המתרגל והמסגרות החברתיות

המתרגל והמסגרות החברתיות

בתגובה לבקשתי לכם (בקשה שעודנה בתוקף) להציע נושאים לשיעורים המצורפים למכתבי, כותב אסף וייץ:

"הדבר שהכי מעסיק אותי זה הקשר של הדהרמה לחיי מדינה. אני יודע שהדהרמה היא גאולה אישית ולא קבוצתית אבל כל עוד אני אדם שחי בחברה ולא נזיר, אני נמצא בקונפליקט מתמיד עם הגאולה האישית אל מול השרידות כאובייקט בחברה (אני רוצה שלילדים שלי יהיה טוב ולא ימותו, למשפחה שלי, למדינה שלי וכן הלאה)."

ואכן "המדינה" היא הנושא המעסיק ביותר את דוברי העברית בתקופה זו. גם נכון לראות זאת, כפי שמציג אסף, בהקשר הרחב יותר של כל מסגרת חברתית, ולאו דווקא המדינה. כל עוד המתרגל חי במסגרות חברתיות ולא פרש מהן בתודעתו, הוא נמצא בקונפליקטים בין המתרחש בהן (במשפחתו, בסביבת עבודתו, בסביבתו החברתית, במסגרת פוליטית) לבין מה שהוא רואה כנכון על פי הדהרמה.

~*~

אפשר להתחיל להבין את קבוצת הקונפליקטים הזו על פי מודל ארבעת המזונות ( cattāro āhārā) של הבודהה. כפי שהסברתי אותו, בעיקר עם קריאת הסוטרה "בְּשַׂר הַבֵּן" SN12.63, כל יצור חי תלוי לקיומו בין היתר במידע אודות מעשיהם, התנהגותם וכוונותיהם של יצורים חיים אחרים. יצור חי אינו יכול לחיות את תקופת חייו הרגילה אם הוא מבודד מכל יצור חי אחר. זהו סוג המזון המכונה בפאלי manosañcetanā שאני מתרגם "רְצוֹן-הַתּוֹדָעָה".

לענייננו די בכך שהיצורים החיים כולם כפויים לקבל מידע זה ואינם יכולים להימנע ממנו כליל, למרות שהוא מעורר בהם סבל ולפחות בחלק מן המקרים סבל משמעותי. בעצם כל הסבל החברתי שאתם יכולים לחשוב עליו עשוי ממידע שהתקבל על ידכם אודות מעשיהם, דיבורם וכוונותיהם של יצורים חיים אחרים. מה שאנו רוצים להימנע ממנו ועם זאת הוא נכפה עלינו מתוקף מעשיהם של אחרים, הוא, בהגדרה, קונפליקט. והקונפליקטים שעליהם מדובר, כזכור, הם בין מתרגל הדהרמה בכל רמה שהיא, לבין הסביבה החברתית.

בסוטרה "כָּל הַמַּתְסִיסִים" MN002 מלמד הבודהה שבע גישות שונות להתמודדות עם קונפליקטים מסוגים שונים. היות והקונפליקטים שאנו עוסקים בהם הם קבוצה רחבה מאוד, כמעט כל שבע הגישות נוגעות בהם באופן כלשהו, ואולם שתיים מזכירות במפורש מקרי-קונפליקט חברתיים:

וּמָה הֵם, נְזִירִים, מַתְסִיסִים שֶׁיֵּשׁ לִנְטֹשׁ עַל-יְדֵי סוֹבְלָנוּת?

"יֵשׁ, נְזִירִים, וְנָזִיר הַבּוֹחֵן לְעָמְקוֹ שֶׁל דָּבָר הִנּוֹ עָמִיד בִּפְנֵי קֹר, חֹם, רָעָב, צָמָא, מַגָּע זְבוּבֵי בָּקָר, יַתּוּשִׁים, רוּחַ, שֶׁמֶשׁ וּנְחִילֵי זוֹחֲלִים, בִּפְנֵי דִּבּוּר רַע וּבִלְתִּי מִתְקַבֵּל. הוּא מֵאֵלּוּ הַסּוֹבְלָנִיִּים לִתְחוּשׁוֹת גּוּפָנִיּוֹת כּוֹאֲבוֹת, עַזּוֹת, חַדּוֹת, מְפַלְּחוֹת, מַצִּיקוֹת, לֹא נְעִימוֹת וּמְסַכְּנוֹת חַיִּים הָעוֹלוֹת בּוֹ. (MN002 [ד])

...

"וּמָה הֵם, נְזִירִים, מַתְסִיסִים שֶׁיֵּשׁ לִנְטֹשׁ עַל-יְדֵי הִתְרַחֲקוּת?

"יֵשׁ, נְזִירִים, וְנָזִיר הַבּוֹחֵן לְעָמְקוֹ שֶׁל דָּבָר מִתְרַחֵק מִפִּיל פִּרְאִי, מִתְרַחֵק מִסּוּס פִּרְאִי, מִתְרַחֵק מִפַּר פִּרְאִי, מִכֶּלֶב פִּרְאִי, מִנָּחָשׁ, מִגֶּדֶם עֵץ, מִסְּבַךְ קוֹצִים, מִבּוֹר מַיִם, מִמָּצוֹק, מִבְּרֵכָה דְּלוּחָה, מִבִּיב שׁוֹפְכִין. הוּא מַרְחִיק עַצְמוֹ מִמּוֹשָׁב לֹא רָאוּי, מַרְחִיק עַצְמוֹ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין לְשׁוֹטֵט בּוֹ, מַרְחִיק עַצְמוֹ מִבְּחִירַת חֲבֵרִים רָעִים, שֶׁעֲלוּלָה לִגְרֹם לַעֲמִיתָיו הַנְּבוֹנִים בְּחַיֵּי הַקְּדֻשָּׁה לִקְבֹּעַ עָלָיו דֵּעָה רָעָה. (MN002 [ה])

גם השרצים והרמשים וגם החיות הפראיות הם יצורים חיים הכופים עלינו את התנהגותם, אבל נתרכז בחברה האנושית: "דיבור רע ובלתי מתקבל" הוא תופעה חברתית שלילית שהגישה שהבודהה מלמד לגביה היא סובלנות, ואילו "מושב לא ראוי", "מקום שאין לשוטט בו" ו-"חברים רעים" הם תופעות חברתיות שליליות, שהגישה שהבודהה מלמד לגביהן היא התרחקות. כמו בכל המודלים של הבודהה, הוא מביא דוגמאות בלבד ולא הגדרות. הגדרת הגבול בין תופעות מהן יש להתרחק ובין תופעות אליהן יש להיות סובלני, נותרת לשיפוט תבונתו של המתרגל. תחושת הקונפליקט נובעת בעצם מאי היכולת להחליט מה מתאים במצב שבו המתרגל נמצא באותו רגע.

לדוגמה (מעובדת מכמה מקרים עליהם שוחחו איתי תלמידים):

מישהו שיש לו חברים אתם הוא שומר קשרים טובים במשך שנים רבות. לאחר כמה שנות לימוד ותרגול הדהרמה, דיבורם של החברים ביניהם, ונושאי השיחות בהן הם מנסים לשתף אותו, נראים לו תפלים, או מבטאים רגשות שליליים כלפי אנשים מחוץ לחבורת המשוחחים. והקונפליקט הוא (הטקסט מעובד מכמה דוברים שונים): "אני לא רוצה לשתף פעולה עם שיחה כזו. אני גם לא רוצה לשבת שם ולשתוק כל הזמן. זה יתפרש כהתנשאות או כאילו אין לי מה לומר בשום נושא. אני לא יכול ללמד אותם את הדהרמה, כי הם לא רוצים לשמוע על זה. אבל אני גם לא רוצה להפסיק לפגוש אותם, כי אלה החברים שלי, הם לא עשו לי שום דבר רע, ויש לנו נושאים משותפים וזיכרונות משותפים. אני מרגיש שהדהרמה יצרה לי בעיה שלא הייתה לי קודם..."

אז האם מדובר ב"דיבור רע ובלתי מתקבל" שיש להיות סובלני לגביו, או מדובר ב"חברים רעים" שיש להתרחק מהם? זו כמובן שאלה שאין לה פתרון אחיד לכל המקרים. אם הדיבור הרע הוא משהו שקורה לפעמים, אבל הרוב הוא דיבור נעים ומועיל, אז יש להיות סובלני. אם הדיבור הרע הוא שיגרתי בפי אותם חברים, הרי שאלו חברים רעים שיש להתרחק מהם. הדהרמה אינה נותנת פתרונות אלא כיווני פתרון.

מעבר לדוגמה זו, מוכרים לנו הקונפליקטים ביחסי הורים/ילדים ומשפחה בכלל, וביחסים בתוך קבוצות גדולות יותר: שבטים, ארגונים, לאומים ומדינות. בכולם אנו מזהים התנהלויות פסולות בעינינו לצד הערך הגדול שאנו מייחסים לעצם המסגרת בחיינו. כפי שאנו מבינים את הדהרמה, מנעד התגובות שלנו צריך לנוע בין סובלנות להתרחקות, אבל לא להתבטא בכעס או תוקפנות.

קודם כל עלינו להבין מה באמת קורה. אנו (גם נזירים מוארים) חייבים להיות בקשר כל שהוא עם בני אדם אחרים. כולנו (גם נזירים מוארים) ניתקל ב"דיבור רע ובלתי מתקבל". אם אנו מבינים מהי הדרך ומה איננה הדרך – לא נגיב לדיבור רע בדיבור רע אלא בידידותיות. אם אנו מבינים היכן אנו עומדים על הדרך, לא נצפה להיות מסוגלים לעשות זאת בקלות, לא נצפה להרגיש כבר שלווה ואושר בכל מצב. אנחנו נמשיך לעבוד על זה.

~*~

חלק גדול מן הקונפליקט שאנו חשים נובע מאי ההבנה היכן בדיוק אנו עומדים. בגלל אי ההבנה הזו אנו מנסים לעמוד על הסולם גם במקום שבו עמדנו וגם על שלב גבוה יותר. בדוגמה שנתתי לעיל: ההבנה שלנו בקשר לדיבור נכון התקדמה לשלב גבוה יותר, אבל הצורך שלנו באישורים חברתיים, או הפחד מתהליך של שינוי בחיינו, או שניהם יחד, עדיין עומדים בשלב הקודם שבו עמדנו. אם אנו מבינים שברגל אחת עלינו לשלב גבוה יותר אבל ברגל השנייה הנעל שלנו תפוסה, בשרוך או באבזם, בשלב הנמוך יותר של הסולם, לא ננסה לטפס גבוה יותר ולהיות מתוסכלים מאי הצלחתנו. קודם ננסה לשחרר את הנעל.

"הנעל התפוסה בסולם" היא משל לבעיות תפיסה ומחשבה שמגבילות יצור חי, מעבר למגבלות הפיזיות החלות על כל היצורים החיים. אחרי שהבנו שהנעל תפוסה בסולם עדיין איננו יכולים להרים את הרגל לשלב הגבוה יותר; אנחנו צריכים לשחרר אותה קודם. זוהי איוולת לומר "הבנתי שאני תפוס עם הנעל בסולם, אז למה אני לא משוחרר?"

באותו אופן המחשבה "אני מרגיש שהדהרמה יצרה לי בעיה שלא הייתה לי קודם" הוא רק תפיסה ומחשבה שגויים שלנו את עצמנו. זה ששמענו את הדהרמה יכול לתת לנו תקווה לשחרור מקונפליקטים, ואולי כבר הצלחנו להשתחרר מאיזה קונפליקט או שניים, אבל עדיין איננו משוחררים מכל קונפליקט. זה בסדר, זו לא בעיה חדשה. אנחנו בדרך לפתרון. בואו נתקדם הלאה.

~*~

קראו שוב בפתח הדברים מה מפריע לאסף, מה יוצר אצלו (ואצל כולנו) את הקונפליקט: "אני רוצה שלילדים שלי יהיה טוב ולא ימותו, למשפחה שלי, למדינה שלי וכן הלאה". איזו מילה חוזרת במשפט הזה שלוש פעמים? כמובן, המילה "שלי", שהיא אחותה הצעירה של המילה "אני". זו הנעל התפוסה בסולם, השרוך הנתפס שוב ושוב בכל שלב שלו.

המתרגל הרציני כבר לא נאחז בזכות-הקדימה שלו בכביש. הוא כבר חכם בעניין זה, ומוותר לטובת "הצודק" הנדחף בפקק ו"מרוויח" משהו. אבל אותו מתרגל רציני נאחז בדברים חשובים: הילדים שלי, המשפחה שלי, המדינה שלי.

לזה מתייחס המושג הנקרא בסוטרות upadhi, שאני מתרגם "תשתיות", ומשמעותו היא בדיוק אותם "הדברים החשובים, הבסיסיים, שאי אפשר לוותר עליהם".

בדרך כלל המושג הזה מופיע בהקשר של השלבים האחרונים של הדרך. המתרגל המתקדם כבר אינו כועס בקלות, איננו חומד כל דבר נוצץ ויפה, וכן הלאה. למרות זאת, הוא עדיין נאחז ב"שלי" וב"אני" בתחומים החשובים והבסיסיים בעיניו.

אבל לפחות פעם אחת מופיע המושג upadhi בהקשר של המתרגל המתחיל, בסיפור הארוך על מסעו האישי של הבודהיסטווה: ("הַחִפּוּשׂ הַנַּעֲלֶה" MN026):

"שְׁנַיִם הֵם, נְזִירִים, הַחִפּוּשִׁים: חִפּוּשׂ נַעֲלֶה אוֹ חִפּוּשׂ שֶׁאֵינוֹ נַעֲלֶה. וּמָה הוּא, נְזִירִים, חִפּוּשׂ שֶׁאֵינוֹ נַעֲלֶה? כָּךְ, נְזִירִים מִישֶׁהוּ שֶׁבְּעַצְמוֹ טִבְעוֹ הוּא לֵדָה – מְחַפֵּשׂ אֶת שֶׁכָּמוֹהוּ טִבְעוֹ לֵדָה; שֶׁבְּעַצְמוֹ טִבְעוֹ הוּא זִקְנָה – מְחַפֵּשׂ אֶת שֶׁכָּמוֹהוּ טִבְעוֹ זִקְנָה; שֶׁבְּעַצְמוֹ טִבְעוֹ הוּא מַחֲלָה – מְחַפֵּשׂ אֶת שֶׁכָּמוֹהוּ טִבְעוֹ מַחֲלָה; שֶׁבְּעַצְמוֹ טִבְעוֹ הוּא מָוֶת – מְחַפֵּשׂ אֶת שֶׁכָּמוֹהוּ טִבְעוֹ מָוֶת; שֶׁבְּעַצְמוֹ טִבְעוֹ הוּא צַעַר – מְחַפֵּשׂ אֶת שֶׁכָּמוֹהוּ טִבְעוֹ צַעַר; שֶׁבְּעַצְמוֹ טִבְעוֹ הוּא זִהוּם – מְחַפֵּשׂ אֶת שֶׁכָּמוֹהוּ טִבְעוֹ זִהוּם.

"וְעַל מָה, נְזִירִים, יֵאָמֵר שֶׁטִּבְעוֹ לֵדָה? בָּנִים וְנָשִׁים, נְזִירִים, טִבְעָם לֵדָה; שְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים טִבְעָם לֵדָה; צֹאן טִבְעוֹ לֵדָה; תַּרְנְגוֹלִים וַחֲזִירִים טִבְעָם לֵדָה; פִּילִים, בָּקָר, סוּסִים וְסוּסוֹת טִבְעָם לֵדָה; כֶּסֶף וְזָהָב טִבְעָם לֵדָה. תַּשְׁתִּיּוֹת אֵלֶּה, נְזִירִים, טִבְעָן לֵדָה, וְהַמִּשְׁתַּעְבֵּד לָהֶן, מֻקְסָם מֵהֶן, לָהוּט אַחֲרֵיהֶן, שֶׁבְּעַצְמוֹ טִבְעוֹ הוּא לֵדָה – מְחַפֵּשׂ אֶת שֶׁכָּמוֹהוּ טִבְעוֹ לֵדָה.

ובהמשך חוזר הבודהה על הפסקה האחרונה הזו ביחס ל-'טִבְעוֹ זִקְנָה', 'טִבְעוֹ מַחֲלָה', 'טִבְעוֹ מָוֶת', 'טִבְעוֹ צַעַר' ו-'טִבְעוֹ זִהוּם'.

כאן מתאר הבודהה את האדם הרגיל הנאחז בדברים שונים שהם מאוד קרובים לליבו, הנראים לו "שאי אפשר בלעדיהם". ואם מצחיק אתכם שתרנגולים וחזירים כלולים ברשימת "אי אפשר בלעדיהם" יחד עם בנים ונשים, מה תגידו על אותם אנשים העלולים לשכוח את הילד ברכב סגור, וכדי שלא ישכחו אותו מייעצים להם להניח את הסלולרי על הילד, כי את הסלולרי בוודאי לא יישכחו?..

החיפוש הנעלה עליו מדבר הבודהה בסוטרה זו הוא חיפוש של המצב בו אין נאחזים בשום דבר. זו המטרה, אבל, כפי שהסברתי גם לעיל במילים אחרות, אין לבלבל אותה עם הדרך. אולי ויתרנו כבר על התרנגולים והחזירים ולא נאבד את שלוותנו כשהסלולרי נופל לאסלה או כשאנו מוצאים בבוקר שריטה לאורך כל המכונית, אבל עדיין לא ויתרנו על כל מה שהוא 'אני' ו'שלי': לא על הילדים שלי, לא על המשפחה שלי, לא על המדינה שלי. אנחנו עדיין תפוסים בשלב הזה, רק שאנו מבינים כבר רעיונית שלב מתקדם יותר, שכל היקר לנו, מה שאנו אוהבים ומעריכים, הוא שגורם לנו סבל.

והדרך לשם, לוויתור על הדברים הקשים לוויתור, ארוכה, או לפחות נראית ארוכה.

~*~

כיוון הפתרון שהדהרמה מציעה כולל את פיתוח יכולת ההתבודדות (viveka), שפירושה הראשוני הוא יכולת להיות פיזית לבד זמן מסוים, אבל פירושה הרחב יותר והחשוב בהקשר של התשתיות הוא היכולת שאינה תלויה בהתבודדות פיזית דווקא, לצמצם את התלות הרגשית באישורים חברתיים והסכמה מאחרים, ולצמצם את הצורך בתמיכה חיצונית כדי להתקדם בדרך. צירוף המילים Upadhivivekā שאני מתרגם "התבודדות מן התשתיות" מופיע רק פעם אחת בסוטרות, ב"הַדְּרָשָׁה הַגְּדוֹלָה לְמָלוּנקְיַפּוּטַּה" MN064, כחלק מהתרגול להסרת חמשת הכבלים הפחותים, כלומר להגעה לדרגת "לא חוזר", שלפני ההארה:

"וּמַהִי, אָנַנדַה, הַדֶּרֶךְ, מַהוּ הַנָּתִיב לִנְטִישַׁת חֲמֵשֶׁת הַכְּבָלִים הַפְּחוּתִים? כָּךְ, אָנַנדַה, נָזִיר, מְבֻדָּד מִן הַתַּשְׁתִּיּוֹת, מְוַתֵּר עַל דְּבָרִים מַזִּיקִים, מַרְגִּיעַ כָּלִיל פְּעֻלּוֹת גּוּפָנִיּוֹת שְׁגוּיוֹת, מְבֻדָּד מִתְּשׁוּקוֹת, מְבֻדָּד מִדְּבָרִים מַזִּיקִים, נִכְנָס וְשׁוֹהֶה בַּגָ'הנַה הָרִאשׁוֹנָה, הַמְּלֻוָּה בְּמַחְשָׁבָה מְכֻוֶּנֶת וּבוֹחֶנֶת, עִם חֶדְוָה וְאֹשֶׁר הַנּוֹבְעִים מֵהִתְבּוֹדְדוּת.

"כָּל מָה שֶׁנִּמְצָא שָׁם, הַקָּשׁוּר לַגּוּף, קָשׁוּר לַתְּחוּשָׁה, קָשׁוּר לַתְּפִיסָה, קָשׁוּר לַמֻּשָּׂגִים, קָשׁוּר לַתּוֹדָעָה, הוּא מַחֲשִׁיב דְּבָרִים אֵלּוּ כְּאִי-קְבִיעוּת, כְּסֵבֶל, כְּמַחֲלָה, כְּמֻרְסָה, כְּחֵץ, כְּצָרָה, כְּנֶגַע, כְּזָרוּת, כְּקִלְקוּל, כְּרֵיק, כְּלֹא-אָנִי. הוּא מַסִּיחַ-תּוֹדַעְתּוֹ מִדְּבָרִים אֵלֶּה. בְּהַסִּיחוֹ תּוֹדַעְתּוֹ מִדְּבָרִים אֵלּוּ הוּא מְרַכֵּז תּוֹדַעְתּוֹ בִּיסוֹד הָאַלְמָוֶת: 'זֶה הִנּוֹ שָׁלֵו, זֶה הִנּוֹ מְצֻיָּן, כְּלוֹמַר: הַשְׁקָטַת כָּל הַמֻּשָּׂגִים, הַפְקָרַת כָּל הַתַּשְׁתִּיּוֹת, הֲרִיסַת הַהִשְׁתּוֹקְקוּת, דְּעִיכָה, חֲדִילָה, נִירְוָאנַה.' כְּשֶׁהוּא יַצִּיב בָּזֹאת, יַשִּׂיג אֶת הֶרֶס הַמַּתְסִיסִים. אִם מִתַּאֲוָה לַדְהַרְמָה, מֵהִתְעַנְּגוּת בַּדְהַרְמָה, לא יַשִּׂיג אֶת הֶרֶס הַמַּתְסִיסִים, עִם הֲרִיסָתָם הַמְּלֵאָה שֶׁל חֲמֵשֶׁת הַכְּבָלִים הַפְּחוּתִים הוּא יוֹפִיעַ-מֵאֵלָיו וְאָז יַגִּיעַ לַנִירְוָאנַה הַשְּׁלֵמָה מִבְּלִי לַחֲזֹר לְעוֹלָם זֶה. אָכֵן זוֹ, אָנַנדַה הַדֶּרֶךְ, זֶה הַנָּתִיב לִנְטִישַׁת חֲמֵשֶׁת הַכְּבָלִים הַפְּחוּתִים.

מושג זה הוא רב-משמעות בהגות-התרגול של נזירי היער. אג'אן צ'ה, למשל, אומר: " 'התבודדות מן התשתיות' מתייחסת להתבודדות מן הזיהומים שלנו: כאשר אנו יודעים מה הוא מה, אנו יכולים לסגת מהם; אנו נסוגים מכל מצב שהתודעה נמצאת בו.1"

לונג-טה מהה-בוא אומר: "באשר לאלו מכם בדרגות הגבוהות של התרגול, עליכם לחבר בדחיפות התמדת-המאמץ עם תבונה, כך שהיא תֵּעָשֶׂה מתאימה ותישא פרי כ upadhi-viveka, 'התבודדות מוחלטת מזיהומי התודעה' שתופיע בבהירות בתודעתכם.2 "

אג'אהן סומדהו אומר: "שמתי דגש על cittaviveka (התבודדות זו של הלב) והצלחתי למצוא אותה בפנים, במקום לחפש אותה חיצונית. ו-upadhi-viveka היא הארה, לחיות באוֹר, במודעוּת. ‘Viveka’ מתורגמת כסוג של התבודדות, תחושת שלווה (פיזית או רגשית) והארה; זה ללמוד איך לעבוד עם החיים שיש לנו, במקום לחשוב תמיד: 'אני לא יכול לתרגל כי אין לי מספיק [מקום ל]התבודדות פיזית.' אז הפסקתי להתלונן על זה. אותה cittaviveka המוליכה ל- upadhi-viveka היא רק דוגמה לאיך אני עושה שימוש במסורת הזו ומתאים את עצמי לתנאים שאני מוצא את עצמי בהם.3 "

בטקסטים של לונג-טה מהה בוא ואג'אהן סומדהו upadhiviveka היא 'התבודדות מן התשתיות' ביטוי נרדף לנירוואנה, והתרגול לכיוון זה נקרא cittaviveka בעוד שבסוטרה שציטטתי upadhivivekā משמעותה 'מבודד מן התשתיות' כחלק מן התרגול המתקדם, ואינה זהה לנירוואנה. למרות הבדל הפרשנות הזה, שתי המשמעויות הללו מאוחדות בטכניקה של שימוש בהתרחקות ממושגים מאוד יקרים לליבנו כדרך לשחרור מסבל. איך ייתכן לעשות זאת? האם זה לא בלתי-אנושי, לא כדרך הטבע?

~*~

אני אטען שלא. בני אדם, ואפילו יצורים חיים אחרים שיש עדיין החושבים אותם למכונות חסרות תודעה, מסוגלים לשנות עמדה כלפי יצורים אחרים בהתאם לנסיבות המשתנות. הזדמן לי לראות לאחרונה סרט טבע שבין היתר ממחיש זאת בצורה מרשימה מאוד: הסרט "לחיות עם נמרים"4 מתאר שנתיים וחצי בחייה של נמרה המגדלת זוג גורים עד להתבגרותם. אנו מזהים את ההקרבה והסובלנות שלה כלפיהם עם רגש אימהי ובמהלך הסרט אנו מקבלים אותם כנתון, כחלק מאופייה הקבוע של החיה הזו. ואולם בסוף הסרט חל מהפך: הנמרה חדלה מלצוד למען הגורים, שיכולים כבר להסתדר בעצמם, ואז היא גם מגרשת אותם מנחלתה תוך גילוי עוינות של ממש, עד כדי תקיפה פיזית מקיזת דם. המתבגרים המגורשים מפגינים בלבול ולחץ, אך לבסוף הם מוותרים על הקשר עם האם ופונים לדרך עצמאית. השינוי בהתנהגות הנמרה מוסבר בפס הקול המלווה את הסרט כתוצאה של כניסתה של האם להריון נוסף, וכאמצעי להגן על הגורים העתידים להיוולד מפני אחיהם ואחותם הבוגרים. על בסיס פרשנות זו בלבד השינוי בהתנהגות יכול להיות מובן כ"אינסטינקט". החיה אינה חושבת, אלא שינויים הורמונליים בה מכתיבים את התנהגותה. אבל אם נשים לב – הנמרה אינה מתנהגת באופן זהה אל הגור ואל הגורה המתבגרים. במהלך הסרט אנו רואים יחסים הרבה יותר קרובים בין הנמרה לגורה מאשר בין הנמרה לבין הגור. אבל דווקא הגורה מגורשת ראשונה, ואחיה (הפחות מוצלח בהסתגלות לסביבה) ממשיך ליהנות מחסות אמו. רק כשהוא סוף-סוף מצליח לבטא את כוחו הפיזי בציד מוצלח, גם הוא מגורש מן הנחלה. ההבדל הזה אומר שלא ההורמונים בלבד מכתיבים את התנהגות הנמרה. יש גם שיקול דעת בעניין, ויכולת בו זמנית להמשיך יחס אמהי כלפי הגור ולשנות את היחס כלפי הגורה להתנכרות ועוינות.

דוגמה אחרת בה נתקלתי השבוע בכתבה של ה-BBC ובמקורות נוספים מבריטניה: זוג מן המין "עיטם לבן-זנב", העוף הדורס הגדול ביותר בבריטניה, הדהימו את החוקרים כשוויתרו על הרבייה שלהם השנה, כדי לעשות שנה נוספת בטיפול בגוזל פגוע מן השנה שעברה. הגוזל נפצע בכנף שמאל בחודש יולי בשנה שעברה כאשר הקן הועף לקרקע במשב רוח חריג באי מל (Isle of Mull, מערב סקוטלנד). בשונה מאחיו שלא נפצע בנפילה, התפתח כרגיל ועזב את הקן בסתיו האחרון, הגוזל הפצוע לא יכול היה עדיין לעוף. הכנף השמאלית התאחתה לאט, כך שהגוזל הצליח לעוף מאוחר יותר והוא עוד מתקשה בתעופה ולא נצפה שולה דגים מן הים, דרך ההזנה העיקרית של מין זה. זוג ההורים לא נטשו אותו כפי שעופות דורסים "אמורים" לעשות, והם עדיין מאכילים אותו, כשהם נמנעים לצורך זה מהטלת ביצים בעונת הרבייה הנוכחית. התנהגות כזו לא נצפתה עד כה, לא רק במין עיט זה אלא בעופות דורסים בעולם בכלל.

דוגמאות אלו מעולם החי מדגישות את הגמישות המחשבתית וההתנהגותית של היצורים החיים. בעולם בני האדם קיימת גמישות מחשבתית והתנהגותית גדולה הרבה יותר. אנו יכולים לצאת מגדרנו, לטוב ולרע, במקרים רבים הרבה יותר. בהזדמנויות חריגות כגון בשעת סכנה או מול פיתוי חזק ביותר, אנו עשויים לפעול בצורה החלטית שלא שיערנו שאנו מסוגלים לה. אבל יותר מזה: אנו מסוגלים להכניס את עצמנו למסלול שבו אנו נשנה בהדרגה את עצמנו, את הרגלינו במעשה בדיבור ובמחשבה. אם יכולֶת לחרוג מן הדפוסים הצפויים קיימת במידה מסוימת גם ביצורים הפחות מורכבים מאדם, וגם הבודהה משתמש באילוף הסוס והפיל כאנלוגיה לחינוך הנזיר, אין לאף אדם סיבה לחשוב שאצלו זה לא יעבוד. כל מה שצריך הוא ליצור את התנאים המסייעים, כלומר – לתרגל את הדרך שלימד הבודהה.

התיאורים שהבאתי פה מן התרגול המתקדם רלוונטיים גם למתרגל המתחיל, או המדשדש זמן רב ללא התקדמות מרשימה. הם רלוונטיים כי הם הפוטנציאל של כל בני האדם. כרגע אמנם יש דברים רבים שאיננו יכולים/רוצים לוותר עליהם, אבל ככל שניתן אמון בתרגול שלימד הבודהה ונמשוך בהתמדה קדימה, נגיע לרגעים שוויתורים שנראו כל חיינו "בלתי אפשריים" ייראו פתאום מתבקשים והגיוניים.

~*~

ולסיום – עוד חוט מחשבה אחד, לשזור בו כמה דברים שנאמרו כאן.

כתבתי בפתיחה: "כל עוד המתרגל חי במסגרות חברתיות ולא פרש מהן בתודעתו, הוא נמצא בקונפליקטים בין המתרחש בהן לבין מה שהוא רואה כנכון על פי הדהרמה." האם שמתם לב למילים "ולא פרש מהן בתודעתו"...?

כי כפי שנאמר לגבי ההתבודדות, שהיא הכיוון של הדהרמה לפתרון, אין המדובר דווקא בהתרחקות פיזית. ההתבודדות המשמעותית יותר היא דווקא ה-cittaviveka שנזירי היער, בהשפעת התאילנדית, מתרגמים "התבודדות הלב", ואני מתרגם "התבודדות התודעה". והיא מוליכה ל-upadhi-viveka, להתבוננות בפרספקטיבה רחבה, כאילו ממרחק, ולמעשה בריחוק רגשי, בדברים שהיינו רגילים להתבונן בהם מקרוב-קרוב, מתוך רגש חזק של "זה שלי, זה הכרחי בשבילי". אדם יכול להבין את חשיבותו של דבר או של מעשה ולשמור על הדבר היטב או לבצע את המעשה במדויק, גם מבלי להיות כל-כולו מעורב רגשית. דווקא רגש חזק פוגע פעמים רבות באיכות הפעולה שלנו.

לכן אומר אג'אהן סומדהו על התבודדות-התודעה המובילה להתבודדות מן התשתיות: "זה ללמוד איך לעבוד עם החיים שיש לנו." וגם "אותה cittaviveka המוליכה ל- upadhi-viveka היא רק דוגמה לאיך אני עושה שימוש במסורת הזו ומתאים את עצמי לתנאים שאני מוצא את עצמי בהם."

המתרגל יושב-הבית אינו יכול לנטוש את כל המסגרות החברתיות בהן הוא חי. זו קפיצת המדרגה המתאימה לנזיר, והוא לא נמצא בשלב זה. אבל הוא יכול, ובפרט כאשר מסגרת מסוימת מייצרת סבל ניכר, לנסות להתרחק ממנה בתודעתו. זה לא חייב לפגוע בתפקודו במסגרת, אם הוא מבין באיזו פרספקטיבה להתבונן בה ואיזה חלק הוא צריך לקחת בה על פי הדהרמה.

באופן מסוים התהליך הזה הוא תרגול "מחיה נכונה" כי כפי שהסברתי בהזדמנויות שונות, מחיה נכונה זהה לדיבור נכון ולמעשה נכון, אלא שהיא נעשית תחת לחץ חברתי. בתרגול מחיה נכונה הפתרון המלא יהיה רק קפיצת מדרגה: "תַּלְמִיד הַנַּעֲלִים נוֹטֵש מִחְיָה שְׁגוּיָה וּמְקַיֵּם אֶת חַיָּיו בְּמִחְיָה נְכוֹנָה." אבל עד שנוכל לבצע קפיצת מדרגה זו אנו יכולים קודם כל לתרגל הפחתה של המעורבות הרגשית, ולהתבודד בתודעתנו מן הדברים שלהבנתנו אינם על פי הדהרמה.