שאלות ותשובות - גם בעקבות השיעורים הקודמים
מן השאלות שהגיעו אלי בעקבות שני השיעורים האחרונים עלה הצורך בהבהרות ותוספות, והרי הן לפניכם:
צחי: הייתי שמח לחידוד עניין השגות זהות שיש לעסוק בהן ושאין לעסוק בהן בהקשר של בעלי בתים.
השאלה עלתה בעקבות השיעור הראשון שעסק ב"זהות עצמית", והציטוט שלי שם בעמ' 2 מתוך הסוטרה "שֶׁיֵּשׁ לַעֲסֹק בָּהֶם וְשֶׁאֵין לַעֲסֹק בָּהֶם" MN114 [ז] (ולא MN140 כפי שנכתב בטעות בעותק שקיבלתם).
הציטוט הוא, בהתאם לנושא השיעור הראשון, בעניין "השגות זהות עצמית שיש לעסוק בהן והשגות זהות עצמית שאין לעסוק בהן" אבל הזהות העצמית בסוטרה MN114 היא רק דבר אחד [ז] מתוך 21 דברים המפורטים ע"י הבודהה ומבוארים ע"י סריפוטה, ושאפשר לחלק כל אחד מהם לשתי קבוצות: "שיש לעסוק בהם" ו-"שאין לעסוק בהם". אז אולי כאן המקום לבאר בפירוט את הסוטרה הזו, ולכלול בביאור גם התייחסות לשאלתו הספציפית של צחי מזווית של תרגול בעלי-בתים.
מבנה הסוטרה הוא כזה:
הבודהה נותן שיעור תמציתי על קבוצת 7 דברים, [א] עד [ז], שכל אחד מהם ניתן לחלק ל"דברים שיש לעסוק בהם" ו"דברים שאין לעסוק בהם".
סריפוטה מבאר בפירוט את דברי הבודהה הנ"ל בקיצור והבודהה משבח את דברי סריפוטה וחוזר עליהם מילה במילה.
הבודהה נותן שיעור תמציתי על קבוצת 6 דברים, [ח] עד [יג], שכל אחד מהם ניתן לחלק ל"דברים שיש לעסוק בהם" ו"דברים שאין לעסוק בהם".
סריפוטה מבאר בפירוט את דברי הבודהה הנ"ל בקיצור והבודהה משבח את דברי סריפוטה וחוזר עליהם מילה במילה.
הבודהה נותן שיעור תמציתי על קבוצת 8 דברים, [יד] עד [כא], שכל אחד מהם ניתן לחלק ל"דברים שיש לעסוק בהם" ו"דברים שאין לעסוק בהם".
סריפוטה מבאר בפירוט את דברי הבודהה הנ"ל בקיצור והבודהה משבח את דברי סריפוטה וחוזר עליהם מילה במילה.
הבודהה מסכם את הסוטרה כולה באמירה שאילו כל האנשים מארבעת הקאסטות, וכל האלים והיישויות הלא אנושיות היו פועלים בשיטה זו, הדבר היה לרווחתם ולאושרם של כל היצורים החיים.
אבל מה הן שלוש הקבוצות, ומה העיקרון המנחה לגבי שלושתן? ומה מקומה של "יצירת זהות עצמית" בינהן?
אענה לא לפי סדר השאלה אלא מן הקל אל הכבד:
ראשית, כבר מדברי הסיכום של הבודהה בסוף הסוטרה מובן שהשיעור אינו לנזירים בלבד אלא לכל מי שיכול להבין משהו מן הדהרמה ולתרגל מה שהבין. הכוונה לכל אחד מאתנו.
שנית, העיקרון המנחה לגבי כל שלוש הקבוצות הכוללות 21 דברים הוא אחד: מבחן התוצאה. האם התעסקות בדבר הזה תועיל או תזיק? זה תלוי: האם התוצאה תהיה מועילה? אז יש לעסוק בדבר הזה; אם התוצאה מזיקה – אז אין לעסוק בדבר הזה. כל כך פשוט ושווה לכל נפש, רק צריך לשאול את עצמך את השאלה בכל אחד מהדברים האלה (ובאופן כללי לגבי כל החלטה): "מה להבנתי את הדהרמה תהיה התוצאה בטווח המיידי ובעיקר בטווחים הארוכים?"
מבחן התוצאה מופיע פעמים רבות בסוטרות, ו"בעיקר בטווחים הארוכים" הגם שאינו מודגש כאן הוא מודגש במקומות אחרים, וכאשר זה מפורט מתברר שהכוונה להשפעת המעשה על אופי הלידות הבאות.
שלישית – החלוקה לקבוצות היא חלוקה להיבטים שונים ולקטעים שונים של התהליך המייצר את הסבל:
הקבוצה הראשונה היא קבוצת שבע התנהגויות, חלקן ראשוניות: מעשה בגוף, בדיבור ובמחשבה, חלקן מורכבות יותר: "עלייתה של תודעה" היא תשומת הלב ברגע שעולה התגובה האוטומטית המלווה בזיהום תודעה; "השגת תפיסה" היא התגבשות אוטומטית של פרטי התגובה המלווה בזיהום תודעה; "השגת השקפה" היא התקבעות והפיכה לאידאולוגיה של אותה תגובה אוטומטית; והשביעית, "השגת זהות עצמית" היא התהליך כולו החל מפתחי החושים, שגולת הכותרת שלו היא הזדהות עם כל התהליך הזה וראייתו כ"כזה אני: זה תהליך אותנטי שלי". מבחינת התרגול יש כאן שלוש רמות: השלושה הראשונים דורשים בעיקר תשומת לב ומעקב מתמיד, "מה קורה? ולאן זה מוביל?" השלושה השניים דורשים, בנוסף, יכולת ניתוח על פי הדהרמה של תהליך מורכב, והשלישי דורש, בנוסף, גם יכולת לגעת ביקר לנו מכל: בזהות העצמית בכבודה ובעצמה.
אם תשימו לב, סריפוטה מרחיב מאוד בפירוט שלושת הראשונים [א] עד [ג], ונותן דוגמאות מחייהם של בעלי הבתים כי זו הרמה הפשוטה יחסית. בעלי בתים מתקדמים יכולים גם לנתח יותר ויותר מהר ובדיוק גובר והולך תהליכים מורכבים של פרשנות אוטומטית, [ד] עד [ו]. לגעת בזהות העצמית [ז] יהיה קשה למי שחי חיי בעל בית ויש לו כל כך הרבה דברים שמהווים את זהותו ושנגיעה בהם מתפרשת כאיום קיומי.
הקבוצה השניה היא קבוצת ששת החושים, ובעצם עוסקת בשמירה על פתחי החושים, כלומר על המקומות בהם מתחיל כל תהליך של יצירת סבל ברגע מסויים. אנו איננו צריכים לנעול את החושים כליל, מצד אחד, ולא לאפשר חופש מידע גמור מצד שני, אלא להיות סלקטיביים. השמירה הסלקטיבית על פתחי החושים נעשית על ידי תשומת לב מתמדת ככל האפשר על כל מה שאנו קולטים הרגע כנכנס באחד מפתחי החושים, והשאלה שאנו נשאל את עצמנו: זה יועיל להמשיך לשים לב לדבר הזה ולעסוק בו, או יזיק?
במידה זו או אחרת כל אחד יכול לפתח את תשומת הלב לפתחי החושים, ואחר כך גם לפתח שמירה סלקטיבית על הנכנס בהם. אבל לבעלי בתים קשה לצנזר את חושיהם גם בגלל דברים רבים המסיחים את הדעת וגם בגלל המפלט המסויים שהם רואים עדיין בהנאות החושים.
הקבוצה השלישית עוסקת בשמונה אובייקטים חיצוניים, אותם אנו קולטים דרך ששת החושים, עם דגש על הדברים הנראים חיוניים אפילו לנזירים ודווקא לכן קשה לדעת מתי לשחרר ולעזוב אותם כדי להמנע מסבל: גלימות, מזון-תרומה, מקום-לינה, מקומות-שהות (כפרים ועיירות וכו') ואנשים (עמיתים, תומכים, ומתנגדים). והתרגול, שוב, הוא: מתן תשומת לב להופעתם במודעות ולתגובתנו העולה-אוטומטית כלפיהם, והשאלה: האם תגובות כאלו כרגע מועילות או מזיקות, לטווח קצר ובעיקר לטווח הארוך?
אז אם מדובר רק בדברים הנראים חיוניים, יש לבעלי בתים סיכוי גדול יותר לטעות בקביעת הגבולות הנכונים, מתי לעסוק בהם ומתי לא לעסוק בהם. ככל שדבר נראה יותר חיוני יש צורך ביותר תבונה (שהיא תוצר של הדרך כפולת השמונה), ומטבע הדברים בעלי בתים מתרגלים ברמה נמוכה יותר של מוסר ובאינטנסיביות נמוכה יותר של ריכוז ומאמץ. לעומת זאת אם המתרגל משכיל לטפל בדברים הגבוליים, כלומר כאלו שקשה קצת, אבל לא בלתי אפשרי מבחינה חברתית לוותר עליהם, הוא יכול להתקדם גם דרך הטיפול באובייקטים החיצוניים המעסיקים את תודעתו.
קבוצת הדיון בזום: האם זהות קארמתית וזהות גנטית מולדת, אחת הן? כלומר האם הן זהות או יש הבדל ביניהן, או שמא הן מתארות אותו הדבר? (שאלה של דיתי)
"זהות גנטית" היא לא עניין סגור, במובן שהמדע, באופן עקרוני, לא נותן תשובות סגורות אלא הכל פתוח להמשך מחקר, והמדע בעוד 100 שנה יכול להבין דברים אחרת לגמרי. ספציפית מדע הגנטיקה שבו נוגעת השאלה עבר בשנים האחרונות תהפוכות רבות והמודל הגנטי כיום לא דומה למה שלימדו אותי במגמה הביולוגית לפני 50 שנה. כך שאי אפשר לדעת כיצד ייראו המודלים הגנטיים אפילו בעוד 20 שנה. נכנסו מושגים חדשים כמו "אפי גנטיקה" ששינו מהותית את המודל. אבל אם נתייחס למושג במשמעותו הרחבה ביותר, הוא מנסה למצוא הסבר פיזי (מושתת על הכימיה והפיזיקה) גם לצורתם וגם להתנהגותם של יצורים ביחס להוריהם.
אין לזה שום קשר למודל הקארמטי, שאינו ניתן למחקר ותפקידו לכוון אותנו לתרגול נכון. הוא אינו מבוסס על אלמנט פיזי ספציפי שנושא את המידע (כמו גן, למשל) אלא על המידע עצמו, (על מעשה והכוונה שמאחוריו) ללא קשר לאופי הנשיאה שלו, ויחידת מידע כזו היא הסנקארה. המקבילה הקרובה ביותר בתרבות המערבית תהיה המילה "מם" (ראו בויקיפדיה, הערך בויקיפדיה באנגלית טוב יותר).
לסיכומו של דבר - אלו שני מודלים שונים שנוצרו למטרות שונות, וכל אחד מהם מועיל מאוד למטרתו.
צחי: בעניין אם ננדה ובנה שהודח בכוח, ויכולתה של אם ננדה שלא לכעוס על המלך ולא להטיל בו אשמה, אלא בחמדנות. האם אין בדהרמה מקום לשאוף לעשיית צדק? שהמלך ירצה את עונשו? האם השכר או אך ורק בקארמה הרעה שתיגרם למלך? על פי הדהרמה נניח אין מקום לבתי כלא ובתי משפט?
השאלה מתייחסת לציטוט שהבאתי בשיעור הראשון עמ' 5 מתוך הסוטרה "אם ננדה", אבל היא לא מתייחסת לתגובתה של אם ננדה, שזה הנושא מבחינת הדהרמה, אלא למושג המופשט "צדק חברתי" (צדק כחובה החלה על החברה, כמו התפיסה היהודית שהקמת מערכת משפט היא מצווה החלה על כל בני האדם, אחת מ"שבע מצוות בני נח").
כבר אמרתי לא פעם ש"צדק" הוא הרבה יותר טוב מ"אי צדק" אבל הוא ממש איננו המטרה. לא רק בכביש - אל תהיה צודק, תהיה חכם. התבונה היא הפרמטר החשוב ביותר להתקדמות בשחרור מסבל.
אעיר, שכל אדם בעל חמלה בתרבות המערבית נופל במקומות האלה. הזהות העצמית, האינדיבידואל, הוא המוקד בהרבה פילוסופיות מערביות, וערכי המהפכה הצרפתית נטבעו בתרבות המערבית כאילו הוכיחו את עצמם במשהו במציאות חיינו.
על פי הדהרמה יש מקום למציאוּת, שבה אדם אחד מעניש אדם אחר:
"וּבְנוֹסָף לָזֹאת, נְזִירִים, כַּאֲשֶׁר הַתְּשׁוּקָה הִיא הַגּוֹרֵם לְכָךְ, הַתְּשׁוּקָה הַמָּקוֹר, הַתְּשׁוּקָה הַתְּחִלָּה, הַתְּשׁוּקָה, בְּפַשְׁטוּת הִיא הַגּוֹרֵם – הֵם שׁוֹבְרִים וּפוֹרְצִים, בּוֹזְזִים שָׁלָל, מְבַצְּעִים שֹׁד, מַצִּיבִים מַאֲרָבִים, הוֹלְכִים לְאֵשֶׁת אַחֵר. כַּאֲשֶׁר הֵם נִתְפָּסִים הַמְּלָכִים מַעֲנִישִׁים אוֹתָם בֶּעֳנָשִׁים שׁוֹנִים: מַכִּים בְּשׁוֹטִים, מַכִּים בְּקָנִים, מַכִּים בְּאַלּוֹת-קְצָרוֹת; כּוֹרְתִים יָדַיִם, כּוֹרְתִים רַגְלַיִם, כּוֹרְתִים יָדַיִם וְרַגְלַיִם; כּוֹרְתִים אָזְנַיִם, כּוֹרְתִים אַף, כּוֹרְתִים אָזְנַיִם וְאַף; (וכו' וכו' קראו את כל הקטע ב "הַדְּרָשָׁה הַגְּדוֹלָה עַל מִקְבַּץ הַסֵּבֶל" MN013)
אבל זה ממש לא הכיוון של הדהרמה. הבודהה מונה את השודד ואת הסוהר כאחד בין אלו המענים אחרים ויוצרים לעצמם קארמה רעה:
"וּמַהוּ, נְזִירִים, אָדָם הַמְּיַסֵּר אֲחֵרִים, מִתְמַסֵּר לְעִנּוּי אֲחֵרִים? כָּךְ הוּא, נְזִירִים, הָאָדָם הַשּׁוֹחֵט צֹאן, שׁוֹחֵט חֲזִירִים, לוֹכֵד צִפּוֹרִים, לוֹכֵד חַיּוֹת, צַיָּד, דַּיָּג, שׁוֹדֵד, תַּלְיָן-שׁוֹדְדִים, שׁוֹחֵט-בָּקָר, סוֹהֵר, אוֹ הָעוֹסֵק בְּמַעֲשִׂים אַכְזָרִיִּים כָּל שֶׁהֵם. זֶה הַנִּקְרָא, נְזִירִים, אָדָם הַמְּיַסֵּר אֲחֵרִים, מִתְמַסֵּר לְעִנּוּי אֲחֵרִים. ("קַנְדַרַקַה" MN051 ובמקומות נוספים).
ושאלה מן הארכיון (קטעים מהתכתבות לפני הגיעי לארץ בנובמבר 2013):
רצוני לשאול. הסבל מוצג בתרבות כקטליזטור לצמיחה ואף בעיני הוא נחשב כמדרבן לקדמה.
וכדוגמא, התרבות החקלאית במסופוטמיה חייבה פיתוח כתב כדי לתעד אגירת חיטים. הכתב והחשבון התפתח מתוך סבל שאלת ארגון עודפי אוכל ואגירתם לתקופות חוסר.
אינשטין פיתח את היחסיות הפרטית מתוך מצוקה של חידה פיזיקאלים שהוצגה על ידי מקסוול ומיכאלסון. ואין יכולת להתעלם כי הרפואה התפתחה מתוך הסבל האנושי. ועוד עובדות רבות הקושרות בין חסך ומצוקה והצעדת האנושות קדימה.
האם אין סכנה כי הפיתרון הבודהיסטי יפסיק את הקדמה של הציביליזציה עם כל השגיה. כולל למשל ההתכתבות בינינו אשר לפני כמה עשורים הייתה מחייבת שימוש בדואר ואשר לפני כמה מאות שנים לא הייתה מתאפשרת כלל?
אני מבין את שאלתך בעניין הקידמה התרבותית, ושאלת הנגד תהיה: האם קידמה כזו היא בהכרח טובה?
אני לא אלך לקיצוניות ואטען שהקידמה האנושית כולה רעה, אבל אטען, לפחות, שהיא נייטרלית. בכל פיתוח אנושי, למן קרדום-היד הפליאוליתי ועד לדגם העדכני של הסלולרי, נעשה שימוש טוב ונעשה שימוש רע.
לכן אני לא מתפעל מהקידמה. בוודאי שמעת כבר את הטענות הכבדות והמנומקות שהמעבר מחיי ציידים-לקטים לחיי חקלאים הֵרַע בסופו של דבר את איכות החיים של האוכלוסיה, למרות שנקודתית נדמה היה לכל אחד שזה רעיון מצויין בשבילו. לא ניכנס למחיר העתידי שתשלם האנושות על השחתת הסביבה – ושוב, גם היום לכל אחד נדמה שהוא עושה את המעשה הנכון, או לפחות עושה מה שהוא מוכרח לעשות בנסיבות שלו. אז כמו שאמרתי, נניח שלא הכל רע. אבל לומר שזה טעם החיים? אי-מייל?
הדבר החשוב הוא לא הידע החדש, הטכניקה החדשה והיכולות החדשות. הדבר החשוב הוא מה אנו נעשה ומה לא נעשה ביכולות שלנו.
מצד שני, אני לא רואה איך הרעיון הבודהיסטי עומד בניגוד לקידמה האנושית. הוא לא. הרי לא מדובר ברעיון חדש ואקספרימנטלי, יש 2,500 שנות נסיון איתו. איך הפריע הרעיון הבודהיסטי לממלכת מגדהה, שבזמן שהבודהה חי בה היתה אחת מ-16 ממלכות קטנות בעמק הגנגס, להפוך בתוך כ-150 שנה לאימפריה של הקיסר הבודהיסטי אשוקה? איך הפריע הרעיון הבודהיסטי לתאילנד או לסרילנקה? ולמה ירצו מלכים, המגלמים את האינטרסנטיות האנושית הקיצונית, להפיץ את הבודהיזם? האם הם אינם מעוניינים בקידמה? במשלמי מיסים? במשרתים בצבא?
בניגוד לדתות אחרות, למן עובדי האלילים האתונאים שהאשימו את סוקרטס בכפירה באלים ובהשחתת הנוער, ועד לנצרות (והיהדות) הפונדמנטליסטית בימינו המתנגדת להוראת האבולוציה, הבודהיזם אף פעם לא התנגד לחקירה ועיון שהם בסיס הקידמה.
מישהי שאלה אותי "מה יקרה אם כולם יהיו נזירים, הרי לא יהיה מי שיגדל את האוכל בשבילם" – והיות והיא אחות במקצועה עניתי לה: "ומה יהיה אם כולם יהיו אחיות ואחים, מי יגדל את האוכל בשבילם"? זו שאלה טפשית במובן שהיא מניחה מצב בלתי אפשרי ומנסה לגזור ממנו מסקנה לגבי המציאות. במציאות אין הרבה אנשים שבוחרים להיות נזירים אפילו בתאילנד שהיא גן-עדן לנזירים. במציאות שיעור האנשים שמסוגלים להבין לעומקו את המסר של הבודהה ולחיות על פיו הוא אולי אחד למאה אלף. אבל לאלו יש השפעה טובה על כלל האוכלוסיה, גם מבחינת הקידמה החומרית. על אחת-כמה וכמה מבחינת העיון בשאלה "מה באמת חשוב לי, ואיך אני יכול להתקדם בזה".