המודלים של הבודהה
– חלק ראשון –
הקדמה –המודלים של הבודהה במסגרת ההשקפה הנכונה
מעיון בסוטרות עולה הגדרתו המיוחדת במינה של הבודהה ל"השקפה נכונה". השקפה זו מושתתת על הרעיון הפשוט, שהתלמיד של הדרך לשחרור מסבל נמצא בעמדה הכוללת סבל, מעוניין להגיע לעמדה שאין בה סבל, ולשם כך מתקדם בדרך שהתווה הבודהה. העובדה שתלמידו של הבודהה אינו נמצא בעמדה סטטית אלא בתנועה, מחייבת שתמונת העולם שלו לא תהיה סטטית אלא דינמית. כלומר: שהוא לא יחזיק במערכת כללים קבועים שעל פיהם הוא מסביר את העולם שהוא חווה, אלא במערכת כללים מִשְׁתַּנָּה, לפי הרמה שאליה הגיע. לא יאחז בְּדוֹגְמָה שאותה הוא אמור לקבל כאמת לאמיתה ולהתאים את עצמו אליה, אלא רק בעמדות מִשְׁתַּנּוֹת כלפי המציאות. עמדות אלו הוא בודק רק ביחס למטרה הסופית (מוודא שהוא על הדרך לשחרור המוחלט מכל סבל) וביחס לעמדתו הקודמת, כדי לדעת שהוא מתקדם בכיוון הנכון.
כלומר – ניתן לומר שהשקפתו הנכונה של המתרגל את תורת הבודהה היא כל השקפה שמראה אפשרות להתקדמות ממצבו הנוכחי של המתרגל אל השחרור המוחלט מסבל. השקפה שגויה היא השקפה החוסמת ומונעת את המשך התקדמותו למטרה הזו. זה מאוד שונה מאשר בדתות המבוססות על אמונה, שבהן מתנהל לעיתים מאבק בשאלה מהי האמת שבה יש להאמין.
עם זאת, בתוך השדה הנרחב של השקפה נכונה, הבודהה מלמד מודלים מחשבתיים המועילים להתקדמות המתרגל. יש לראות במודלים אלו כלי עבודה מועילים, ולא אמת סופית וקבועה. הכלים אינם מכתיבים את השימוש בהם ואת תוצאת השימוש הזה. מצד אחד אפשר ללמוד כיצד להשתמש בהם במיומנות גבוהה והולכת, ומצד שני יש לזכור שמיומנות שימוש בכל כלי כוללת גם את הנחתו הצידה בזמן שהשימוש בו אינו מועיל.
נזכור בהקשר זה את משל הרפסודה: "כְּאִלּוּ, נְזִירִים, הָיָה אָדָם בְּמַהֲלַךְ דַּרְכּוֹ רוֹאֶה גּוּף-מַיִם גָּדוֹל, שֶׁגָּדָתוֹ הַנְּמוּכָה מְסֻכֶּנֶת וּמַפְחִידָה וְגָדָתוֹ הַגְּבוֹהָה שְׁלֵוָה וְלֹא מַפְחִידָה, אַךְ לֹא הָיְתָה שָׁם סִירַת מַעְבֹּרֶת אוֹ גֶּשֶׁר מַעֲבָר לָלֶכֶת בּוֹ אֶל הַצַּד הָאַחֵר. אָז הָיָה חוֹשֵׁב: 'זֶהוּ גּוּף-מַיִם גָּדוֹל, שֶׁגְּדָתוֹ הַנְּמוּכָה מְסֻכֶּנֶת וּמַפְחִידָה וְגָדָתוֹ הַגְּבוֹהָה שְׁלֵוָה וְלֹא מַפְחִידָה, וְאֵין סִירַת מַעְבֹּרֶת אוֹ גֶּשֶׁר מַעֲבָר לָלֶכֶת בָּהֶם אֶל הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי. מָה אִם, בְּאָסְפִי עֵשֶׂב, עֵצִים, עֲנָפִים וְעָלִים, בְּקָשְׁרִי אוֹתָם לְרַפְסוֹדָה, בְּהִסְתַּמֵּךְ עַל הָרַפְסוֹדָה וּבְמַאֲמָץ יָדַי וְרַגְלַי, הָיִיתִי עוֹבֵר לַצַּד הָרָחוֹק הַבָּטוּחַ.' אָז הָיָה אוֹתוֹ אִישׁ, בְּאָסְפוֹ עֵשֶׂב, עֵצִים, עֲנָפִים וְעָלִים, בְּקָשְׁרוֹ אוֹתָם לְרַפְסוֹדָה, בְּהִסְתַּמֵּךְ עַל הָרַפְסוֹדָה וּבְמַאֲמָץ יָדָיו וְרַגְלָיו, הָיָה עוֹבֵר לַצַּד הָרָחוֹק הַבָּטוּחַ. אָז אוֹתוֹ אִישׁ, בְּעָבְרוֹ לַצַּד הָאַחֵר הָיָה חוֹשֵׁב: 'רַבַּת תּוֹעֶלֶת הִיא, רַפְסוֹדָה זוֹ בִּשְׁבִילִי. בְּהִסְתַּמֵּךְ עַל הָרַפְסוֹדָה וּבְמַאֲמָץ יָדַי וְרַגְלַי עָבַרְתִּי לַצַּד הָרָחוֹק הַבָּטוּחַ. מָה אִם, בְּהַעֲלוֹתִי אֶת הָרַפְסוֹדָה עַל רָאשִׁי אוֹ בְּהַעֲמִיסִי אוֹתָהּ עַל גֵּוִי, אַמְשִׁיךְ הָלְאָה לַהֲנָאָתִי?' מָה דַּעְתְּכֶם, נְזִירִים: הַאִם הָיָה אוֹתוֹ אִישׁ, בַּעֲשׂוֹתוֹ כָּךְ, עוֹשֶׂה בָּרַפְסוֹדָה אֶת הַמֻּטָּל עָלָיו?"
"אָכֵן לֹא, הַנִּכְבָּד."
"וְכֵיצַד הָיָה אוֹתוֹ אִיש, נְזִירִים, עוֹשֶׂה בָּרַפְסוֹדָה אֶת הַמֻּטָּל עָלָיו? כָּךְ, נְזִירִים, אוֹתוֹ אִישׁ, בְּעָבְרוֹ לַצַּד הָאַחֵר הָיָה חוֹשֵׁב: 'רַבַּת תּוֹעֶלֶת הִיא, רַפְסוֹדָה זוֹ בִּשְׁבִילִי. בְּהִסְתַּמֵּךְ עַל הָרַפְסוֹדָה וּבְמַאֲמָץ יָדַי וְרַגְלַי עָבַרְתִּי לַצַּד הָרָחוֹק הַבָּטוּחַ. מָה אִם, בְּהַשְׁלִיכִי אֶת הָרַפְסוֹדָה עַל הָאֲדָמָה אוֹ בַּהֲצִיפִי אֶת הָרַפְסוֹדָה עַל הַמַּיִם, אַמְשִׁיךְ הָלְאָה לַהֲנָאָתִי?' בַּעֲשׂוֹתוֹ כָּךְ, נְזִירִים, הָיָה אוֹתוֹ אִיש עוֹשֶׂה בְּרַפְסוֹדָה אֶת הַמֻּטָּל עָלָיו. (מְשַׁל הַנָּחָשׁ" MN022)1
המודלים של הבודהה, כחלק מן ההשקפה הנכונה, הם חלק מן ה"עֵשֶׂב, עֵצִים, עֲנָפִים וְעָלִים" שמהם עשויה הרפסודה, שהיא משל לדרך כולה. עם כל הקסם שבדהרמה, עלינו לזכור לא להתאהב גם בה. לכן אני מכנה את ה"מודלים" בשם זה: הם כלי-חשיבה שיש ללמוד כיצד להשתמש בהם ומתי להניח להם, לזמן מה או לתמיד.
המודלים שמלמד הבודהה ניתנים לחלוקה לשתי קבוצות עיקריות, שניתנות לחלוקות-משנה:
מודלי מציאות – מודלים המתארים את מציאות התרגול, הסביבה הרעיונית שבה נערך התרגול. מודלים אלו מהווים מעין מפת דרכים. כמו במפת דרכים גם במפה הרעיונית אפשר למצוא שני סוגי מרכיבים:
א.1.תיאורי השטח (הבחנה בין הר למישור, בין יבשה לים וכו' במפת דרכים, וחלוקה מסוימת של המושגים: מהו סבל, מה היא תודעה, מה היא היאחזות וכו' בעולם הרעיוני).
א.2.תיאורי המסלול (תחנות-ביניים במפת דרכים, והישגי-ביניים, בעולם הרעיוני).
ב. מודלי תרגול – המתארים את התרגול עצמו, וניתנים לחלוקה לשתי קבוצות:
ב.1.שבעת התרגולים העיקריים שהבודהה מזכיר יחד.
ב.2.כל התרגולים האחרים.
הבודהה לימד את המודלים האלו לבני אדם שחיו בסביבה של תרבות מסוימת, שחלק מעולם המושגים שלה התאים לעמדות שנכללות ברמה כזו או אחרת של השקפה נכונה, חלק מן המושגים שלה היה צריך להגדיר מחדש ולהתאים להשקפה הנכונה, וחלק מן המושגים עמד בסתירה להשקפה הנכונה ולא נכלל בתורת הבודהה. כאשר מתרגמים זאת לתרבות אחרת, כמו התרבות דוברת העברית בישראל של ימינו, צריך להבין מה בדברי הבודהה שייך לתרבות בסביבתו ומה רעיון השייך להשקפה הנכונה שבדהרמה עצמה.
פרק א – מודלי מציאות: מודל חמשת המקבצים וששת החושים
בסוטרות אנו מוצאים רשימות בלבד, ואיננו מוצאים טבלאות. לדבר הזה סיבה תרבותית: המערך הדו-ממדי הוא מאפיין שנכנס לתרבות שלנו לכל המוקדם מן התרבות הרומאית, מאות שנים אחרי הבודהה, ולא היה מוכר בתרבות עמק הגנגס. ואולם להבנתי, שתי הרשימות "חמשת המקבצים הנתונים להיאחזות" ו"ששת בסיסי החושים" מְהַוּוֹת מערך אחד, טבלה דו-ממדית שאותה אסביר כאן.
בדרשתו הראשונה ("הֲנָעַת גַּלְגַּל הַדְהַרְמָה" SN056.11) מגדיר הבודהה את הסבל בצורה הרחבה ביותר, מאי-נוחות קלה ועד לייסורי מוות, ומסיים את ההגדרה במילים: "בִּקְצָרָה – חֲמֵשֶׁת מִקְבְּצֵי-הַהֵאָחֲזוּת הֵם סֵבֶל." כדי להשתחרר מן הסבל אנו מְתַרְגְּלִים לשחרר את אחיזתנו בדברים, ועיקר ההאחזות שלנו היא בהיבטים שונים של ה"אני". חמשת המקבצים2 הנתונים להיאחזות הינם היבטים כאלה, והבודהה מונה אותם כמקובל בתקופתו3: מקבץ הגוף (Rūpa), מקבץ התחושה (Vedanā), מקבץ התפיסה (Saññā), מקבץ המושגים (Saṅkhāra) ומקבץ התודעה (Viññāṇa). בעצם העובדה שאנו משתמשים במודל המפרק את ה"אני" למספר היבטים שלו אנו מאפשרים לעצמנו התבוננות שקולה יותר ב"אני" וצמצום ההיאחזות בו או בהיבט שלו.
לצורך היכרות ראשונית עם המקבצים אני מגדיר אותם בקצרה, ומסביר מעט על כל הגדרה.
מקבץ הגוף הוא כל מה שעשוי חומר ואנרגיה בתוך היצור החי. החומר והאנרגיה במושגים שלנו נקראים בסוטרות "אַרְבַּעַת הַיֵּשִׁים הַגְּדוֹלִים": אדמה, מים, חום ואוויר. "בתוך היצור החי" כולל, בפירוט שאנו מוצאים בסוטרות, לא רק איברים בגוף אלא גם חומרים במעבר, כמו האוויר בריאות וכמו האוכל בשלבי העיכול השונים. מקבץ זה כולל את ששת בסיסי החושים הפנימיים שיוסברו להלן.
מקבץ התחושה הוא התוויות הרגשיות הנצמדות אוטומטית לכל קלט של החושים: אושר, סבל, לא-סבל-ולא-אושר. רק משהו על הסקאלה של שלושת אלו. הוא איננו המידע המגיע אלינו במגע הפיזי של חלק מן הגוף במשהו, מגע הנקרא בפאלי Phassa. הוא גם איננו הרגשות, הכוללים לא רק את התחושה אלא גם מידע על מגע בגוף וגם משמעות תלוית-תרבות. חשיבותו הגדולה של מושג התחושה היא, שהסבל, שהוא הנושא העיקרי שבשמו ולמען חדילתו קיימת כל הדהרמה, הוא תחושה.
מקבץ התפיסה הוא זיהוי הקלט החושי על בסיס הזיכרון. זיהוי זה יכול שייעשה על בסיס קלט המוגבל לחוש אחד, ויכול שייעשה על בסיס קלט משותף מחושים שונים.
מקבץ המושגים הוא כל התהליכים המוחשיים והמופשטים שאפשר לתאר בְּשָׂפָה.4
מקבץ התודעה הוא כל התהליכים של היצור החי, מודעים או לא מודעים. תהליכי היצור החי ניתנים כולם להיראות כתהליכי למידה אודות התנאים בהם נמצא היצור החי וניסיון להתקיים בתנאים אלו ולנצל אותם להתפתחות. מקבץ התודעה כולל את התחושה, התפיסה והמושגים, שהם תהליכים תודעתיים.
שימו לב למשפט האחרון: רשימות בסוטרות אינן מהוות דווקא חלוקה של עניין מסוים לחלקים נפרדים זה מזה. הן יותר דומות לתפריט בתוכנת מחשב: בהחלט יכול להיות שעניין אחד כלול בתפריט כזה פעם תחת סעיף אחד ופעם תחת סעיף שני. היות ומקבץ התודעה כולל גם את התחושה, התפיסה והמושגים, אפשר בעצם לחלק את ה"אני" וכל יצור חי אחר ל"גוף" ול"תודעה". אלא שגם זו אינה חלוקה של ממש: הגוף והתודעה ניתנים להיראות כשני צדדים של היצור החי, שאי אפשר להפריד אותם, מפני שהתודעה, כפי שאפשר להבין כשחוקרים את המושג בסוטרות, היא אופן הפעולה של הגוף החי העשוי מארבעת הישים הגדולים.
כפי שאמרתי לעיל, הסבל הוא תחושה. אבל יצירת הסבל והאפשרות להיפטר ממנו, מתרחשים במסגרת כל חמשת המקבצים, במסגרת מה שאנו קוראים "אני".
חלק ממקבץ הגוף הם אברי החושים, וחשיבותם המיוחדת היא שהם מהווים שער כניסה לכל הקלט החושי. בקלט החושי, במגע בין איבר החוש לאובייקט שלו, מתחילים כל תהליכי התודעה שסופם תחושת סבל.
הבודהה מדבר, מאותה סיבה תרבותית שהזכרתי לעיל, שכך היה מקובל בעמק הגנגס בזמנו, על חמשת החושים כפי שהיו מוכרים גם לפילוסופים היוונים, אבל גם על חוש ששי, הפונה פנימה, בעיקר לזיכרונות השונים, שאיבר החוש שלו הוא פתח המודעות (Mana) והאובייקטים שלו הם כל הדברים (Dhammā) המופיעים בזיכרונות ובתודעת החושים האחרים או נוצרים בתודעה.
בתרבות שלנו כיום אנו ממשיכים להשתמש בביטי "חמשת החושים", למרות שאנו יודעים שביטוי זה מאגד בתוכו הרבה יותר חושים הנמצאים אצל האדם, חלקם מאוגדים תחת שם חוש אחד. ישנם גם חושים אחרים, הקיימים אצל חיות שונות בעולמנו כגון סונאר וחוש חשמלי, והרי הדהרמה נכונה לגבי כל היצורים החיים. אפשר לראות את מספר החושים כבלתי חשוב, כי אפילו בין בני האדם יש כאלו שחוש מסוים חסר או פגוע אצלם, ואין זה משנה בהכרח את הגדרתם כאדם היכול להבין את הדהרמה, ומצד שני לחיות יש חושים "על אנושיים" ואין זה עוזר להם להבין את הדהרמה. מה שחשוב הוא שלכל יצור חי יש בהכרח אברי חוש המאפשרים את קיומו, והכרח זה פותח גם את התהליכים גורמי הסבל.
אברי החושים הם כאמור חלק ממקבץ הגוף, והם נקראים בדהרמה "ששת בסיסי החושים הפנימיים". פנימיים – כלומר בתוך מסגרת הגוף. כנגדם עומדים "ששת בסיסי החושים החיצוניים" – כלומר שמחוץ לגוף (בדרך כלל), והם האובייקטים של החושים. כך יש לנו ששה זוגות הנקראים "ששת בסיסי החושים":
העין – והמראות.
האוזן – והקולות.
האף – והריחות.
הלשון – והטעמים.
הגוף – והמגעים.
פתח המודעות – והדברים (שלפעמים אני מכנה "תכני התודעה" מפני שפתח המודעות פונה פנימה, אל הזיכרונות שבתודעה, ודרכו עוברים הדברים מן הלא-מודע למודעות).
הבודהה מחלק את חמשת המקבצים כך שכל אחד מהם פועל בכל אחד מששת החושים, (וגם להיפך, כל חוש פועל בכל המקבצים) וכך אנו מקבלים מערך שבמסגרתו פועלים כל תהליכי התודעה המודעים והבלתי מודעים, או כפי שאומר הבודהה בסוטרה "הכול":
"וּמַהוּ, נְזִירִים הַכּוֹל? אֵלוּ הָעַיִן וְהַמַּרְאוֹת5, הָאֹזֶן וְהַקּוֹלוֹת, הָאַף וְהָרֵיחוֹת, הַלָּשׁוֹן וְהַטְּעָמִים, הַגּוּף וְהַמַּגָּעִים, פֶּתַח-הַמּוּדָעוּת וְהַדְּבָרִים6. אֵלּוּ, נְזִירִים, נִקְרָאִים הַכּוֹל."
אם כך, לעין, למשל, יש גוף חומרי, שאיננו רק העיניים הנראות לנו אלא כל חלק בגוף שמוקדש לתהליך הראייה בלבד, כמו חלקים רבים במוח. ומלבד גוף יש לה גם תחושת-העין, שהיא התווית הרגשית המוצמדת אוטומטית לכל מה שהעין רואה. וישנה תפיסת-העין שהיא תהליכי הזיהוי של כל מה שהעין מביאה, על בסיס מראות קודמים שהשאירו חותם בזיכרון. וכן קיימים מושגי העין, שהם כל המושגים הקשורים לאובייקטים הרואים והנראים, ותודעת-העין, שהיא כל אופן הפעולה של העין הפיזית כפי שהוסברה לעיל. כל אלו הם חלקים של ה"אני" שאנו מזדהים איתם, בכל פעם בדגש על חלק אחר.
ובאותו אופן קיימת אוזן פיזית, ותחושת-האוזן, תפיסת-האוזן, מושגי האוזן ותודעת האוזן , וכך גם ביחס לאף, ללשון, לגוף ולפתח המודעות.
ומן המימד האחר של הטבלה אפשר לומר שלמקבץ הגוף קיימים גוף-העין, גוף-האוזן, גוף-האף, גוף-הלשון, גוף-הגוף וגוף-פתח-המודעות – כל אלו חלקים פיזיים, לאו דווקא רציפים ולאו דווקא ניכרים במבט חיצוני. וגם למקבץ התחושה קיימים תחושת-העין, תחושת-האוזן, תחושת-האף, תחושת-הלשון, תחושת-הגוף ותחושת-פתח-המודעות, וכן למקבץ התפיסה, למקבץ המושגים ולמקבץ התודעה.
בתוך המערך הזה, כאמור, נמצא הסבל שאנו מבקשים להקטין ולהיפטר ממנו, וגם כל התהליכים היוצרים את הסבל ותהליכי התרגול שיקטינו את הסבל וייפטרו ממנו בסופו של דבר. זהו מודל חמשת המקבצים וששת החושים, המהווה את זירת כל ההתרחשויות המעניינות אותנו והנותן צורה פורמלית להתבוננות הפנימית של המתרגל.
(חלק שני של מאמר זה – במכתב הבא)