התמודדות עם זיכרונות העבר

התמודדות עם זיכרונות העבר

על פי המודלים שמלמד הבודהה להתבוננות במציאות, כל מה שאנו חווים בכל רגע הוא תוצר של רגעים קודמים בעבר. זה נובע ישירות מחוק הסיבתיות שהוא אחד הבסיסים למודל הבודהיסטי של הקארמה. הרעיון הזה, של הסיבתיות, מקובל בעולם כיום כבסיס למחשבה רציונלית, לעומת האמונה בניסים. "נס" הוא מה שנראה כמשהו ללא סיבה, חורג מ"דרך הטבע" אבל דרך הטבע היא שדבר גורר דבר, ואירוע גורר אירוע.

ולכן מדרך הטבע כל דבר שעולה בדעתנו עלה כתוצר של מה שקרה: או מה שקרה בשבריר השנייה הקודם והגיע למודעות עכשיו בתיווך החושים, או מה שקרה מזמן, והשאיר בתודעתנו זיכרון רדום, שעכשיו התעורר ומתחיל להניע תהליכים אחרים. הזיכרון הרדום הזה, שבמשך תקופה לא הביע לביטוי, נקרא בסוטרות של הקנון הפאלי anusaya, שבהיקהו בודהי מתרגם לאנגלית Underlying tendency ואני מתרגם לעברית "נטייה חבויה".

כיום המחשבה הרווחת בציבור היא שמחשבות, מודעות וזיכרון מתרחשים במוח, אך ההבנה המדעית כיום היא שתהליכים אלו מתרחשים בכל גוף היצור החי, אם כי באופן נמרץ ורב יותר במערכת העצבים, אם קיימת באותו יצור חי. חלק מן הזיכרון נמצא בכל תא בגוף, במולקולות מורכבות או בתצורות רב-תאיות מורכבות שהן בהווה, בתצורה המסוימת הזו, כזיכרון של תהליכים שקרו בעבר וכגורמים שישתתפו בעתיד בתהליכי החיים. בדרך כלל הזיכרון הזה נמצא בגוף כדי לשחזר תהליכים שקרו בעבר (כי זה עבד טוב), או למנוע שיחזור תהליכים שקרו בעבר (כי זה היה רע).

כך שתינוק שנולד, אומר הבודהה1, למרות שיכולותיו המוגבלות מאוד אינן מבטאות כל דבר רע, יש בו נטיות חבויות. יש לשים לב שבעוד Anderlying tendency ו"נטייה חבויה" הם ביטויים ניטרליים שאפשר לשייך אותם גם לנטיות חיוביות, בסוטרות המושג anusaya מופיע תמיד בהקשר השלילי, השייך לזיהומי התודעה. למרות זאת ברור לי שהבודהה מכיר גם בנטיות חיוביות. כאשר אנו אומרים "התמודדות עם זיכרונות העבר", מובן לשומע שאנו מדברים על זיכרונות רעים שאיתם יש להתמודד, לא עם זיכרונות טובים, שבוודאי נמצאים גם הם בתודעתנו. באותו אופן ממש הבודהה מכיר בנטיות חיוביות אך אינו מתייחס אליהן, מפני שכל תורתו מתמקדת בהתמודדות לביעור זיהומי התודעה. הוא מתייחס לתכונות חיוביות רק בהקשרים של הישג הנובע מהתרגול, אבל הישג כזה, "הישג הנדיבות", למשל, מגיע לתפקד כנטייה חבויה גם אם אינו נקרא כך, כאשר הופנם היטב והפך להיות "קישוט התודעה, איבזור התודעה2".

כמובן שהנטיות החבויות עליהן מדבר הבודהה נמצאות מבחינה פיזית גם בקשרים בין תאי מערכת העצבים, שככל הידוע לנו כיום מאחסנים את רוב הזיכרון שיכול להגיע במהירות למודעותנו. הזיכרון מגיע למודעותנו לפעמים בצורה רצונית, אך לרוב באופן אוטומטי. הזיכרונות מקושרים ביניהם בקשרים שגם הם נתוני-זיכרון, ודי לחשוב רצונית על משהו אחד כדי שיתעוררו זיכרונות רבים הקשורים אליו ויתחילו להתחרות ביניהם על הפעלת תהליכי הגוף, הדיבור והמחשבה. רוב המחשבות שלנו, כפי ששם לב כל מתרגל מתחיל שישב במדיטציה וניסה להגביל את המחשבות, הן אוטומטיות.

ברגעים מסוימים אנו ממש מרגישים שמחשבות מסוימות הן מטרד. לפעמים המטרד הוא שאותה מחשבה, או אותו קו מחשבה, מופיע וחוזר ומופיע בעקשנות כאשר אנו מתכוונים לעסוק בעניינים אחרים. לפעמים המטרד הוא לא התכיפות אלא המטען רגשי הכבד מדי שמופיע ומשבש את שלוותנו: פחד, כעס, תשוקה, קנאה, אשמה, געגועים, נוסטלגיה, וכן הלאה.

כפי שאמרתי לעיל, בדרך כלל הזיכרון שעולה נמצא בנו מסיבה טובה ומועילה: כדי לשחזר תהליכים שקרו בעבר, כי הם עבדו טוב, או למנוע שיחזור תהליכים שקרו בעבר, כי הם פעלו רע. אבל כאשר אנו חשים במטרד, ייתכן שהזיכרון הזה במתכונתו הנוכחית אינו נמצא בנו מסיבה מועילה. במבחן התוצאה – כרגע הוא מפריע את מהלך חיינו.

ואז באמת עולה השאלה: איך מתמודדים עם זיכרונות העבר?

בדהרמה, כותרת התשובה המלאה, כמו תמיד, היא: בדרך כפולת השמונה. אבל כמובן מתבקש פירוט.

~*~

אם מבינים, ולו ברמה האקדמית בלבד, את זיכרונות העבר כתהליכים בתודעתנו, אפשר להתמודד איתם באותם תנאים שאפשר להתמודד עם כל תהליך בתודעה. לתהליך ההתמודדות עם הזיכרונות אתם צריכים להביא כל מה שלמדתם מן הדהרמה עד כה. לדוגמה: בשיעור השני בסדרה זו, מיום 12.1.24, דיברתי על חשיבות סדר העדיפויות, שלא לנסות להתמודד עם הרבה דברים יחד. אז תזכרו תמיד לא להעמיס על עצמכם מטלות רבות ו/או קשות מדי. אם משהו נראה כך, עדיף לחלק אותו למטלות קטנות יותר. ועכשיו – לעבודה:

[א] בשלב הראשון יש להכיר את פרטי התהליך באמצעות התבוננות פנימית. זה שכל ישר: אי אפשר לתקן משהו שלא מבינים מה לא תקין בו. ההתבוננות הפנימית היא הכלי העיקרי שלנו מפני שהתהליך, למרות שהוא דומה לתהליכים אצל אחרים, הוא אינדיבידואלי בפרטיו הקטנים והחשובים, והוא סובייקטיבי וקשה להשוות אותו לנעשה אצל אחר. אז גם אם הדהרמה נכונה לגמרי כשהיא אומרת בהכללה "כל המושגים אינם קבועים", הצורה שבה הם משתנים כרגע אצלך שונה מהצורה שבה הם משתנים כרגע אצלי. לכן לא מספיקה ההבנה האקדמית ויש להבין את התהליך שאנו מנסים להבין – גם חווייתית, בהתבוננות פנימית.

התבוננות בשלב זה היא ברובה איסוף מידע בלבד. היא צריכה להיעשות במידת האפשר גם בזמן שהדברים מתרחשים, אבל פעמים רבות רגש חזק מונע התבוננות בו זמנית. אולי בהמשך התהליך, כאשר הרגש ייחלש, הדבר יתאפשר. בכל מקרה ההתבוננות הפנימית החשובה והמפורטת צריכה להיעשות לאחר שהאירוע המטריד התרחש, סמוך ככל האפשר לנקודה שנרגענו קצת וכבר אפשר להתבונן באירוע מבלי ליפול לתוכו. מתרגל מתקדם, שכבר עשה כמה סיבובי התבוננות באירוע כזה, ישתמש בהתבוננות פנימית גם להכין את עצמו לפני שהדברים מתרחשים, לסיבוב הבא: "אני יודע שאני נכנס עכשיו לסיטואציה שעלולה להעלות אצלי זיכרונות עבר, מה הלקחים שכבר יש לי בעניין הזה שכדאי יהיה ליישם עכשיו?"

משהו שהוא נכון לכל חקר תהליכים כזה: לפי המודל של הבודהה כל תהליך שמסתיים בסבל התחיל באחד מפתחי החושים, כלומר ראינו משהו, שמענו משהו, הרחנו, טעמנו, מיששנו או נזכרנו במשהו. אז אם אנחנו מדברים על זיכרונות עבר, אפשר להתחיל בעליית הזיכרון ולראות איך זה גורם לסבל, אבל אפשר גם ללכת אחורה, לטריגר החושי שהעלה את הזיכרון.

כאשר מדובר בזיכרונות עבר (בביטוי מתכוונים בדרך כלל לעבר הרחוק, לא לשבוע שעבר) החוזרים בתכיפות מטרידה, כדאי לבדוק אם אפשר למצוא טריגרים מעטים הגורמים לזה. אם נמצא אותם בשלב זה, בהתבוננות בתהליך, אולי נוכל להשתמש במידע הזה ולהקל על הבעיה על ידי הימנעות מן הטריגרים. אם הטריגרים רבים מדי – למשל זיכרונות על בן-זוג לשעבר עולים בקשר לכל מראה של מישהו עם דמיון קל לבן-הזוג – אז אפשר לעזוב נקודה זו כי אי אפשר לטפל בה; אין לאף אחד שליטה על איזה אנשים יראה ברחוב.

בכל מקרה כאשר מדובר בזיכרונות עבר המעלים רגש חזק, אנו צריכים לנסות ו"לראיין" את הרגש הזה: מה הוא רוצה? מה הוא אומר, במילים? הרגש מורכב גם מתחושות גופניות, וטוב שנדע את זה ונהיה מודעים גם לזה, אבל בדרך כלל לא נוכל לפתור את הבעיה דרך התחושות האלה. יוצא מן הכלל ידוע מאוד: ההתרגשות משנה את קצב הנשימה שלנו, ונשימה עמוקה יזומה יכולה להרגיע ולשפר את המשך ההתבוננות. יש אנשים המתקשים בעניין תמלול הרגש, וכדאי מאוד להשקיע בשיפור היכולת הזו. אפשר גם להיעזר במישהו שמאומן בזה ויכול להעלות הצעות אפשריות לדברים שהכעס או התשוקה וכו' אומרים. בדרך כלל המשפטים בהם מתבטא הרגש הם קצרים ועם סימני קריאה, אבל אם יש לנו סבלנות, וכדאי שתהייה, אנחנו יכולים להרכיב מהם הסבר חשוב מאוד לתגובה הרגשית, הסבר שאיתו אפשר לעבוד בהמשך.

[ב] וההמשך הוא ראיית נקודות בתוך התהליך שהיו יכולות להסתעף לכיוונים אחרים, ללא סבל או עם הרבה פחות סבל, ובחירה באחת מן האלטרנטיבות האלה.

התהליך שמצאנו אותו בהתבוננות הפנימית הוא בעצם סיפור עם היגיון פנימי משלו. ההיגיון הזה בעייתי כי הוא מוליך לסבל. האם אנו יכולים למצוא את נקודות הכשל, הטעויות שבסיפור, כך שנוכל לתקן אותו, או אף להחליף אותו בסיפור הגיוני ומועיל יותר?

[ב.1] למשל: בהרבה מאוד מקרים של זיכרונות עבר, הם בכלל לא רלוונטיים למציאות הנוכחית. לא חשוב בכלל אם הם קרו או לא קרו, אם הם מתארים את הסיפור במדויק או עם הגזמות. בהרבה מאוד מקרים העבר הזה לא קיים כיום בכלל, ואין סיבה טובה להיזכר בו. כאשר מישהו מבוגר חוזר וניזכר שמישהו פגע בו בבית הספר היסודי – הוא עושה לעצמו עוול. אין שום תועלת בסיפור כולו, מה שהיה היה ונגמר ורק הכאב והכעס נשארים. הכאב הזה איננו סימן אזהרה כפי שכאב "הגון ולגיטימי" צריך להיות. הוא לא מניע אותנו לפעולת שמירה-עצמית כפי שכאב שהוא אזהרה יכול להניע. הוא רק מטרד. ממש כמו מערכת אזעקה שממשיכה לפעול שבועות אחרי שהאש כבתה. מה שנשרף נשרף, אפילו כבר ניקינו ותיקנו מה שהיה אפשר לנקות ולתקן – והאזעקה מתחילה כל פעם מחדש להתריע, ביום ובלילה! איך זה עוזר? זה לא. שמישהו ינתק את האזעקה ודי. כאשר אי אפשר למצוא שום סיבה מועילה למחשבה ולרגש הכאב שעולה איתה, ולכעס שבא אתו, אין מנוס מן המסקנה שהמחשבה הזו היא עצמה הבעיה. יהיה עלינו, בשלבים הבאים, לפתח את המודעות לכך ולהפסיק את המחשבה עם עלייתה.

[ב.2] לפעמים המחשבה מתחילה כמחשבה נעימה ומסיימת בכאב. למשל במקרה של היזכרות במישהו יקר שאבד לנו. החלק של ה"יקר" מלא זיכרונות נעימים, ואם זה היה מסתיים ב"בסך הכל היו לנו חיים טובים יחד" לא היה שום צורך להתמודד מול זה. אבל מטבע הדברים לכל דבר טוב יש סוף, ובדרך כלל לא אנו בוחרים איך ומתי, אז בזמן שזה קורה יש כאב. ובתהליך רגיל בכל התרבויות האנושיות, יש תקופות של צער ואבל, כאשר החוסר עדיין טרי. אנחנו מדברים כאן בתהליך הלא רגיל, כאשר האבל אינו דועך אלא נשאר כואב לזמן ארוך, לשנים, כמו בזמן המקרה עצמו. גם כאן, כמו בדוגמה הקודמת, הכאב מאבד, ככל שעובר הזמן את תפקידו ואת הרלוונטיות שלו בתודעתנו. גם כאן יהיה עלינו בשלבים הבאים לפתח את המודעות לכך שאנו צריכים ללמוד לחלק את הזיכרון לשניים, ולהשתמש רק בחלק הטוב שלו. החלק הכואב אינו רלוונטי ואיננו רוצים ללכת בו. אנו רוצים לשים את הזיכרון במקומו הראוי, לספר רק את הסיפור המועיל ולהמשיך בחיינו.

[ב.3] או למשל כאשר "נתקענו" במשך זמן ארוך עם תשוקה למשהו שהוא בלתי אפשרי, או מסוכן לחיינו. גם כאן, מבחינה רגשית לא השלמנו עם המעבר מהזמן שהדבר נראה אפשרי ובלתי מזיק, לשלב שלכולם ואולי גם לנו ברור, שזו כבר אינה המציאות. ואם אנו מבינים זאת נצטרך עכשיו להפנים את ההבנה התיאורטית, ולהפנות את התשוקה למשהו בר-השגה וחסר תוצאות לוואי מסוכנות.

[ב.4] או כאשר עולים זיכרונות על משהו שגוי, מביש, טיפשי, רע, שעשינו מזמן. אם ברור לנו שהיום לא נעשה דבר כזה בשום פנים, אז כבר עשינו כל מה שצריך לעשות בעניין זה. מה שנעשה נעשה, הקארמה פעלה או פועלת או תפעל את פעולתה, וכל מה שנותר לנו הוא להתקדם בתרגול ולהימנע ככל האפשר מדברים שגויים אחרים. אין שום טעם ברגשות אשמה. הם לא מועילים לאף אחד, הם לא מקדמים כלום, הם בדיוק אותה אזעקה מקולקלת שהזכרתי, שיש לנתק אותה כי היא מפריעה ומזיקה כאשר היא פועלת מחוץ לזמן הנחוץ. אם נביט קדימה אל כל הדברים הטובים שאנו יכולים לעשות, נקדם אותם ונעודד אחרים לעשות כך, גם נצמצם את השפעת הקארמה הרעה3.

אפשר לדבר עוד, גם על זיכרונות עבר אחרים שבאים עם רגשות חזקים אחרים, אבל העקרונות שהעליתי בארבעת הדוגמאות נכונים גם לזיכרונות אחרים, ואנו צריכים, בשלב השני הזה, לאחר שהבנו את התהליך הגורם סבל לחלקיו ולפרטיו, לספר לעצמנו לפרטים מה אנו רוצים לחשוב, להרגיש ולעשות כאשר יעלה הזיכרון הזה שוב. זכרו שכל התהליך הוא אינדיבידואלי, הפרטים הקטנים הם שלכם, והם שיעשו את הסיפור הנכון נכון בשבילכם. אל תנסו להפנים סיפור שמרגיש לא אמין ולא נכון לכם.

[ג] אחרי שהבנו את התהליך המביא לסבל, ראינו את הכשלים בו ובנינו סיפור נכון יותר בשבילנו, צריך להשקיע הרבה בתרגול של אותו סיפור אלטרנטיבי, כדי שעם עליית הזיכרון שוב, ואין עדיין סיבה שזה לא יקרה, לא יתרחש המשך שמביא לסבל, אלא יבוא ההמשך של הסיפור המתוקן, זה שאינו מביא לסבל. התרגול הזה יתבצע בעיקר בעזרת היזכרות בתובנות שרכשנו עד כה: איך רצות המחשבות שלנו בנתיב המזיק, מעליית הזיכרון ועד לסבל, ואיך אנחנו צריכים להתייחס לזיכרון הזה על פי הסיפור המתוקן, כדי שיפנה לכיוון אחר ולא ישקיע אותנו בסבל.

לצורך העניין אנו נתייחס לתהליך המזיק כולו כאל ישות עצמאית, טפילית, שרוצה להתקיים על חשבון התהליכים המועילים לנו. כתבתי על זה בשיחה "תודעות טפיליות" מיום 20.4.24, והנה אתם רואים יישום מעשי לדבר. החשיבות לראות את תהליכי התודעה המזיקים כיישות חיה עצמאית, היא שכך לא נופתע מהתנגדויות לכל פעולה שנעשה להחליף אותם. כפי שכל חיה, ולא משנה מה גודלה ומה כוחה, תתנגד בכל כוחה כאשר תבין שהיא מותקפת והטריטוריה שלה בסכנה, ממש כך יתנהגו זיהומי התודעה. הזיכרונות הבעייתיים שמטרידים אותנו מקושרים היטב למחשבות אחרות ויכולים לגייס תגבורות מתוך חלקי התודעה האחרים, גם כאלו שבדרך כלל משרתים אותנו נאמנה. כאלו הן למשל הרציונליזיציות: מחשבות שיסבירו לנו באופן הגיוני מדוע כל מה שנאמר פה, ונשמע עד כה הגיוני, לא יעבוד, או בעצם שגוי, או בעצם מוגזם, או לא מתאים לי עכשיו, ועוד אלפי רעיונות מנומקים מדוע לא לתרגל מה שיאיים על הזיכרונות הללו וימנע מהם את "חלקם הראוי והצודק" בשלטון על התנהגותנו. ברגע שלקחתם ברצינות את האפשרות להיפטר מהצרה הזו, יתחיל מסע הכפשה שלם להגנת הפחד, הכעס, התשוקה, או כל רגש אחר שאתם הגדרתם כמציק ומזיק.

כל זה עושה את התרגול קשה יותר, אבל אם אנחנו מבינים זאת ומוכנים לכך, נתמודד ונצלח כל התנגדות פנימית. לא לשכוח שהתהליך שאנו נתרגל הוא חלק ממכלול התרגול הבודהיסטי כולו, וכמו שזיהומי התודעה מגייסים תגבורת, גם התרגול יכול. אנו נגייס את ההשקפה הנכונה: כל מה שכבר למדנו ועד כמה שכבר תרגלנו במסגרת ארבע האמיתות הנעלות. נגייס את הכוונה הנכונה שכבר יש לנו, שלא לפגוע בעצמנו ובאחרים ושלא לפגוע בתרגול. נגייס את מידת האמון שכבר יש לנו במוסר של עצמנו: בהתקדמות בדיבור נכון, במעשים כגון הימנעות מפגיעה וכגון נדיבות, ובמחיה נכונה. נגייס את המוטיבציה להתחיל ואת ההחלטיות להתמיד במרץ. נגייס את הפניית תשומת הלב לעיקר ולא לטפל, ונגייס את מלוא יכולת הריכוז שעומדת לרשותנו בתקופה זו.

אם שלב איסוף המידע על התהליך השגוי נעשה בסמוך לאירוע ההיזכרות שתקף אותנו, הרי ששלב התרגול להפנמת הפתרון כדאי שייעשה רחוק משם. נקדיש לדבר את זמן האיכות שבו אנו יכולים להתפנות מכל דבר אחר ונתחיל בכניסה לריכוז בצורה הטובה ביותר שלמדנו עד כה. דרך ההתבוננות בשאיפה ובנשיפה בלבד (אם זה אובייקט הריכוז הראשוני שלנו) ושימה-הצידה של כל דבר אחר, כולל הבעיה שאנו רוצים לטפל בה, נמתין עד שנחוש רגיעה. כאשר נרגיש רגיעה יחסית, אנו יכולים לעבור לניהול הזיכרונות.

ניזכר באירוע-היזכרות אופייני. שימו לב: אנחנו לא מנסים להיזכר בסיפור הרע עצמו, אלא מנסים להיזכר איך, בפעם האחרונה, או בצורה האופיינית, הסיפור הזה מופיע פתאום. כאן אנו משתמשים בחלק שהתחיל את התהליך המטריד שחקרנו, וזה גם החלק שמתחיל את הסיפור הנכון שבנינו, כי הלא התהליך המטריד הוא התגובה הלא-נכונה לזיכרון, והסיפור שבנינו הוא התגובה הנכונה לאותו זיכרון עצמו. אם אנו מיד מרגישים בכאב, אנו צריכים להגיב במחשבה: "כן, אני עוד לא מאומן בזה, התהליך רץ מיד לסבל, אבל אני יודע שזה לא חייב להיות כך. יש לי סיפור אחר."

עכשיו מעלים בזיכרון את הסיפור הנכון. למשל: אם הבנתם שהסיפור הנכון הוא שמה שהיה מזמן כבר לא רלוונטי, קיראו עכשיו שוב ושוב את [ב.1]. או אם הבנתם שהזיכרון שלכם מורכב מחלק נעים וחלק מטריד, נסו להיזכר בנעים ולשנן לעצמכם את הסיכום ש"בסך הכל היה טוב". או אם הבנתם שהייתם בתשוקה למשהו לא מושג, תחזרו על האמת שהבנתם, שמדובר במשהו בלתי אפשרי, מזיק, לא מתאים למציאות חייכם, ותחשבו על מושאי תשוקה אפשריים ובלתי מזיקים שאפשר לבחור מהם. או אם מדובר בדוגמה של רגשות האשם תספרו לעצמכם שוב ושוב שאין כל תועלת בחזרה לשם, ולעומת זאת יש תועלת בעשיית דברים טובים ומועילים, ותפרטו אותם לעצמכם.

אני מזכיר שוב מה שכתבתי בסיום סעיף ב: הסיפור החדש הוא הסיפור שלכם, וזה הרבה יותר "אתם" מאשר הסיפור הרע הקודם שלא אתם בחרתם בו אלא נפלתם לתוכו בגלל זיהומי תודעה.

אל תגידו לעצמכם אחרי חמש דקות "טוב, הבנתי". כמו בחדר כושר, ההישג אינו בזה שהואלתם להופיע פעם לאימון, אלא בתרגול שוב ושוב במסגרת הזמן שאתם החלטתם שאתם יכולים, ומאוד מעוניינים, להקדיש לדבר. קחו את עמדת המאמן הרואה את המטרה ולא את קיטורי המתרגל החווה כרגע רק מאמץ. בתור המאמן – תנו לעצמכם חיזוק חיובי על המאמץ, והזכירו לעצמכם את המטרה ואת זה שאתם בחרתם בה.

לסיכום:

העליתי כאן על הכתב תיאור כללי של התמודדות עם זיכרונות העבר, והבאתי מספר דוגמאות. המתרגל שזיכרונות עבר הם חלק מהבעיות שהוא נתקל בהן בחייו יוכל לעשות בזה שימוש מעשי, אם יקפיד לזכור שאין תרגול אחד המתאים לכולם. את פרטי התרגול המתאימים לו הוא צריך לבנות על בסיס פרטי תהליך יצירת הסבל אצלו, ופרטים אלו הוא יוכל למצוא רק בתוך עצמו בהתבוננות סבלנית. החלק המתאים ל-כ-ו-ל-ם הוא ההתמדה בתרגול. אין הבדל בעניין זה בין מתרגל מתחיל ומתרגל וותיק, בין מתרגל עם קשיים רבים ומתרגל עם קשיים מעטים. כל התקדמות תלויה בהתמדה בתרגול, ועם סבלנות (לקשיים) וסיבולת (למאמץ) אפשר להתגבר על כל סבל.