השעשוע, או מה? אם אינך נותן בי אמון, בבקשה לך מכאן! למה להישאר כאן ולהיות לנטל על המנזר הזה? אני לא הזמנתי אותך לבוא לכאן – אתה באת מרצונך, ולכן גם עליך לעזוב מרצונך. אל תחכה שיגרשו אותך! ממילא אין כל תועלת בכך שתישאר כאן – תורתו של הבודהה לא נועדה לטיפשים כמוך!
"דרך החשיבה שלך אינה הולמת כלל נזיר הלובש את הגלימות הצהובות. נזיר בודהיסטי הוא מי שנותן אמון בדְהַמַּה. אך מאחר שהרעיונות שלך סותרים את דרכו של הבודהה הנעלה אל השחרור, ברור שאינך נותן אמון בי או בדְהַמַּה. אתה מוזמן ללכת לכל מקום שתרצה, לאכול ולישון בנוחות מבלי להטריד את עצמך בתרגול מדיטציה. ואם תצליח להגשים את אמת הדְהַמַּה בשיטה הזאת, אנא חזור ורחם על הנזיר הזקן והטיפש הזה. אני ארים את ידיי הצמודות אל השמיים כדי לכבד את ברכת הוד מעלתך הנדיבה!
"אני מלמד את האמת כאשר אני אומר שכל מי שמצפה להתעלות מעל הדוּקְּהַה חייב להיות חסר פחד מול המוות. אבל אתה אינך מאמין שזו אמת. אתה חושב שמוטב למות ולהיוולד מחדש בעולם הזה כדי להמשיך לשאת את משא הסבל שלך לכל מקום שאליו תלך. אם אתה רוצה להמשיך כך – זה עניינך. אבל אל תבוא לכאן ותסתור את תורתו של הבודהה הנעלה. אם תעשה זאת, תהיה קוץ בצידו של הבודהה ומכשול החוסם את דרכם של מי שבאמת רוצים ללכת בעקבותיו.
"השקפות כמו שלך אינן רק שגויות; אם תחליט גם לבטא אותן בקול, תהפוך לאויב הבודהיזם ולאויבם של אנשי הדת בכל מקום. הנחתי שבאת לכאן כדי לפתח את עצמך מבחינה רוחנית ובכך לתמוך בסַאסַנַה. מעולם לא העליתי בדעתי שאתה עומד להרוס את עצמך ולאחר מכן גם להרוס את הסַאסַנַה ואת תלמידיו המסורים של הבודהה הנעלה. אבל עכשיו אני מבין שבאת לכאן כמו תליין כדי להשמיד הכול. מוטב שתשנה את גישתך מיד. אחרת תהרוס בוודאות את עצמך ותגרור עמך אנשים רבים נוספים – וזה יהיה דבר נורא.
"נאמר שהבודהה הנעלה איבד את הכרתו שלוש פעמים בעת ששאף להגיע להארה. האם אינך מאמין שזה נכון? אם אינך מאמין, אולי אתה סבור שהבודהה שיקר לנו. אדם כמוך, שהוסמך כנזיר דְהוּטַנְגַּה אך עדיין מסרב לתת אמון בבודהה ובדְהַמַּה שלו, הוא אדם החסר כל ערך אנושי פנימי. השקפותיך אינן עושות אותך שונה מגווייה נושמת – גווייה חיה ומסריחה שמצליחה איכשהו להמשיך לנשום מיום ליום. ובכן, מה אתה אומר? באיזו דרך אתה מתכוון לבחור כדי להבטיח את מעברך הבטוח? אין לי דרך טובה יותר להציע לך מזו שכבר ציינתי. זו הדרך שבה הלכו הבודהה הנעלה וכל האַרַהַנְטִים. אין דרך קלה יותר או אזוטרית יותר. אני עצמי הלכתי בדרך הזאת מן היום שבו הוסמכתי ועד היום, והיא מקור הדְהַמַּה שאני מלמד את כל תלמידיי."
זה היה אחד הנאומים הנלהבים ביותר שנשא אי־פעם אָצַ'רִייַה מַן – ישיר לחלוטין ומלא ברקים ורעמים. מה ששחזרתי כאן הוא רק דוגמה, ובשום אופן לא מלוא תוכן דבריו. המאזינים היו מזועזעים ומפוחדים עד שכמעט שקעו דרך הרצפה. מעולם בחייהם לא שמעו דבר דומה. בכך שפנה ישר ללב העניין, גרמו הדרשות הלוהטות הללו לקהל מאזיניו לראות את אמיתות דבריו, ולכן גם להיכנע להן, אפילו בשעה שפחדו ממנו עד מוות.
כאשר הבין את אמיתות הדברים ששמע, החל הנזיר שמחשבותיו עוררו את מטח הדברים הזה להתרכך בהדרגה, עד שקיבל אותם לחלוטין וללא הסתייגות. ככל שזה התרחש, עוצמת קולו של אָצַ'רִייַה מַן שככה בהדרגה, עד שנשמע מפויס למדי. כאשר השתכנע שהנזיר קיבל את האמת, סיים לדבר ופיזר את האספה.
כאשר התפזרה האספה, התעוררה המולה נרגשת. הנזירים שאלו זה את זה מי העז לטפח מחשבות כה מעוותות, עד שעורר מאָצַ'רִייַה מַן תגובה חריפה כל כך, שקולו רעם בזעם כמו רעמים וברקים. ודאי הייתה איזושהי התגרות; אחרת, לעולם לא היה נושא תוכחה בוערת כזאת. אותן מחשבות ודאי השפיעו עליו בחריפות כה רבה, עד שלא היה מסוגל להתאפק מלשחרר את מלוא עוצמת ההיגיון שלו. לבסוף הודה הנזיר המדובר במחשבות שהזכרתי קודם לכן.
בדרך כלל נזירי דְהוּטַנְגַּה לא הסתירו זה מזה את מחשבותיהם ודעותיהם. אם מחשבותיהם נעשו מושא לנזיפתו של אָצַ'רִייַה מַן, הם הודו ללא יוצא מן הכלל בכשליהם בשיקול הדעת כאשר נשאלו על כך מאוחר יותר. אף שהנזירים נהגו בדרך כלל להשתעשע כאשר נזיר־חבר "נצלה" בידי אָצַ'רִייַה מַן, הם גם נעשו מודעים לחסרונותיהם שלהם. חסרונות כאלה היו עלולים להיחשף בקלות במהלך סבב איסוף מזון התרומה, או בשליחות אחרת מחוץ למנזר, כאשר נזיר נתקל במושא המעורר רגש ונדבק בתודעתו עד שהפך לעיסוק טורדני. חוסר זהירות כזה היה עלול לעורר את אותו סוג של תגובה חריפה שהפחידה כל אדם שנמצא בטווח השמיעה וגרמה למבטים עצבניים לכל עבר. מבוהל מפני אָצַ'רִייַה מַן ומתבייש בפני חבריו, היה האשם בדרך כלל רועד בשבתו, תקוע במקומו, ראשו מורכן והוא אינו מעז להרים את מבטו. כאשר הסתיימה האספה, נהגו הנזירים לברר ביניהם וגילו שכרגיל, אכן היה ביניהם מישהו שמחשבותיו עוררו את נזיפתו של אָצַ'רִייַה מַן. היה בכך משהו מעורר רחמים, משום שלאותם נזירים לא הייתה שום כוונה לפגוע באָצַ'רִייַה מַן. כמו כל בני־האדם שיש בהם קִילֶסוֹת, גם הם היו רגישים מבחינה רגשית לדברים שבסביבתם. תשומת לבם הייתה פשוט איטית מכדי להדביק את מהירות הברק של תודעותיהם – ומכאן נבעו נזיפותיו התכופות של אָצַ'רִייַה מַן.
אָצַ'רִייַה מַן היה מהיר ביותר בקריאת מחשבותיהם של אחרים. לנזירים שחיו עמו לא היה בכך שום ספק. הוא היה מסוגל לקרוא את מחשבותינו הסוררות, ואז להזהיר אותנו מפניהן בדיוק חסר טעות. רק לעיתים, כאשר לא התחשק לו לומר דבר, נשאר שקט. אף שנזיפותיו היו תכופות, מדי פעם גם הרפה מעט כדי שנוכל "לתפוס אוויר". אחרת, כנראה היינו נחנקים למוות. אני עצמי, בשל חוסר המנוחה חשוך המרפא שלי, ננזפתי לעיתים קרובות יותר מרוב האחרים. אך אלה מאיתנו שהתמידו וחיו עמו בסבלנות לאורך זמן בדרך כלל קיבלו תנופה בתרגול המדיטציה שלהם. פיתחנו עוגן יציב בליבנו כתוצאה מהפצרותיו, שעיצבו, חישלו והכו ללא הרף את תרגולנו עד שקיבל צורה נכונה. הערנות המתמדת, והאיפוק שטיפחה, אפשרו לטפח את תשומת הלב והתבונה הדרושות כדי לעמוד בפני פיתויים מזדמנים. בהקשר של אמנות הכישוף, ניתן להשוות זאת ללימוד המיומנויות הדרושות ולאחר מכן לבחינתן מול המורה, עד שנעשים חסינים מפני התקפה. כאשר רגועים ובטוחים בידיעה שכוחם המזיק נוטרל, אפשר לעמוד מול רובים וחרבות מבלי להתרגש. בהקשר של תרגול הדְהַמַּה, פירוש הדבר הוא היכולת לעמוד איתן מול רגשות ופיתויים מעוררים, שבדרך כלל מעוררים תשוקה, מבלי לחשוש להיות מושפע או מפותה. במילים אחרות – להישאר בלתי מוטרד בכל מצב.
הבעיה היא שרוב בני־האדם מגיבים לדיבורים על נִבָּאנַה בתחושת דכדוך ואכזבה מוזרה. הדבר אינו מכניס אותם למצב־רוח טוב כפי שעושים דיבורים על ענייני העולם. מאחר שאין להם שום ניסיון אישי של נִבָּאנַה, הם כנראה חושבים שהיא אינה מהנה כמו הדברים השגרתיים שהם רגילים אליהם. לא רק הדור הנוכחי איבד עניין בנִבָּאנַה – גם הורינו וסבינו לא גילו בה עניין רב, ואף לא עודדו אחרים להתעניין בה. לכל היותר, ייתכן שעודדו את בני משפחתם ללכת מדי פעם למנזר המקומי כדי לקבל על עצמם את כללי המוסר ולשמוע דְהַמַּה. אולי לעיתים עודדו את בני משפחותיהם לתרגל מדיטציה כדי להרגיע אותם מעט ולשמור שהתנהגותם תישאר בגבולות המקובלים. כמובן, בדרך זו או אחרת הם גם הצליחו לייעץ לבני משפחתם ולחבריהם כמעט בכל דבר אחר, עד שרוב האנשים, שמאסו בשמיעת עצותיהם, חדלו להתייחס אליהן.
אין ספק שרוב בני־האדם כבר החליטו שנִבָּאנַה חייבת להיות מקום שקט מאוד, שאין בו מוזיקה או בידור, ואין בו איש שיפנק אותם בתחביביהם האהובים. הם כנראה רואים בה מקום שאין בו שום דבר מעורר או מרגש; ולכן אינם רוצים להגיע אליו. הם פוחדים ליפול לגיהינום דומם ושקט שאין בו נפש חיה: לא תהיה משפחה, לא חברים, ולא יישמעו לעולם קולות של ציפורים ומכוניות, או צחוק ובכי. מכל בחינה שהיא, זה נראה מקום קודר ובלתי רצוי למדי. לכן אנשים שעדיין מטפחים שאיפות אינם רוצים להגיע לנִבָּאנַה. וגם אילו רצו בכך, לא היו מסוגלים להגיע, שכן שאיפותיהם היו מעכבות אותם וגורמות להם להסס.
מי שבאמת מסוגלים להגיע לנִבָּאנַה הם אלה שאין להם כלל שאיפות או מעורבויות בענייני העולם. מאחר שאינם נלהבים ואינם אדישים, אינם רפויים ואינם מתוחים, אלא נשארים מאוזנים לחלוטין, הם ממורכזים באופן טבעי בדרך האמצע. בהיעדר תשוקות, ציפיות וכמיהות, הם אינם מוצאים שום הנאה בתענוגות העולם, שרק מסעירים את הלב וגורמים לתסכול. בהיותם בלתי מוטרדים תמיד, הם חווים רק אושר מעודן ושלֵו, העומד בניגוד חד לאושרם של מי שליבם מושחת בידי ענייני העולם. אושר ארצי כזה, בהיותו מעורפל ובלתי יציב, הוא תמיד חולף ובלתי אמין. הוא דומה למים עכורים ובוציים. הוא כמו מזון שהוא חריף, חמוץ, תפל ומלוח בעת ובעונה אחת: מלבד העובדה שהוא גורם לקלקול קיבה ולעייפות לא נעימה, הוא גם אינו מעורר תיאבון במיוחד.
לכן על בני־האדם לבחון היטב את הדברים שהם פוגשים מדי יום ולבדוק אילו מהם מועילים ואילו אינם מועילים. לאחר מכן יוכלו לסנן את היסודות הלא־מועילים ולמנוע מהם להיערם בליבם עד שמספרם יכריע אותם ולא יישאר עוד מקום להכילם. אחרת, בכל מקום שאליו יביטו, יראו רק את ערימת הסבל הזאת שאספו.
כאשר מדובר במשמעת עצמית, הנבונים הרבה יותר פקחים מאיתנו. כל מה שהם עושים, אומרים או חושבים מכוון במדויק להשגת מטרתם. הם אינם מצויים בעימות עם האמת, ואינם יהירים או מלאי גאווה ביחס להישגיהם. כאשר מזהירים אותם, הם מקבלים במהירות את האזהרה לליבם כלקח מועיל – דבר השונה מאוד מן האופן שבו רובנו מגיבים. אם נלך בעקבות דוגמתם של הנבונים, נהפוך לאנשים שקולים ומתונים, המסרבים ללכת אחר אותן תשוקות ששלטו בליבנו זמן רב כל כך. מאמצינו להתגבר על אותן תשוקות ישנו אפוא את ליבנו באופן שיביא בוודאות למידה של שביעות רצון שתהיה ברורה לעינינו. גם בלי מיליונים בבנק, התנהגותנו הראויה, יחד עם מעט העושר שברשותנו, יספיקו כדי לשמור אותנו מאושרים.
אנשים נבונים מנהלים את חייהם באופן המביא לשלום ולביטחון. הם אינם חשים צורך למהר ולהתרוצץ בניסיון להרוויח סכומי כסף עצומים כדי לשמר תחושת אושר בחייהם. עושר עשוי להביא מידה מסוימת של אושר, אך מי שנהנים ממידה מתונה של עושר שנרכש ביושר, יהיו בהכרח שבעי־רצון הרבה יותר ממי שרכשו את עושרם באמצעים חסרי מצפון. אף שבעלותם הרשמית על העושר אינה מוטלת בספק, עושר מפוקפק אינו שייך באמת לבעליו בשום מובן אמיתי. שכן לפי חוקי הצדק האמיתיים, הקַמַּה מגנה רווחים כאלה ומעניקה בתמורה פירות של סבל בעתיד. אנשים נבונים מתבוננים באפשרות הזאת ביראה גדולה; אך אנו, שתבונתנו פחותה, עדיין מעדיפים להסתער בפזיזות אחר תשוקותינו, ולהתמסר באנוכיות לתענוגות המזדמנים בדרכנו, מבלי שלעולם יהיה די בכך כדי להשביע את תאבוננו. לא משנה כמה נתאמץ, לעולם איננו מצליחים לחוות את סוג שביעות הרצון שאנו כמהים לו.
במהלך שנותיו בצ'יאנג מאי קיבל אָצַ'רִייַה מַן מכתבים רבים מצ'או קון דְהַמַּצֶ'דִי ממנזר ווט בודהיסומפון שבמחוז אודון תאני. במכתביו נהג צ'או קון דְהַמַּצֶ'דִי, שהיה תלמידו של אָצַ'רִייַה מַן מאז נעוריו, להזמין אותו תמיד לשוב לאודון תאני. אָצַ'רִייַה מַן מעולם לא השיב לאותם מכתבים ואף לא נענה להזמנה. ואז, בשנת 1940, נסע צ'או קון דְהַמַּצֶ'דִי מאודון תאני עד לאזור המבודד שבו חי אָצַ'רִייַה מַן, כדי להזמינו באופן אישי, וכך נתן לו הזדמנות להשיב על כל ההתכתבויות שקיבל. הוא אמר לצ'או קון דְהַמַּצֶ'דִי שקרא את כל מכתביו, אך העריך שהם קטנים וחסרי חשיבות לעומת "המכתב הגדול" שזה עתה הגיע; לכן כעת הוא מוכן להשיב. למשמע הדברים פרצו שני הנזירים בצחוק לבבי.
בהזדמנות הראשונה הזמין צ'או קון דְהַמַּצֶ'דִי את אָצַ'רִייַה מַן באופן אישי לשוב למחוז אודון תאני, שבו חי שנים רבות קודם לכן. צ'או קון דְהַמַּצֶ'דִי הודיע לו שתלמידיו באודון תאני, שהתגעגעו אליו מאוד, ביקשו ממנו להזמין את אָצַ'רִייַה מַן בשמם. הפעם לא יכול היה להתנגד – היה עליו להיענות להזמנה. צ'או קון דְהַמַּצֶ'דִי הציע שיקבעו מועד שבו יבואו לאסוף את אָצַ'רִייַה מַן וללוותו בחזרה לאודון תאני. הם קבעו את תחילת חודש מאי 1940.
כאשר התקרב מועד עזיבתו את מקום ההתבודדות שבהרים, קבוצות גדולות של דֶווֹת ארציות התחננו בפניו שיישאר. הם היססו מאוד לראותו עוזב, ואמרו לו שדֶווֹת מכל העולמות חוו שלווה וסיפוק כל עוד חי שם, בזכות כוחה של הידידותיות שקרנה ממנו והתפשטה לכל הכיוונים – יומם ולילה. כולם חשו אושר רב בנוכחותו ורחשו לו הערצה עמוקה. הם לא רצו שיעזוב, שכן ידעו שתחושת הסיפוק שנבעה מנוכחותו תדעך במהרה. אפילו הלכידות החברתית שלהם עלולה הייתה להיפגע כתוצאה מכך.
אָצַ'רִייַה מַן אמר להם שמאחר שנתן את מילתו, עליו לעזוב. עליו לכבד את הבטחתו – לא ייתכן שיחזור בו. שלא כמו רוב האנשים, מילתו של נזיר היא ברית מחייבת. נזיר הוא אדם בעל מוסריות, ולכן עליו להישאר נאמן לדברו. אם יחזור בו מהבטחתו, המוסריות שלו תיעלם מיד וערכו כנזיר ייפגם. משום כך נזיר חייב לשמור על יושרו המוסרי.
כאשר הגיע חודש מאי, עזבו אָצַ'רִייַה מַן והנזירים שהתלוו אליו לאודון תאני את מקום ההתבודדות שבהרים והחלו במסע הרגלי הארוך אל העיר צ'יאנג מאי, שם שהו במנזר ווט צ'די לואנג. אָצַ'רִייַה און ממנזר ווט טיפיאראטננימיט הגיע בערך באותו זמן עם כמה מיושבי-הבית כדי לקבל את פניו של אָצַ'רִייַה מַן וללוותו לאודון תאני. אָצַ'רִייַה מַן נשאר במנזר ווט צ'די לואנג במשך כשבוע. במשך הזמן הזה באה קבוצה גדולה של חסידיו המקומיים כדי לשכנעו להאריך את שהותו בצ'יאנג מאי לטובת כולם. אך לאחר שנענה להזמנה לאודון תאני, לא יכול היה לדחות את יציאתו.
לפני שעזב ביקש ממנו צ'או קון רג'אקאווי לשאת שיחת דְהַמַּה מיוחדת לרגל וִיסָאקְהַה פּוּגָ'ה, כדי שתשמש מזכרת עבור חסידיו הרבים. באותו זמן בדיוק הגעתי גם אני לצ'יאנג מאי, ולכן האזנתי לשיחת דְהַמַּה הזאת בעניין רב. הוא דיבר במשך שלוש שעות בדיוק באותו יום, ודבריו היו כה מרשימים עד שמעולם לא שכחתי אותם. זה עיקר מה שאמר:
"היום הוא יום וִיסָאקְהַה פּוּגָ'ה. זהו היום שבו נולד הבודהה הנעלה, היום שבו הגיע להתעוררות, והיום שבו עבר אל הפַּרִינִיבָּאנַה. לידתו של בודהה עומדת בניגוד חד ללידותיהם של כל שאר היצורים. כאשר נולד, הבודהה לא נפל קורבן לאשליות העולם הנוגעות ללידה, לחיים או למוות. יתר על כן, בכוחה של התבונה הכוללת-כול שלו, היה מסוגל להבין את טבעם האמיתי של הלידה, החיים והמוות – ולהגיע למה שאנו מכנים 'התעוררות'.
"בבוא העת נפרד מן הקְהַנְדְהוֹת, שהיו הכלים שעליהם הסתמך כדי להביא את המוסריות לשלמות; ואז הלך לעולמו – סוּגַטוֹ, כפי שיאה למורה עולם שאין בו שום דופי. לפני שעזב את גופו הגשמי, שהגיע לקצה תקופת חייו הטבעית, הוריש לעולם את הדְהַמַּה, מתוך כוונה שהיא תייצג אותו ותמלא את תפקיד המורה במקומו. מתנה כזאת ראויה לאמוננו המלאה, וראויה לכל הקרבה.
"כידוע לכם, נולדנו כבני-אדם משום שיש בנו די טוב פנימי כדי לאפשר זאת. אך אל לנו לקבל את עצמנו ואת הטוב הפנימי הזה כמובנים מאליהם, תוך הזנחת פיתוחן של מידות טובות בתקופת החיים הזאת כדי להיטיב את תקופות החיים הבאות. אחרת, המעמד האנושי שאנו נהנים ממנו עלול להיעלם ולהיות מואפל ללא תקנה על ידי לידה נמוכה ובלתי רצויה. בין אם מדובר במעמד גבוה ובין אם במעמד נמוך – עם אושר מכל דרגה אפשרית עד לאושר האולטימטיבי, או עם כאב וסבל מכל דרגה אפשרית עד לייסורים הקשים ביותר – אנו עצמנו אחראים לנסיבות חיינו.
"אל תחשבו שרק מי שסובלים כעת מנסיבות קשות חווים דברים כאלה. כאפשרויות גלומות של מצבי חיים, הדברים הללו משותפים לכולנו, והם נעשים למורשתנו האישית כאשר אנו יוצרים את התנאים לכך. משום כך לימד הבודהה שלעולם אל לנו לזלזל באנשים אחרים או להביט בהם בבוז. כאשר אנו רואים אדם החי באומללות או בעוני מחפיר, עלינו להרהר באפשרות שיום אחד גם אנו עלולים למצוא את עצמנו במצב כזה, או אף גרוע ממנו. בשעת ההתחשבנות, אין לאיש מאיתנו הכוח להימנע מתוצאות מעשיו. לכולנו אותה יכולת ליצור קַמַּה טובה ורעה, ולכן ייתכן שיום אחד נהיה אנו במקומם והם במקומנו. הַסָאסַנַה היא תורה שבאמצעותה אנו יכולים לבחון את עצמנו ואת האחרים, וכך לבחור נכונה את הדרך הטובה ביותר להתקדם בה. מבחינה זו אין לה אח ורע."
"במהלך שנותיי הרבות כנזיר נשארתי מחויב בעקביות לתרגול של בחינת עצמי, תוך מאמץ מתמיד להבחין בין הדברים הטובים והרעים העולים בי מרגע לרגע. כעת ברור לי לחלוטין שהלב הוא היוזם העיקרי ביצירת קַמַּה. במילים אחרות, ליבנו הוא מקור כל הקַמַּה – קַמַּה השייכת אך ורק למי שיוצר אותה. אין מקום לספק בעניין זה. מי שמפקפקים בקיומה של קַמַּה, ולכן אינם מאמינים בתוצאותיה, מקבלים את מצבם כמובן מאליו בעיוורון עד שאין עוד אפשרות להצילם. אף שנולדו וגדלו בזכות הוריהם, אנשים כאלה אינם רואים את ערכם של האם והאב שהעניקו להם חיים וקיום. הם אינם רואים דבר מעבר לקיומם האנוכי, ואינם מודעים כלל לעד כמה הדבר נורא, שכן אין להם כמעט שום הערכה לכך שנולדו וגדלו אצל הורים שתמכו בכל דרך בהתפתחותם ובצמיחתם.
"גופו של ילד ניזון מן המזון והמשקה שהוריו מספקים לו, וכך הוא גדל חזק ובריא. אם מעשים כאלה אינם קַמַּה, כיצד יש לכנותם? ואם ההזנה שהגוף מקבל בדרך הזאת איננה פרי של קַמַּה, אז מה היא באמת?
"ברור שיש סיבה שורשית לכל הטוב והרע, לכל האושר והסבל שבני האדם בעולם כולו חווים. כאשר מחשבותיו הפזיזות של אדם מובילות אותו להתאבד – יש לכך סיבה. סיבת השורש, הקַמַּה המתבטאת בתוך הלב, יכולה להשפיע על אדם במידה כזאת שהוא אף נוטל את חייו שלו מבלי להבין שהקַמַּה שכבר יצר פועלת כאן את פעולתה. מהו זה אם לא עיוורון מוחלט?
"קַמַּה קיימת כחלק מעצם הווייתנו. אנו יוצרים קַמַּה בכל רגע, ובאותה מידה תוצאותיה של הקַמַּה הקודמת שלנו עולות ומשפיעות עלינו בכל רגע. אם אתם מתעקשים לפקפק בקיומה של קַמַּה ובתוצאותיה, אתם תקועים במבוי סתום. קַמַּה איננה דבר ההולך אחרינו כמו כלב ההולך אחרי אדונו. להפך, עצם מחשבותינו, דיבורנו ומעשינו הם קַמַּה. תוצאותיה האמיתיות של הקַמַּה הן דרגות האושר והסבל שכל היצורים בעולם חווים, כולל אותם יצורים החיים את חייהם מבלי להיות מודעים לקַמַּה. גם בורות כזאת היא תוצאה קארמטית."
אני עצמי האזנתי לשיחה הזאת בסיפוק עמוק, שכן זה זמן רב התעניינתי מאוד באָצַ'רִייַה מַן. חשתי שמחה כה עמוקה כלפיו וכלפי הדְהַמַּה שלו, עד שנדמה היה לי שאני מרחף באוויר. הרגשתי שפשוט איני יכול לשמוע די. הבאתי כאן את עיקר דבריו כדי שגם אתם, שלא הייתה לכם הזדמנות לשמוע אותו מדבר, תוכלו להבין משהו מטיבה של הקַמַּה שלכם. מאחר שקַמַּה היא דבר המשותף לכולנו, ייתכן שתזהו את הקַמַּה שלכם בתוך דבריו.
כשסיים לדבר, קם אָצַ'רִייַה מַן ממושבו והשתחווה לפני פסל הבודהה הראשי. צ'או קון רג'אקאווי אמר לו עד כמה נהנו כולם משיחת הדְהַמַּה היוצאת מן הכלל שזה עתה נשא. אָצַ'רִייַה מַן השיב שייתכן מאוד שזוהי "הופעת ההדרן האחרונה" שלו, שכן כנראה לא ישוב לשאת שיחה נוספת מפאת גילו המתקדם. זו הייתה דרכו לרמוז לכל הנוכחים שלא ישוב עוד לצ'יאנג מאי לפני מותו.
ואכן כך היה – אָצַ'רִייַה מַן לא שב עוד לעולם לצ'יאנג מאי.
לאחר שנשאר עוד כמה ימים במנזר ווט צ'די לואנג, עזב אָצַ'רִייַה מַן לבסוף בדרכו לבנגקוק. סומדט פרה מַהָה ויראוונג ושאר הנזירים הבכירים, יחד עם המוני יושבי-בית, ליוו אותו מן המנזר אל תחנת הרכבת. במקום נכחו גם דֶווֹת רבים. אָצַ'רִייַה מַן אמר שהדֶווֹת מילאו את השמים סביבו מכל עבר, כאשר גם הן באו ללוותו אל התחנה. הם נשארו מרחפים בשמים גם לאחר שהגיע לתחנה, והמתינו להיפרד ממנו לפני שישובו לעולמותיהן.
מראה כאוטי נוצר כאשר נאלץ לברך את המוני הנזירים ויושבי-הבית שנאספו שם, ובו בזמן ניסה להעניק את ברכתו באופן תודעתי לכל הדֶווֹת שריחפו באוויר וביקשו לקבל ממנו ברכה אחרונה. בסופו של דבר יכול היה להפנות את מלוא תשומת לבו אל הדֶווֹת ולהעניק להם את ברכתו האחרונה רק לאחר שסיים לדבר עם כל האנשים והרכבת החלה לצאת מן התחנה.
הוא אמר שחש צער אמיתי כלפי אותן דֶווֹת שרחשו לו הערכה כה עמוקה עד שהתקשו לראותו עוזב. הם הפגינו את אותם סימני מצוקה ואכזבה שבני אדם מפגינים. אחדים מהן אף המשיכו לרחף מאחורי הרכבת בעוד היא דוהרת לאורך המסילה, עד שלבסוף חש אָצַ'רִייַה מַן שעליו לומר להם לשוב לעולמותיהם. הם עזבו בחוסר רצון, תוהים אם ישוב אי־פעם לעזור להם שוב. בסופו של דבר נכונה להם אכזבה, שכן הוא מעולם לא שב. הוא מעולם לא הזכיר אם הדֶווֹת הארציים של צ'יאנג מאי באו לבקרו מאוחר יותר, כאשר חי במחוזות אודון תאני וסאקון נקהון.