מפגשים עם מָארַה
"מָארַה" (Māra) הוא שם המופיע בסוטרות פעמים רבות כחלק מביטוי נפוץ מאוד המתאר את העולם כולו: "הָעוֹלָם, עַל אֵלָיו, הַמָארַה וְהַבְּרָהמַה". בביטוי זה "מָארַה" הוא סוג של יצור על-אנושי כמו האלים הפחותים, ה-דֶוַה (Deva), וכמו האלים העליונים, הברהמה (Brahma). אבל מָארַה מופיע בסוטרות גם כקול פנימי של האדם, המסית אותו למעשים רעים, וגם כביטוי נרדף למוות. בזאת דומה המילה מָארַה למילה העברית "שטן", אשר התלמוד אומר עליה "הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך-המוות" (בבא בתרא ט"ז ע"א).
האישיות בעלת השם "מָארַה" מופיעה באפיזודות רבות בסוטרות בהן הבודהה ו/או תלמידיו נפגשים אתו, משוחחים אתו ומביסים אותו זמנית. אישיות זו מתעתעת בקורא בן זמננו: איך להתייחס לדמות כזו באופן רציונלי?
כפי שכתבתי בשיחה קודמת, "הדיאלקטים השונים של הדהרמה", יש בסוטרות מצד אחד שני מסלולים מוגדרים בדרך לשחרור מסבל: הדרך הרציונלית הנקראת "שחרור בדרך התבונה" והדרך המיסטית הנקראת "שחרור בשתי דרכים", ומצד שני הרציונלי והמיסטי אינם מופרדים לחלוטין ובמקרים רבים משמשים בטקסט בערבוביה, וזה יכול, לפעמים, לבלבל. אבל אם נשים לב, בכל שפה קיימים מושגים מיסטיים המיועדים לדבר אל הרגש. הדבר איננו רק שריד מתקופות עתיקות; אנחנו גם יוצרים מושגים חדשים שברור לנו שמעמדם דומה לזה של המלאכים והשדים: "זומבים", למשל. קיימים בתרבות בת זמננו "מחשב זומבי" (מחשב שמישהו השתלט עליו מבחוץ השתלטות עוינת) וגם "זומבי פילוסופי" (סוג של ניסיון מחשבתי להפריד בין תודעה לתגובה הנחזית תודעתית) ו"הליכת זומבי" (סוג של מחאה). מתברר שזה מושג שימושי, למרות שככל הידוע לי, אף אחד איננו חושב שזומבים קיימים במציאות.
וכאשר אנו אומרים "שימושי" אנו חוזרים לענייננו, ושואלים: מה הם השימושים של "מָארַה" בדהרמה? האם אנו יכולים להשתמש במושג הזה לתרגול?
הסוג הראשון של שימוש ב"מָארַה" בתרגול הוא בעת היתקלות באירוע חיצוני בלתי נעים. למשל כזה המתואר בסוטרה "מְזוֹן תְּרוּמָה" SN04.18: בסוטרה זו הבודהה הולך לקבל תרומות מזון בכפר ברהמינים, ואיננו מקבל מזון בכלל: "אָז הַנַּעֲלֶה, כְּפִי שֶׁנִּכְנַס לִכְפַר הַבְּרַהְמִינִים פַּנְצַ'סָלָה לֶאֱסֹף תְּרוּמוֹת מָזוֹן בִּקְעָרָה נְקִיָּה, כָּךְ יָצָא בִּקְעָרָה נְקִיָּה." לא זו בלבד שהדבר נראה כמזימה מאורגנת, הבודהה גם פוגש את מָארַה שמתגרה בו בשאלה:
"הַאִם הִשַּׂגְתָּ, הַפָּרוּשׂ, מְזוֹן תְּרוּמָה?"
"אַתָּה, הַמְּרֻשָּׁע, עָשִׂיתָ שָׁם שֶׁלֹּא אַשִּׂיג מְזוֹן תְּרוּמָה?" (מחזיר הבודהה שאלה)
"אִם כָּךְ, הַנִּכְבָּד, יִכָּנֵס הַנַּעֲלֶה פַּעַם שְׁנִיָּה לִכְפַר הַבְּרַהְמִינִים פַּנְצַ'סָלָה לֶאֱסֹף תְּרוּמוֹת מָזוֹן. אֲנִי אֶעֱשֶׂה שָׁם כָּךְ שֶׁהַנַּעֲלֶה יַשִּׂיג מְזוֹן תְּרוּמָה."
מָארַה, שמשתלט בהזדמנויות שונות על יצורים חיים ומכוון אותם לפי רצונו, רוצה להבליט ש"הוא הבוס" והוא שולט גם בנזירים באמצעות מניעת מזון או מתן מזון. הבודהה היה יכול, כמו הרבה אנשים בעלי כשרון דיבור, להיכנס למאבק שליטה, ולהציע ויכוח פומבי עם מארה, אולי דִיבֵּיט טלוויזיוני, שישכנע את הברהמינים שטוב לתת לנזיר אוכל. אבל כמי שאינו שואף שלטון, הבודהה איננו נכנס לעימות הזה ומשתמש בנשק הוויתור:
"מְחוֹלֵל נְזָקִים אַתָּה, מָארַה,
הַמִּתְגָּרֶה בַּטַטְהָגַטַה;
הַאִם עוֹלֶה בְּדַעְתְּךָ, מְרֻשָּׁע:
'הָרֹעַ שֶׁלִּי לֹא יַבְשִׁיל'?1
מְאֻשָּׁרִים מְאוֹד, אָכֵן, חַיֵּינוּ
בְּאֵין לָנוּ שׁוּם דָּבָר שֶׁהוּא;
נִזּוֹנִים מֵחֶדְוָה נִחְיֶה,
כָּאֵלִים קוֹרְנֵי הַזֹּהַר.2"
הוויתור הוא הכלי היחיד המועיל כנגד כל תשוקה: התשוקה לאכול, כמו התשוקה להתעמת ולנצח גורמים חיצוניים לנו. הוויתור הנעשה מתוך כוונה שלא לפגוע באחר ובעצמך, גם מחולל קארמה טובה לזה שעדיין לא סיים את התרגול, ואם הוא נעשה מתוך תרגול התודעה על פי הדהרמה, הוא מקדם את המתרגל במוסר, בנדיבות ובתבונה3.
בחיי יושבי-הבית יש אינסוף עימותים קטנים וגדולים. לפעמים הם גם נראים כקונספירציה מאורגנת, ואולי אכן מישהו מושך בחוטים ברגע מסוים כדי להשיג את מטרותיו. אם אנו חיים בתודעת התרגול, אנו יכולים להיזכר באפשרות לוותר, העדיפה על העימות. במקרה כזה לא נתחיל לחפש מי פגע בנו ואיך נחזיר לו, אלא נשקול, כמו הבודהה: אנו לא חייבים לקבל מה שרצינו בזמן שרצינו ובאופן שרצינו. אנו יכולים להתאפק, לדחות סיפוקים, לקבל משהו אחר ו/או בזמן אחר. בכך אנו פורקים את מי שיצא מולנו מנשקו, כי נשקו של מָארַה הוא בעצם השימוש שהוא עושה בתשוקה שלנו נגדנו.
הוויתור לא צריך להיות גורף. כלומר: אם אתם פועלים בכיוון מסוים ונתקלתם במישהו הפועל בכיוון הפוך, האפשרות לוותר לגמרי על הנושא שבמחלוקת איננו אפשרות הוויתור היחידה. בצירוף מקרים, בשעת כתיבת שורות אלו, קיבלתי הודעה שבקשה את עצתי, והבנתי קודם כל שהבעיה של השואלים היא שקשה להם לראות שלא קיימות רק שתי האפשרויות הקיצוניות: או כמו שהם רוצים או כמו שמָארַה שמולם רוצה. יש ספקטרום שלם של התפשרות, ואפשר לוותר קצת-קצת עד שמגיעים למשהו מקובל על שני הצדדים. זה גם לא חייב להיות בדיוק באמצע, בפרט אם לנושא הנדון יש יותר ממימד אחד. לדוגמה: צד א' יוותר על יותר כסף וצד ב' יוותר על יותר זמן. אתם מבינים שמדובר ביושבי בית, לא באנשים שוויתרו על כל רכוש ואינטרס, ובשביל יושבי בית ללמוד להתפשר בכל תחום ועם כל אחד, יכול להיות הישג גדול כשלעצמו. טוב שיושבי בית ישמחו במה שהשיגו עד כה בתרגול הוויתור מול מָארַה, ולא ימדדו את עצמם מול הבודהה שאומר "נִזּוֹנִים מֵחֶדְוָה נִחְיֶה" ומסתפק בחדווה במקום אוכל.
על התרגול הזה, כמו על כל תרגול בעולם, כדאי לחזור בכל מקרה שאנו מוצאים את מָארַה באדם שמולנו.
סוג שני של שימוש ב"מָארַה" בתרגול הוא בעת קונפליקט פנימי. למשל כזה המתואר בסוטרה "וַגִ'ירָה" SN05.10. בסוטרה זו הנזירה וַגִ'ירָה מתבודדת למרגלות עץ ומתרגלת. תוך כדי תרגול היא שומעת דברי שיר, ואפשר להבין זאת כקול פנימי שלה מפני שהיא איננה רואה סביבה אף אחד:
"מִיהוּ יוֹצְרוֹ שֶׁל חַי זֶה,
הֵיכָן הוּא, עוֹשֵׂה הַחַי?
הֵיכָן יְצוּר חַי זֶה הוֹפִיעַ,
הֵיכָן הַיְּצוּר הַחַי חָדֵל?4 "
אָז חָשְׁבָה הַנְּזִירָה וַגִ'ירָה זֹאת: "מִי הוּא שֶׁאָמַר אֶת דִּבְרֵי-הַשִּׁיר, אָדָם, אוֹ שֶׁאֵינוֹ-אָדָם?"
נתקלנו בשיעורים של יום ששי בהם דיברנו על שיחתו של אג'אהן סומדהו "לסובייקט הטהור אין שֵׁם", בכתבה של אתר נוצרי-מסיונרי אודות נזירה בודהיסטית, תלמידתו של אג'אהן סומדהו במנזר אמארווטי, שתיארה את הספקות שהביאו אותה לעזוב את המנזר ולהפוך בסופו של תהליך למסיונרית נוצרית-אנגליקנית בתאילנד. הצבעתי במהלך קריאת הכתבה על הנקודה שבה היא נפלה בפח שהנזירה וַגִ'ירָה לא נפלה בו: היא לא הטילה ספק במחשבה שעלתה בה יום אחד כשצפתה בסרט על מסיונרית נוצריה, והאמינה שהמחשבה היא "קול אלוהים".
התהליך הזה – שבו אנו מטילים ספק במחשבה שעולה בנו ולא מזדהים איתה אלא מבינים שהיא יכולה לייצג תהליך מזיק, מָארַה בתפקידו כיצר הרע הפנימי שלנו – הוא התרגול הנכון, ואנו יכולים לבצע אותו אם איננו מתרשלים בשמירה על פתחי החושים, כפי שמלמד הבודהה. השאלה "מי אמר?" ששואלת הנזירה וַגִ'ירָה יכולה להישאל בצורה מועילה רק אם אנו מודעים לכך שמחשבה יכולה לעלות בדעתנו כתירוץ של כל תכונה רעה שעדיין מקננת בנו: העצלות תספר לנו שעבדנו קשה ו"מגיע לנו" לנוח, החמדנות תספר לנו שהפריט שמצא חן בעינינו "בעצם לא שייך לאף אחד", הקמצנות תספר שהאיש שביקש משהו מאיתנו "חשוד", וכן הלאה. מָארַה של הנזירה וַגִ'ירָה סיפר לה שהוא גילה טעות בתורת הבודהה: בעצם יש "אני" והוא "נברא על ידי היוצר" ולכן צריך לשמוע בקולו. השאלה "מי אמר?" גילתה לה את זיהום התודעה המסוים שלה, שאין שום טעם לנסות לנחש מהו, מפני שאצלנו בוודאי הדובר הוא זיהום תודעה אחר בהתאם להיסטוריה של כל אחד מאתנו.
אָז חָשְׁבָה הַנְּזִירָה וַגִ'ירָה זֹאת: "מָארַה הַמְּרֻשָּׁע, בִּרְצוֹתוֹ לְהַעֲלוֹת בִּי פַּחַד, קְפִיאָה וְסִמּוּר-שְׂעַר-הַגּוּף, בִּרְצוֹתוֹ לְסַלֵּק אֶת רִכּוּזִי, הוּא שֶׁאָמַר אֶת דִּבְרֵי-הַשִּׁיר."
אָז, בִּרְאוֹת הַנְּזִירָה וַגִ'ירָה "זֶהוּ מָארַה הַמְּרֻשָּׁע", עָנְתָה לְמָארַה הַמְּרֻשָּׁע בְּדִבְרֵי שִׁיר:
"מָה הַ'חַי' שֶׁאַתָּה מַנִּיחַ,
מָארַה, זֶה מַהֲלַךְ הַשְׁקָפָתְךָ?
זוֹהִי עֲרֵמַת מֻשָּׂגִים טְהוֹרָה,
לֹא נִתָּן לִמְצֹא בָּהּ שׁוּם חַי.
כְּפִי שֶׁעִם אֹסֶף חֲלָקִים
יֶשְׁנוֹ הַקּוֹל 'מֶרְכָּבָה';
כָּךְ בִּהְיוֹת הַמִּקְבָּצִים
יֶשְׁנוֹ הַמֻּסְכָּם 'הַחַי'.
רַק הַסֵּבֶל הוּא הַמִּתְהַוֶּה
הַסֵּבֶל – שֶׁעוֹמֵד וְנָסוֹג;
מִלְּבַד הַסֵּבֶל אֵין מִתְהַוֶּה
מִלְּבַד הַסֵּבֶל אֵין חָדֵל."
אחרי שזיהינו מחשבה מזיקה שעלתה בנו כ"מָארַה", איננו צריכים להסתפק בכך שנתעלם ממנה או נדחה אותה מעלינו, מפני שזו אינה מחשבה מקרית אלא חלק מתהליך שקיים בתוכנו, מכיר את חולשותינו ויודע להשתמש בהן. המחשבה הזו תחזור שוב, וכדאי שנהיה מוכנים לקראתה טוב יותר. לכן אנו נתייחס אליה, אבל באופן שלילי, ונסביר למָארַה ובעצם לעצמנו, כפי שעושה הנזירה וַגִ'ירָה בשיר, מה הטעות הטמונה במחשבה. מה שאנו מוותרים עליו כאן הוא ההיאחזות במחשבה השגויה. במקרה של הנזירה וַגִ'ירָה השגיאה היא שהמחשבה הזו איננה, כמו שמחשבות טוענות במקרים רבים, "בטוחה, ודאית, מובנת-מאליה" אלא מבוססת על הנחת-המבוקש: בשאלה "מִיהוּ יוֹצְרוֹ שֶׁל חַי זֶה" טמונות גם ההנחה שקיים "יוצר" וגם ההנחה שקיים "חי", וזאת כדי להסיט את המתרגלת מן המחשבה שאין "מישהו", יש רק תהליך הגורר תהליך, רק התהוות מותנית.
ושוב, הטעות במחשבה שלנו תהיה כנראה אחרת לגמרי, ואנו צריכים למצוא אותה לכל סוג מחשבה בנפרד. מחשבה שגויה נפוצה היא מחשבת הכללה שאיננה במקומה – כמו במחשבה "זה תמיד קורה לי" – כאשר בעצם שום דבר איננו יכול לקרות תמיד! מָארַה, זיהום התודעה הוא זה שמעלים מכם את כל הדברים שקרו לכם בכיוון ההפוך. עוד מחשבה שגויה נפוצה היא תפיסת עמדה במרכז העולם – "זה קרה בגללי" – כאשר כמעט תמיד הדברים בעולם מתרחשים מהמון סיבות אחרות, ואנשים אחרים פועלים לא ביחס אלי אלא קודם כל ביחס לעצמם, כי בעיניהם הם מרכז העולם... לקשר כל דבר בעולם לעצמי הוא פעולה אופיינת למָארַה.
על התרגול הזה, כמו על כל תרגול בעולם, כדאי לחזור בכל הזדמנות שאנו פוגשים את מָארַה במחשבה מציקה העולה בנו.
שתי הסוטרות מהן ציטטתי לעיל מסתיימות באותה צורה:
הראשונה מסתיימת: אָז, מָארַה הַמְּרֻשָּׁע, בְּחָשְׁבוֹ: "מַכִּיר אוֹתִי הַנַּעֲלֶה, מַכִּיר אוֹתִי הַהוֹלֵךְ לְמֵּישָׁרִים", סוֹבֵל וְנִדְכֶּה, נֶעֱלַם בַּמָּקוֹם.
והשנייה: אָז, מָארַה הַמְּרֻשָּׁע, בְּחָשְׁבוֹ: "מַכִּירה אוֹתִי הַנְּזִירָה וַגִ'ירָה", סוֹבֵל וְנִדְכֶּה, נֶעֱלַם בַּמָּקוֹם.
אבל אין לטעות ולחשוב שמספיק להכיר את מָארַה פעם אחת כדי להיפטר ממנו אחת ולתמיד. קודם כל הוא לא מסתלק אפילו זמנית אם אין מגיבים לו באופן משכנע, ושנית – הוא יחזור שוב ושוב, אולי כל פעם בצורה שונה במקצת, עם סיפור קצת אחר. כדי לחבל בחזרה זו גם אנחנו צריכים להתעקש, לא לעגל פינות אלא בכל פעם מחדש, כשאנו פוגשים את מָארַה בין אם כיריב חיצוני ובין אם כיריב פנימי, להגיב מיד עם הזיהוי שלו כ"מָארַה", ולהגיב על פי הדהרמה, בוויתור מסוים, לפי העניין ולפי יכולתנו באותה רמת תרגול.